(א) דבר אל אהרן אחיך. כבר נדרש בת״כ דה״ה בניו וכהנים הדיוטים באזהרה זו וא״כ למאי כתיב אל אהרן ולא כתיב בפירוש אל אהרן ובניו. אלא ע״כ נאמרה פ׳ זו ביחוד לאהרן וכדאי׳ ברבה בפ׳ זו. דאהרן היה רשאי ליכנס בכל יום אל הקודש רק שיהא בהכנה זו. שהרי לא נזכר יוה״כ בכל הענין עד אח״כ. משא״כ בניו לא הותרו אלא ביוה״כ. ובזה יבואר סדר הפ׳ כאשר יבואר: ובזה יתיישב הא דכתיב במקרא ה' ואיל אחד לעולה, וקי"ל דהוא איל דמוספין, ולכאורה קשה א"כ למאי כתיב אותו איל יותר מכל קרבנות המוסף, והשתא ניחא, דמיירי הכא אם אהרן ירצה לבא אל הקודש שלא ביוה"כ, ואין קרבנות מוסף, מכ"מ היה חייב באותו איל, אלא ביוה"כ עולה האיל בעד שני חובות, דזה כלל גדול דקרבנות עולה זב"ז אם לא שפי' הכתוב שאינו עולה זה בזה.
רש״ר הירש, ויקרא ט״ז:כ״ט
והיתה לכם וגו׳ מוסב על האמור מכאן והלאה.
לשון מצוות יום הכיפורים שונה מלשון שאר מצוות המועדים. היינו מצפים, שבמקביל ללשון הרגילה, היה קובע הכתוב מיד בתחילת פרק זה את החודש והיום של יום הכיפורים, וכן גם את אופיו ומשמעותו של היום; משהו כעין זה: ״בחדש השביעי בעשור לחדש יום הכפורים יהיה לכם, ובא אהרן לכפר בקודש, בזאת יבוא אהרן אל הקודש״ וכו׳. אך בלשון כזו, הרי שעיצומו של יום הכיפורים יהיה תלוי בכפרה של הקרבנות במקדש; הטעם לקרבנות האלה ייקשר לתכלית הכיפורים של היום, ותכלית זו תתקיים על ידי אותם קרבנות. אולם בלשון מצוות יום הכיפורים כפי שנאמר בכתוב, קרבנות אלה אינם אלא התנאי לביאת אהרן אל הקודש; והתוצאה מבִּיאה זו – כל האמור בפסוקים ג–כח – תלויה אך ורק באמור בפסוק ג: ״בזאת יבא אהרן אל הקדש״, ורק כאן (פסוק כט) הוא נקשר ליום הכיפורים. נמצא שאופי הכפרה של יום הכיפורים עומד בפני עצמו, ואינו תלוי בקרבנות.
בפסוקים כט–לא, קרוי היום ׳יום של עינוי ואיסור מלאכה׳, אשר שניהם נוהגים – כפי שהכתוב חוזר ומדגיש – ״חקת עולם״; והכתוב אומר שתכליתו להיות יום של כפרה (פסוק ל). אם כן כפרה זו תלויה אך ורק בקיום מצוות העינוי והשביתה. במקביל אומר הכתוב שביום זה יקריב הכהן הגדול במקדש את כפרת הקודש והעם (פסוקים לב–לג), כמבואר בפסוקים ג–כח. יום הכיפורים – אשר כלל האומה שומרת אותו על ידי עינוי ושביתה – מביא גם את הכהן הגדול, נציגה הסמלי של האומה, אל קודש הקודשים לפני בדי הארון. ביום הכיפורים, על כל יחיד ויחיד לבחון את חייו לפי קנה המידה של תורת ה׳, והמסקנה של בחינה זו תבוא לידי ביטוי על ידי עינוי ושביתה. והוא הדין לגבי כלל האומה: באחדות סמלית תיגש אל עדות התורה; והתוצאה מ״ביאת אהרן אל הקודש״ זו תמצא את ביטויה בקרבנות הקרבים בבגדי לבן.
טללי אורות (מאמרי הראיה עמוד 27)
הכרת החרפה יהא התחלת הרפואה. "למען תזכרי ובושת בכפרי לך!" כסה הדם. הסר חרפתך! הפעולות תעשינה את פריין, בהמשך הזמן תיחנכנה הדורות. המחאה האילמת כשתבוא עתה (כלומר: אחרי דורות של אכילת בשר, אבל אכילה במערכת מצוות של איסורים וצווים מסוימים של שחיטה ובדיקה ומליחה) תיהפך לקול מרעים ברעש גדול ותצליח את דרכה. ציווי הזבח במערכת מיוחדת, בהקלת צער, כבר תופס הוא את הרושם שלא עם דבר של הפקר, עם אוטומט שאין בו רוח חיים הנך עוסק, כי עם נפש חיה.
(א) ומזרעך. בהוה דבר הכתוב, שכן דרכן של עוברי מלך שאינן ממיתין כל זרעם אלא מקצתם ומקצת זרעם מקימים, כמו שעושין הגוים שמקצת זרעם עושין גלחים וכומרים לע"ז לאבד את שמם שלא יהא להם זכר, ומקצת מלמדין אומנות ומשיאין להם נשים, ולכך אמר: מזרעך, וכל זרעו אסור, ומיהו רבותינו אמרו בסנהדרין, בפ' ד' מיתות, העביר כל זרעו למלך פטור, משום דכתיב: מזרעך:
רש״ר הירש, ויקרא י״ח:כ״א
ומזרעך לא תתן – מהגמרא בסנהדרין (סד.) נראה באופן ברור ש״מולך לאו עבודה זרה היא״, היינו שהמולך לא נכלל בתפיסה הכללית של עבודה זרה. עוד נאמר שם, שעבודת המולך מורכבת מ״נתינה״ ו״העברה״. ״נתינה״ היא מסירה למולך – היינו מסירת הילד לכומרי המולך; ו״העברה״ היא העברת הילד באש. לדעת הרמב״ם (הלכות עבודת כוכבים ו, ג) האב מקבל בחזרה את הילד מכומרי המולך ומעבירו באש. טיבה של העברה זו אינו ברור. אולם היא אינה שריפה, ולכן היא שונה בהרבה ממה שנתפס בדרך כלל כ״מעשה המולך״.
מלשון ״מזרעך״ מדייקת ההלכה: ״ולא כל זרעך״ (סנהדרין סד:). אדם חייב רק אם מסר למולך מקצת בניו והעבירם באש, אך אם העביר כל זרעו, או שעשה כן לבנו יחידו, הרי הוא פטור. יתירה מכך, האיסור אינו מוגבל לאב ובנו בלבד; אלא יש חיוב גם אם העביר באש את בן בנו או כל צאצא אחר, שכן לא נאמר כאן ״מבניך ומבנותיך״ אלא ״מזרעך״ (שם).
הבה נתבונן בכל ההלכות האלה. נזכור גם, שמסירה והעברה למולך – בשונה מעבודה זרה – קרויה חילול השם, כנאמר כאן: ״ולא תחלל את שם אלקיך אני ה׳ ״; ושהעושה מעשה זה מטמא את מקדש ה׳ ומחלל את שם קודשו (עיין להלן כ, ג). האחריות להעניש את החוטא מוטלת במיוחד על ״עם הארץ״ (שם כ, ב) – היינו על ״האסיפה הלאומית״ ועל המדינה. והכתוב מעלה את האפשרות – שאינה נזכרת בשום חטא אחר – שהעם עשוי להעלים עיניו מחטא זה: ״ואם העלם יעלימו״ וגו׳ (שם כ, ד), ובאופן זה, הפורענות האלוקית תאבד את החוטא ואת משפחתו ואת כל התועים אחריו: ״ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו והכרתי אתו ואת כל הזנים אחריו לזנות אחרי המלך מקרב עמם״ (שם כ, ה).
בהכרח באים אנו למסקנה, שלא מדובר כאן סתם על אדם שבגד בה׳ ופנה לעבודה זרה. אלא עבודת המולך היא סטייה פושעת שמכניסה רעיונות אליליים אל תחום עבודת ה׳, ודווקא משום כך יש בכוחה לחלל את ה׳ ולטמא את מקדשו. העובד עבודה זרה עוזב את ה׳ ואת מקדשו ופונה אל עבודה אחרת. אולם העובד למולך סבור שעודנו בתוך תחום מקדש ה׳, ודווקא משום כך הוא מסוגל להסית ולהשחית את התפיסה הטהורה של ה׳.
נעמוד תחילה על משמעות תיבת ״מֹלֶך״. תבניתה אינה כתבנית ״מֶלֶך״; מכאן אנו למדים שאינה שם של אדם, אלא מושג מופשט – כדוגמת ״קֹדֶש״, ״גֹדֶל״. היא אינה מורה על השליט והמושל, אלא על השלטון והממשלה. לפיכך, לדעתנו מייצג ״מֹלֶך״ את מושג הכוח העליון השולט בעולם; הוא המושג האלילי של כוח הגורל, המזל אשר ככוח עליון שולט בעולם. אף לאלים אין את הכוח לשנות את המזל, כיוון שגם הם אינם יכולים להימלט מגזירתו.
מכאן תתבאר ההלכה מעוררת התמיהה, ״מקצת זרעו ולא כל זרעו״. הגורל הוא כוח אויב לאדם ומקנא באושרו השלם. לכן היה אדם מקריב לגורל חלק מאושרו; ובדרך הזו היה מפייס את הגורל – כדי שהגורל ישמור וייטיב למה שנותר. האדם היה מוסר חלק מבניו ל״גזירת הגורל״; כאשר היה מעבירם בין הלהבות היה נוטש אותם לגורל העיוור – להיאבד או להינצל. הוא קיווה שבתמורה לכך יוכל להחזיק בנותר.
״אמונת״ מולך זו בכוחו של הגורל, תוכל להתפשט גם בקרב הטוענים שהם מאמינים בה׳ – כפי שניתן לראות באמונות מסוימות הנפוצות גם בזמננו. אך אמונה כזו, או שהיא שוללת את כוח השליטה מהאל האחד המושל באהבה ובצדק, או שהיא משפילה אף אותו לדרגת אליל המקנא בבני תמותה. בין כך ובין כך, מתקלקלת התפיסה הטהורה של האלוקות; ומתחלל המקדש – המביא ברכה לא בתמורה להשמדה אלא בזכות קידוש החיים והשמיעה בקול ה׳. כך מבינים אנו את פירוש הפסוק: ״ומזרעך לא תתן להעביר למלך ולא תחלל את שם אלקיך אני ה׳ ״. (לאריכות בעניין זה, עיין פירוש לקמן כ, א–ו.)
איסור ״ומזרעך לא תתן״ וגו׳ כתוב בין איסורי העריות; ובוודאי שיש לכך משמעות. פסוק כ חותם את רשימת האיסורים אשר העבירה עליהן יכולה להביא ללידת ולד, ״זרע״, לאנושות. תכלית נשגבה זו לחיי אישות אנושיים, מרומזת לדעתנו בפסוק כ בתיבת ״לזרע״. ומיד לאחר מכן בא האיסור על עבודת המולך. הרעיון שבסמיכות הזאת הוא כדלהלן:
ילדיכם אינם תוצר הדחף הגשמי העיוור, אלא הם נולדים בחירות מוסרית. וכך גם בחייהם, אין למוסרם לגורל הפיזי, המפיל עליהם בעיוורון את הגזירה העולה בגורלם. כדרך שהם נוצרו תחת השגחת ה׳ והדרכתו, כך גם חייהם וגורלם מופקדים בידי השגחת ה׳ והדרכתו, המוליך את האדם אל הישועה המוסרית. ״אני ה׳ ״, אומר ה׳ על ילדיכם; אני אלוקי החסד והרחמים, ואני מברך ומעטר את עתידו של אדם בחיי חירות מוסרית. ילדיכם שייכים לי. חנכו אותם אלי, הפקידו אותם בידי, והדריכו כל אחד ואחד מהם בדרכי; ואז הניחו לי להנהיג כל אחד ואחד בדרכו שלו אל מטרתו – ״לא תתן מזרעך להעביר למלך ולא תחלל את שם אלקיך אני ה׳ ״!