The Passover Haggadah is a Rawlsian construction.
Professor Gary Bass, Princeton University
No one knows his place in society, his class position or social status, nor does anyone know his fortune in the distribution of natural assets and abilities, his intelligence, strength, and the like. I shall even assume that the parties do not know their conceptions of the good or their special psychological propensities. The principles of justice are chosen behind a veil of ignorance.
John Rawls, A Theory of Justice (1975)
רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְבָרִים אֵלּוּ בְּפֶסַח, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלּוּ הֵן, פֶּסַח, מַצָּה, וּמָרוֹר. פֶּסַח, עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַמָּקוֹם עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם. מַצָּה, עַל שׁוּם שֶׁנִּגְאֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם. מָרוֹר, עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרָיִם. בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג), וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּבִין לְהוֹדוֹת, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר, לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה, וּלְקַלֵּס, לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִּסִּים הָאֵלּוּ, הוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה. וְנֹאמַר לְפָנָיו, הַלְלוּיָהּ:
Rabban Gamliel used to say, "Anyone who has not mentioned these three things on Pesach has not discharged his obligation, and these are [the items that he must mention]: the Pesach sacrifice, matsa and bitter herbs. [The] Pesach [Passover] sacrifice [is offered] - because the Omnipresent passed over the homes of our ancestors in Egypt. Matsa [is eaten] - because our ancestors were redeemed in Egypt. Bitter herbs [are eaten] - because the Egyptians embittered the lives of our ancestors in Egypt." In every generation a person must see himself as though he [personally] had gone out of Egypt, as it is stated, “And you shall tell your son on that day, saying, ‘It is because of what the Lord did for me when I came forth out of Egypt’” (Exodus 13:8). Therefore we are obligated to thank, praise, laud, glorify, exalt, lavish, bless, extol, and adore He Who made all these miracles for our ancestors and for us: He brought us out from slavery to freedom, from sorrow to joy, from mourning to [celebration of] a festival, from darkness to great light, and from servitude to redemption. [Therefore,] let us say before Him, Halleluyah!
מגיד משנה על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה ז׳:ו׳:א׳
בכל דור ודור חייב וכו'. גם זה במשנה שם (דף קט"ז.) בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים וכו':
מעשה ניסים על הגדה של פסח, מגיד, פסח מצה ומרור ז׳:א׳
בכל דור ודור. אין הכונה שחייב לראות עצמו כאלו הוא יצא ממצרים משום שאם לא הוציא אבותינו גם אנחנו היינו משועדים לפרעה דא"כ יאמר בכל הנסים שנעשו לאבותינו שחייב לראות עצמו כאילו הנס נעשה לו כגון בנס של אחשורוש שנגזר על כל ישראל למיתה ואם ח"ו היה מתקיים גזירתו אנו לא באנו לעולם וכן בכל הנסים שנעשו לאבות יהיה הבנים מחוייבים לברך על הנסב שנעשה לו ובהדיא אמרו בש"ס ברכות שמברך שעשה נס לאבותינו וכאן מברכין אשר גאלנו וגאל את אבותינו ומזכיר בברכה גם גאולת עצמו משא"כ בכל הנסים. לכן נראה דודאי אם היינו עושין עיקר שמחה על הנס מה שיצאנו מהמרירות של שיעבוד הגלות לא היינו מזכירין עצמינו בהברכה ובהנס כלל כיון שאנחנו לא יצאנו מהמרירות רק מפני עשותינו עיקר הנס ביציאת מצרים הגאולה שהוא מה שנקנינו לעבדים לו יתברך והכניסנו לקדושתו והנחילנו קדושת ארץ העליונה ותחתונה ובזה אנחנו ועם היוצאים שוים. ולזה מברכין אשר גאלנו וגאל אבותינו שהגאולה הוא ענין הקנין וכמש"ל ולא מברכין אשר הוציאנו והוציא את אבותינו כי בגוף היציאה אין לנו שיווי עמהם רק בהגאולה ומה שאמר כאן (שחייב לראות עצמו כאלו הוא יצא) היינו כיון שעיקר השמחה הגאולה שהוא הקנין שנעשה מחמת היציאה ובנס הגאולה כולנו שוין ששמחת היציאה שוה לנו ולדור היוצאים כיון שעיקר השמחה הגאולה שהוא הקנין שנעשה מחמת היציאה ובנס הגאולה כולנו שוין ששמחת היציאה שוה לנו ולדור היוצאים כיון שעיקר השמחה הוא בהגאולה במה שכולנו שוין בו גם כי היציאה היא סיבת כל הנסים שעושה עמנו. ולזה מביא ראיה מקרא (שנאמר בו ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו) הרי שמשתף גם אותנו בנס היציאה כיון שעיקר התכלית היה בהיציאה לתת לנו קדושת הארץ.
Maaseh Nissim on Pesach Haggadah, Magid, Rabban Gamliel's Three Things 7:1
In every generation each person must see him/herself… This statement should not be understood literally. People often assume that it means that had their ancestors not left Egypt they would still be slaves there. But if this is the meaning of this statement then it is equally true for all the other miracles in history that God performed for the Jewish people. For instance, the same statement could be said concerning Purim (we should see ourselves as if we were personally saved from Haman…). Yet for other deliverances, it is customary to make a blessing in which one says, “Blessed are you…who redeemed our ancestors...” One does not say “and for us,” as we do in the Pesach Haggadah.
What we are stating here is not that each person should see him/herself as if he/she went forth from slavery but rather that each person should see him/herself as if he/she was personally redeemed from Egypt to become participant in the covenant. While we did not personally experience slavery and redemption, we all can say that because our ancestors were redeemed from slavery, we have the privilege of being Jews and living by the Torah. In is in this sense that we are all connected to the Exodus and not in an experiential sense. We did not experience Egypt in an immediate sense as our ancestors did but the fact that our ancestors were redeemed has shaped our identity. That is our connection to the past
פה אחד על הגדה של פסח, מגיד, פסח מצה ומרור ז׳:א׳
בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים וכו'. פי' שיעשה הכנה בלבו ותתלהב נפשו כאלו הוא יצא ממצרים שנפשנו היתה בעמקי שערי טומאה וכפסע בינינו ליכנס ח"ו בן' ש"ט והקב"ה גאל נפשנו והאיר אורים גדולים בשמים ממעל להכניע הסט"א. וברב רחמיו בכל שנה ושנה יאירו בליל פסח כליל התקדש חג בצאת ישראל ממצרים ויתעורר מאד בשמחת העולמות עליונים למעלה המאירים ומזהירים מאד:
ואפשר לרמוז כי ר"ת בכל דור ודור חייב אדם גימטריא אהי' שהוא בבינה דמסטרא דיובלא נפקו ישראל ממצרים ובגאולה העתידה במהרה בימינו תהי' מן' שערי בינה: לכן צריך להראות את עצמו וכו' ובזה יעורר הרחמים לגאולה העתידה במהרה בימינו כדכתיב כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות ן' פלאות כמ"ש במקומות אחרים בס”ד:
בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים, כלומר שיראה ויביט בעצמו כאלו הוא היה עבד ויצא לחירות מצרים וזהו שאמר הכתוב וזכרת כי עבד היית במצרים. כאלו אתה בעצמך היית עבד ונפדית. ולא גרסינן להראות אלא לראות את עצמו וכן הוא בסדר רב עמרם.
ערוך השולחן, אורח חיים תע״ג:כ״ב
כשמסיים השואל "מה נשתנה" מגלה הפת, ומתחיל לומר "עבדים היינו" בקול ובהתפעלות, ובשמחה ובחדוה. ועיקר אמירת ההגדה הוא שעל ידי יציאת מצרים – נשתעבדנו עד עולם לדורי דורות לה' ולתורתו, ואנחנו עבדיו. וזהו מדין גמור, כי בן חורין אינו נקנה לעבד בעל כרחו, אבל מי שהיה עבד לאחד ולקחו אחר מבעליו לו לעבד – אין צריך דעת העבד, ונקנה לו בעל כרחו של העבד, כמבואר ביורה דעה סימן רס"ז.ועתה כיון שהיינו עבדים לפרעה, והקדוש ברוך הוא פדה אותנו מידו, ולכן בעל כרחנו אנחנו עבדיו. וזהו שאמר הכתוב: "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים". כלומר: כי לי בני ישראל עבדים בעל כרחם שלא ברצונם, מפני שהוצאתים ממצרים, שהיו שמה עבדים. ולכן בכל דור ודור חייב לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, ונקנה לו להקדוש ברוך הוא לעבד עולם. ואינו רשאי לפרוק עול התורה מעל צוארו.ומביא ראיה מקרא ד"בעבור זה עשה ה' לי...", וזה קאי על כל דור ודור. ולפי שמי שירצה להתעקש יכול לומר דקאי רק על הדור שיצא ממצרים, כשאלת הרשע שאומר "מה העבודה הזאת לכם?" כלומר: הלא אתם לא יצאתם ממצרים. ולזה מביא ראיה מקרא ד"ואותנו הוציא משם", דמסיים "לתת לנו את הארץ". והרי כל יוצאי מצרים מתו במדבר? אלא וודאי דאכל דור קאי.(וזהו שאמר רבא בגמרא קטז ב: צריך לומר: "ואותנו הוציא משם". ודייק ותמצא קל.)
ליקוטי הלכות, חושן משפט, הלכות כח והרשאה ד׳:י״ג:ב׳
בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם וְכוּ', הַיְנוּ שֶׁנִּגְאֲלִין הַנְּפָשׁוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת מִבְּחִינַת פַּרְעֹה וּמִצְרַיִם שֶׁהֵם בְּחִינַת הַסִּטְרָא אָחֳא וְהַקְּלִפּוֹת, שֶׁהֵם בְּחִינַת הָרַע הַנַּ"ל שֶׁסְּבִיב הֵיכַל הַקֹּדֶשׁ, שֶׁהֵם הַנְּפָשׁוֹת שֶׁמּוֹצִיאִין מֵהַסִּטְרָא אָחֳרָא וּמְקָרְבִין לַה' יִתְבָּרַךְ שֶׁעִקַּר גְּאֻלָּתָם מֵהָרַע אֶל הַטּוֹב לְהִתְקָרֵב לַה' יִתְבָּרַךְ הוּא עַל יְדֵי אֵשׁ הַמִּשְׁפָּט הַנַּ"ל, דְּהַיְנוּ עַל יְדֵי הִתְבּוֹדְדוּת וְשִֹיחָה בֵּינָם לְבֵין קוֹנָם שֶׁמְּשִֹיחִין אֶת כָּל לְבָבָם לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ וְשׁוֹפְטִין וְדָנִין אֶת עַצְמָן עַל כָּל מַעֲשֵֹיהֶם וְעִנְיְנֵיהֶם וְהַנְהָגוֹתֵיהֶם וְכוּ' וְעַל יְדֵי זֶה נִתְלַהֵב הַלֵּב וְנִתְעוֹרֵר אֵשׁ הַמִּשְׁפָּט לִשְֹרֹף אֶת כָּל הָרַע שֶׁסְּבִיב הַנְּפָשׁוֹת וְכוּ' כַּנַּ"ל, כִּי אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁם בְּהַתּוֹרָה נֶאֱמַר עִנְיַן הַמִּשְׁפָּט עַל הָעוֹסֵק לְקָרֵב נְפָשׁוֹת, אַף עַל פִּי כֵן בְּוַדַּאי גַּם כָּל הַנְּפָשׁוֹת הַמִּתְקָרְבִין עִקַּר הִתְקָרְבוּתָם לַה' יִתְבָּרַךְ לְבַעֵר וּלְבַטֵּל הָרַע שֶׁלָּהֶם הוּא מִשְׁפָּט הַנַּ"ל, דְּהַיְנוּ הִתְבּוֹדְדוּת וְשִֹיחָה בֵּינָם לְבֵין קוֹנָם כַּנַּ"ל כַּאֲשֶׁר הִזְהִירָנוּ עַל זֶה פְּעָמִים אֵין מִסְפָּר, כִּי כְּשֶׁהַנְּפָשׁוֹת שֶׁמִּתְקָרְבִין עוֹסְקִין גַּם כֵּן בַּמִּשְׁפָּט הַנַּ"ל אֲזַי הֵם מְעוֹרְרִין וּמוֹסִיפִין כֹּחַ בְּאֵשׁ הַמִּשְׁפָּט שֶׁל הַצַּדִּיק שֶׁעוֹסֵק לְקָרְבָן וַאֲזַי מִתְעוֹרֵר אֵשׁ הַמִּשְׁפָּט וְשֹוֹרֵף אֶת כָּל הָרַע שֶׁסְּבִיב נַפְשׁוֹתָם שֶׁלֹּא יִתְאַחֵז בְּלֵב הַצַּדִּיק וְלֹא בְּלִבָּם כַּנַּ"ל, כִּי בְּוַדַּאי צְרִיכִין בְּכָל הַדְּבָרִים אִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא, דְּהַיְנוּ הִתְעוֹרְרוּת שֶׁל הַנְּפָשׁוֹת הַמִּתְקָרְבִים שֶׁהֵם בְּחִינַת אִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא לְגַבֵּי הַצַּדִּיק שֶׁהוּא כְּנֶגְדָּם בְּחִינַת אִתְעָרוּתָא דִּלְעֵלָּא, וְגַם כְּבָר אָמַרְנוּ לְמַעְלָה שֶׁגַּם כָּל הַנְּפָשׁוֹת שֶׁמִּתְקָרְבִין צְרִיכִין לַעֲסֹק כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְקָרֵב עוֹד נְפָשׁוֹת לַה' יִתְבָּרַךְ כָּל אֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ שֶׁלֹּא יִהְיוּ עֵצִים יְבֵשִׁים, חַס וְשָׁלוֹם, כַּמּוּבָן בְּדִבְרֵי אֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה כַּמָּה פְּעָמִים, כִּי זֶה סִימָן בֶּאֱמֶת כְּשֶׁנִּתְקָרְבִין בּוֹ עוֹד נְפָשׁוֹת, כִּי יֵשׁ אִילָן וַעֲנָפִים, וַעֲנָפִים לָעֲנָפִים וְכוּ'. וְהַצַּדִּיק הוּא גּוּפָא דְּאִילָנָא וְהַנְּפָשׁוֹת שֶׁמִּתְקָרְבִין הֵם בְּחִינַת עֲנָפִים וְצָרִיךְ שֶׁיֵּצְאוּ מֵהֶם עוֹד עֲנָפִים וְכוּ' עַד שֶׁיִּצְמְחוּ עוֹד עִמָּהֶם כַּמָּה וְכַמָּה אִילָנוֹת עַד שֶׁתִּתְמַלֵּא פְּנֵי תֵבֵל תְּנוּבָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, "וַיִּזְרְעוּ שָֹדוֹת וַיִּטְּעוּ כְרָמִים וַיַּעֲשֹוּ פְּרִי תְבוּאָה וַיְבָרְכֵם וַיִּרְבּוּ מְאֹד וְכוּ'". נִמְצָא, שֶׁעִקַּר הִתְקָרְבוּת הַנְּפָשׁוֹת לַה' יִתְבָּרַךְ שֶׁהוּא בְּחִינַת הַגְּאֻלָּה מִגָּלוּת מִצְרַיִם שֶׁכּוֹלֵל כָּל הַגָּלֻיּוֹת, הָעִקָּר הוּא עַל יְדֵי אֵשׁ הַמִּשְׁפָּט וְזֶה בְּחִינַת וּבֵאלֹהֵיהֶם עָשָֹה ה' שְׁפָטִים, כִּי הָרַע שֶׁל הָעַכּוּ"ם שֶׁתּוֹפְסִין נַפְשׁוֹת יִשְֹרָאֵל בְּגָלוּת בְּגַשְׁמִיּוּת וְרוּחָנִיּוּת הוּא בְּחִינַת אֱלֹהִים אֲחֵרִים שֶׁלָּהֶם שֶׁמִּשָּׁם יְנִיקַת הַשַֹּר שֶׁלָּהֶם וְעַל יְדֵי אֵשׁ הַמִּשְׁפָּט הַנַּ"ל מַכְנִיעַ וּמְבַעֵר הָרַע הַנַּ"ל שֶׁהוּא בְּחִינַת אֱלֹהֵיהֶם הָאֱלִילִים, בְּחִינַת וּבֵאלֹהֵיהֶם עָשָֹה ה' שְׁפָטִים וְכַנַּ"ל:
ליקוטי הלכות, אורח חיים, הלכות ברכת הפרות ה׳:י׳:א׳
וְעַל-כֵּן כָּל הַשָּׁלֹשׁ רְגָלִים תָּלְתָה הַתּוֹרָה בִּזְמַן תִּקּוּן הַתְּבוּאָה, כִּי חַג הַפֶּסַח תָּלְתָה הַתּוֹרָה בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב כַּנַּ"ל. וְכֵן בְּרֹב הַמְקוֹמוֹת כִּמְעַט כֻּלָּם כְּשֶׁמְּדַבֵּר מֵאַזְהָרַת אִסּוּר חָמֵץ וְחִיּוּב אֲכִילַת מַצָּה מַזְכִּיר בְּכָל פַּעַם חֹדֶשׁ הָאָבִיב כַּמְבֹאָר בְּפָרָשַׁת קַדֵּשׁ, וּבְפָרָשַׁת מִשְׁפָּטִים וּבְפָרָשַׁת כִּי תִשָּא וּבְפָרָשַׁת רְאֵה. וְחַג הַשָּׁבוּעוֹת נִקְרָא חַג הַקָּצִיר וְיוֹם הַבִּכּוּרִים, וְחַג הַסֻּכּוֹת נִקְרָא חַג הָאָסִיף, כִּי כָּל הַשָּׁלֹשׁ רְגָלִים כֻּלָּם הֵם זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרַיִם שֶׁהוּא בְּחִינַת מְצִיאַת הָאֲבֵדוֹת הַנַּ"ל שֶׁרֻבָּם נֶעְלָמִים בַּצְּמָחִים כַּנַּ"ל. וְעַל-כֵּן כָּל הַשָּׁלֹשׁ רְגָלִים בְּעֵת גְּמַר הַתְּבוּאָה וְהַצְּמָחִים, דְּהַיְנוּ בִּזְמַן הָאָבִיב וּבִזְמַן הַקָּצִיר וּבִזְמַן הָאָסִיף שֶׁאָז עִקַּר תַּכְלִית הַגְּמָר שֶׁהוּא חַג הַסֻּכּוֹת שֶׁהוּא אַחַר רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם-כִּפּוּר וְחֹדֶשׁ אֱלוּל וְהוּא גְּמַר הַתִּקּוּן שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם-כִּפּוּר כַּמּוּבָן בַּכַּוָּנוֹת הַיְנוּ כַּנַּ"ל. כִּי עִקַּר מְצִיאַת הָאֲבֵדוֹת הוּא בֶּאֱלוּל וְרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁהוּא זְמַן תְּקִיעַת שׁוֹפָר שֶׁעַל-יְדֵי זֶה מוֹצְאִין אוֹתָם, כִּי כַּוָּנוֹת אֱלוּל הֵם תִּקּוּן הַבְּרִית שֶׁהוּא בְּחִינַת מְצִיאַת הָאֲבֵדוֹת כַּנַּ"ל. כִּי אָז הֵם יְמֵי תְּשׁוּבָה שֶׁעַל-יְדֵי זֶה עִקַּר הַחִפּוּשׂ אַחַר הָאֲבֵדוֹת עַד שֶׁמּוֹצְאִים אוֹתָם וְכַנַּ"ל. וְעַל-כֵּן אָז אַחַר אַרְבָּעִים יְמֵי רָצוֹן שֶׁהֵם מֵאֱלוּל עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁבָּהֶם עִקַּר הַתִּקּוּן שֶׁל כָּל הָאֲבֵדוֹת שֶׁאָבְדוּ עַל-יְדֵי חֵטְא הָעֵגֶל וְכוּ'. וְכֵן מַה שֶּׁאוֹבֵד כָּל אֶחָד עַל-יְדֵי חֲטָאָיו חַס וְשָׁלוֹם, שֶׁהַכֹּל נִתְתַּקֵּן עַל-יְדֵי הַתְּשׁוּבָה שֶׁעוֹשִׂין מֵאֱלוּל עַד יוֹם-כִּפּוּר. אַחַר כָּךְ הוּא חַג הַסֻּכּוֹת שֶׁהוּא חַג הָאָסִיף שֶׁהוּא גְּמַר הַתִּקּוּן שֶׁל כָּל הַשָּׁלֹשׁ רְגָלִים הַקְּדוֹשִׁים, כִּי אָז הוּא גְּמַר תִּקּוּן הָאֲבֵדוֹת שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת חַג הָאָסִיף, כִּי אֲסִיפַת הַתְּבוּאָה הוּא סוֹף גְּמַר תִּקּוּן הַתְּבוּאָה שֶׁהוּא גְּמַר מְצִיאַת הָאֲבֵדוֹת שֶׁל אוֹתָהּ הַשָּׁנָה וְכַנַּ"ל. אֲבָל הַהַתְחָלָה צְרִיכָה לִהְיוֹת מִפֶּסַח. כִּי לוּלֵא הַהַתְחָלָה לֹא הָיָה הַגְּמָר, כִּי אִלּוּ הָיוּ מַמְתִּינִים עַד גְּמַר הַתִּקּוּן הָיוּ נֶאֱבָדִים לְגַמְרֵי חַס וְשָׁלוֹם, עַל-כֵּן לֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהֲמֵהַּ וְכַנַּ"ל. וְאַחַר סֻכּוֹת חוֹזְרִין וְזוֹרְעִין וְכוּ', כִּי כָּל הָאֲבֵדוֹת אִי אֶפְשָׁר לְבָרְרָן בְּשָׁנָה אַחַת, כִּי בְּכָל שָׁנָה נִמְצָאִין קְצָת. וְהָעִקָּר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁאָז עִקַּר מְצִיאָתָם וְאָז עוֹשִׂין חַג הָאָסִיף וְכַנַּ"ל שֶׁהוּא בִּשְׁבִיל גְּמַר תִּקּוּן הָאֲבֵדוֹת שֶׁל שָׁנָה זֹאת. וְאָז חוֹזְרִין וְזוֹרְעִין וְכוּ', דְּהַיְנוּ שֶׁמַּתְחִילִין לַעֲסֹק בְּתִקּוּן שְׁאָרֵי הָאֲבֵדוֹת וְכָל יְמֵי הַחֹרֶף הֵם בִּבְחִינַת עִבּוּר. וּבְנִיסָן שֶׁהוּא חֹדֶשׁ הָאָבִיב אָז הוּא בְּחִינַת לֵדָתָם וּגְמַר צְמִיחָתָם. וְאָז הוּא זְמַן גְּאֻלַּת מִצְרַיִם, אֲבָל הָיָה בְּחִפָּזוֹן, כִּי עֲדַיִן לֹא נִגְמָר תִּקּוּנָם עַד זְמַן הַקָּצִיר וְהָאֲסִיפָה שֶׁהֵם בְּחִינַת שָׁבוּעוֹת וְסֻכּוֹת. אֲבָל זֶה הָיָה נִפְלְאוֹת תְּמִים דֵּעִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאבַד שׁוּם נִיצוֹץ וַאֲבֵדָה לְגַמְרֵי חַס וְשָׁלוֹם. וּבִשְׁבִיל זֶה צְרִיכִים לֶאֱכֹל מַצָּה וְכַנַּ"ל. נִמְצָא שֶׁעַל-פִּי הַנַּ"ל מְבֹאָר וּמוּבָן לַמַּשְׂכִּיל הֵיטֵב מַה שֶּׁהַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה תָּלְתָה כָּל קְדֻשַּׁת הַשָּׁלֹשׁ רְגָלִים הַקְּדוֹשִׁים בִּזְמַן תִּקּוּנֵי הַתְּבוּאָה, דְּהַיְנוּ בִּזְמַן הָאָבִיב וְהַקָּצִיר וְהָאֲסִיפָה, כִּי בֶּאֱמֶת הַכֹּל אֶחָד, כִּי הַכֹּל בִּשְׁבִיל תִּקּוּן וַעֲלִיַּת הָאֲבֵדוֹת שֶׁעוֹלִין וְנִתְתַּקְּנִין אָז וְכַנַּ"ל. וְזֶהוּ, לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ. שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ לִזְכֹּר הֵיטֵב הֵיטֵב כָּל יְמֵי חַיָּיו בְּכָל יוֹם וָיוֹם אֶת יוֹם צֵאתוֹ מִמִּצְרַיִם, דְּהַיְנוּ מַה שֶּׁיָּצָא מִמִּצְרַיִם בְּחִפָּזוֹן קֹדֶם הַקֵּץ רַק בְּחַסְדּוֹ שֶׁמֵּחֲמַת זֶה עוֹבֵר עָלָיו מַה שֶּׁעוֹבֵר, כִּי בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב כָּל אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם, כִּי עַל כָּל אָדָם עוֹבֵר כָּל הַנַּ"ל. כַּאֲשֶׁר יוּכַל לְהָבִין כָּל מִי שֶׁרוֹצֶה לְהַשְׂכִּיל עַל דְּרָכָיו עַל-כֵּן צְרִיכִין לִזְכֹּר בְּכָל יוֹם גֹּדֶל חַסְדּוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁהוֹצִיאוֹ מִמָּקוֹם שֶׁהוֹצִיאוֹ שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת יְצִיאַת מִצְרַיִם. וְאַף-עַל-פִּי שֶׁעַתָּה עוֹבֵר עָלָיו מַה שֶּׁעוֹבֵר בְּוַדַּאי הַחֶסֶד וְהַטּוֹבָה שֶׁעָשָׂה עִמּוֹ ה' יִתְבָּרַךְ בְּוַדַּאי אֵינוֹ לָרִיק חַס וְשָׁלוֹם, רַק שֶׁצָּרִיךְ עַתָּה לַעֲבֹר בָּעִנְיָנִים הָאֵלֶּה וּלְהִתְנַסּוֹת בָּהֶם, אֲבָל סוֹף כָּל סוֹף יִגְמֹר ה' יִתְבָּרַךְ אֶת שֶׁלּוֹ מַה שֶּׁהִתְחִיל בְּרַחֲמָיו לְהוֹצִיאֵנוּ מִמִּצְרַיִם מִתֹּקֶף הַסִּטְרָא אָחֳרָא כְּדֵי לְקָרְבֵנוּ לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ, כִּי דְּבַר אֱלֹקֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם: