(א) ערומי'. שם התאר וכן בגדי ערומים תפשיט. ויש אומרים כי גם ערום ראה רעה ונסתר כמוהו. וטעמו שהרוח ערום בלי מכס' כדמו' העין
Naked. ' Where he described as well as naked clothes striped. And some say that because also he saw nakedness evil and hidden like him. And that the spirit is naked without customs, like the eye
(א) ערומים ולא יתבוששו כי אז היו כל פעולותיהם וכל איבריהם לעשות רצון קונם בלבד לא להשיג תענוגות נפסדות כלל באופן שהית' פעולת הזיווג אצלם כפעולת האכילה והשתיה המספקת ובכן היה ענין איברים ההם אצלם כמו ענין הפה והפנים והידים אצלנו:
The purpose of these garments was to be לשם ולתפארת, "for dignity and adornment," as stated by the Torah in Exodus 28,2. Genesis 2,28 reports: "Adam and Eve were nude; they did not experience a sense of shame." The serpent became jealous when it saw their nudity. This is the mystical dimension of all the forbidden sexual unions. The serpent had infected humans with a pollutant. The priests were warned by the Torah not to climb the altar by means of steps so as not to reveal even part of their bodies in the process (Exodus 20,23). It is a natural tendency of man to want to climb steps, to become G–d-like, the vision held out to Eve by the serpent in Genesis 3,4. This tendency became outlawed, i.e. ערוה. Adam later was מושך בערלתו tried to conceal the fact that he was circumcised, as stated by our sages in Sanhedrin 38b. The seven days of inauguration of the Tabernacle before Aaron took over in his capacity as High Priest were symbolic of the seven days of creation. On the eighth day Moses called upon Aaron; on that day he was crowned with ten crowns (Rashi on Leviticus 9,1). He was considered as if he had been created anew on that day. On that date Adam was resurrected, so to speak, because Aaron fulfilled the commandment of "sacrificing his own personality," i.e. אדם כי יקריב מכם קרבן, performing an act which reversed the direction Adam had taken, when, instead of cementing his close relations with G–d, he had distanced himself from G–d by eating from the tree of knowledge and bringing death into the world. Nonetheless death henceforth would occur when someone, who was close to G–d (i.e. a priest) would fail to observe all the strictures on the performance of the service in the Tabernacle G–d had placed on the priests, just as death was the consequence of non-observance of G–d's law in the macrocosm, so now death would be the penalty for failing to observe G–d's law within the Tabernacle, the microcosm. At the creation G–d had warned with the words מות תמות; now two sons of Aaron died because they had approached G–d in a forbidden manner, as will be explained in due course.
You should pay special attention to the wording of verse seven ותפקחנה עיני שניהם וידעו, “the eyes of both of them were opened, etc.” The Torah deliberately did not write that as a result of this opening of their eyes ויראו, “they saw,” but it wrote וידעו, “they knew” that they were naked. What they suddenly “knew” they had already “seen” previously. The Torah wanted to emphasize that they now “saw” something they had been aware of previously in a totally new light. What had previously not been shameful had suddenly become something shameful. The reason was that they had overstepped the boundaries and displayed a tendency to derive physical pleasure from something G-d had denied them. They had displayed a desire to be more animal-like in their cravings. As a result, their punishment consisted in their being allocated animal-like food as we find in verse 18 “you will eat the grass of the field.” [Previously, as pointed out in connection with 1,29, they had been allocated only the kind of herbs which produced self perpetuating seeds, as distinct from the food allocated to the animals.]
שמע ישראל וגו'. ואהבת את יי' אלהיך וגו'. ירצה הסכת ושמע ישראל הוא הטוב והוא אלהינו המהנה והמועיל אשר אל שלש אלה חוזרות כל מיני האהבה ועוד שהוא אחד בתכלית הייחוד שהאהבה לו דבר טבעי ומחוייב לכן ואהבת את יי' אלהיך זה אשר אמרנו בכל לבבך והוא החלק השכלי והטוב שבך ובכל נפשך והוא הצד אשר בו תאוה נפשך המהנה והערב ובכל מאודך והוא הצד אשר בו תבקש המועיל כי בזה תמצא חזרת האהבה כפי כחך בכל מה שתקבל ממנו תמיד וגם תהיה מסכמת בכל חלקך מבלי חולק כי על זה האופן תהיה קיימת מאד כי על זה יתכן שכוון באומרו נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים (שמואל ב א׳:כ״ו) כמו שכתבנו בתחלת שער י"ב. והנה במה שאמרו חז"ל בכל נפשך *ואפילו נוטל את נפשך וכו' ר"ל כי הנה ידוע שהרבה סכלים בפרס ושנער אשר נמשכו אחרי אמונת צאראסטער ואף כי בימי הקיסר קאנשטאנטין כאשר התעם הסכל מאני בשנת פ"ה לאלף החמישי אשר ממנו כפר הרב ז"ל סיפור נחמד מאוד (עיין בפנים הספר,) האמינו בשתי התחלות ר"ל בב' אלוהות אשר האחד מהם פועל טוב והאחד פועל רע. והשיאם לזה מה שראו הרבה רעות נעשות עלי ארץ אשר לא רצו ולא יוכלו ליחס אל הי"ת שהוא עצם הטוב, בחשבם בדעתם הקצרה כי בזה ישימו תפלה לאלהים, כי לא שמו אל לבם לדעת כי גם הרע הפרטי מביא באחרונה עפ"י הנהגת הי"ת את התבל לטוב כללי ויסבב הרבה פעמים גם טוב בעליו הפרטי יען כי עי"ז ישוב ונחם על רעתו וייטיב דרכו המוסרי מלבד כי בראות כל אחרים זולתו כי הושב גמולו הרע בראשו יוסרו, ולא יזידון עוד להרע כמוהו (עיין מזה בהשמטות ביאורי לס' בראשית דף רס"ח ע"ב, ובביאורי להקדמת הרב ז"ל על מגילת איכה) ולהסיר הדעה הכוזבת הזאת מלבנו אה"כ "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע "ואיוב אמר דרך תמיהה וגערה אל אשתו "גם את הטוב נקבל מאת האלהים ואת הרע לא נקבל" ? וכן הוא מחובת כל מאמין להאמין כי מיד ה' שהוא האחד בתכלית האחדות והעצם הטוב והמיטיב יצאו לפעמים בכל זאת גם רעות לפי שינוי המקבלים כחשר העירו ע"ז כבר חז"ל במאמר "לא כעולם הזה העוה"ב וכו' (עיין סוף שער נ"ט ויקרא דף פ"ט ע"ב וביאורי שם) וזה שאמרו גם חז"ל "ואפי' נוטל את נפשך", ר"ל גם במצאך הרע היותר גדול שהוא נטילת נפשך. לא תחדל מאהוב אותו ולא תסתפק באחדותו, כי אם תאמין שגם הרע הזה יוצא מאתו לבד, לטובתך ולתועלתך המוסרית בעולם הרוחני וזש"א ג"כ "אשרך ר"ע שיצאה נשמתך באחד. "ר"ל אשריך ר"ע שאמונתך חזקה כל כך שגם בצאתך נפשך ביסורים קשים מאוד, לא נסתפקת אף רגע אחד באחדות הבורא י"ת וכי גם הטוב גם הרע מאתו לבד יצאו: ואפילו הוא נוטל את נפשך (ברכות ס"א:) יראה שכוונו לענין נפלא והוא כי אף שירא' שמפי עליון תצא הרע עליו בעניניו ואפי' יגזרו עליו משמים המיתה או ההריגה יהיה האחדות הזה הנזכר אצלו בתקפו וקיומו ולא יעלה על לבבו דבר בליעל לאמר שיש שם שתי התחלות או יותר כפי התחלפות סוגי הדברים המושפעים מלמעלה כמו שסופר בספרי טארי"קי האומות שבימי קוסטנטי"ני קיסר עמד איש סכל מארץ שנער שמו מא"ני והיה מטעה העולם באמור להם שיש שני אלוהות הא' שולט על הטוב והאחד שולט על הרע ואסף אליו חיל כבד מאד ועל' בלבו לעלות ולצור על בבל בימי שבור המלך הז' וכאשר שמע שבור המלך את שמעו התחכם אליו והקדים לשלוח לו מלאכים מגדולי שריו לשאל לו בשלום ולכרות לו ברית ולהודיע שהוא מבני אמונתו ולחלות פניו שיבא אליו בבלה עם גדולי חכמיו להראות פנים עמו ולהעמידו על שלמות האמונה ההיא כי הוא יחזיק בידו להפוך העמים אליו והפתי האמין לדבריו ובטח בו ובא אליו בארבע מאות איש מגדולי הפלוסופים המחזיקים באמונה ההיא ויצא מלך בבל לקראתו ויביאוהו אל בית מלכותו ויושיבהו על כסאו ויצו להכניס כל הבאים עמו לאכל לחם בביתו ובבואם אל תוך הבירה הביאם זוגות לטייל בתוך הפרדס ושחטום ותלו אותם על העצים ואחר המשתה של שניהם אמר המלך למאנ"י קומה ונבואה אל הבית אשר אנשיך עומדים שם ושם נראה אמונת נבואתך ויושר דברך ובבואם אל תוך הפרדם אשר עמו תלויין בעצי ברושיו אמר אליו אתה אמרת שהאלוהות הם שנים והאחר מהם והוא המושל על הרע צוה עלי לשחוט את כל אלה ולתלותם להודיע לכל באי עולם שגדול כחו על האלוה השני המושל על הטוב. וכמדומה לי שמחלוקת גדולה נפלה ביניהם שזה רצה בשליחותך וזה לא רצה והעצה נכונה לאיש כמוך להיותך נתלה עם אנשיו המאמינים בו מפני המחלוקת הבאה בין שני האלוהות ויצו וישחטוהו ויתלוהו עמהם כן יאבדו כל אויבי יי'. והנה זה הסכל והפלוסופים אשר עמו נשתבשו במה שראו שהענינים ההפכיים חוייבו להמשך מהתחלות הפכיות אשר כנגדו וכנגד הסכלים אשר כמוהו אמר הכתוב ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה (דברים י״א:כ״ו) ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע (שם ל'). ולדעתי על קביעות ירידתו הרע ממנו יתברך הוקבעה מגלת איכה אשר כל דבריה תעידנה על הענין ההוא המיוחד והוא הדבר שקלקלה בו אשת איוב כשאמרה עודך מחזיק בתומתך ברך אלהים ומות והיתה תשובתו גם את הטוב נקבל מאת האלהים ואת הרע לא נקבל (איוב ב׳:י׳). אמנם תהיה כוונת המאמרים האלה כפי מה שביארתים בהקדמת פירושי לאיכה עם הכוונה הנזכרת יבוקש משם וכבר כתבנו בשער פ"ז כי השנוי וההתחלפות הנמשך באלו הענינים הוא לפי שנוי המקבלים והתחלפותם אמנם כשיוסכמו כל האנשים על הטוב הנה לא יקבלו מאתו יתעלה רק טוב כי על זה עצמו אמרו בהגדת פסחים (נ.) ביום ההוא יהיה יי' אחד וגו'. וכי עד האידנא לאו אחד הוא אמר ר' יוסי בר חנינא בשם רבי יוחנן לא כעוה"ז העוה"ב וכו' כמו שכתבנוהו בסוף שער כ"ט. וכל זה הוא מבואר שהוא בכלל מה שאמר ואפילו הוא נוטל את נפשך כי זה הענין לא יפסיד צורת האחדות כלל וזהו מה שאמרו אשריך רבי עקיבא שיצאת נשמתך באחד (ברכות ס"א:) לומר שאע"פ שסרקו עצמו במסרקאות של ברזל והיה עליו פגע המות רע ומר הנה תמיד עמד טעמו בו וריחו לא נמר. והנה אחרי שהשלים זה הענין מהייחוד ומהאהבה המיוחדת אליו כנזכר הפליג להחמיר בשיהיה תמיד ענינו נמצא בשכלי ובציורו ושלא יסור משם רגע אחד במה שאמר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך וגו' וקשרתם וגו'. וכתבתם וגו'. (ג) כי זו היא ראשית התחבולות שנהגה התורה להיטיב הזכרון על ידי מעשה מהמעשים כמו שכתבנו ראשונה. ולזה אמר שהענין אשר בו יהיו אלו הדברי' תמיד על לבבם ולא יסורו ממנו הוא כשיהיה השנון בהם לבניו והדבור בשבתו בבית ובלכתו בדרך ובשכבו ובקומו ובקשירה על היד והענינים ובכתיבה במזוזות בשערים כי אל כל אשר יפנה ישכיל בו. אמנם מה שיראה שכוונו עוד משה רבן של נביאים שיהיו כל מצות תורתו נזכרות ונעשות על ידי פרשה קטנה זו במה שיהיו כל דבריה כלם רמזים וסימנים מצויין ותקועים בלבנו לזכרם על ידם אם ירצה הזוכר להטות מחשבתו מעט כמו שאמרנו ראשונה וזה *כי באמרו וכו' ר"ל כי מאמר "והיו על לבבך" יורה לא לבד שיזכרם תמיד וישים עין שכלו והשגחתו עליהם, כי אם גם שיכבד אותם תמיד ויהיו לו יקרים נאהבים ונעימים כסגולה וכל הון יקר, כי שימת דבר מה על הלב שהוא מושב דם הנפש אשר ממנו תוצאות חיים לכל איברי וחלקי הגוף כנידע, היא אות וסימן להראות כי נאהוב אותו מאוד ומעלתו בעינינו יקרה היא מאוד כמאה"כ "שימני כחותם על לבך" וכו'. ומאה"כ "וישם דניאל אל לבו וכו' " יש לו גם כן הוראה כפולה זאת, ששם עין השגחתו על זה מאוד ורעיון מניעתו את להתגאל בפת בג המלך היה יקר ונכבד לו מאוד. כי באומרו והיו הדברים האלה על לבבך עם שהכוונה הראשונה יהיה לזכרון כאומרו ואין איש שם על לב (ישעיהו נ״ז:א׳) גם מענין יוקר וכבוד כאומרו שימני כחותם על לבך (שיר השירים ח׳:ו׳) עוד לקבלת המעשה כאומרו וישם דניאל על לבו (דניאל א׳:ח׳) דכלהו איתנהו ועל בלתי הזהר בכלם אמר מבלי משום לנצח יאבדו (איוב ד׳:כ׳) הנה ירמוז גם כן אל כל המצות המדעיות התלויות בלב הן בינינו למקום או למקדש או לבריות כמדות התכוניות והרי יש הרבה מצות עשה ולא תעשה בהם כמו שייחדם אל האבר הזה עצמו בעל ספר המצות הקצר הנקרא עמודי גולה ושננתם לבניך פירשוהו לשון משנה כתרגומו שיהיו סדורים לפניו בביאור כענין שהמשנה היא פירוש המקרא עוד אמרו (קידושין ל'.) מלשון שינון והוא פלפול וחריפת התלמוד והנכון שישנן הבנים אליהם כמו שמשנן הצייד הכלב אל הציד כלומר שיעירהו בזריזות לאמר קום מהר ועשה מצוה פלונית שיש בה כמה שכר וכיוצא והוא פירוש נאה ומועיל וירמוז גם כן אל כל המצות התלויות בבנים ושם מצות קדושין וחופה וכל דיני כתובות ומצות מילה ומשפט הבכורה בפדיון גם בנחלה וכל דיני ירושות ונחלות והדברים הנלוים אליהם. ודברת בם רמז אל כל המצות התלויות בדבור וענין ק"ש ותפלה הלל והודאות וכל סדר מאה ברכות וקריאות ספר תורה ומגלה ושאלת שלום ושאר המצות התלויות בדבור וכל מצות עשה ולא תעשה שבהם. בשבתך בביתך נוסף על מה שכוון אל הדבור המיוחד הזה כאשר אמרנו יכלול גם כן כל המצות אשר באו בתורה בדיני שכנות והרחקת הנזקים דהלכתא רבתי נינהו וגם כל המצות הבאות לבית הבחירה והקרבנות כי רבו מספור גם כל דיני שבת ויו"ט אשר נאמר עליהם שבו איש תחתיו וגומר (שמות י"ז) ודיני עירובין וגם דיני אבלות כמו ששנינו (מ"ק כ"ג.) אבל שבת ראשונה לא יצא מפתח ביתו וגם דיני החתן. ובלכתך בדרך רמז אל כל המצות המזדמנות לשם כשלוח הקן והשבת אבדה וטעינה ופריקה וזולתם ושם יוכללו על דרך הזכירה כל הלכות דרך ארץ שזכרום חז"ל בשהם מועילות הרבה. ובשכבך שם נזכרו מצות הבאות בשכיבות המותרות והאסורות אשר יכללו איסור העריות כלן ואיסור נדה וכותית וזבה וזולתם כמו כלה בלא ברכה (מסכתא כלה) וביאת הפקר ועונה הכתובה בתורה ובכלל כל מצות עשה ולא תעשה שבהם גם יכלל מצות איסור כלאים ודיני שעטנז שאסור להציעם תחתם ולהתכסות בהם. ובקומך שם נרמזו כל המצות אשר הם במשא ובמתן אשר יעשה אותו האדם כאשר יקום והתהלך בחוץ בין שאר האנשים מההלואות והשאלות והפקדונות וכל דיני מקח וממכר ודיני אונאות במדה במשקל ובמשורה וכל עשה ולא תעשה שבהם. וקשרתם לאות על ידיך כאן נרמז כל איסורי המאכלות והמשקים וכל הנגיעות הטמאות אשר נקשרנו ונאסרנו בהם משאר האומות להיות לאות בינו ובינינו שאנו עמו וצאן מרעיתו ומתקדשים בקדושתו. על ידך שם נרמוז כל המצות התלויות ביד כמתנות עניים ונטילת ידים והרבה מצות תלויות בהן כי עשר ידות להם בעשיית הטוב והישר בעיני אלהים ואדם אמנם לענין הדבר המיוחד אמרו במדרש אדם יוצא לדרך ובידו פרגמטיא והוא מתירא מן המוכסין אתם אין אתם מתיראין למה שקשרו של מלך עליך. ובשער צ"ח ב"ה אכתוב טעם הרבעת פרשיות של תפילין וקשירתם אגב מה שאמרו חכמינו זכרם לברכה שהקב"ה מניח תפלין ומאי כתיב בהו (ברכות ו'.). והיו לטוטפות בין עיניך בו נרמזו המצות התלויות בעינים כאומרו ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם (במדבר ט״ו:ל״ט) כי עינא ולבא תרי סרסורי דעבירה (ירושלמי דברכות פ"א) וכן הם סרסורי דמצוה כי תראה ערום וכסותו (ישעיהו נ״ח:ז׳). לא תראה את שור אחיך וגו' (דברים כ״ב:א׳). וכתבתם בכאן יוכללו המצות הנכללות בכתיבה ככתיבת ספרים תפלין ומזוזות וכמו שאז"ל עושה צדקה בכל עם (תהילים ק״ו:ג׳) זה הכותב ספרים ומשאילן (כתובות נ'.) וגם דיני כתובות וגטי נשים ושחרורי עבדים והמצוה המיוחדת למלך וכתב לו את משנה ספר התורה הזאת וגומר (דברים י״ז:י״ח). על מזוזות ביתיך שם נרמזה מצות רציעת עבד עברי גם הכשר סוכה בדפנות וצורת פתח במזוזות וכל דיניה. ובשעריך בו נכללו דיני שופטים ומשפעים כי בשעריך שער שדנים בו הכתוב רומז גם מצות נרות חנוכה שהיא סמוכה אל השער וכל כייצא בזה.
(יז) וּכְשֵׁם שֶׁהוּא אָסוּר כְּנֶגֶד עֶרְוַת אֲחֵרִים כָּךְ הוּא אָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגֶד עֶרְוָתוֹ וְלֹא יִקְרָא כְּשֶׁהוּא עָרֹם עַד שֶׁיְּכַסֶּה עֶרְוָתוֹ. הָיְתָה חֲגוֹרָה שֶׁל בֶּגֶד אוֹ עוֹר אוֹ שַׂק עַל מָתְנָיו אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁאָר גּוּפוֹ עָרֹם מֻתָּר לוֹ לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה עֲקֵבוֹ נוֹגֵעַ בְּעֶרְוָתוֹ. הָיָה יָשֵׁן בְּטַלִּיתוֹ וְהָיָה עָרֹם חוֹצֵץ בְּטַלִּיתוֹ מִתַּחַת לִבּוֹ וְקוֹרֵא. אֲבָל לֹא יָחֹץ צַוָּארוֹ וְיִקְרָא מִפְּנֵי שֶׁלִּבּוֹ רוֹאֶה אֶת הָעֶרְוָה וְנִמְצָא כְּמִי שֶׁקּוֹרֵא בְּלֹא חֲגוֹרָה:
(17) And just as one is forbidden to read the Shema in the presence of any one, the lower part of whose body is exposed, so it is forbidden for anyone to read it, who is himself in the same condition. One must accordingly not read it when nude, till he covers his nakedness. If his loins are covered with a girdle of cloth, skin or sacking, he may read the Shema, even though the rest of the body is uncovered, provided that (when sitting cross-legged) his heel does not touch his privy parts. If he is lying under a coverlid, and is otherwise without clothing, he should draw the coverlid closely below his heart, and then read the Shema. But he should not draw it about his neck and read it, for in that case there would be nothing separating his heart from the lower part of his body, and he would be in the same class with one who recites the Shema without wearing a girdle.
(ו) לֹא יֹאחַז אָדָם סֵפֶר תּוֹרָה בִּזְרוֹעוֹ וְיִכָּנֵס בּוֹ לְבֵית הַמֶּרְחָץ אוֹ לְבֵית הַכִּסֵּא אוֹ לְבֵית הַקְּבָרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהוּא כָּרוּךְ בְּמִטְפָּחוֹת וְנָתוּן בְּתוֹךְ הַתִּיק שֶׁלּוֹ. וְלֹא יִקְרָא בּוֹ עַד שֶׁיַּרְחִיק אַרְבַּע אַמּוֹת מִן הַמֵּת (אוֹ מִבֵּית הַמֶּרְחָץ) אוֹ מִבֵּית הַכִּסֵּא. וְלֹא יֹאחַז אֶת סֵפֶר תּוֹרָה כְּשֶׁהוּא עָרֹם. וְאָסוּר לֵישֵׁב עַל מִטָּה שֶׁסֵּפֶר תּוֹרָה עָלֶיהָ:
(6) A person may not, while bearing a scroll of the law in his arms, enter a bath-house, lavatory, or cemetery, even if the scroll is swathed in folders and placed in its case. A person must not read in it till he has moved away four cubits from the dead body (bath house) or lavatory. One may not hold a scroll of the law when nude. It is forbidden to sit down on a couch on which there is a scroll of the law.
(ט) כָּל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּם מֻתָּר לְטָמֵא לְבָרֵךְ אוֹתָן. בֵּין שֶׁהָיָה טָמֵא טֻמְאָה שֶׁהוּא יָכוֹל לַעֲלוֹת מִמֶּנָּה בּוֹ בַּיּוֹם. בֵּין טֻמְאָה שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲלוֹת מִמֶּנָּה בּוֹ בַּיּוֹם. וְאָסוּר לַמְבָרֵךְ לְבָרֵךְ כְּשֶׁהוּא עָרֹם עַד שֶׁיְּכַסֶּה עֶרְוָתוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּאִישׁ אֲבָל בְּאִשָּׁה יוֹשֶׁבֶת וּפָנֶיהָ טוּחוֹת בַּקַּרְקַע וּמְבָרֶכֶת:
(9) All blessings may be recited by one ritually unclean, whether the uncleanness is of such a nature that he can free himself of it the same day or not. It is forbidden to a male to recite blessings while in a nude state.
(כב) הַנִּכְנָס לְבֵית הַמֶּרְחָץ מָקוֹם שֶׁבְּנֵי אָדָם עוֹמְדִין לְבוּשִׁין מֻתָּר לְהָנִיחַ תְּפִלִּין. וּמָקוֹם שֶׁבְּנֵי אָדָם עוֹמְדִין שָׁם מִקְצָתָן עֲרוּמִים וּמִקְצָתָן לְבוּשִׁין אֵינוֹ חוֹלֵץ תְּפִלָּיו וְאֵינוֹ מֵנִיחַ שָׁם תְּפִלִּין לְכַתְּחִלָּה. וּמָקוֹם שֶׁבְּנֵי אָדָם עוֹמְדִים עֲרוּמִים חוֹלֵץ תְּפִלָּיו וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ מֵנִיחַ:
(22) One is permitted to put on phylacteries in that portion of a bathhouse where all are attired. In that portion where some are in their attire while others are nude, the phylacteries which one wears need not be removed, but they may not be put on. Where all are nude, the phylacteries must be removed, and needless to add, they may not be put on.
(ו) כְּלִי שֶׁהָיָה שֵׁם כָּתוּב עָלָיו קוֹצֵץ אֶת מְקוֹם הַשֵּׁם וְגוֹנְזוֹ. וַאֲפִלּוּ הָיָה הַשֵּׁם חָקוּק בִּכְלֵי מַתָּכוֹת אוֹ בִּכְלֵי זְכוּכִית וְהִתִּיךְ הַכְּלִי הֲרֵי זֶה לוֹקֶה אֶלָּא חוֹתֵךְ אֶת מְקוֹמוֹ וְגוֹנְזוֹ. וְכֵן אִם הָיָה שֵׁם כָּתוּב עַל בְּשָׂרוֹ הֲרֵי זֶה לֹא יִרְחַץ וְלֹא יָסוּךְ וְלֹא יַעֲמֹד בִּמְקוֹם הַטִּנֹּפֶת. נִזְדַּמְּנָה לוֹ טְבִילָה שֶׁל מִצְוָה כּוֹרֵךְ עָלָיו גֶּמִי וְטוֹבֵל. וְאִם לֹא מָצָא גֶּמִי מְסַבֵּב בִּבְגָדָיו וְלֹא יְהַדֵּק כְּדֵי שֶׁלֹּא יָחֹץ. שֶׁלֹּא אָמְרוּ לִכְרֹךְ עָלָיו אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁאָסוּר לַעֲמֹד בִּפְנֵי הַשֵּׁם כְּשֶׁהוּא עָרֹם:
(6) A vessel with a Name inscribed thereon, the part whereon the Name appears must be cut out and hidden.6Arakin, 6b. C. Even when a Name be engraved on a vessel of metal or glass, if he deliberately recasts the vessel he is lashed, for the engraved part should be cut out and hidden. Likewise, if one had a Name written upon his flesh, he shall not wash, anoint himself or remain in unclean places; if he must undergo a mandatory emersion, he shall cover it with a leaf or, when no leaf is to be found, with part of his garments, yet must he not fasten it lest it be obstructive to the emersion, as it was not said to cover it save only because it is forbidden to remain nude in the Presence of the Name.7Shabbat, 120a. C.
(לג) ועכשיו ביארנו כל הדרכים וארון אלוהי' ולוחו' הברית עוברים לפנינו לתור למרי"ם מנוחה וכשרון טהרה לבעלה באתי לדבר משפט עם בעלה שבא למעול מעל ולבגוד באשת נעורים ולהפך ברית אשר כרת עמה ולא שמע למוסר מלאכי מפי האלהים ואומר שמאמין לדברי העדים באמרו שכשירי' הם בעיניו לנאמנים ונאמנים בברית אתו ועבדה לנפשיה חתיכ' דאיסור' כעובדא דשמואל בהאי סמיא בקידושין דא"ל אי מהימן לך כבי תרי כו' ויבא לשלם כל כתובת' ועל זה באתי לענות לו מן הסערה הלא שנינו משנה שלמה בסוף נדרי' בראשונ' היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומר' טמאה אני לך שמי' ביני לבינך ונטולה אני מן היהודים חזרו לומר שלא תהא אשה נותנ' עיניה באחר ומקלקת על בעלה אומרת טמאה אני לך תביא ראיי' לדבריה כו' ע"כ לשון המשנה וכתבו התו' וז"ל חזרו לומ' אינ' נאמנת דחיישי' שמא עיניה נתנה באחר וא"ת טמא' אני לך אמאי לא מהימנ' הא שוי' נפשה חתיכה דאיסורא כדאמרינן בקידושין פר' האומר היא אומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך הוא מותר בקרובותיה והיא אסור בקרוביו ותירץ הרב ר' אליעזר דלא מצינו זונה שהי' אסור' לינש' לכהן דוודאי הוא מוזהר עליה אבל היא אינ' מוזהרת עליו הלכך גם לדברי' אינ' אסור' בו וקשה דאמר ר' בפרק יש מתירין כל היכא דאיהו מוזהר איהי מוזהרה וע"ק דאמרינן בגמרא באוכלת בתרומ' שלא להוציא לעז על בניה ואמאי והא לגבי תרומה שווית' נפשה חתיכה דאיסורא ונראה לי כיון דיש לחוש שמ' נתנ' עיניה באחר יש כח ביד חכמי' לעקור דברי' מכל וכל בסברה גדולה כזאת ומיהו דנראה דאף למשנה אחרונה אם אומרת אשה טמאה אני לך ואמר הבעל שמאמינ' דאסור' לו דאיהי שויא לנפשה חתיכה דאיסורא ואפילו תחזור בה האשה ותאמ' באונס היה ויש אומרים דמשמתינן ליה על שגרם שתיאסר אשתו עליו ועובר על חרם תקנת רבינו גרשון עכ"ל התו' והשתא מאחר שאיכא תקנת ר"ג שלא לישא אשה על אשה ולא לגרשנה בע"כ למ' לא ניחוש ג"כ לגבי בעל היכא שאמר מאמין אני לעד אחד או מאמין אני לפסולי עדות כגון רקים ופוחזים דהכא שאינם משקרי' ונימא ג"כ שעיניו נתן באחרת ואף לפי הר"ן שכתב לפי שהאשה משעובדת לבעל ואין כח בידה להפקיע עצמה מבעלה אלא דלפי משנה ראשונה משום דכסיפא לה מילתא לומר כך ומ"ה הימנוה דאי לא קושטה אמרה לא הוה מזלזלה בנפשה לומר כל כך ומכי חזו רבנן דאיכא למיחש שמא עיניה נתנה באחר חזרו ואוקמוה אדינ' דקמא כו' ע"כ מ"מ ה"נ איכא למימר גבי בעל לפי חרם ר"ג מאחר שהוא משועבד לה ולא יכול לגרשה בשום עניין בע"כ א"כ אין כח בידו להפקיע עצמו ממנה ואף אם תבא לחלק ולומר שלא תקינו אלא בנשים כמו שכתבו התו' והרא"ש ביבמות פ' שני וז"ל ואל תתמה היאך מתירין אותה לבעלה הא שויתא לנפשה חתיכה דאיסור' כיון דאמרה טמאה אני וכי מאכילין לאדם דבר האסור לו וי"ל דלפי שראו חכמי' קלקול הדורות שנתנו הנשים עיניהם באחר ורוב האומרות כך משקרות לכן נראה להם להתירן וכה"ג אמרינן התם בשילהי נדרים אמרה לבעלה טמאה אני לך אמר רב ששת אוכלת בתרומה שלא תוציא לעז על בניה עכ"ל התו': וא"כ יש לחלק דלגבי אנשים לא ראו הקלקול אפילו אחר שנתפשט חרם ר"ג ותקנותיו ולא תקנו חכמי הדור ח"מ הבא דאיכא רגלים לדבר שעיניו נתן באחרת או בממון כאשר העידו עליו שחקר אחר סהדי שקרי ואיכא רגלים לדבר שרגליו לרע ירוצו שיש לומר עיניו נתן באחרת ונכוף אותו לכל דבר המשועבד לה כגון שארה כסותה ועונתה כאשר כתב ר' שמשון מיינכיל על אחד שאמר שראה באשתו שזינתה כו' ומה שכתבו התו' דמשמתינן לי' על שגרם שתאס' אשתו עליו ולא כתבו שכופין אותו להיו' עמה היינו משום שהיא התחילה לומר טמאה אני ונתנה אצבע בין שיניה ולא שייך לומר עיניו נתן באחרת ומ"מ שויא לנפשה חתיכה דאיסורא אבל משמתירן ליה ומ"ה מיושב מה שהביא האגודה דברי התו' וכתב שיש חולקים בדבר והיינו טעמא משו' שראוי היה לומר שאפי' מן השמת' יהא נפטר שהרי היא התחילה בקילקול ונתנה אצבע בין שיניה אבל בנדון שכתב ר' שמשון מיינכו"ל וכנדון דידן איכא שפיר למימר שמא עיניו נתן באחרת ואף אותם החולקים אף על ר' שמשון מיינכול ואמרו שאין כופין האדם לעבירה ואין מאכילין לו את האיסור בעל כרחו ולומר לו שיעשה עבירה ואינו דומה לאשה שהיא משועבדת לו והיא קרקע עולם לפניו היינו היכא שאמר שהוא ראה שזינתה דאיכא למימר לב יודע מרת נפשו אבל היכא שאומר שהוא מאמין ואינו מחויב להאמין אפילו אי אתא יהושע בין נון יכול למימר לא צייתנ' ליה ומחמת שחל עליו החרם של ר"ג לא יכול להאמין ומושבע ועומד שלא להאמין ואוקמינן אחזקה שלא האמין אלא עיניו נתן באחרת כ"ש הכא שאיכא רגלים לדבר שהלך בתרמי' ואץ ברגלים חוטא להשכיר סהדי שקרי דלאו כל כמיניה לומר שהוא מאמין וב"ש היכא שהיה כבר קטטה בינו לבינה כגון בנדון זה וכאשר כתב הרשב"א בתשוב' והביאו הגאוני' בפסקם ומה שכת' הרשב"א בתשוב' אחר' שאפי' לפי החרם ר"ג יכול לגרשה היכא שרואה בה דברים מכוערי' כו' היינו היכ' דאיכ' הרבה דברים מכוערים שהרי כתב לא גרע מרוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר כו' והוא ראה בעיניו ומרגיש בדבר עבירה אבל הבא שהודה הבעל שלא ראה בה דבר מכוער אלא שבא ומצא עילה להאמין להרקים פשיט דלאו כל במיניה ובוודאוי כל המחלוקת שנפל בין הגאונים האחרוני' אי יכול להאמין ולשוויה אנפשי' חתיכ' דאיסור בנדון זה כ"ע מודה והכא אין שייך לומר שצריך ליתן אמתלא לדבריו אלא היכא שאמר בעצמו שראה שזינתה וא"כ כי לא נתן אמתלא לדבריו הוא אוכל דבר האסור לו אבל הבא שלא נאסרה לו מעולם אלא שבא לאוסרה על עצמו בזדון לבו על פי עדות רעוע או שטעה וסבר שיש בהן ממש והשתא קחזו רבנן דלית ביה חשש בהאי עדות א"כ לית ביה בית מיחוש כלל וכ"ע ידעי שהדברים פורחות היו ודומה לזה אמרינן בתלמוד דכה"ג ליכא למיגזר דאיכא למימר קמו רבנן במילתא ואישתכח דשיקרא הוא ע"כ היריעה של הכשר טהרתה:
(33) I. The main evidence speaks of indecency and not of infidelity. No testimony was given that they were found nude together, hence there is no charge of adultery, according to Rashi. Rashi and Rabbenu Gershon, Rif, Rambam, Rabbenu Hananeel, and Rabbenu Tam hold that only infidelity is ground for divorce. Even according to Sheiltot, Rosh, and Rabbenu Meir, who hold that evidence of indecency in addition to a persistent evil rumor is ground for divorce, Zeligman has no claim to divorce his wife. The rumor must come from a different source and tell of different facts from those of the evidence. And this rumor was spread by the witnesses who testified to the indecency. The testimony of the woman, of the child, and of Zelkind has no significance whatsoever. Even Zelkind's exhibit III is no ground for divorce. It does not speak of a clandestine meeting at all, because there are always pedestrians in the streets of Prague, the guards are going their rounds, and the students who go home at night watch the houses and knock at the open doors.
(פח) כבר האריך הרמב"ן בספר אגרת הקודש על ענין הידיעה והחיבור בתשמיש, כי קודם שחטא האדם ונתלבש בזוהמת היצה"ר היה זה המעשה של התשמיש נחשב כמעשה כל המצות, כמו שבידים עושה סוכה ונוטל לולב וכן הרבה מצות, וברגלים רץ לדבר מצוה, כי אבר זה של תשמיש מוכן לעשות בו מצוה פריה ורביה. וחוש לא היה חרפה ולא היה לו שם ערוה, רק אבר קודש כשאר איברים הפועלים קדושות. רק אחר שניסת מהנחש הקדמוני, אז (בראשית ג, ז) וידעו כי ערומים הם וכי הוא חרפה. אבל לעתיד שיסיר הש"י מאתנו היצה"ר ונהיה כאדם קודם שחטא, אז מעשה של זה התשמיש יהיה ככל קיום המצות ואדרבא קדוש יאמר לו:
(88) Nachmanides, in his book Igeret Hakodesh, has already written about the significance of the terms ידיעה and חיבור when used to describe sexual unions. Before man sinned and became polluted with the זוהמה, the filth of the evil urge, the act of copulation was considered the fulfillment of a מצוה, similar to all other מצות. Just as one employs one's hands to fulfill the commandment of building a סוכה, hut, or one takes a לולב, palm frond, in one's hands, so one uses a different organ to fulfil the commandment of being fruitful. The genitals were created to enable man to perform this commandment, and there was no feeling of shame or embarrassment attached to the act Only after the serpent had made man aware that he was nude, and that the very condition of nudity was something to be embarrassed about, did the act of sexual union become associated with feelings of shame and embarrassment. In the future, when G–d will remove the evil urge from us, and we shall again be as free from sin as Adam was before his sin, the act of physical union between man and wife will again be the performance of a מצוה like all other מצות.
Just as one must prefer to suffer death rather than commit the sin of murder based on the dictum of Rava: ‘who said that your blood is redder than that of the person you are asked to kill in order to stay alive,” so if someone threatens you with death unless you rape a woman you must rather suffer death than commit that crime. This law applies even if the woman to be raped is not married.
Our sages in Sanhedrin 75 tell of an incident when some man became love-sick over unrequited love. When his family turned to the doctors to ask how he could be cured, the doctor said that until he would have his craving indulged, i.e. sleep with the woman in question, he could not be cured. The Rabbis ruled it would be better that he die than that the woman submit to his sexual advances. In reply to the question whether at least he could have his libido assuaged by seeing the woman in question in the nude, the Rabbis were adamant, refusing that the woman in question expose herself to that man. In answer to the further question whether the woman could talk to that man from behind a fence, the rabbis did not even permit this either. (There is a dispute in the Talmud whether the lady in question was married or not.) Nonetheless, the reason given by the scholars who refused the girl in question to even speak to the infatuated man from behind a fence gave as their reason that it is not permissible to expose the girl’s family to shame on account of someone who cannot control his libido. Even speaking to the individual from behind a fence is considered as equivalent to closeting herself with him.
Seeing that the Torah adds the comment that there was no one to act as the rapist’s victim’s savior, it appears that had there been such a person nearby he would have been obligated to save the girl from being raped even if the savior would have had to kill the rapist to be. The same holds true, of course, in the case of saving a potential murder victim from his assailant by killing him. When one observes a situation which will result in murder unless one stops the murderer by any means available one must use all such means including killing the potential murderer. (2) This is also the reason why when a woman who is in labor and is likely to die unless the baby about to be born is killed, must be saved at the expense of the life of the infant about to be born. The general rule is that it is permissible or obligatory to kill a רודף, someone clearly intending to kill an innocent person. The latter rule obtains only until the baby’s head and the greater part of its body has left the mother’s womb. Once this has happened halachah treats both mother and baby as separate lives and it is forbidden to save one at the expense of the other. We have confirmation of these rulings in Oholot 6,6 where the Mishnah teaches that in order to save the life of a mother in distress due to difficulty in giving birth one may remove organs of the fetus piece by piece from the womb seeing her life takes precedence over that of an unborn child. However, if the greater part of the baby had already emerged, one may not decide which life to save and has to leave this to natural forces. (3) The question is asked in the Talmud there: “why can we not save the life of the mother in the aforementioned situation seeing that we have a rule that if a minor is a potential murderer, in the act of perpetrating murder, that he may be stopped at the cost of his life? Why is this infant different from that situation? The answer given is that the infant in the process of being born is not viewed as someone bent on murder as it is his natural function to emerge from the womb for the sake of its own life. He is as if programmed by heaven to be in a life-threatening position vis-a-vis his mother.
The reason that the Torah in our verse describes the victim of the rape as צעקה, having cried out for help, (when in fact this is merely a presumption) is that she is viewed by the Torah as if she had cried out, i.e. the Torah gives her the benefit of the doubt (Ibn Ezra). Alternatively, the meaning of the words is ”if she had cried out there would have been no one to help her.” In other words, she is not charged as even if there is evidence that she had not called out this was due to the knowledge that it would have been useless.
(א) דין לבישת בגדים ובו ו סעיפים:
לא ילבש חלוקו מיושב (טור) אלא יקח חלוקו ויכניס בו (ראשו) וזרועותיו בעודנו שוכב ונמצא כשיקום שהוא מכוסה:
(ב) אל יאמר הנני בחדרי חדרים מי רואני כי הקב"ה מלא כל הארץ כבודו:
(1) One should not put on his under-garment from a sitting position (Tur), but should rather take his under-garment and insert into it his (head and) arms while he is still lying down, with the result that when he gets up he is [already] covered.
(2) One should not say (to oneself): "I am now in an inner room - who can see me?", for the Holy One Blessed Be He, "His glory fills the whole earth" (Isaiah 6:3).
(ד) אסור להסתכל באותו מקום שכל המסתכל שם אין לו בושת פנים ועובר על והצנע לכת ומעביר הבושה מעל פניו שכל המתבייש אינו חוטא דכתיב ובעבור תהי' יראתו על פניכם זו הבושה לבלתי תחטאו ועוד דקא מגרי יצר הרע בנפשי' וכל שכן הנושק שם שעובר על כל אלה ועוד שעובר על בל תשקצו את נפשותיכם:
It is forbidden to look at a woman's genitalia. Any person who looks at a woman's genitalia has no shame and violates the charge [Micha 6:8] "Walk modestly with your God." Going against this natural tendency for embarrassment [is serious], because a person with this tendency will not sin, as [Shemot 20:17] states "For this reason, the awe of Him [i.e., the tendency to modesty] shall be upon you, so that you shall not sin". Furthermore, such a person encourages his evil inclination to take control of him.