טַעֲמ֣וּ וּ֭רְאוּ כִּי־ט֣וֹב יקוק אַֽשְׁרֵ֥י הַ֝גֶּ֗בֶר יֶחֱסֶה־בּֽוֹ׃
Taste and see how good the LORD is; happy the man who takes refuge in Him!
טעמו וראו כי טוב יקוק. טעמו דברו:
רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, זָכָה עַמְרָם שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ בֶּן, שֶׁזָּכָה לְקוֹל גָּדוֹל, דִּכְתִּיב, (שמות י''ט) וְהָאֱלקִים יַעֲנֶנּוּ בְּקוֹל. וְעַמְרָם זָכָה לְבַת קוֹל, דִּכְתִּיב וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי. כְּלוֹמַר, בַּת קוֹל. וּלְפִיכָךְ כְּתִיב וַיֵּלֶךְ. כְּלוֹמַר, שֶׁהָלַךְ לְמַדְרֵגָה זוֹ. תָּאנָא, כְּשֶׁנּוֹלַד מֹשֶׁה, יִיחֵד הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁמוֹ עָלָיו, דִּכְתִּיב וַתֵּרֶא אוֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא. וּכְתִיב, (תהלים קמ''ה) טוֹב יקוק לַכֹּל. וּכְתִיב, (תהלים ל''ד) טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב יקוק. (שמותב')וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסַכְנִין אָמַר, וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם, סוֹף גָּלוּתָם הָיָה, שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְשׁוּעֲבָּדִים בְּכָל עֲבוֹדָה. בַּיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם, שֶׁהָיוּ רָבִּים לְיִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, וְכֵיוָן שֶׁנִּשְׁתַּלַּם קֵץ גָּלוּתָם, מַה כְּתִיב, וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם. מַאי טַעְמָא. שֶׁהוּרַד שַׂר מִצְרַיִם מִמַּעֲלָתוֹ, וְנָפַל מִגַּאֲוָתוֹ. וְכֵיוָן שֶׁנָּפַל מֶלֶךְ מִצְרַיִם, שֶׁהוּא שַׂר שֶׁלָּהֶן, זָכַר הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, וְשָׁמַע תְּפִלָּתָם.
טָעַם (b. h.) [to be bright, wise (v. Ps. XXXIV, 9),] to examine, to taste, test, try, experience. Yoma 22ᵇ לא ט׳ טַעַם חטא never tasted the taste of sin (was innocent). Y. Succ. V, 55ᵇ לא היו טוֹעֲמִין טעם וכ׳ had not even a taste of sleep. Ber. 35ᵃ אסור … שיִטְעוֹם וכ׳ one must not taste food without a blessing. Ib. 14ᵃ מהו שיטעום dare he (who fasts) taste food when cooking? Num. R. s. 7 כל מי … היה טוֹעֲמוֹ whoever desired to eat meat felt its taste (in the mannah); a. v. fr.
Hif. - הִטְעִים 1) to give to taste. Ned. 66ᵇ עד שתַּטְעִימִי … לרב וכ׳ until thou makest R. J. taste of thy dish. B. Mets. 75ᵃ כדי להַטְעִימָן וכ׳ in order to give them a taste of usury (that they might feel its oppressiveness). Cant. R. to VII, 2 תהא … ומטעמני (read ומַטְעִימֵנִי or ומְטַעֲמֵנִי Pi.) thou shalt bring some of them before me and let me taste them; a. fr. —2) to make tasteful, to explain. Sot. 21ᵇ המַטְעִים דבריו וכ׳ who explains his case to the judge (trying to preoccupy him), before his adversary appears; Tanḥ. Mishp. 6; a. e.—V. מַטְעֶמֶת.
Hif. - הִטְעִים 1) to give to taste. Ned. 66ᵇ עד שתַּטְעִימִי … לרב וכ׳ until thou makest R. J. taste of thy dish. B. Mets. 75ᵃ כדי להַטְעִימָן וכ׳ in order to give them a taste of usury (that they might feel its oppressiveness). Cant. R. to VII, 2 תהא … ומטעמני (read ומַטְעִימֵנִי or ומְטַעֲמֵנִי Pi.) thou shalt bring some of them before me and let me taste them; a. fr. —2) to make tasteful, to explain. Sot. 21ᵇ המַטְעִים דבריו וכ׳ who explains his case to the judge (trying to preoccupy him), before his adversary appears; Tanḥ. Mishp. 6; a. e.—V. מַטְעֶמֶת.
פִּקּ֘וּדֵ֤י יקוק יְ֭שָׁרִים מְשַׂמְּחֵי־לֵ֑ב מִצְוַ֥ת יקוק בָּ֝רָ֗ה מְאִירַ֥ת עֵינָֽיִם׃
The precepts of the LORD are just, rejoicing the heart; the instruction of the LORD is lucid, making the eyes light up.
(ג) משמחי לב כי החכם ישמח על שכלו. וכאשר יגבר על הגוף וינהגהו בדרכי השכל אין שמחה בעולם כשמחה ההיא, והיא שמחת הנפש. לפיכך אמר: משמחי לב, ולא אמר משמחי האדם, כי האדם ישמח לתאות העולם, אבל השכל, והוא הלב, לא ישמח כי אם בדרכי שכל. וכן אמר (תהלים קיט קיא): כי ששון לבי המה. ואמר: (ד) מצות יקוק ברה כל מצוה ומצוה במקום שהיא היא ברה וזכה מאין כל סיג; והיא (ה) מאירת עינים: כי העם שהם בלא מצות הולכים בחשך; כי המצות יאירו הלב, והם מדרגה לעלות אל הכבוד הגדול.
(3) rejoice the heart: – for the wise man rejoices over his understanding; and when it gains control over the body and leads it in the ways of understanding there is no joy in the world like that joy, which is the joy of the soul. For this reason he says rejoicing the heart, and does not say rejoicing "man," for man rejoices in the lusts of the world; but the understanding – that is, the heart – rejoices only in the ways of understanding. And so it says (Ps. cxix. iii): "For they are the rejoicing of my heart." And he says: (4) The commandment of the Lord is pure: – Every single commandment wherever it is is pure and bright without any alloy: and it (5) enlightens the eyes: – because people who are without the commandments walk in darkness, for the commandments give light to the heart and are the steps by which to ascend to the great Glory.
אמר רבי שמואל בר נחמני רבי יונתן רמי כתיב (תהלים יט, ט) פקודי ה' ישרים משמחי לב וכתיב (תהלים יח, לא) אמרת ה' צרופה זכה משמחתו לא זכה צורפתו ריש לקיש אמר מגופיה דקרא נפקא זכה צורפתו לחיים לא זכה צורפתו למיתה
Rabbi Shmuel bar Naḥmani said that Rabbi Yonatan raised a contradiction: It was written: “The precepts of the Lord are upright, gladdening the heart” (Psalms 19:9), but it is also written: “The word of the Lord is refining” (Psalms 18:31), which implies that the study of Torah can be a distressing process by which a person is refined like metal smelted in a smith’s fire. He reconciles these verses as follows: For one who is deserving, the Torah gladdens him; for one who is not deserving, it refines him. Reish Lakish said: This lesson emerges from that second verse itself: For one who is deserving, the Torah refines him for life; for one who is not deserving, it refines him for death.
צורפתו - ביסורין ובגיהנם:
בַּר I m. (b. h.; ברר) [empty, open] 1) uncultivated ground, forest, prairie; opp. יישוב. Kil. VIII, 6. Ḥull. 80ᵃ שור הבר the ox of the prairie, buffalo. Ib. איל הב׳ forest ram. Y. Sabb. XIV, 14ᵇ bot. חזיר של ב׳ wild swine. —2) clear, visible, whence the outside, surface, opp. תוך. Yoma 72ᵇ a scholar שאין תוכו כבָרוֹ whose inside is not as his outside (who is insincere); Ber. 28ᵃ. Y. Pes. VII, 34ᵃ bot. תוך בר the inner parts of the Passover lamb must hang outside (not be put inside, v. R. Akiba in Mish. ib. VII, 1); Mekh. Bo, 6 תוך ובר (read תוכו בר); Pes. 74ᵃ R. Ish. called it תוך בר Ar. s. v. תך 2 (ed. תוך תוך, Var. in Rashi a. Ar. תוכברא q. v.).
צָרַף (b. h.; cmp. צרב) [to press, shrink,] 1) to smelt, melt; trnsf. to refine, purify, try. Y. Keth. VII, end, 31ᵈ; Tosef. Keth. VII, 11 צוֹרֵף נחשת, v. infra. Yoma 72ᵇ (ref. to Ps. XVIII, 31) זכה משמחתו … צוֹרַפְתּוֹ if he deserves well, she (the Torah) cheers him; if not, she smelts him (through trials); צורפתו לחיים she steels him for life; צורפתו למיתה she smelts him for death. Yalk. Ex. 391 דרשתי … צָרַפְתִּי ובחנתי וכ׳ I studied and searched, refined and tested &c.; a. fr. —2) to tighten, harden. Yoma l. c., v. supra. Y. Yeb. XVI, 15ᵈ top שצְרָפַתּוֹ Var., v. צָפַד. —3) to change, v. infra.
Pi. - צֵרֵף 1) to smelt. Keth. VII, 10 (among the occupations to which a wife may object) מְצָרֵף נחושת, expl. ib. 77ᵃ חשלי דודי, v. חַשְׁלָא; anoth. opin. מחתך נחושת וכ׳, v. חָתַךְ; Tosef. ib. l. c. זה מתיך וכ׳ he that casts bronze.—Trnsf. to refine. Gen. R. s. 44 (ref. to צרופה, Ps. XVIII, 31) לא נתנו המצות אלא לצָרֵף וכ׳ the (ceremonial) laws have been given for the purpose of refining (disciplining) men through them. Ib. שצֵרְפוֹ הקב"ה וכ׳ (Abraham) whom the Lord tried in the furnace of fire. Ib. (ref. to צֹרֵף, Is. XLI, 7) זה אברהם שצרפו וכ׳ that means Abraham, whom the Lord tried &c.; (Yalk. Is. 313 שנִצְרַף, Nif.). —2) to tighten, harden. Makhsh. V, 7 המוליך … לצָרְפָהּ if one takes a ship out to sea for the sake of tightening it; מוציא מסמר … לצָרְפוֹ if one takes a (glowing) nail in the rain for the sake of hardening it; Tosef. ib. II, 16 בשביל לצוֹרְפוֹ. Tosef. Kel. B. Kam. III, 13 צֵרְפָן אפי׳ וכ׳ (or צְרָפָן) if he hardened (baked) them (the earthen vessels) even in a peat fire. Bets. 32ᵃ משיְצָרְפוֹ בכבשן (Ms. M. משישרפו) from the time be baked it in the kiln. B. Mets. 84ᵃ (of iron weapons) משיְצָרְפֵם בכבשן when he has hardened them in the furnace, v. צִחְצֵחַ; a. e. —3) [to melt together, weld,] to combine, join. Maasr. II, 5 ואם צֵרַף (Y. ed. צירף) if he combined (ate them together). Y. Pes. III, 30ᵃ top שני … אין הבית מְצָרף if two pieces (of leavened matter), each half the size of an olive, are in the same room, the room does not join them (so as to be counted one olive-size); if in one vessel, הכלי מצרף the vessel joins them. Kidd. 40ᵃ, a. e. מְצָרְפָהּ למעשה, v. מַחֲשָׁבָה; a. fr. —4) to change small for large coin, opp. פָּרַט. Maas. Sh. IV, 2 כמות … שהוא מצרף as the banker counts when he gives small change for large coins, not as he counts when giving large coins for small change; Tosef. ib. III, 3 המְצָרֵיף … שמצריף ed. Zuck. (Var. המצרף … מצטרף) if one buys a gold Denar for coins designated for second tithes, he must count as the banker would when selling small change, not as he would, when buying large change. Shek. II, 1 מְצָרְפִין, v. דַּרְכּוֹן. Y. B. Mets. IV, end, 9ᵈ לצוֹרְפָהּ … מְצָרְפָהּ ביפה if he wants to change the defective coin to be spent in Jerusalem, he must exchange it as if it were of full value (v. Bab. B. Mets. 52ᵇ); a. fr.—Sifré Deut. 48 אחד מצרף דינר ואוכלו ואחד מצ׳ דינר ומניחו one gathers a gold Denar and spends it, and another changes his accumulation for a gold Denar and puts it away; Yalk. ib. 873, v. סָגַל.
Nif. - נִצְרַף 1) to be smelted, tried. Yalk. Is. 313, v. supra. Midr. Till. to Ps. CXIX, 81 כבר נִצְרַפְנוּ we have already been tried. —2) to be hardened. Kel. IV, 4 משיִצָרְפוּ בכבשן when they have been baked in the kiln; Tosef. Kel. B. Kam. III, 13 משיִצְטָרְפוּ.
Hithpa. - הִצְטָרֵף 1) same, v. supra.—2) to be joined, combined, counted in. Naz. 35ᵇ, a. e. אין היתר מִצְטָרֵף לאיסור a permitted thing is not to be joined to a forbidden thing, i.e. if one ate simultaneously, one half of the legal size each, of a permitted and of a forbidden thing, the two must not be counted together to make up the legal size. Ib. 4ᵃ מִצְטָרְפִים זה עם זה they are counted together. Ib. VI, 1. Ber. 47ᵇ תשעה ועבד מִצְטָרְפִין nine freemen and one slave may be combined (to make up the requisite number of ten for prayers). Ib. שנים ושבת מצט׳ two persons (at meal) and the Sabbath may be combined (count for three persons); שני ת"ח … מצט׳ two scholars (at meal) who are engaged in discussion are counted as three. Mikv. III, 4 מצט׳ are combined to make up the legally required quantity of water; a. fr.—Tosef. Maas. Sh. III, 3, v. supra.
Pi. - צֵרֵף 1) to smelt. Keth. VII, 10 (among the occupations to which a wife may object) מְצָרֵף נחושת, expl. ib. 77ᵃ חשלי דודי, v. חַשְׁלָא; anoth. opin. מחתך נחושת וכ׳, v. חָתַךְ; Tosef. ib. l. c. זה מתיך וכ׳ he that casts bronze.—Trnsf. to refine. Gen. R. s. 44 (ref. to צרופה, Ps. XVIII, 31) לא נתנו המצות אלא לצָרֵף וכ׳ the (ceremonial) laws have been given for the purpose of refining (disciplining) men through them. Ib. שצֵרְפוֹ הקב"ה וכ׳ (Abraham) whom the Lord tried in the furnace of fire. Ib. (ref. to צֹרֵף, Is. XLI, 7) זה אברהם שצרפו וכ׳ that means Abraham, whom the Lord tried &c.; (Yalk. Is. 313 שנִצְרַף, Nif.). —2) to tighten, harden. Makhsh. V, 7 המוליך … לצָרְפָהּ if one takes a ship out to sea for the sake of tightening it; מוציא מסמר … לצָרְפוֹ if one takes a (glowing) nail in the rain for the sake of hardening it; Tosef. ib. II, 16 בשביל לצוֹרְפוֹ. Tosef. Kel. B. Kam. III, 13 צֵרְפָן אפי׳ וכ׳ (or צְרָפָן) if he hardened (baked) them (the earthen vessels) even in a peat fire. Bets. 32ᵃ משיְצָרְפוֹ בכבשן (Ms. M. משישרפו) from the time be baked it in the kiln. B. Mets. 84ᵃ (of iron weapons) משיְצָרְפֵם בכבשן when he has hardened them in the furnace, v. צִחְצֵחַ; a. e. —3) [to melt together, weld,] to combine, join. Maasr. II, 5 ואם צֵרַף (Y. ed. צירף) if he combined (ate them together). Y. Pes. III, 30ᵃ top שני … אין הבית מְצָרף if two pieces (of leavened matter), each half the size of an olive, are in the same room, the room does not join them (so as to be counted one olive-size); if in one vessel, הכלי מצרף the vessel joins them. Kidd. 40ᵃ, a. e. מְצָרְפָהּ למעשה, v. מַחֲשָׁבָה; a. fr. —4) to change small for large coin, opp. פָּרַט. Maas. Sh. IV, 2 כמות … שהוא מצרף as the banker counts when he gives small change for large coins, not as he counts when giving large coins for small change; Tosef. ib. III, 3 המְצָרֵיף … שמצריף ed. Zuck. (Var. המצרף … מצטרף) if one buys a gold Denar for coins designated for second tithes, he must count as the banker would when selling small change, not as he would, when buying large change. Shek. II, 1 מְצָרְפִין, v. דַּרְכּוֹן. Y. B. Mets. IV, end, 9ᵈ לצוֹרְפָהּ … מְצָרְפָהּ ביפה if he wants to change the defective coin to be spent in Jerusalem, he must exchange it as if it were of full value (v. Bab. B. Mets. 52ᵇ); a. fr.—Sifré Deut. 48 אחד מצרף דינר ואוכלו ואחד מצ׳ דינר ומניחו one gathers a gold Denar and spends it, and another changes his accumulation for a gold Denar and puts it away; Yalk. ib. 873, v. סָגַל.
Nif. - נִצְרַף 1) to be smelted, tried. Yalk. Is. 313, v. supra. Midr. Till. to Ps. CXIX, 81 כבר נִצְרַפְנוּ we have already been tried. —2) to be hardened. Kel. IV, 4 משיִצָרְפוּ בכבשן when they have been baked in the kiln; Tosef. Kel. B. Kam. III, 13 משיִצְטָרְפוּ.
Hithpa. - הִצְטָרֵף 1) same, v. supra.—2) to be joined, combined, counted in. Naz. 35ᵇ, a. e. אין היתר מִצְטָרֵף לאיסור a permitted thing is not to be joined to a forbidden thing, i.e. if one ate simultaneously, one half of the legal size each, of a permitted and of a forbidden thing, the two must not be counted together to make up the legal size. Ib. 4ᵃ מִצְטָרְפִים זה עם זה they are counted together. Ib. VI, 1. Ber. 47ᵇ תשעה ועבד מִצְטָרְפִין nine freemen and one slave may be combined (to make up the requisite number of ten for prayers). Ib. שנים ושבת מצט׳ two persons (at meal) and the Sabbath may be combined (count for three persons); שני ת"ח … מצט׳ two scholars (at meal) who are engaged in discussion are counted as three. Mikv. III, 4 מצט׳ are combined to make up the legally required quantity of water; a. fr.—Tosef. Maas. Sh. III, 3, v. supra.
אי מה מים אין משמחים לבו שלמד, אף דברי תורה אין משמחים? ת"ל (שיר השירים א) כי טובים דודיך מיין: מה יין משמח - אף דברי תורה משמחים את הלב, שנ' (תהילים י״ט:ט׳) פקודי ה' ישרים משמחי לב. ומה יין, אתה טועם טעם יין מתחילתו, כל זמן שהוא מתיישן בקנקן סופו להשביח - אף דברי תורה, כל זמן שהם מתיישנים בגוף סופם להשביח, שנאמר (איוב יב) בישישים חכמה ואחרית ימים תבונה. ומה יין, אי אפשר לו להתקיים לא בכלי זהב ולא בכלי כסף אלא במי שהוא גרוע שבכלים, בכלי חרש - כך דברי תורה אין מתקיימים אלא במי שהוא מימיך את עצמו.
— But perhaps, just as water does not rejoice the heart of one who has learned, so words of Torah do not rejoice (the heart); it is, therefore, written (Song of Songs 1:2) "for Your love is better than wine." Just as wine rejoices, so words of Torah rejoice, as it is written (Psalms 18:9) "The statutes of the L-rd are just, rejoicing the heart." And just as with wine, you taste the flavor of wine from the beginning, but the more it ages in the bottle, the more its flavor is enhanced, so, words of Torah — the older they grow in the body, the more their "flavor" is enhanced, viz. (Job 12:12) "With the aged there is wisdom, and with length of days, understanding." And just as wine is not preserved in vessels of gold or in vessels of silver, but in the basest of vessels, those of clay, so, words of Torah are preserved only in one who lowers himself.
דִּבְרֵי תּוֹרָה מְשַׂמְּחִין אֶת הַלֵּב, שֶׁנֶּאֱמַר פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב. וְלָכֵן אָסוּר בְּתִשְׁעָה בְּאָב לִלְמֹד תּוֹרָה, כִּי אִם בִּדְבָרִים שֶׁמַּעֲצִיבִים אֶת לִבּוֹ, כְּגוֹן בְּסֵפֶר יִרְמִיָּה בַּדְּבָרִים הָרָעִים שֶׁבּוֹ, וּפְסוּקֵי נֶחָמָה שֶׁבּוֹ יְדַלֵּג. וְכֵן פֻּרְעָנִיּוֹת עַל אֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁכְּתוּבוֹת שָׁם יְדַלֵּג. וְכֵן מֻתָּר לִלְמֹד בְּסֵפֶר אִיּוֹב, וּמִדְרַשׁ אֵיכָה, וּגְמָרָא פֶּרֶק אֵלּוּ מְגַלְּחִין וְכוּ', דְּמַיְרֵי בְּדִינֵי אָבֵל וּמְנֻדֶּה, וּבַהַגָּדָה דְּפֶרֶק הַנִּזָּקִין, וִירוּשַׁלְמִי סוֹף מַסֶּכֶת תַּעֲנִית, דְּמַיְרֵי מֵחֻרְבָּן. וְאַף בְּאֵלוּ שֶׁהוּא מֻתָּר לִלְמֹד, אָסוּר לְעַיֵּן בָּהֶם אֵיזֶה קֻשְׁיָא וְתֵרוּץ אוֹ דְרוּשׁ, כִּי מְשַׂמְּחִים אֶת הַלֵּב. וְכָל מַה שֶּׁמֻּתָּר הָאָדָם לִלְמֹד בְּעַצְמוֹ, מֻתָּר לִלְמֹד גַּם עִם תִּינוֹקוֹת. מֻתָּר לִקְרוֹת כָּל סֵדֶר הַיּוֹם, אֲפִלּוּ אֵיזֶהוּ מְקוֹמָן. וְסֵדֶר מַעֲמָדוֹת אֵין לוֹמַר, אֲפִלוּ מִי שֶׁרָגִיל לְאָמְרוֹ בְּכָל יוֹם (תקנד).
The words of the Torah gladden the heart, as it is said, "The precepts of Hashem are upright, gladdening the heart" (Psalms 19:9). Therefore, it is forbidden to study Torah on Tishah beAv, except for subjects that sadden the heart, such as the chapters of the book of Jeremiah,11According to Shulchan Aruch 554:2, it is also permitted to study commentaries on Jeremiah and Job. regarding the ominous events he prophesied, omitting the verses of consolation. Also the verses foretelling the punishment to be meted out to the nations of the world that are written there, should be omitted. It is also permitted to study the Book of Job, as well as Midrash Eichah. [The following Talmudic selections may also be studied:] the Talmud, chapter Eilu megalchin, (Moed Katan, 3rd chapter), which deals with the laws of a mourner, and a person who was excommunicated, and the Aggadic portion of the chapter Hanizakin (Maseches Gittin 55b), and in the Jerusalem Talmud, the last part of the Maseches Ta'anis, which discusses the destruction of the Beis Hamikdash. But even the chapters you are permitted to study, you are forbidden to study in depth, to find an answer to a difficult question or a homiletic interpretation, for that would gladden the heart. Any subject you, yourself, are permitted to study, you are permitted to teach to children. You are permitted to read the entire order of daily prayers, even the Mishnah of Eizehu mekoman12The portion of prayers that deal with the order of sacrificial offerings should not be said, with the exception of the daily sacrifice. (See Mishnah Berurah 554:7) (What is the location [of the offerings?]). But you should not say Ma'amados, even if you are accustomed to saying it every day.
עבדו את ה' בשמחה (תהלים ק ב) וכתיב (תהלים ב יא) עבדו את ה' ביראה הא כיצד אם אדם שמח מאד יזכור לו יום המיתה זהו ביראה ואם הוא עצב ישמח לבו בדברי תורה דכתיב (תהלים יט ט) פקודי ה' ישרים משמחי לב:
דברים האסורים עט"ב ובו כ"ה סעיפים:
תשעה באב אסור ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המיטה ואסור לקרות בתורה נביאים וכתובים ולשנות במשנה ובמדרש ובגמ' בהלכות ובאגדות משום שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב ותינוקות של בית רבן בטלים בו אבל קורא הוא באיוב ובדברים הרעים שבירמיה ואם יש ביניהם פסוקי נחמה צריך לדלגם:
תשעה באב אסור ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המיטה ואסור לקרות בתורה נביאים וכתובים ולשנות במשנה ובמדרש ובגמ' בהלכות ובאגדות משום שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב ותינוקות של בית רבן בטלים בו אבל קורא הוא באיוב ובדברים הרעים שבירמיה ואם יש ביניהם פסוקי נחמה צריך לדלגם:
1. Tisha b'Av is forbidden for washing, anointing, wearing leather shoes, and marital relations. It is also forbidden to read from the Torah, Nevi'im, and Ksuvim and to learn mishna and midrash and gemara and halacha and aggada, because it says, "The precepts of God are right, gladdening the heart" (Tehillim 19:9). Schoolchildren are idle on it. One may read Iyov and the bad things which are in Yirmiyah, but if there are between them passages of consolation, one must skip them.
עוד יש תועלת בשמחה, כמו שני אנשים שאמרו עליהם שהיו מבני העולם הבא בשביל שהיו אנשים שמחים, וכשהיו רואים איש עצב – היו משמחים אותו; וכשהיו רואים שנים מתקוטטים זה עם זה – היו אומרים להם מלי דבדיחותא עד שהיו עושים שלום ביניהם. וכן לעניין ההלכה: מתחילין במלי דבדיחותא לפתוח הלב ללמוד בשמחה; אך לא שמחת נבל ושמחת הבל, אלא דברי המצוות המשמחים את הלב, כדכתיב (תהלים יט ט): "פקודי יי ישרים, משמחי לב" – וכל זה בשמחת מצווה.
There is another good in joy as in the case of two men of whom it was said that they would have a share in the world to come because they were happy men and whenever they saw a sad man they would cheer him up, and whenever they saw two men quarreling with each other they would tell them humorous stories until they brought peace between the quarreling men. And this is true in discussions of the law, the Sages would begin with humorous words to open the mind to study with joy. Of course, this does not mean vulgar humor or nonsensical jesting, but rather words concerning the precepts of the Torah which cause the heart to rejoice as it is written: "The precepts of the Lord are right, rejoicing the heart" (Ps. 19:9). And all this pertains to the joy of fulfilling the commandments.
וְיֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁמּוֹרִין הֶתֵּר לְעַצְמָן לֵאמֹר: מַה תּוֹעֶלֶת תִּהְיֶה אִם יִהְיֶה לַמְדָּן, וְכִי רַב יִהְיֶה? מִדִּבְרֵיהֶם מַשְׁמַע, שֶׁאִם לֹא יִהְיֶה רַב, לֹא יִצְטָרֵךְ הָאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי לֵידַע אֵיךְ לַעֲבֹד אֶת ה', וְחַס וְשָׁלוֹם, לֹא תְּהֵא כָּזֹאת בְּיִשְׂרָאֵל. הֲלֹא יָדוּעַ מַה שֶּׁאָמַר הַכָּתוּב (תהילים י"ט ט,): "מִצְוַת ה' בָּרָה מְאִירַת עֵינַיִם", וּבֵאוּרוֹ הוּא, שֶׁהָאָדָם, בְּלִי הַתּוֹרָה הַמַּדְרֶכֶת אוֹתוֹ, הוּא כְּאִישׁ סוּמָא הַהוֹלֵךְ בְּעַצְמוֹ בְּדֶרֶךְ מְלֵאָה פְּחָתִים, אֲשֶׁר סַכָּנָתוֹ וַדַּאי עֲצוּמָה וְרָעָתוֹ קרוֹבָה מֵהַצָּלָתוֹ. כֵּן הוּא מַמָּשׁ הָאָדָם בְּלִי הַתּוֹרָה, דְּלָא מִבָּעֵי שֶׁיֶּחְסַר לוֹ לֶעָתִיד לָבוֹא כַּמָּה וְכַמָּה מֵאוֹת מִצְוֹת עַל יְדֵי זֶה, שֶׁלֹּא יָדַע כְּלָל אִם הִיא מִצְוָה, אַךְ גַּם שֶׁיַּכְנִיס תְּמוּרָתָם כַּמָּה וְכַמָּה מֵאוֹת עֲבֵרוֹת, שֶׁחָשַׁב עֲלֵיהֶם שֶׁהֵם מִצְוֹת. וּבְיוֹתֵר מִזֶּה, הַמִּצְוֹת שֶׁיִּשָּׁאֲרוּ תַּחַת יָדוֹ, לְבַד שֶׁרֻבָּן הֲוֵי בְּלִי שִׂמְחָה וּבְלִי אַהֲבָה וְיִרְאָה, גַּם הֵן בְּעַצְמָם פְּגוּמוֹת וּמְקֻלְקָלוֹת, כִּי לֹא יָדַע לַעֲשׂוֹתָם כַּדִּין.
And there are some who rationalize thus: "What good will it do him to be a [Torah] learner? Is he gong to be a Rabbi?" (the implication being that if he is not going to be a Rabbi, a Jew need not know how to serve the L-rd, G-d forbid!) Let there not be such in Israel. Are we not familiar with the verse (Psalms 19:9): "The mitzvah of the L-rd is clear, enlightening the eyes," which is understood to mean that a man, without Torah to guide him, is like a blind man, walking by himself on a road full of pits, whose danger is extremely great, and whose failure is certainly nearer than his escape. So, exactly, is a man devoid of Torah. Not only will he be lacking many hundreds of mitzvoth because of this [ignorance of Torah], not knowing at all if what he is doing is a mitzvah or not, but he will commit in their stead many hundreds of transgressions which he thought to be mitzvoth. And, even more, the mitzvoth that will remain with him, aside from most of them being performed without joy, without love, and without fear, will themselves be imperfect and defective, for he will not know how to perform them according to the din.
פִּסְקָה f. (פָּסַק) 1) subscription, collection. Deut. R. s. 4 עשה שם ר"ל פ׳ וכ׳ (some ed. פסקא) Resh Laḳish arranged there a subscription, and he (Abin) gave as much as the entire assembly. —2) division, esp. hemistich, half-verse. Num. R. s. 13 (ref. to Ps. XIX, 8-10) [read:] שלשה פסוקים … והן מן שתים שתים פִּסְקוֹת וכל פ׳ ופ׳ מן וכ׳ three verses … each consisting of two hemistichs, and each hemistich containing five words.—Pl. פִּסְקוֹת. Ib.
בַּר III m. (b. h.; ברר; v. בַּר I) clear, bright, clean, pure. Tosef. Kil. III, 6 (missing in ed. Zuckerm., v. Var. a. l.) שהוא בר ובקי וכ׳ who is clear and well-versed in &c. Num. R. s. 10 (ref. to ברי Prov. XXXI, 2, a. בר Ps. II, 12) the Law שהיא נקראת בר which is called bar (clear, pure, Ps. XIX, 9).—Pl. בָּרִים. Ib.
קִילּוּר, קִילּוּרִין I, קִילּוּרִית f. (κολλύριον, collyrium) a (red) eye-salve. Tosef. Sabb. I, 23 נותנין ק׳ לעין וכ׳ you may put collyrium on the eye on the eve of the Sabbath &c.; Sabb. 18ᵃ; Y. ib. I, 3ᵈ bot. קילורית. Ib. VII, 10ᵇ bot. ההן דגבל … עפר קילורין וכ׳ he who kneads … powder for collyrium (on the Sabbath) &c. Lev. R. s. 16, beg. (ref. to Is. III, 16) they painted their eyes בקולרית אדומה Ar. (ed. בקולריא, some ed. בקוֹלִּירָא) with red collyrium; Pesik. Vattom., p. 132ᵃ בקולרית; Lam. R. to IV, 15 בקִלּוּרִית. Deut. R. s. 8 ק׳ לעינים וכ׳ the Law is a salve for the eyes, for it is written (Ps. XIX, 9) &c.; Midr. Till. to Ps. l. c.; Yalk. ib. 675; Lev. R. s. 12. Y. Sabb. VIII, 11ᵇ top מים … את הקולורית water as much as is required for rubbing collyrium; a. fr.—Pl. קִילּוּרִין. Bab. Sabb. 108ᵇ (in Chald. dict.) לישדר … מהנך ק׳ וכ׳ (Ms. M. קִילּוּרֵי) please send me some of Mar Samuel’s eye-salves. Ib. טובה … מכל ק׳ שבעולם better than all eye-salves in the world is a drop of cold water (on the eye) in the morning and bathing hands and feet in the evening.
שלש אמות אמ"ש בעולם אויר מים אש שמים נבראו תחלה מאש וארץ נבראת ממים והאויר מכריע בין האש ובין המים:
The three mother letters - Aleph, Mem, and Shin - are air, water, and fire in the world. Heaven is created from Fire [the shin in shamayim]; the Earth from Water [the mem in mayim]; and the Air [the aleph in ’avir] which decides between the fire and the water.
המליך אות אל"ף ברוח וקשר לו כתר וצרפן זה עם זה וחתם בהן אויר בעולם ורויה בשנה וגויה בנפש זכר באמ"ש ונקבה באש"ם:
He caused Aleph to reign in the air, and crowned it, and combined one with the other, and with these He sealed the Air in the world, the warmth of the year, and the chest (the lungs) in man; the male with Aleph-Mem-Shin, the female with Aleph-Shin-Mem.
כלל אמר רבי שמעון בן אלעזר כל אויר שתשמישו לדירה כגון דיר וסהר מוקצה וחצר אפילו בית חמשת כורים ובית עשרת כורים מותר
The Gemara adds: Rabbi Shimon ben Elazar stated a principle: With regard to any enclosed space that is used as a dwelling, such as a pen, a stable, a backyard, or a courtyard, even if it lacks a roof and even if the structure has the area of five beit kor and even ten beit kor, it is permitted to carry in it.
כל אויר - אף על פי שאינו מקורה אם תשמישו לדירת אדם לכניסה וליציאה תמיד:
מוּקְצֶה m. (Part. Hof. of קָצָה) [cut off, set aside, stored away,] 1) a space back of the dwelling, containing stored up wood, cattle in sheds &c. Erub. II, 3; ib. 22ᵃ. Ib. X, 8. Bets. IV, 1 עצים שבמ׳ wood in the muktseh (stored for the winter); a. e. —2) store of fruits. Maasr. III, 2. Ib. I, 5 עד שיעשה מ׳ until the melon is stored away. Y. Ter. II, 41ᵈ top היה נוטל … מן המ׳ על וכ׳ he took ten dry figs from the storage as tithes for ninety in the basket (designated for immediate use, v. כַּלְכָּלָה); (Men. 54ᵇ; 55ᵃ מקצוע). —3) (sub. כלי) the tool specially intended (for cutting figs). Shebi. VIII, 6, v. חַרְבָּה; [Maim. the shed where figs are spread for drying.]. —4) an animal set aside (in a shed) for a sacrifice. Tem. 28ᵇ מ׳ לשבע שנים set aside until it would be seven years old. Ib. 29ᵃ מניין למ׳ מן התורה where in the Torah is muktseh intimated? (misunderstood by Abbaye as meaning, ‘where is it intimated that an animal must be kept in an enclosed space for some time before it can be offered on the altar?’—and corrected as meaning, ‘where is it intimated that an animal designated for idolatry is forbidden for the Jewish altar?’).—Tosef. Ab. Zar. V (VI), 10 איזה מ׳ מ׳ לע"ז וכ׳ what is meant by m. (as forbidden for the altar)? That which has been set aside (in a special place designated for the purpose) for idolatrous use, but if one merely devoted it by word of mouth &c. Tem. VI, 1. Tosef. l. c. 9 מאימתי נקרא מ׳ משנעשה וכ׳ when is an animal called m. (for idolatry)? From the time that an act (of dedication) has been done with it; Tem. 29ᵃ (בו) אין מ׳ אסור אלא עד שיעבדו (v. Rashi’s first interpret.; second interpret.:) a m. remains forbidden only until it has been used for some work (whereby its designation for the idolatrous altar is annulled). Ib. אין מ׳ אסור … מעשה a m. remains forbidden only until some act (as shearing its wool or some work) has been done with it; a. e.—4) (Sabbath law) muktseh, that which is not counted on for use on the Sabbath or Holy Day (v. מוּכָן s. v. כּוּן, a. הַזְמָנָה); forbidden for use or handling. Bets. 2ᵃ מאי טעמייהו דב"ש מ׳ הוא what reason had Beth Shammai (to permit the egg laid on the Holy Day by a hen which is kept for laying eggs and can, therefore, not be used for consumption on that day)? Is it not muktseh? Ib. דאית ליה מ׳ אית ליה נולד he who forbids m. forbids also nolad (v. יָלַד). Sabb. 44ᵃ מ׳ מחמת מיאוס not counted on (and therefore forbidden to handle) on account of its repulsiveness (e. g. an old clay candlestick); מ׳ מחמת איסור m. in consequence of a ritual prohibition (e. g. a candlestick which on the entrance of the Sabbath could not be moved because a light was burning on it). Ib. 157ᵃ מ׳ מחמת חסרון כיס not counted on for use on the Sabbath because the object is too expensive for a use for which it is not originally made; a. fr.—Pl. מוּקְצִים, מוּקְצִין set apart, chosen. Sifré Num. 85 (ref. to בקצה, Num. XI, 1) במ׳ שבהם the fire seized the distinguished among them (with ref. to קצין, Jud. XI, 11; Yalk. Num. 732 בקצינים).—Fem. מוּקְצָה, pl. מוּקְצוֹת. Sabb. 43ᵇ והא מ׳ נינהו are they not muktseh (because they are not intended for human food)?
א"ר אבא אמר שמואל ירקות שאמרו חכמים אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח מביאין את הטומאה ואין חוצצין בפני הטומאה ופוסלין בסוכה משום אויר מ"ט כיון דלכי יבשי פרכי ונפלי כמאן דליתנהו דמי
§ Rabbi Abba said that Shmuel said: With regard to vegetables about which the Sages said: One fulfills his obligation to eat bitter herbs on Passover, if they are spread over a source of ritual impurity imparted by a corpse, they transmit ritual impurity, and the impurity spreads to objects beneath them. And, nevertheless, the Sages decreed that they do not serve as a barrier before the spread of ritual impurity. The impurity breaches roofing made of these vegetables and rises upward, as if there were no covering over it. If one roofs a sukka with these vegetables, it is as if they were not there at all, and they render a sukka unfit due to the unfitness of airspace. Just as three handbreadths of airspace in the roofing renders a sukka unfit, so too, three handbreadths of these vegetables in the roofing renders a sukka unfit. What is the reason for this halakha? Since when they dry they crumble and fall, even while fresh, they are as one that is not there.
בעי ר' ירמיה צפו עומרין לתוך שדהו מהו אויר שדה כשדה דמי או לאו כשדה דמי
Rabbi Yirmeya raises a dilemma: If sheaves floated into his field, i.e., if one sheaf landed on another sheaf or on another item, what is the halakha? Is the airspace of a field considered to be like it is the field itself, in which case one sheaf on top of another meets the legal requirements to be deemed forgotten? Or, is it not considered like the field, in which case one sheaf on top of another does not meet the legal requirements to be deemed forgotten?
ותיגרש מאוירא דארבע אמות תפשוט דבעי רבי אלעזר ארבע אמות שאמרו יש להן אויר או אין להן אויר תפשוט דאין להן אויר
The Gemara asks: But why not let her be divorced because the bill of divorce was in the airspace of her four cubits? And if you do not say this, then resolve the dilemma that Rabbi Elazar raised with regard to the four cubits that the Sages stated in the halakhot of acquisition: Do they have airspace with the same legal status or do they not have airspace? Resolve that dilemma from here, i.e., that they do not have airspace.
בעי רבא זרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר מהו אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לא
Rava raises a dilemma: If one threw a purse through this entrance of a house and it went through the house and exited through another entrance, what is the halakha? Does the owner of the house acquire the purse during the course of its flight? The dilemma is: Is an item in the airspace [avir] of a courtyard that will not eventually come to rest in the courtyard itself regarded as though it has come to rest, or is it not regarded as though it has come to rest?
ורבי אבהו אמר שכינה במערב דא"ר אבהו מאי אוריה אויר יה
But Rabbi Abbahu says: The Divine Presence is in the west, as Rabbi Abbahu says: What is the meaning of oriyya, which is a name for the west? It means the air of God [avir Yah], i.e., this is the place of the Divine Presence.
אמר רבי יוחנן מגדל שליש נשרף שליש נבלע שליש קיים אמר רב אויר מגדל משכח אמר רב יוסף בבל ובורסיף סימן רע לתורה מאי בורסיף אמר ר' אסי בור שאפי:
Rabbi Yoḥanan says: The uppermost third of the tower was burned, the lowermost third of the tower was swallowed into the earth, and the middle third remained intact. Rav says: The atmosphere of the tower causes forgetfulness; anyone who goes there forgets what he has learned. As a result of the building of the tower, forgetting was introduced into the world. Rav Yosef says: Babylonia and the adjacent place, Bursif, are each a bad omen for Torah, i.e., they cause one to forget his knowledge. The Gemara asks: What is the meaning of Bursif? Rabbi Asi says: It is an abbreviation of empty pit [bor shafi].
ורידין לתוך הכלי איתמר נמי אמר רב אסי אמר רבי יוחנן ורידין צריך שיראו אויר כלי
the veins of the offering into the vessel, so that all the blood will empty into it. It was also stated: Rav Asi says that Rabbi Yoḥanan says: The veins must see the airspace of the vessel.
גמ׳ ת"ר אויר כלי חרש טמא וגבו טהור אויר כל הכלים טהור וגבן טמא נמצא טהור בכלי חרש טמא בכל הכלים טהור בכל הכלים טמא בכלי חרש
GEMARA: The Sages taught in a baraita explaining the mishna: If a primary source of ritual impurity fell into the airspace of an earthenware vessel the vessel is ritually impure, and if it fell on its outer side, the vessel is ritually pure. If a primary source of ritual impurity fell into the airspace of all the other types of vessels, the vessels are ritually pure, and if it fell on their outer side, they are ritually impure. It is found that that which is ritually pure in an earthenware vessel is ritually impure in all the other vessels, and that which is ritually pure in all the other vessels is ritually impure in an earthenware vessel.
עֳבִי הַכְּתָלִים שֶׁל רְשׁוּת הַיָּחִיד כִּרְשׁוּת הַיָּחִיד. לַאֲחֵרִים עוֹשֶׂה מְחִצָּה לְעַצְמוֹ לֹא כָּל שֶׁכֵּן. אֲוִיר רְשׁוּת הַיָּחִיד כִּרְשׁוּת הַיָּחִיד עַד לָרָקִיעַ. אֲבָל אֲוִיר רְשׁוּת הָרַבִּים אֵינוֹ כִּרְשׁוּת הָרַבִּים אֶלָּא עַד עֲשָׂרָה טְפָחִים. וּלְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה בַּאֲוִיר רְשׁוּת הָרַבִּים מְקוֹם פְּטוֹר הוּא:
3 The width of the walls of a private domain is [considered] like a private domain – it creates a separation for others, does it not all the more so create a separation for itself? The airspace of a private domain is like a private domain up until the firmament. But the airspace of a public domain in only like a public domain up until ten handbreadths. However the airspace of the public domain above ten is an exempt space.
ועל כן נקח ראיה ממעשה בני אדם על מעשה הבורא ונאמר, כי אילו נמצא אומן חכם אשר יוכל לצייר כל צורה, ונשאלהו איך היה ראוי לעשות גוף האדם היה אומר לנו זאת ההרכבה והבניה אשר אנו רואים באדם לא פחות ולא יותר, כי היה אומר לנו, צריך שיהיה האדם בקומה זקופה, כדי להיות יתרון בינו ובין הבהמה. ועוד, כי הנשמה אשר בקרבו היא עליונה ואצולה מן השמים, ותמשכהו לפאת מקורה, ועל כן תעמידהו בקומה זקופה, והבהמה מפני אשר נפשה מן העפר, תמשכנה לארץ ותלך כפופה, ועוד היה אומר, כי הוא צריך אל הכבד לבשל המאכל ולהפכו לדם להשקות לגוף, ולהיות נמשכים מן הכבד גידים, ומשתרגים יהיו כמו תעלות הולכות בכל אבר מאברי הגוף להיות בהם מעבר הדם אל כל הגוף, והיה אומר, כי הוא צריך להיות לו ריאה מרחפת בכנפיה על הלב לבל יישרף ברוב עשן החמימות וידעך, והיה אומר, כי הוא צריך אל הלב להיות לו מקור החיים והרוח, להגיע ממנו אל כל האברים הרוח וכח החיים, והיה אומר, כי הוא צריך אל העינים, שיהיו לו כמו צופים לשמור אותו מכל היזק, ואזנים לשמוע הקול, ואף להריח, ופה לאכול ולטעום ולדבר, ושיצא ממנו עשן הריאה וייכנס לו אויר זך וטוב, והיה אומר, צריך להיות בפה שינים לטחון המאכל, מקצתן מחודדות לחתוך, ואחרות שטוחות לכתוש ולרכך בהן המאכל, והלשון לדבר ולהפוך המאכל, כי בהיותו שרוי, אז יהיה כתוש וטחון עד אשר דק, עד יקל על החיך לבלוע אותו, והיה אומר, כי היה צריך להיות הראש מעצם חזק ואמיץ ונבוב, כדי שיהיה למגן חזק על המוח אשר הוא מעין הנפש, ועוד מלבד עצם הראש, יאמר, כי היה צריך להיות שער על הראש, לבל ייכנס הקור בתוכו, כי עצם הראש לא יוכל לדחות מן המוח כי אם היזק גוף כמוהו, כמו הכאת אבן שנפלה על הראש, אבל היזק הקור והחום והדומה לו לא ימנעהו כי אם השער, ועל כן היה צריך לו לחמם אותו מן הקור ולהגן עליו מן החום, והיה אומר, כי היה צריך להיות לו עינים להורות לו הדרכים, והיה צריך לעפעפים להגן על העינים מכל נזק ואבק ורוח, וכל שכן בעת השינה, כי אילו לא היו לו עפעפים לא יוכל לישון, וגם אם יישן היה כל דבר מזיק להם, ויפול עליהם אבק, או ייכנסו שם רמשים או זבובים, והיה אומר, כי היה צריך להיות העינים במרום הגוף, כדי להשקיף על כל דבר ולשמור הגוף, כמו הצופה שצריך להיות עומד במרום העיר כן העינים ברום הגוף, והיה אומר, כי הוא צריך לידים לקחת ולתת ולעשות בהן העסקים והמלאכות. והיה אומר, כי אצבעות היד צריכות צפרנים, מפני רוב המלאכות והעסקים, אשר יתעסקו בהן בני אדם, וכל שכן האומנים, ולולא הצפרנים, היה מתאכל הבשר ברוב המלאכה, אך הצפרנים הן למגן ולמשען על הבשר לחזק אותו בל ימוט, והיה אומר, כי האדם צריך להיות לו ראש קטן וגוף רחב, כי הבטן והחלצים והמתנים והיריכים הם כמו בנין המגדל אשר על פני כל הארץ, ועל כן צריך להיות רחב, וראש האדם דומה לתלפיות אשר בראש המגדל, ועל כן הוא דק ומיצר, והרגלים הן כמו העמודים עליו יעמוד הבנין. והיה אומר, כי היה צריך לפה להיות מבוא למאכל ומשתה. והיה אומר, כי צריך להיות בבטן אצטומכא, שתהיה כמו שק קטן לקבל המאכל והמשתה, ושיהיו לה שני פיות. אחד למעלה לקבל, ואחד למטה דוחה הרפשים והשמרים הנשארים, וכדומה לזה ענינים רבים בבריאת אברי הגוף אשר כל משכיל ידין, כי כן היה ראוי להיות, ואילו היה באדם יכולת לברוא אדם, אי אפשר לברוא אותו כי אם בענין זה.
Thereby, we are able to prove God’s creative wisdom from the way the human body was put together, and we say, that if there could be found a skilled artist, who can paint any form, and we were to ask him how it would be most proper to make the body of a man, he would come up with the exact composition and the structure which we see in man, not less and not more. For he would say to us: It is necessary that man stand erect in order that there should be a difference between him and the animal. Moreover, since the soul that is within him is lofty and emanates from heaven and draws him towards her source, you must stand him with an erect bearing; but as for the animal, since its soul comes from the dust, it draws him to the earth, and he walks bent down. Moreover, this artist would say that man needs a liver to digest his food and to turn it into blood to nourish his body; since he needs veins that proceed from the liver which are like channels that go to every limb of the body, so that through them the blood may circulate to all the body, and he would say that man needs a lung to hover with her lobes over the heart in order that it should not overheat by reason of its great warmth and thus be quenched. He would say that man needs a heart to be a source of life and breath, so that his life and breath can reach all the limbs. He would say that man needs eyes that will be for him like watchmen to guard him from all injury. He needs ears to hear sound, and a nose with which to smell and through which the vapor of the lung shall go forth, and that through it there may enter pure and good air. He needs a mouth to eat and to drink, and to taste and to speak. He would say that man needs teeth in his mouth, teeth with which to grind the food, some of them sharp to cut the food, and other blunt to grind and crush and soften the food. Man needs a tongue with which to speak and with which to turn the food about. So that when it is moistened, it will be ground and crushed until it is properly thin. So that it will be easy for the palate to swallow it. He would say that the head must be of strong and firm bones, and yet hollow, in order that it be a protection for the brain, which is the dwelling place of the soul. Moreover, in addition to the bone needed for the head, he would say there must be hair upon the head in order that the cold may not enter. For the bony part of the head can thrust away from the brain an injury that is corporeal as itself, such as the blow of a stone which falls upon the head. The damage which comes by reason of cold or warmth or similar injuries can be prevented only by the hair. Therefore, it is necessary to warm it against injury done by the cold and to protect it from the heat. He would further say that it is necessary for man to have eyes to guide him along the paths and eyelids to protect the eyes from all damage, such as that caused by injury, dust, or wind. And certainly, at the time when he is asleep, for if he did not have eyelids, he would not be able to sleep, and even if he were able to sleep many things could injure his eyes, for dust could fall upon them or insects or flies might enter them. He would say that the eyes must be in the upper part of the body in order that they may look upon everything and guard the body. Just as a watchman needs to stand at the high point of the city, so must the eyes be in the upper part of the body. He would say that man needs hands to take and to give and to do with them all sorts of tasks and occupations. He would say that the fingers of the hand need nails, because in many of the activities and occupations with which men occupy themselves, they are used, particularly so in the case of artisans. If there were no fingernails, the flesh would be injured because of the severe labor, but the fingernails are a protection and a support to the flesh to strengthen it so that it will not easily be destroyed. He would say that man needs a small head and a wide body, for the belly, the loins, and the thighs are like the structure of a tower which we see on the face of all the earth, and therefore it is necessary that these be wide, and the head of the man is like the parapet which is on top of the tower, and therefore it is thin and narrow, and the legs are like pillars upon which the whole structure rests. He would say that man needs a mouth to be an entrance for food and drink. He would say that the belly needs a stomach that should be like a small sack to receive food and drink, and that the stomach should have two mouths, one above to receive the food, and one below to thrust forth the remaining dregs. Similarly, there are many matters that have to do with the creation of the limbs of the body, concerning which every intelligent man will admit that such is proper, and that if it were possible to create a man, it would be impossible to create him in any other fashion than that which we have stated.
וכמו שנתן ברקיע השמים שני מאורות וחמישה כוכבים – כן ברא בראש האדם שבעה שמשים: שתי עינים, ושתי אזנים, ושני נחירים, והפה. העין הימנית דומה לחמה, והשמאלית דומה לנוגה. האף הימנית דומה לכוכב, והשמאלית דומה למאדים. הפה, והלשון, והשפתים – דומים לצדק, וללבנה, ולשבתאי. וכמו שנעשה אויר בין רקיע ובין הארץ – כן נעשה בגוף האדם והחזה והגויה. וכמו שהשיב הרוח באויר בחללו של עולם – כן תצא נשמת רוח חיים מן הריאה שבחזה ובגויה, הוא חללו של גוף. וכמו שרקע הארץ על המים – כן קרם ומתח קרום הבשר שעל הכבד, ועל הבטן, והמעיים, ועל הטחול – הוא הבשר שבין הריאה ובין הכבד והטחול והמעיים והבטן.
And just as God has placed in the expanse of the heavens two lights and five planets so has He created in man's head seven servants: two eyes, two ears, two nostrils and the mouth. The right eye is like the sun and the left eye is like the planet Venus; the right nostril is like Mercury and the left is like Mars; the mouth, the tongue and the lips are like Jupiter, the moon, and Saturn. And just as air was made to fill the space between the firmament and the earth so was there made in the body of man the space in the chest and the body. And just as God caused the wind to blow in the atmosphere which fills the void of the world, so does the breath of the wind of life go forth from the lungs which are in the chest and body, and fills the void of the body. And just as He spread the earth over the water so did he solidify and spread the flesh which is on the liver and the belly and the bowels and the spleen, and the flesh that is between the lungs and between the liver, the spleen, the bowels and the belly.
וכמו שעולים הנשיאים, שהם כעשן, מן הארץ, ומעלים המים מן התהומות אל אויר הרקיע להמטיר על הארץ – כן עולה עשן מקרב העליון ומעלה ליחלוח אל הפה ואל הראש; ומן אותו הליחלוח העולה מן הקרב – יזלו הדמעות, וריר הנחירים, ורוק הפה. וכמו שברא בעולם הרים – כן ברא בגוף האדם שכמי הכתפים, וקשרי הזרועות, והארכובות על ברכים, וקשרי הקרסולים, ושאר הקשרים של כל האברים. וכמו שברא בעולם אבנים וצורים חזקים וקשים – כן ברא באדם השינים והמלתעות, שהם קשים מברזל ומכל עצם. וכמו שברא בעולם אילנות קשים ורכים – כן ברא באדם עצמות קשים ורכים. וכמו שברא בעולם ארץ עבה וקשה, לחה ורכה – כן ברא באדם הבשר כנגד הארץ הרכה, והעור כנגד הארץ הקשה.
And just as the clouds ascend, for they are like the smoke which ascends from the earth, and just as the clouds raise up water from the depths to the air of the heavens to cause rain to fall upon the earth, so does smoke go up from the upper intestines and brings up moisture to the mouth and to the head. And from that moisture which goes up from the intestine roll the tears and the mucus of the nostrils and the spittle of the mouth. And just as in the world God created mountains, so did He create in the body of man the shoulders and the sinews of the arms and the patellas on the knees. And the joints of the ankles and all of the other sinews which unite all the limbs. And just as God created in the world stones and strong, hard rocks so did God create in man the teeth and the molars that are harder than iron and any bone. And just as He created in the world hard and soft trees, so did he create in man hard and soft bones. And just as he created in the world, earth that is thick and hard, moist and soft, so did he create in man the flesh which is similar to the soft earth and the skin which is similar to the hard earth.
אמונת החדוש יש מאין אף אם היא אמונה צריך לכל בעל דת אלהית להאמינה, כמו שיחוייב המאמין בתורת משה להאמין שפצתה הארץ את פיה ותבלע את קרח ועדתו לפי שנחלקו על משה, אבל איננה עקר מעקרי התורה האלהית שלא יצוייר מציאות תורה אלהית זולתה. ולא התחילה התורה בפרשת בראשית להורות על חדוש יש מאין ולשומו עקר לתורה כמו שחשבו הרבה מן החכמים, לפי שאף אם המאמין בקדמות על הדרך שיאמינהו אריסטו לא יתואר השם בשיש לו יכולת להאריך כנף הזבוב ולא לברוא נמלה בעלת ארבע רגלים בלבד, כל שכן שהמאמין זה יכחיש כל נסי התורה, כי לא יאמין שיש לו יתברך יכולת להפוך המטה נחש כהרף עין והמים דם והעפר כנים, ולא זו בלבד אלא אף מציאות משה והמשיח יחוייב לו להכחיש, לפי שהאיש שלא ימצא אלא בהמצא קודם לו אישים בלתי בעלי תכלית אי אפשר שימצא לעולם, לפי שהבלתי בעל תכלית לא יכלה לעולם, ובזה תפול התורה בכללה בלי ספק, מכל מקום מי שיאמין שיש חומר ראשון קדום ממנו נברא ונתחדש העולם בעת שרצה השם וכמו שרצה, לא יכחיש זה הדעת נסי התורה ומופתיה, כי כל הנסים והנפלאות שבאו בתורה בשינוי טבעו ומנהגו של עולם לא היו יצירה יש מאין אלא יש מיש, כהתהפך המטה נחש, ושקנו המים בבלתי זמן עם היותם פשוטים צורת דם, אף על פי שהפשוט אי אפשר שיתהפך דם, כי לזה לא יזונו המים את הבעל חי, ועם כל זה הקנה השם יתברך על יד משה נביאו לחלק מן המים צורת אש ולחלק אחר צורת אויר ולחלק אחר צורת עפר וטרפם יחד, ונתמזגו ונהפכו לדם הפוך עצמי בבלתי זמן, ולא למראה עינים לבד, שאם היה למראה עינים ולא בעצם לא מתה הדגה ולא באש היאור. וכן כל נסי התורה והנביאים שהיו בעצמים לא היתה בהם יצירה יש מאין אלא יש מיש, וכל שכן מה שהיו מהם במקרים, כהתהפך יד משה מצורעת כשלג.
Creation ex nihilo is a dogma which every one who professes a divine law is obliged to believe, in the same way as he who professes the Law of Moses is obliged to believe that the earth opened her mouth and swallowed up Korah and his congregation, because they rebelled against Moses. But it is not one of the fundamental principles of divine law, whose existence can not be conceived without it. The story of creation at the beginning of the Torah is not intended to teach that creation ex nihilo is a fundamental principle of the Torah, as many authorities have thought. It is true that if one believes in the eternity of the world after the manner of Aristotle, it follows that God can not lengthen the wing of a fly, nor create an ant having only four legs. Moreover, he who entertains such belief must deny all the miracles of the Torah. For he can not believe that God has the power to change a rod into a serpent momentarily, or water into blood, or dust into vermin. More than that, he would have to deny the existence of Moses and the Messiah, because an individual whose existence must be preceded by the existence of an infinite number of individuals can never exist, for the infinite can never be completed. Thus the whole Torah falls to the ground. But one may believe that there is a primary eternal matter, from which the world was created when and as God willed. Such an opinion as this does not contradict the miracles and wonders of the Torah. For all those miracles, which consist in a change of natural law and custom, are instances of something coming from something and not something from nothing, for example the rod turning into a serpent, or water, though a simple substance, changing instantaneously into blood. A simple substance can not change into blood. This is the reason why water is not nourishing to an animal. Yet God through Moses gave to one portion of the water the form of fire, to another portion the form of air, to a third the form of earth. Then these portions were mixed together, so that they combined and were transubstantiated instantaneously into blood. The change was not merely apparent, for if it had been only in appearance and not in substance, the fish would not have died, nor the river become foul. Similarly all the transubstantiatory miracles of the Torah and the Prophets are instances of something coming from something and not of something coming from nothing. Much more is this true of those miracles in which there is no transubstantiation but merely a change in quality or accident, like the instance of Moses’ hand turning leprous and as white as snow.
אָוִיר, אֲוִיר m. (אור; cmp. רוּחַ a. רֶוַח); space corresp. to חָלָל, esp. 1) open, empty space, blank. Ohol. IV, 1 a tower שעומד בא׳ standing isolated. Ib. XVIII, 10 אוירָהּ של חצר the open space in the court-yard.—B. Bath. 163ᵃ —2) (cmp. b. h. מְאוּרָה) hollow, cavity of a vessel. Kel. II, 1 מיתטמאין ומטמאין בא׳ become unclean and make unclean by contact with the hollow (of the vessel).—Yeb. 67ᵇ נפק לא׳ העולם came forth into the lighted space of the world, i.e. was born; a. fr. —3) (cmp. ἀήρ, aër) air, atmosphere, climate, weather. Num. R. s. 14 הא׳ שממנו וכ׳ (as one of the elements of nature) out of which the wind was made.—Gen. R. s. 34 א׳ יפה fine weather; a. fr.—Pl. אֲוִירִין blank spaces in writings. B. Bath. 163ᵃ.—אֲוִירוֹת climates. Gen. R. s. 34 ברית נחלקה לא׳ a covenant has been made in favor of climates, i.e. God has implanted in man a love of his native soil even in bad climates.
אָוֵירָא, אֲוִירָא, אַוֵּיר, אַוֵּירָא ch. same. 1) empty space, air. Targ. Y. Ex. XIX, 17; a. fr.—Git. 20ᵇ א׳ דמגילתא the blank in a scroll (margin &c.). Men. 35ᵃ חזי א׳ to face the inside of the T’fillin. —2) air, weather. Pes. 30ᵇ שליט בהו א׳ the air strikes them. Y. R. Hash. II, 58ᵃ bot. א׳ מעונן cloudy weather; a. fr. —3) pile of bricks with openings between, v. אַוָּארָא.
בְּלִימָה, (בְּלִי מָה) f. (b. h., v. בְּלִי) [nothing,] air (fr. Job XXVI, 7). Num. R. s. 14 עשר ספירות ב׳ (some ed. בלי מה) the ten heavenly spheres (cmp. Sepher Yetsir. beg.). Ex. R. s. 15 על אויר העולם על ב׳ … he rested it (the upper story, the sky) on the atmosphere, on b’limah (Tanḥ. Ḥaye 3 על מה על האויר).
חוֹרְבָּה, חָרְבָּה f. (b. h.; חָרַב) ruin, ruins, deserted building. Ber. 3ᵃ. Y. Dem. VI, 25ᶜ top אויר חוֹרְבָּתוֹ (if one sells) the space filled with debris belonging to him. Ib. תלוש מן הח׳ וכ׳ break some stones from this ruin by which thou mayest take possession of the space; a. fr. [Arakh. 12ᵃ, v. חוּרְבָּא I.]—Pl. חוֹרָבוֹת, חֳרָבוֹת. Ber. l. c. חורבה אחת מחוֹרְבוֹת וכ׳ one of the ruins of Jerusalem.
כך הקב"ה אמר להם לישראל בני בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו שנאמר (בראשית ד, ז) הלא אם תטיב שאת
So too the Holy One, Blessed be He, said to Israel: My children, I created an evil inclination, which is the wound, and I created Torah as its antidote. If you are engaged in Torah study you will not be given over into the hand of the evil inclination, as it is stated: “If you do well, shall it not be lifted up?” (Genesis 4:7). One who engages in Torah study lifts himself above the evil inclination.
ואין שום תרופה לשבירת היצר הרע לבד התורה, כמאמרם ז"ל: בראתי תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה – אין אתם נמסרים בידו (קידושין ל ב). ובסוטה שם איתא: תורה אגוני מיגני מן היסורים, ואצולי מצלי מן היצר הרע. וכל העוסק בתורה – נכסיו מצליחין לו (עבודה זרה יט ב). ודוד המלך עליו השלום אמר: "אשרי האיש וגו' כי אם בתורת ה' חפצו וגו' וכל אשר יעשה יצליח".
כֵּן מַמָּשׁ הַדָּבָר הַזֶּה, כִּי הִנֵּה יָדוּעַ כִּי הַיֵּצֶר הָרָע אִישׁ מִלְחָמָה הוּא וְרָגִיל תָּמִיד לְהִלָּחֵם עִם כְּלַל יִשְׁרָאֵל, וּפַעַם יְנַצְּחֶנּוּ וּפַעַם אָנוּ מְנַצְּחִים אוֹתוֹ. וְיֹאמַר הַיֵּצֶר בְּלִבּוֹ אֵין לִי שׁוּם עֵצָה עִם יִשְׂרָאֵל, אֶרְאֶה לְסַלֵּק מֵהֶם מְגִנֵּיהֶם וּכְלֵי זֵינָם שֶׁהֵם נִלְחָמִים בָּהֶם עִמִּי, וְהִיא הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר הִיא לְבַד הַמְגִנָּה לְיִשְׂרָאֵל מִן הַיֵּצֶר הָרָע, וְהִיא הַכְּלִי זַיִן אֲשֶׁר נִלְחָמִים עִמּוֹ (כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל (קדושין ל:): בָּרָאתִי יֵצֶר הָרָע בָּרָאתִי לוֹ תּוֹרָה תַּבְלִין, וּבִלְתָּהּ אִי אֶפְשָׁר לְהִנָּצֵל מֵאִתּוֹ, כַּאֲשֶׁר הֶאֱרַכְנוּ בְּמָקוֹם אַחֵר). וְכֵן אָנוּ רוֹאִים בְּחוּשׁ בִּזְמַנֵּנוּ, שֶׁזֶּה כָּל דַּרְכּוֹ שֶׁל הַיֵּצֶר הָרָע לְהִתְגַּבֵּר עָלֵינוּ בְּאֵיזֶה עִנְיָנִים וּטְעָנוֹת לְבַטֵּל מִמֶּנּוּ לִמּוּד הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה.
So, exactly, is our situation. It is known that the yetzer hara is a man of war, who battles constantly against Israel. Sometimes he defeats us and sometimes we defeat him. And the yetzer says in his heart: "I have no way to defeat Israel. I will see to it to take their shields and weapons with which they fight me (the Torah, which alone defends Israel against the yetzer hara) and it is the weapon with which they fight me" (as Chazal have said [Kiddushin 30b]: "I have created a yetzer hara, and I have created Torah as its antidote," and without it, it is impossible to escape it, as we have written about at length elsewhere.) And so do we see with our own eyes in our time. For this is the way of the yetzer hara, to overcome us by arguments to keep us from learning the holy Torah.
ומאי אהדרו ליה חבריה [דאיוב] (איוב טו, ד) אף אתה תפר יראה ותגרע שיחה לפני אל ברא הקדוש ברוך הוא יצר הרע ברא לו תורה תבלין
And how did Job’s friends answer him? “You do away with fear, and impair devotion before God” (Job 15:4) with such statements. True, the Holy One, Blessed be He, created the evil inclination, but He also created the Torah as an antidote to counter its effects and prevent it from gaining control of a person.
ברא לו תורה - הן תבלין שהיא מבטלת את הרהורי עבירה כדאמר בעלמא (קדושין דף ל:) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח כו' הלכך לאו אנוסין נינהו שהרי יכולין להציל עצמן:
תֶּבֶל m. (בָּלַל) 1) mixture, spice, seasoning. Y. Orl. I, 61ᵇ top אין ת׳ ביותר וכ׳ spices have no seasoning effect in a mixture larger than two hundred times their quantity. Arakh. II, 6 כדי ליתן ת׳ בנעימה in order to put spice (sweetness) in the melody (to raise the effect of the melody through the accompaniment of young voices). Yalk. Prov. 943 (ref. to תֵּבֵל, Prov. VIII, 31) Palestine is called tebel על שם ת׳ שבתוכה וכ׳ for the spice which is in it, and what is this? The Law; Sifré Deut. 37 תבלין, v. infra.—Pl. תְּבָלִין, (tradit. pronunc.) תַּבְלִין. Orl. II, 10 ת׳ שנים וכ׳ spices of two or three different legal categories, of one kind or of three. Ib. 15, v. תָּבַל. Kel. II, 7, a. e. בית ת׳ spice box. Y. Pes. X, 37ᵈ top תַּבְלֵי מצוה; Bab. Pes. 116ᵃ תֹבלין למצוה spices for the Passover ceremony (חֲרוֹסֶת); a. fr.—Also used as sing. Sabb. 119ᵃ ת׳ אחד יש לנו וכ׳ we have a certain spice the name of which is Sabbath &c. B. Bath. 16ᵃ הקב"ה … תורה ת׳ the Lord created the evil inclination (in man), and he created the Law with which to season (temper) it; Kidd. 30ᵇ. Sifré Deut. 37, v. supra; a. e.—Ned. 51ᵃ (play on תבל, Lev. XVIII, 23) ת׳ הוא ת׳ יש בה וכ׳ is it a spice? is there any spice (additional gratification) in it? &c.—[ 2) (b. h.)confusion, unnatural act, defilement, v. supra, a. תָּבַל.]—[Y. Shebu. III, 34ᶜ top מן התבל, read: הטֶבֶל.]
עוד לצד שרצה ה' לומר שלילת שמירת המצות ומיאון עשות רצונו יתברך לזה הקדים הסיבה ואמר שסיבת הדבר היא לצד שלא למדו תורה על דרך אומרם ז''ל (קדושין מ') אמר הקב''ה בראתי לכם יצר הרע בראתי לו תורה תבלין הרי כי אין תקוה לינצל מהיצר על ידי עסק זולת התורה וכשיושלל מהתורה יטה אזנו ליצרו הרע:
Furthermore, seeing that the Torah is about to discuss the result of not carrying out G'd's wishes the Torah pinpoints the root of such non-observance as being the failure to listen to the Torah's instructions by not studying the Torah. Concerning this we learned in Kidushin 30 that G'd told the Jewish people that the only antidote to the danger of succumbing to the temptations by the evil urge is Torah, i.e. study of Torah and performance of its precepts.
וזה, כי הבורא יתברך שמו שברא היצר הרע באדם, הוא שברא התורה תבלין לו, וכמו שאמרו ז"ל (קידושין ל): בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין.
For the Creator, blessed be He, who created the evil inclination also created the Torah as its antidote as our sages of blessed memory have stated: "I have created the evil inclination, and I have created the Torah as its antidote" (Kidushin 30b).
ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם - מגיד הכתוב שנמשלו דברי תורה בסם החיים. משל למלך שהכה את בנו מכה גדולה, והניח לו רטיה על מכתו. אמר לו: בני, כל זמן שרטיה זו על מכתך - אכול ושתה מה שהנאתך, ורחוץ בין בחמין בין בצונן - ואין אתה נזוק; ואם אתה מעבירה - הרי אתה מעלה נומי! כך אמר להם הקב"ה לישראל: בני, בראתי לכם יצר הרע - בראתי לכם תורה תבלין. כל זמן שאתם עוסקים בה - אינו שולט בכם, שנאמר (בראשית ד) הלא אם תטיב שאת. ואם אין אתם עוסקים בתורה - הרי אתם נמסרים בידו, שנא' (בראשית ד) ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ, ולא עוד, אלא שמשאו ומתנו בך; שנאמר ואליך תשוקתו. ואם אתה רוצה - אתה מושל בו, שנא' ואתה תמשול בו. ואומר (משלי כה) אם רעב שונאך האכילהו לחם - האכילהו לחמה של תורה, ואם צמא השקהו מים כי גחלים אתה חותה על ראשו. רע הוא יצר הרע, מי שבראו מעיד עליו, שנא' (בראשית ח) כי יצר לב האדם רע מנעוריו:
(Devarim 11:18) "And you shall place these words upon your hearts and upon your souls": Scripture hereby apprises us that words of Torah are comparable to a drug of life. An analogy: A father strikes his son a stunning blow and places a plaster on his wound, telling him: "My son, so long as this plaster is on your wound, you may eat and drink as you wish and bathe both in hot and cold and no harm will come to you. But if you remove it, you will raise an infection." Likewise, the Holy One Blessed be He says to Israel: My children, I have created in you a yetzer hara (an evil inclination), and I have created Torah as its antidote. So long as you occupy yourselves with it, it will not prevail over you, as it is written (Bereshith 4:7) "If you do 'good' (i.e., if you occupy yourself with 'good' = Torah), it (the yetzer hara) will be 'lifted' from you." But if you do not occupy yourselves with Torah, you will be delivered into its hand, viz. (Ibid.) "But if you do not do 'good,' sin crouches at the door." And, what is more, all of its concourse is with you, viz. (Ibid.) "and to you is its desire." And if you so will, you can prevail over it, as it is written (Ibid.) "and you can rule over it." And it is written (Proverbs 25:21-22) "If your foe is hungry, feed him bread," the "bread" of Torah; "and if he is hungry give him water (= Torah) to drink. For you thereby scoop out coals upon its head," (suffocating the "great flame"). "evil" is the yetzer hara (the evil inclination). Its Creator testifies about it that it is evil, viz. (Bereshith 8:21) "for the yetzer of man's heart is evil from his youth."
ועתה בני, אם בינה שמעה זאת, והטה אזנך ושמע (משלי כב יז), אלמדך להועיל בתורה ובמצות. דע, כי האדם נפעל כפי פעלותיו, ולבו וכל מחשבתיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם אם טוב ואם רע, ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ומתוך שלא לשמה בא לשמה, ובכח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי הפעלות נמשכים הלבבות...
And now, my son, 'If you have understanding,' 'incline your ear and hear,' and I will teach you to benefit from Torah and the commandments: You must know, that a man is acted upon according to his actions; and his heart and all his thoughts always follow after the actions that he does - whether good or bad. And even he who in his heart is a complete sinner and all the desires of his heart are only for evil; if his spirit shall be enlightened and he will put his efforts and actions to persist in Torah and commandments - even if not for the sake of Heaven - he shall immediately incline towards the good. And from that which is not for its own sake comes that which is for its own sake [as opposed to being for personal gain]; for the hearts are drawn after the actions...
בֶּן הֵא הֵא אוֹמֵר, לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא:
Ben Hey Hey says: According to the pain is the reward.
לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא. כְּפִי רֹב הַצַּעַר שֶׁאַתָּה סוֹבֵל בְּלִמּוּד הַתּוֹרָה וַעֲשִׂיַּת הַמִּצְוָה, יִהְיֶה שְׂכָרְךָ מְרֻבֶּה:
"According to the pain is the reward": According to the greatness of the pain, that you endure in the study of Torah and in the performance of the commandments, will your reward be great.
וְזֶה בִּשְׂכַר הַצַּעַר וְהַטֹּרַח עַצְמוֹ, שֶׁאִם הוּא מְרֻבֶּה שְׂכָרוֹ מְרֻבֶּה. אֲבָל שְׂכַר מִצְוֹת עַצְמָן אִי אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן. כְּדִתְנַן בְּרֵישׁ פֶּרֶק ב'. דֶּרֶךְ חַיִּים:
(עיקר תוי"ט).
And this is about the reward for the pain and bother itself - that if it is great, its reward will be great. But [regarding] the reward for the [performance of the] commandments themselves, you do not know the gift of their reward, as we learned at the beginning of Chapter 2 - Derekh Chaim.
בן בג בג אומר וכו'. לפי שלמעלה הרבה להזהיר על לימוד התורה וגם עד זקנה ושיבה ואפילו שיצטער הרבה והיא מתשת כחו של אדם מינה לא יזוז. בא בן הא הא לנחם את האדם ולדבר על לבו כי לא יחוש על רוב צערו שיצטער בו כי לפום צערא אגרא:
Ben Bag Bag says, etc.: Since above it warns severely about Torah study and even until old age and hoary-headedness, and even if it causes great pain and it weakens his strength, he should not move from it; Ben Hey Hey comes to console a person and to speak to his heart, that he should not be concerned about his great pain, as According to the pain is the reward.
ואמר בן הא הא לפי מה שתצטער בתורה יהיה שכרך ואמרו שלא יתקיים מן החכמה אלא מה שתלמוד בטורח עמל ויראה מן המלמד אבל קריאת התענוג והמנוחה אין קיום לה ולא תועלת בה ואמרו בפירוש מאמרו אף חכמתו עמדה לי חכמה שלמדתי באף עמדה לי ומפני זה צוה להטיל אימה על התלמידים ואמרו זרוק מורא בתלמידים:
And Ben Hey Hey said [that] according to that which you are in pain with Torah will be your reward. And they said that only that which you study with exertion, labor and fear from the teacher will endure; but reading of enjoyment and leisure has no endurance to it and [so] no point in it. And they said in the explanation of his statement (Ecclesiastes 2:9), "even (af, which can also be understood as anger) my wisdom remained with me" - the wisdom that I studied with anger remained with me. And because of this, they commanded to place fear upon the students; and they said (Ketuvot 103b), "Throw fear upon the students."
וּמִזֶּה נוּכל לֵידַע, דְּכָל שֶׁכֵּן אִם נוֹגֵע לוֹ רַק בְּכָבוֹד בְּעָלְמָא, כְּגוֹן, שֶׁיּוֹשֵׁב בֵּין חֲבוּרַת אֲנָשִׁים, וְאֵין לוֹ עֵצָה אֵיךְ לְהִשָּׁמֵט מֵהֶם, וְהֵם מְדַבְּרִים בִּדְבָרִים הָאְסוּרִים עַל פִּי דִּין, וּבְשֶׁיִּהְיֶה יוֹשֵׁב וְדוֹמֵם וְלֹא יְסַיַּע עִמָּם בְּסִפּוּרֵיהֶם כְּלָל, יֵחָשֵׁב בְּעֵינֵיהֶם כְּמִשְׁתַּגֵּעַ, (יא) בְּוַדַּאי דְּאָסוּר. וְעַל זֶה וְכַיּוֹצֵּא בָּזֶה אָמְרוּ חֲזַ"ל: מוּטָב לְאָדָם שֶׁיִּקָּרֵא שׁוֹטֶה כָּל יָמָיו, וְאל יִהְיֶה רָשָׁע שָׁעָה אַחַת לִפְנֵי הַמָּקוֹם, וִיזָרֵז עצְּמּוֹ בִּשְׁעַת מעֲשֶׂה בְּכָל כֹּחוֹתָיו לַעֲמֹד על נפְשׁוֹ וְיִהְיֶה נָכוֹן לִבּוֹ בָּטוּחַ, כִּי שְׂכָרוֹ יִהְיֶה עֲבוּר זֶה מֵה' יִתְבָּרַךְ עַד אֵין קֵץ, כְּמַּאֲמַּר חֲזַ"ל: לְפוּם צַּעֲרָא אגְרָא {כפי הצער השכר}. וְאִיתָא {וכָתוּב} בְּאָבוֹת דְּרַבִּי נָתָן, כִּי פַּעַם אַחַת בְּצַּעַר מִמֵּאָה פְּעָמִים שֶׁלֹּא בְּצַּעַר, (וּבֵאוּרוֹ: כִּי דְּבַר מִצְּוָה אוֹ לִפְרֹש מִדְּבַר אִסוּר שֶׁבָּא לוֹ על יְדֵי צַּעַר, שְׂכָרוֹ מֵאָה פְּעָמִים יוֹתֵר מִמִּצְּוָה אַחֶרֶת כְּמוֹתָה, שֶׁבָּא לוֹ שֶׁלֹּא בְּצַּעַר). וְעַל עֵת כָּזֶה בְּוַדַּאי שַׁיָּךְ מַאֲמַר חְזַ"ל בַּמִּדְרָשׁ: כָּל רֶגַע וְרֶגע שֶׁאָדָם חוֹסֵם פִּיו, זוֹכֶה לָאוֹר הַגָּנוּז, שֶׁאֵין כָּל מַלְאָךְ וּבְרִיָּה יָכוֹל לְשַׁעֵר. וּלְעִנְיַן אֵיךְ יִתְנַהֵג, אִם נִתְפָּס בַּחְבוּרָה רָעָה כָּזוֹ לְעִנְיַן הוֹכָחָה וְקַבָּלָה, עַיֵּן לְקַמָּן בִּכְלָל ו' סָעִיף ד' ה' ו' וְעַיֵּן לְעֵיל בַּפְּתִיחָה בְּלָאוִין אוֹת ט"ז, כִּי שַׁיָּךְ לְכָאן.
And from this we can understand that lashon hara is certainly forbidden in an instance where only one's personal honor is at stake. As when one is sitting in a company of men and has no way of avoiding them, and they are speaking of things which are forbidden according to the din. If he sits in silence and in no way abets them in their talk, he will be regarded as "crazy." Of this and all such things, Chazal have said (Eduyoth 5:6): "Better that a man be called 'a fool' all of his days rather than be wicked one moment before the L-rd." He must harness all of his powers at that moment to withstand the trial, and [if he does so], he may be completely confident that his reward for this from the Blessed L–rd will be without end. As Chazal have stated (Avoth 5:23): "According to the strain is the reward." And, in Avoth d'R. Nathan: "One time with strain for a hundred times without strain." (That is, the reward for the performance of a mitzvah or the abstention from an issur, which entails strain, is a hundredfold more than for that of the same kind, which entails no strain.) And to such a time [of trial as the above] there certainly applies the statement of Chazal in the Midrash: "For every moment that one 'muzzles' his mouth, he attains to such secreted light that no angel or [Divine] creature can conceive of." (As to how one should conduct himself in respect to reproof and listening if one is "caught" in such an evil company as this one, see below Principle VI, sections 4-6, and above, in the introduction to the negative commandments, section 16.)
רע רע. דרך הקונה חכמת התורה מתוך צער ודוחק אשר יתרעם אז על קושי הדוחק אולם לאחר זה יתהלל בעצמו על הצער שסבל כי לפום צערא אגרא:
כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת. במה שנתרבה עדות והיינו כפלות והכנות הרי מרבה זכות במה שנשמור כל המצוה בהכנותיה וגם החקים והמשפטים. תועלת לדקדוקי המצוה שבזה שאנו מרבים בעסק התורה מתרבים דקדוקי המצוה לאין חקר כידוע וכל מה שאנו מדקדקים יותר באופני מעשה המצוה הזכות מתרבה שהרי לפום צערא אגרא:
עץ חיים היא למחזיקים בה, יש צדיק ויש כובש, הצדיק הוא מי שטבע לבו נוטה אל החכמה ואין יצרו מסיתו לעבור על חקיה, והכובש הוא מי שטבעו נוטה לרע רק הוא כובש את יצרו, עפ"ז אומר שהיא עץ חיים למחזיקים בה, דהיינו להכובש, שהוא המחזיק בה בעל כרחה, כאלו החכמה תרצה להפרד ממנו כי טבעו מתנגד לה, רק הוא מחזיק בה בכל עז ואינו מניחה לצאת כי הוא כובש את יצרו, ותומכיה מאושר היינו מי שהוא שטבע לבו בלתי מתנגד אל החכמה, שזה א"צ להחזיק בה בעל כרחה רק לתמוך אותה, הוא מאושר, ואמר בכל אחד רבותא, כי זאת שהכובש הוא מאושר באושר הנפש א"צ להודיענו, שזאת ידענו מעצמנו שלפי גודל צערו לכבוש את היצר יגדל אשרו ושכרו, כי לפום צערא אגרא, רק שהיינו מדמים שמלחמה הפנימית הזאת שלוחם עם יצרו לכבשו מקצרת את חייו, עז"א שהיא לו עץ חיים, שמארכת חייו כאילו אכל מעץ החיים שחי לעולם, ואצל התומך שהוא מי שהחכמה תשכון אצלו בטבע ואין לו מלחמה פנימית, היה עולה על דעתנו שאין לו שכר כ"כ, הודיענו שגם תומכיה מאושר:
וְאַף שֶׁיָּדוּעַ לַכֹּל, שֶׁהַיּוֹם לְפִי חֶסְרוֹן הַהַשְׁפָּעָה שֶׁנִּתְהַוָּה, בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, וּשְׁאָר סִבּוֹת, לֹא בְּנָקֵל יוּכַל הַמִּשְׁתַּדֵּל לְהוֹצִיא דָּבָר זֶה מִן הַכֹּחַ אֶל * הַפֹּעַל, אַף עַל פִּי כֵן אַל יִתְעַצֵּל בָּזֶה כִּי לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא. וַאֲפִלּוּ אִם יִמָּצְאוּ אֵיזֶה אֲנָשִׁים שֶׁיְּבַזּוּהוּ עֲבוּר זֶה, לֹא יָחוּשׁ לָזֶה כְּלָל. וְיֵדַע שֶׁעַל יְדֵי זֶה יִהְיֶה שְׂכָרוֹ יוֹתֵר גָּדוֹל, שֶׁסָּבַל עֶלְבּוֹן עֲבוּר הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּכְעֵין זֶה אִיתָא בִּירוּשַׁלְמִי בְּפֶרֶק בַּתְרָא דְּפֵאָה (ח' ו') לְעִנְיַן גַּבָּאֵי צְדָקָה וְזֶה לְשׁוֹנוֹ:
And even though it is known to all that today, because of our declining influence, in our many sins, and [because of] other reasons, it is not easy for one to exert himself to bring this to fruition, still, he should not be lax in this, for "according to the expenditure is the reward." And even if some men shame him because of this, he should not pay heed to this at all. And he should know that because of this his reward will be greater, for having suffered shame for the Holy One Blessed be He. And thus do we find in Yerushalmi, the last chapter of Peah (8:6), in respect to charity collectors:
וּמִזֶּה נוּכל לֵידַע, דְּכָל שֶׁכֵּן אִם נוֹגֵע לוֹ רַק בְּכָבוֹד בְּעָלְמָא, כְּגוֹן, שֶׁיּוֹשֵׁב בֵּין חֲבוּרַת אֲנָשִׁים, וְאֵין לוֹ עֵצָה אֵיךְ לְהִשָּׁמֵט מֵהֶם, וְהֵם מְדַבְּרִים בִּדְבָרִים הָאְסוּרִים עַל פִּי דִּין, וּבְשֶׁיִּהְיֶה יוֹשֵׁב וְדוֹמֵם וְלֹא יְסַיַּע עִמָּם בְּסִפּוּרֵיהֶם כְּלָל, יֵחָשֵׁב בְּעֵינֵיהֶם כְּמִשְׁתַּגֵּעַ, (יא) בְּוַדַּאי דְּאָסוּר. וְעַל זֶה וְכַיּוֹצֵּא בָּזֶה אָמְרוּ חֲזַ"ל: מוּטָב לְאָדָם שֶׁיִּקָּרֵא שׁוֹטֶה כָּל יָמָיו, וְאל יִהְיֶה רָשָׁע שָׁעָה אַחַת לִפְנֵי הַמָּקוֹם, וִיזָרֵז עצְּמּוֹ בִּשְׁעַת מעֲשֶׂה בְּכָל כֹּחוֹתָיו לַעֲמֹד על נפְשׁוֹ וְיִהְיֶה נָכוֹן לִבּוֹ בָּטוּחַ, כִּי שְׂכָרוֹ יִהְיֶה עֲבוּר זֶה מֵה' יִתְבָּרַךְ עַד אֵין קֵץ, כְּמַּאֲמַּר חֲזַ"ל: לְפוּם צַּעֲרָא אגְרָא {כפי הצער השכר}. וְאִיתָא {וכָתוּב} בְּאָבוֹת דְּרַבִּי נָתָן, כִּי פַּעַם אַחַת בְּצַּעַר מִמֵּאָה פְּעָמִים שֶׁלֹּא בְּצַּעַר, (וּבֵאוּרוֹ: כִּי דְּבַר מִצְּוָה אוֹ לִפְרֹש מִדְּבַר אִסוּר שֶׁבָּא לוֹ על יְדֵי צַּעַר, שְׂכָרוֹ מֵאָה פְּעָמִים יוֹתֵר מִמִּצְּוָה אַחֶרֶת כְּמוֹתָה, שֶׁבָּא לוֹ שֶׁלֹּא בְּצַּעַר). וְעַל עֵת כָּזֶה בְּוַדַּאי שַׁיָּךְ מַאֲמַר חְזַ"ל בַּמִּדְרָשׁ: כָּל רֶגַע וְרֶגע שֶׁאָדָם חוֹסֵם פִּיו, זוֹכֶה לָאוֹר הַגָּנוּז, שֶׁאֵין כָּל מַלְאָךְ וּבְרִיָּה יָכוֹל לְשַׁעֵר. וּלְעִנְיַן אֵיךְ יִתְנַהֵג, אִם נִתְפָּס בַּחְבוּרָה רָעָה כָּזוֹ לְעִנְיַן הוֹכָחָה וְקַבָּלָה, עַיֵּן לְקַמָּן בִּכְלָל ו' סָעִיף ד' ה' ו' וְעַיֵּן לְעֵיל בַּפְּתִיחָה בְּלָאוִין אוֹת ט"ז, כִּי שַׁיָּךְ לְכָאן.
And from this we can understand that lashon hara is certainly forbidden in an instance where only one's personal honor is at stake. As when one is sitting in a company of men and has no way of avoiding them, and they are speaking of things which are forbidden according to the din. If he sits in silence and in no way abets them in their talk, he will be regarded as "crazy." Of this and all such things, Chazal have said (Eduyoth 5:6): "Better that a man be called 'a fool' all of his days rather than be wicked one moment before the L-rd." He must harness all of his powers at that moment to withstand the trial, and [if he does so], he may be completely confident that his reward for this from the Blessed L–rd will be without end. As Chazal have stated (Avoth 5:23): "According to the strain is the reward." And, in Avoth d'R. Nathan: "One time with strain for a hundred times without strain." (That is, the reward for the performance of a mitzvah or the abstention from an issur, which entails strain, is a hundredfold more than for that of the same kind, which entails no strain.) And to such a time [of trial as the above] there certainly applies the statement of Chazal in the Midrash: "For every moment that one 'muzzles' his mouth, he attains to such secreted light that no angel or [Divine] creature can conceive of." (As to how one should conduct himself in respect to reproof and listening if one is "caught" in such an evil company as this one, see below Principle VI, sections 4-6, and above, in the introduction to the negative commandments, section 16.)
(א) מצוה לאכול וכו' - דכתיב ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב היה לו לכתוב בתשעה לחודש בערב תענו את נפשותיכם עד ערב וכו' ומדכתיב ועניתם וכו' בתשעה לחודש משמע שיתענו בתשעה ובאמת יוה"כ אינו אלא בעשרה לחודש וקבלו חז"ל דאדרבא מצוה מן התורה לאכול בעיו"כ ורצה הקב"ה ליתן שכר בעד האכילה כאלו התענו שאינו דומה מצוה שיש בו צער כמו שאמרו לפום צערא אגרא אילו כתב בט' לחודש תאכלו לא היה לנו שכר אלא כמקיים מצותו ע"י אכילה ולכן שינה הכתוב וכתב מצות אכילה בלשון תענית שיהיה נחשב אכילה זו לפני הקב"ה כאילו היה תענית כדי ליתן שכר כמקיים מצוה בצער עינוי ויש לאדם למעט בלימודו בעיה"כ כדי לאכול ולשתות:
It's a mitzvah to eat etc ... It's written "and you shall afflict your souls (fast) on the 9th of the month at the evening etc" (Vayikra 23:32). And from the facts that (a) it could've been written instead "on the 9th of the month you will afflict your souls (fast) until night etc" and (b) it is written "and you shall afflict ... on the night of the month," perhaps it comes to say that they should truly fast on the 9th. But yom kippur isn't on the ninth, it's on the tenth of the month! Chazal teach that it's a mitzvah from the Torah to eat on erev Yom Kippur and ha-kadosh-baruch-hu wishes to bestow rewar for the feasting as if it were fasting. This is not a comparable mitzvah to those that contain suffering. Like that they say ...
שאין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומים זה לזה...
He sees a whole nation whose minds are unlike each other and whose faces are unlike each other...
אוֹכְלוֹזא (perh. fr. r. כלז, cmp. Arab. ḳalaza, collegit, a. כרז, קלס; v. Ges. H. Dict. s. v. כרשׂ; var. forms: אָכְלוֹזָא, אוֹכְלוֹסָא, אוֹכְלָסָא, כְּלוֹזָא; h. form only in pl. אוֹכְלוֹסִין, const. אוֹכְלוֹסֵי, אוֹכְלָסִין) levy of troops or forced laborers (corresp. to h. צָבָא). Targ. I Chr. XI, 6; XX, 1.—B. Bath. 8ᵃ; B. Mets. 108ᵃ נפקי בא׳ (Ms. M. כלוזא) they have to go out themselves to do public labors (not permitted to hire substitutes). Ib. לאו בני א׳ וכ׳ are exempt from the levy. Ber. 58ᵃ; Yeb. 76ᵇ יצא בא׳ went out with the army; [strike out ודרש בא׳ Ber. l. c., v. Rabb. D. S. a. l. note 40]; a. fr.—Pl. אוֹכְלוֹזִין, אוֹכְלוֹסִין, אוֹכְלָסִין (v. supra). Targ. I Chr. XII, 22; a. fr.—Tosef. Ber. VII (VI), 2 אוכלסין. Ber. 58ᵃ; אוֹכְלוֹסֵי ישראל a Jewish army. Y. Ber. IX, 13ᶜ top.; Y. Snh. X, 29ᵇ top. … אוֹכלוֹסַיָּיא ד the armies of students; a. fr.—Cmp. אָכְלוֹשֵׁי. [Y. Ber. IX, 13ᵃ; Midr. Till. to Ps. IV, v. אִסְכֹּולִי].
חָכָם m. (b. h.; v. Fl. to Levy Talm. Dict. II, 2042) [retentive,] 1) one who knows. חֲכַם הרזים He who knows the secrets (minds of men). Ber. 58ᵃ; Tosef. ib. VII (VI), 2; Num. R. s. 21, beg. —2) wise man, scholar; esp. Ḥakham, a scholar’s title, less than Rabbi. Ab. IV, 1 איזהו ח׳ who is a wise man? Snh. 21ᵃ (ref. to II Sam. XIII, 3) איש ח׳ לרשעה a man wise for wickedness (artful). Gitt. 67ᵃ ח׳ וסופר is a scholar and a scribe; ח׳ לכשירצה might be a scholar, if he wanted. Hor. 13ᵇ ר"מ ח׳ R. M. was the Ḥakham (counselor); a. v. fr.—Pl. חֲכָמִים, frequ. in the sense of a number of scholars, as opposed to a single authority. Ḥull. 85ᵃ ראה רבי … ושנאו בלשון ח׳ Rabbi approving of R. Meir’s opinion …, recorded it in the Mishnah as the opinion of ‘scholars’. Ber. I, 1; a. v. fr.—חַכְמֵי אומות העולם gentile scholars (philosophers), חכמי ישראל Jewish scholars. R. Hash. 12ᵃ. Pes. 94ᵇ; a. fr.—תַּלְמִיד חָכָם (= תלמיד וח׳, cmp. חָבֵר, abbr. ת"ח) title of a student, disciple, scholar. Ḥag. 15ᵇ ת"ח אע"פ שסרח וכ׳ a scholar’s learning is not to be despised, even if he has gone astray. Ḥull. 9ᵃ ת"ח צריך וכ׳ in order to be recognised as a Talmid Ḥakham, one must have learned three things &c.; a. v. fr.—Pl. תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. Ber. 64ᵃ ת"ה מרבים וכ׳ scholars increase the peace of the world; a. v. fr.
ומפני מה אין פרצופיהן דומין זה לזה שלא יראה אדם דירה נאה ואשה נאה ויאמר שלי היא...
The baraita asks: And for what reason are their faces not similar to one another? The baraita answers: It is so that a man will not see a beautiful home or a beautiful woman and say: She is mine...
כְּשֵׁם שֶׁאֵין פַּרְצוּפוֹתֵיהֶן דּוֹמִין זֶה לָזֶה, כָּךְ אֵין דַּעְתָּן שָׁוִין זֶה לָזֶה, אֶלָּא כָּל אֶחָד וְאֶחָד יֵשׁ לוֹ דֵעָה בִּפְנֵי עַצְמוֹ...
שאין פרצופותיהן דומין כו' כי תכונת הרוח יתנכר על הפנים:
כְּשֵׁם שֶׁאֵין פַּרְצוּפֵיהֶם שָׁוִין זֶה לָזֶה, כָּךְ אֵין דַּעְתָּם שָׁוִין זֶה לָזֶה, אֶלָּא כָּל אֶחָד וְאֶחָד יֵשׁ לוֹ דַּעַת בִּפְנֵי עַצְמוֹ.
Just as their faces29Gk.: prosopa. are unlike each other, so are they unlike in temperament. Rather each and every individual has his own individual temperament...
א"ר אלעזר בר אבינא אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל שנאמר (צפניה ג, ו) הכרתי גוים נשמו פנותם החרבתי חוצותם וכתיב (צפניה ג, ז) אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר
Rabbi Elazar bar Avina said: Calamity befalls the world only due to the sins of the Jewish people, as it is stated: “I have cut off nations, their corners are desolate; I have made their streets waste” (Zephaniah 3:6), and it is written: “I said: Surely you will fear Me, you will receive correction” (Zephaniah 3:7). This indicates that other nations were punished so that the Jewish people would mend their ways.
בשביל ישראל - ליראם כדי שיחזרו בתשובה:
(א) ואני אקשה. מֵאַחַר שֶׁהִרְשִׁיעַ וְהִתְרִיס כְּנֶגְדִּי, וְגָלוּי לְפָנַי שֶׁאֵין נַחַת רוּחַ בָּאֻמּוֹת לָתֵת לֵב שָׁלֵם לָשׁוּב, טוֹב שֶׁיִּתְקַשֶּׁה לִבּוֹ, לְמַעַן הַרְבּוֹת בּוֹ אוֹתוֹתַי, וְתַכִּירוּ אַתֶּם אֶת גְּבוּרָתִי. וְכֵן מִדָּתוֹ שֶׁל הַקָּבָּ"ה, מֵבִיא פֻּרְעָנוּת עַל הָאֻמּוֹת כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְעוּ יִשְׂרָאֵל וְיִירְאוּ, שֶׁנֶּאֱ' "הִכְרַתִּי גוֹיִם נָשַׁמּוּ פִּנּוֹתָם … אָמַרְתִּי אַךְ תִּירְאִי אוֹתִי תִּקְחִי מוּסָר" (צפניה ג'); וְאַעַפִּ"כֵ בְּחָמֵשׁ מַכּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת לֹא נֶאֱמַר וַיְחַזֵּק יקוק אֶת לֵב פַּרְעֹה, אֶלָּא וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה (תנחומא):
(1) ואני אקשה AND I WILL ALLOW [PHARAOH’S HEART] TO HARDEN — Since he has wickedly resisted Me, and it is manifest to Me that the heathen nations find no spiritual satisfaction in setting their whole heart to return to Me penitently, it is better that his heart should be hardened in order that My signs may be multiplied against him so that ye may recognise My divine power. Such, indeed, is the method of the Holy One, blessed be He: He brings punishment upon the nations so that Israel may hear of it and fear Him, as it is said, (Zephaniah 3:6, 3:7) “I have cut off nations, their corners are desolate etc. … I said: Surely thou wilt fear Me, thou wilt receive correction” (cf. Yevamot 63a). Nevertheless, in the case of the first five plagues it is not stated, “The Lord hardened Pharaoh’s heart” but “Pharaoh’s heart was hardened” (Midrash Tanchuma, Vaera 3).
טוב לי שיתקשה כו'. רוצה לומר, ואי לא הייתי מקשה את לבו, אז בודאי שיעשה תשובה, וגלוי לפני שלא יעשה תשובה שלמה בלב שלם, ואם אביא מכות ופורענות עליו, אז יאמרו הבריות כן מדתו של הקב"ה שמביא פורענות על מי שחוזר בתשובה, והם לא יודעין שאינו חוזר בתשובה בלב שלם. לכך אקשה את לבו, כדי שלא יחזור בתשובה, ואז יכול אני להרבות מופתי ולהביא פורענות עליו לעיני כל אדם:
It is better for Me that his heart be hardened. . . In other words, if I do not harden Pharaoh’s heart he will surely repent. But it is revealed to Me that he will not really repent wholeheartedly. And then, if I smite him with plagues and punish him, people will say that Hashem brings punishment upon repenters — for they will not know that Pharaoh’s repentance was not wholehearted. Therefore I will harden his heart so that he will not repent at all, and then I will be able to increase My wonders and punish him for all to see.
וְאִם־תֵּֽלְכ֤וּ עִמִּי֙ קֶ֔רִי וְלֹ֥א תֹאב֖וּ לִשְׁמֹ֣עַֽ לִ֑י וְיָסַפְתִּ֤י עֲלֵיכֶם֙ מַכָּ֔ה שֶׁ֖בַע כְּחַטֹּאתֵיכֶֽם׃
And if you remain hostile toward Me and refuse to obey Me, I will go on smiting you sevenfold for your sins.
ואם תלכו עמי קרי. רַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ עֲרַאי, בְּמִקְרֶה, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא לִפְרָקִים, כֵּן תֵּלְכוּ עֲרַאי בְּמִצְווֹת; וּמְנַחֵם פֵּרֵשׁ לְשׁוֹן מְנִיעָה, וְכֵן "הֹקַר רַגְלְךָ" (משלי כ"ה), וְכֵן "יְקַר רוּחַ" (שם י"ז), וְקָרוֹב לָשׁוֹן זֶה לְתַרְגּוּמוֹ שֶׁל אֻנְקְלוֹס, לְשׁוֹן קֹשִׁי, שֶׁמַּקְשִׁין לִבָּם לִמָּנַע מֵהִתְקָרֵב אֵלַי:
ואם תלכו עמי קרי — Our Rabbis said (Sifra, Bechukotai, Chapter 5 5): this word signifies “irregularly”, “by chance” (מקרה), which is a thing that happens only occasionally; thus this means: if you will follow the commandments irregularly. Menachem explains it as an expression for “refraining”. Similar is, (Proverbs 25:17) “Refrain (הוקר) thy foot [from thy neighbour’s house]”; (Proverbs 17:27) “of a refraining (יקר) spirit”. This meaning approximates to the translation given by Onkelos which is a term denoting “stubbornness” (קושי) — that they harden their hearts so as to refrain from coming near unto Me.
שבע כחטאתיכם. שֶׁבַע פֻּרְעָנֻיּוֹת אֲחֵרִים, בְּמִסְפַּר שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם (ספרא):
שבע כחטאתיכם SEVEN ACCORDING TO YOUR SINS — i. e. seven other punishments. These words mean: I will bring upon you more plagues (ויספתי עליכם מכה) in number, seven, corresponding to your sins (Sifra, Bechukotai, Chapter 5 5).
ואם תלכו עמי קרי. לצד שמכות אלו הם מכות המרגישות ומכירות השגחה כי ה' מיסר אותם, וכשאין חוזרים בתשובה אין מענה אלא לומר קרי הוא זו:
ואם תלכו עמי קרי, "and if you walk contrary unto Me, etc." Inasmuch as the afflictions which have been visited upon the Jewish people are clearly the hand of G'd, their failure to react is described as walking contrary to G'd.
ואם תלכו עמי קרי. זו דרך התורה, כאשר יצליחו עניניו של אדם ויצאו לו על הנכונה, שיתבונן בעצמו וישית אל לבו כי הוא חסד הש"י, לא מפני זכותו ומעשיו הטובים, וכענין שכתוב (דברים ט׳:ה׳) לא בצדקתך וביושר לבבך, וכאשר יבואו עליו צרות ומקרים שיודה עלי פשעו לה', ויחשוב כי אין זה אלא מצד חטאו, ולא שיתלה אותם במקרה, כי אם יתלה זה במקרה הנה הקב"ה יוסיף לו מאותו מקרה, וזה שאמר ואם באלה לא תוסרו לי והלכתם עמי קרי והלכתי אף אני עמכם בקרי, וכן אמר עוד ואם בזאת לא תשמעו לי והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי, כלומר אשפכנו עליכם בחמה.
ואם תלכו עמי קרי, “and if you behave casually with me, etc. This is the way a Torah-oriented Jew relates to his experiences: if he is successful in his endeavours he does not credit his astuteness with his success but sees in it an act of loving kindness by Hashem; he certainly does not think that he was so deserving an individual that G’d rewarded him for his righteousness by granting him this success. This is the Torah’s warning in Deut. 9,5: “not because of your righteousness and the uprightness of your heart are you coming to possess their land, etc.” However, if bad fortune strikes a Torah-observant Jew (or what he perceives as bad fortune), the first thing he must do is to confess his personal inadequacies and assume that the reason for his afflictions are sins which he committed; on no account is he to attribute his misfortune to “bad luck,” i.e. to coincidence. If he were to make the mistake of doing so he will find that G’d adds more such “bad luck” as a punishment for his mistaken attitude. In other words, the mistaken notion that his fate was due to coincidence, מקרה, causes G’d to add more such מקרים"“. This is what is meant when G’d said in verse 24: “also I will behave toward you with casualness.” The Torah repeats the same sentiment in verse 28 in an accentuated form. In that instance the קרי will be an expression of G’d’s anger, חמה. It will appear as if G’d is “unloading” a measure of such coincidences on the Jew who refuses to heed the warnings expressed here.
תּוֹכֵחָה f.n. 1 rebuke, correction. 2 name of the warnings contained in Lev. 26:3–43 and Deut. 28:15–68. [Verbal n. of הוֹכִיחַ (= he rebuked), Hiph. of יכח. For the form of this word see תּוֹחֶלֶת.]
וְאִ֨ם־בְּאֵ֔לֶּה לֹ֥א תִוָּסְר֖וּ לִ֑י וַהֲלַכְתֶּ֥ם עִמִּ֖י קֶֽרִי׃
And if these things fail to discipline you for Me, and you remain hostile to Me,
לא תוסרו לי. לָשׁוּב אֵלַי:
לא תוסרו ליAND IF YOU WILL NOT BE CHASTISED — so that you should return unto Me.
בעון שבועת שוא ושבועת שקר וחילול השם וחילול שבת חיה רעה רבה ובהמה כלה ובני אדם מתמעטין והדרכים משתוממין שנאמר ואם באלה לא תוסרו לי אל תקרי באלה אלא באלה וכתיב והשלחתי בכם את חית השדה וגו׳ וכתיב בשבועת שקר ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך ובחלול השם כתיב ולא תחללו את שם קדשי ובחלול שבת כתיב מחלליה מות יומת ויליף חילול חילול משבועת שקר:
Due to the sin of an oath taken in vain and a false oath, and desecration of God’s name, and desecration of Shabbat, wild beasts abound in the world, and domesticated animals cease to exist, and human beings decrease in number, and the roads become desolate, as it is stated: “And if in spite of these [be’eleh] things you will not be corrected unto Me, but will walk contrary unto Me casually” (Leviticus 26:23). Do not read of these [be’eleh]; rather, due to a vain oath [be’ala]. And it is written that the punishment for this is: “And I will send the beast of the field among you, which shall rob you of your children, and destroy your cattle, and make you few in number; and your ways shall become desolate” (Leviticus 26:22). And it is written with regard to a false oath: “And you shall not swear by My name falsely, so that you desecrate [veḥillalta] the name of your God: I am the Lord” (Leviticus 19:12). And it is written with regard to desecrating the name of God: “And you shall not desecrate [teḥallelu] My Holy Name” (Leviticus 22:32). And it is written with regard to desecrating Shabbat: “Every one that desecrates it [meḥaleleha] shall surely be put to death” (Exodus 31:14). And derive by means of a verbal analogy [gezera shava] desecration [ḥillul] of Shabbat from desecration [ḥillul] of a false oath. Just as punishment for a false oath is desolation and wild beasts, one receives the same punishment for desecrating Shabbat and the name of God.
ואם באלה לא תוסרו לי. ואם לא תשובו ולא תקבלו מוסר:
כְּשֵׁם שֶׁמִּצְוָה עַל הַצִּבּוּר לְהִתְעַנּוֹת וּלְהִתְפַּלֵּל עַל כָּל צָרָה שֶׁלֹּא תָבוֹא, כָּךְ מִצְוָה עַל כָּל יָחִיד שֶׁאִם בָּאָה עָלָיו חַס וְשָׁלוֹם אֵיזוֹ צָרָה, כְּגוֹן שֶׁהָיָה לוֹ חוֹלֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, אוֹ שֶׁהוּא תּוֹעֶה בַּדֶּרֶךְ, אוֹ חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים עַל יְדֵי עֲלִילָה, מִצְוָה עָלָיו שֶׁיִּתְעַנֶּה וְיִתְפַּלֵּל אֶל ה' וִיבַקֵּשׁ רַחֲמִים מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ שֶׁיּוֹשִׁיעַ לוֹ. וְדָבָר זֶה מִדַּרְכֵי תְשׁוּבָה הוּא, שֶׁלֹּא יֹאמַר הָאָדָם, חַס וְשָׁלוֹם מִקְרֶה הִיא הַצָּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר וַהֲלַכְתֶם עִמִּי בְּקֶרִי, וְהָלַכְתִּי גַם אֲנִי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי. פֵּרושׁ, כְּשֶׁאָבִיא עֲלֵיכֶם צָרָה כְּדֵי שֶׁתָּשׁוּבוּ, אִם תֹּאמְרוּ שֶׁהוּא קֶרִי, אוֹסִיף עֲלֵיכֶם חֲמַת אוֹתוֹ קֶרִי, אֲבָל צָרִיךְ הָאָדָם לָדַעַת כִּי בַּחֲטָאָיו הֵבִיא עָלָיו הָאֱלֹהִים אֶת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת, וִיפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו, וְיָשׁוּב אֶל ה' וִירַחֲמֵהוּ (סִימָן תקעח וברמב"ם ובמגיד משנה).
Just as it is a mitzvah for the community to fast and to pray in times of trouble, so it is a mitzvah for every individual, if, God forbid, any trouble befalls him, for example, a member of his family is sick, or he lost his way, or he is confined in prison on false charges, to fast and to pray to God, and to plead for mercy from Him, may His Name be blessed, to deliver him. Suffering is one of the ways that leads to repentance. A person should not say, his troubles just happened by chance, for it is said: (Leviticus 26:23,24). "If you treat My (acts) as chance, then I will treat you with the fury of chance"; which means, when I bring distress on you to cause you to repent and you will say this happened by chance, then I will add to your (suffering) the fury of the same "chance." Man must know that because of his sins, God brought on him all this trouble. He should, therefore, examine his deeds and return to God, and He will have mercy on him.
צרה - על כל צרה שלא תבוא על האדם, ראוי לתן לב ולפשפש במעשיו, כי האלהים עשה שייראו מלפניו, ושולח איזו צרה על האדם כדי שיתן לב לשוב, כפרה שמכין אותה כדי לכון אותה לתלמיה. ואם ביום צרה אינו נותן לב לשוב ותולה הדבר במקרה, הרי ענשו מפרש בתורה בפרשת בחקתי, דכתיב (ויקרא כו) ואם באלה לא תוסרו לי והלכתם עמי קרי, והלכתי אף אני עמכם בקרי ויספתי ליסרה אתכם וכו'. ולכן לא יעבר מלקבל עליו בעת צרה לשוב מאיזו עברה מעברות שבידו, ובזה יתעשת האלהי''ם לו ורפא לו:
וְהָלַכְתִּ֧י אַף־אֲנִ֛י עִמָּכֶ֖ם בְּקֶ֑רִי וְהִכֵּיתִ֤י אֶתְכֶם֙ גַּם־אָ֔נִי שֶׁ֖בַע עַל־חַטֹּאתֵיכֶֽם׃
I too will remain hostile to you: I in turn will smite you sevenfold for your sins.
והלכתי וגו' בקרי. פירוש שלא יביא עליהם יסורים מכוונים על חטאתם כמו שעשה מקודם שהיה מביא כחטאתם על דרך אומרו (תהלים ס''ב) תשלם לאיש כמעשהו, כי זה יעורר לב נרדם וישכילו להטיב מעשיו שכנגדם באה אליו הרעה, ואמר ה' כי אם ילכו עמו בקרי ולא ישכילו למעשה ה' אשר יעורר לבם בכיוון יסורין כנגד עונותיהם גם הוא ילך עמהם בקרי ויביא עליהם יסורין שאין להם דמיון למעשיהם הרעים והם חרב ומצור ודבר וסגירה ביד אויב ורעב שכולל ג' צרות הרי ז':
והלכתי אף אני עמכם בקרי, "and then I will also walk contrary unto you." This means that from now on G'd will not bother any longer to make the afflictions fit the sins committed so that the very afflictions would serve as a reminder to do תשובה. Up until this point G'd had brought the kinds of retribution which could be traced to specific sins the people had been guilty of. Up until then G'd had done as the Psalmist describes in Psalms 62,13: "You pay each man according to his deeds." From now on the people will be deprived of the positive effect of the afflictions as they cannot relate them to any sins they have committed.
וְאִ֨ם־בְּזֹ֔את לֹ֥א תִשְׁמְע֖וּ לִ֑י וַהֲלַכְתֶּ֥ם עִמִּ֖י בְּקֶֽרִי׃
But if, despite this, you disobey Me and remain hostile to Me,
אֲבָל אִם לֹא יִזְעֲקוּ וְלֹא יָרִיעוּ אֶלָּא יֹאמְרוּ דָּבָר זֶה מִמִּנְהַג הָעוֹלָם אֵרַע לָנוּ וְצָרָה זוֹ נִקְרָה נִקְרֵית. הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ אַכְזָרִיּוּת וְגוֹרֶמֶת לָהֶם לְהִדַּבֵּק בְּמַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים. וְתוֹסִיף הַצָּרָה צָרוֹת אֲחֵרוֹת. הוּא שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (ויקרא כו כז) "וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי" (ויקרא כו כח) "וְהָלַכְתִּי גַּם אֲנִי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי"???. כְּלוֹמַר כְּשֶׁאָבִיא עֲלֵיכֶם צָרָה כְּדֵי שֶׁתָּשׁוּבוּ אִם תֹּאמְרוּ שֶׁהִיא קֶרִי אוֹסִיף לָכֶם חֲמַת אוֹתוֹ קֶרִי:
But if they do not cry out and sound trumpets, but rather say: "What has happed is the way of the world, is merely happenstance". This is a cruel way, and it causes them to stick to their bad deeeds. And the trouble will add other troubles. About this it is written in the Torah (Not an exact quote, seems to be referring to Leviticus 26, 27-28): "but walk contrary unto Me then I will walk contrary unto you in fury". That is, when I will bring upon you troubles, if you will say that it is happenstance I will increase the fury of this tear.
וְהָלַכְתִּ֥י עִמָּכֶ֖ם בַּחֲמַת־קֶ֑רִי וְיִסַּרְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ אַף־אָ֔נִי שֶׁ֖בַע עַל־חַטֹּאתֵיכֶם׃
I will act against you in wrathful hostility; I, for My part, will discipline you sevenfold for your sins.
וְהִתְוַדּ֤וּ אֶת־עֲוֺנָם֙ וְאֶת־עֲוֺ֣ן אֲבֹתָ֔ם בְּמַעֲלָ֖ם אֲשֶׁ֣ר מָֽעֲלוּ־בִ֑י וְאַ֕ף אֲשֶׁר־הָֽלְכ֥וּ עִמִּ֖י בְּקֶֽרִי׃
and they shall confess their iniquity and the iniquity of their fathers, in that they trespassed against Me, yea, were hostile to Me.
דבר ידוע שמצות עשה מן התורה לזעוק ולהתחנן על כל צרה שלא תבא, ולהתענות בהם; ויתבאר בהלכות תענית. ויש ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהם, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה. ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים, ומעשה אבותינו שהיו כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. ובזכרון דברים אלו נשוב להטיב, כדכתיב (ויקרא כו מ): "והתודו את עונם ואת עון אבותם" (רמב"ם פרק חמישי מתעניות).
It is well-known that it is a positive commandment of the Torah to yell out and to supplicate about every woe - that it should not come - and it is explained in the Laws of Fasts. And there are days that all of Israel fasts because of the woes that happened on them in order to awaken the hearts and open the paths of repentance. And this is to remember our bad deeds and the deeds of our ancestors, which were like our current [bad] deeds, until it caused them - and us - those woes. And in remembering these things, we repent to do the good, as it is written (Leviticus 26:40), "And they will confess their iniquity and the iniquity of their fathers." (Rambam, Mishneh Torah, Laws of Fasts 5)
הארבעה עשר – הווידוי, שנאמר (ויקרא ה ה): "והתודה אשר חטא עליה". ויש חובה עליו להזכיר עונותיו ועונות אבותיו. ולמה יתוודה על חטאות אבותיו? משום שהוא נענש כשאוחז מעשה אבותיו בידו, וכן כתיב (ויקרא כו מ): "והתודו את עונם, ואת עון אבותם". ויזהר מאוד בעת הווידוי שיגמור בלבו לעזוב דרכיו הרעים, כי אם חוזר עליהם ואינו עוזבם – אז הוא כטובל ושרץ בידו (תענית טז א). כי הווידוי הוא כטבילה, והחטא כשרץ, וזה דבר ברור שאין טבילה מועלת להאוחז השרץ.
The fourteenth principle of repentance is the confession, as it is said, "That he shall confess that wherein he hath sinned" (Lev. 5:5). And a person is obliged to remember his sins, and the sins of his fathers. Now why should he confess the sins of his fathers? Because of the fact that he is considered guilty if he clings to the evil deeds of his fathers. And thus it is written, "And they shall confess their iniquity and the iniquity of their fathers" (Lev. 26:40). And he should be very careful at the time of the confession to resolve in his heart to abandon his evil ways, for if he returns to them and does not abandon them he is like one who immerses himself but grasps an unclean creature (Ta'anith 16a). For confession is like immersion and the sin is like the unclean worm, and it is clear that immersion is of no use when the person who immerses himself holds on to the source of his defilement.
אַף־אֲנִ֗י אֵלֵ֤ךְ עִמָּם֙ בְּקֶ֔רִי וְהֵבֵאתִ֣י אֹתָ֔ם בְּאֶ֖רֶץ אֹיְבֵיהֶ֑ם אוֹ־אָ֣ז יִכָּנַ֗ע לְבָבָם֙ הֶֽעָרֵ֔ל וְאָ֖ז יִרְצ֥וּ אֶת־עֲוֺנָֽם׃
When I, in turn, have been hostile to them and have removed them into the land of their enemies, then at last shall their obdurate heart humble itself, and they shall atone for their iniquity.
אף אני אלך עמם בקרי אע״פ שהתודו את עונם מאחר שאינם נכנעים וחוזרים.
אף אני אלך עמכם בקרי, “also I will walk with you as if what befalls you was coincidental; even though by now the people had confessed that they had sinned, seeing that they had not taken the next step and done penitence, I cannot relent yet.”
ואומרו אף אני וגו'. פירוש גם זה יאמרו בכלל הוידוי כי צדיק ה' על כל הבא עליהם, וכן ראוי למשפט צדק לילך עמם בקרי ולא יעול האל משפט:
אף אני אלך עמם בקרי, "Also I will walk with them as if accidental." Part of what the people have to acknowledge as part of their confession is that all G'd's retributions were justified. Even G'd's having withdrawn His personal supervision over the fate of the Jews must be acknowledged.
[ד] "אף אני אלך עמם בקרי"-- הם עשו את דינַי עראי בעולם, אף אני אעשה אותם עראי בעולם. "והבאתי אותם בארץ אֹיביהם"-- זו מדה טובה לישראל, שלא יהיו ישראל אומרים "הואיל וגלינו לבין אומות העולם נעשה כמעשיהם!" אני איני מניחם אלא אני מעמיד נביאיי עליהם ומחזירין אותם למוטב תחת כנפיי שנאמר (יחזקאל כ, לב): "וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן. חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְקוִק אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם" ; על כרחכם, שלא בטובתכם, ממליך אני מלכותי עליכם.
4) (Vayikra 26:41) "Then I, too, will walk with them in 'laxity.'": They made My laws "incidental" in the world; I, likewise, will make them "incidental" in the world. "and I will bring them into the land of their foes": These are glad tidings for Israel — that they not say: Since we have been exiled among the nations, we can do as they do. I will not allow them (to do this), but I will set up My prophets over them and return them to the good under My wings. Whence is this derived? From (Ezekiel 20:32) "And what you have in mind shall not come to pass, your saying 'We shall be as the nations and as the families of the earth,' but (Ezekiel 20:33) 'As I live, says the L–rd G d, I will reign over you with a strong hand and with an outstretched arm and with spilled-out wrath!'" — Perforce, against your will, I will impose My kingdom upon you.
והשביעית כשתמצאנה את האדם צרות ופגעים מעציבים תשבר רוחו ויכנע לבבו ככתוב (ויקרא כו) או אז יכנע לבכם הערל.
(7) When saddening troubles and disasters befall a man, his spirit will break and his heart will submit, as written "And that I also have walked contrary unto them, and have brought them into the land of their enemies; if then their uncircumcised hearts be submitted" (Vayikra 26:41).
אמר רבא ואיתימא רב חסדא אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו... פשפש ולא מצא יתלה בבטול תורה...
Rava, and some say Rav Ḥisda, said: If a person sees that suffering has befallen him, he should examine his actions. Generally, suffering comes about as punishment for one’s transgressions... If he examined his ways and found no transgression for which that suffering is appropriate, he may attribute his suffering to dereliction in the study of Torah. God punishes an individual for dereliction in the study of Torah in order to emphasize the gravity of the issue...
פשפש ולא מצא - לא מצא עבירה בידו שבשבילה ראוין יסורין הללו לבא:
He examined and did not find - he did not find a transgression that corresponded to all of this suffering.
וַאֲפִלּוּ אִם הוּא רוֹאֶה, שֶׁיֵּשׁ אֵיזֶה אֲנָשִׁים, שֶׁמְּבַטְּלִים לְגַמְרֵי מִלִּמּוּדָם וּמַצְלִיחִים בְּעִסְקָם, יִתְבּוֹנֵן הֵיטֵב תָּמִיד בְּעִנְיָנָם וְיִרְאֶה, שֶׁכַּמָּה פְּעָמִים יִזְדַּמֵּן לָהֶם סִבּוּבִים, שֶׁיָּבוֹא עֲלֵיהֶם גַּיִס וְכַדּוֹמֶה מֵעִנְיְנֵי הַסִּבּוּבִים וְיִכְלֶה הַרְבֵּה מִמָּמוֹנָם עַל יְדֵי זֶה, וְהוּא מַה שֶּׁקִּבֵּץ אֶת הַמָּעוֹת שֶׁאֵינָן שֶׁלּוֹ (כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ירמיה י"ז י"א): "עֹשֶׂה עֹשֶר וְלֹא בְמִשְׁפָּט, בַּחֲצִי יָמָו יַעַזְבֶנּוּ"), אוֹ בְּהַזְּמַן שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, כִּי הָיָה לוֹ לְיַחֵד עֵת זֶה לְתוֹרָה וְלַעֲבוֹדַת ה'. כְּמוֹ דְּאִיתָא בְּאָבוֹת דְּרַבִּי נָתָן פֶּרֶק כ"ט מִשְׁנָה ב' וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: כָּל הַבּוֹטֵל מִדִּבְרֵי תּוֹרָה מוֹסְרִין לוֹ בַּטְלָנִין כְּנֶגְדּוֹ, (שֶׁיְּבַטְּלוּ אוֹתוֹ מֵעִנְיָנָיו שֶׁעָמַל בָּהֶן עַד עַתָּה) כְּגוֹן: אֲרִי וּזְאֵב וְנָמֵר וּבַרְדְּלָס וְנָחָשׁ וְהַגְּיָסוֹת וְהַלִּסְטִים בָּאִין וּמַקִּיפִין אוֹתוֹ וְנִפְרָעִין מִמֶּנּוּ שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים נ"ח י"ב): "אַךְ יֵשׁ אֱלֹהִים שׂפְטִים בָּאָרֶץ", עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ. וְהוּא מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, דְּתַחַת שֶׁהוּא מִבַּטֵּל מִתּוֹרָה וְעָמֵל לֶאֱסֹף הוֹן רַב, מוֹסְרִין לוֹ בַּטְלָנִין כְּנֶגְדוֹ, שֶׁיְּבַטְּלוּ אוֹתוֹ מֵעִנְיָנָיו שֶׁעָמַל בָּהֶן עַד עַתָּה, דַּאֲפִלּוּ אִם אֵין הוֹרְגִין אוֹתוֹ הָאֲרִי וְהַזְּאֵב, נִסְבַּב לוֹ עַל כָּל פָּנִים עַל יָדָם הֶפְסֵד בְּמָמוֹנוֹ, כְּגוֹן שֶׁצָּרִיךְ לִבְרֹחַ מֵהֶן וּלְהַפְקִיר אֶת רְכוּשׁוֹ, אוֹ לְרַפְּאוֹת אֶת עַצְמוֹ מִמַּכּוֹתָם. וּפְעָמִים רַבּוֹת נִסְבַּב לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם יִסּוּרִים רַבִּים וּמַחֲלוֹת גְּדוֹלוֹת, עַד שֶׁלְּבַסוֹף מוֹצִיא אוֹתָן הַמָּעוֹת, שֶׁלֹּא רָצָה לִתֵּן לִצְדָקָה, וּכְמַאֲמָרָם: בֵּיתָא דְּלָא פָּתוּחַ לְעַנְיָא, פָּתוּחַ לְאַסְיָא. וְגַם זֶה גּוּפָא בָּא לִפְעָמִים עֲבוּר בִּטּוּל תּוֹרָה וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל (ברכות ה'.) אִם רוֹאֶה אָדָם, שֶׁיִּסּוּרִין בָּאִין עָלָיו, יְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו. פִּשְׁפֵּשׁ וְלֹא מָצָא, יִתְלֶה בְּבִטּוּל תּוֹרָה.
And even if he sees that there are some people who entirely neglect their Torah studies and yet succeed in business, let him reflect always upon their affairs, and he will see that very often they run into adversities, such as being set upon by brigands and the like and losing much of their money thereby. And this, because of their having amassed money which was not theirs [viz. (Jeremiah 17:11): "One who makes money, but not by just (means) — in the half of his days he shall lose it"], or in a time that was not theirs, but which should have been set aside for Torah study and Divine service. As we find in Avoth d'R. Nathan (29:2): "All who nullify words of Torah are assigned 'nullifiers' correspondingly (who come and nullify what they have labored in until now), such as lions, wolves, leopards, tigers and snakes. And brigands and robbers come and belabor him and exact payment of him. As it is written (Psalms 58:12): "But there is a G-d who judges the land," measure for measure. Because he nullifies Torah and toils for wealth, he is assigned "nullifiers," who nullify what he has toiled in until now. For even if the lions and the wolves do not kill him, they nevertheless cause him monetary loss, so that he must flee them and abandon his possessions or heal himself from their wounds. And many times great suffering and rare illnesses come to him from Heaven until, in the end, he spends [on doctors] that money that he did not want to give for charity. As they have said: "A house that is not open to the poor is open to the doctor." And this, too, sometimes results from the neglect of Torah study. As Chazal have said (Berachoth 5a): "If a man sees afflictions besetting him, let him examine his deeds. If he did examine [them] and did not find [anything to attribute them to], let him attribute [them] to neglect of Torah study."
פִּשְׁפֵּשׁ, פִּי׳ I [to split, enter into, cmp. בָּדַק) to examine, investigate. Sifré Deut. 306 (ref. to Deut. XXXII, 2) מה שעירים … ומְפַשְׁפְּשִׁין בהם וכ׳ as the rains come down upon the plants and cleanse and permeate them &c.; כן הוי מְפַשְׁפֵּשׁ וכ׳ so do thou enter into the words of the Law &c.; Yalk. ib. 942. Ber. 5ᵃ אם רואה אדם … יְפַשְׁפֵּשׁ במעשיו if man sees that troubles are coming upon him, let him investigate his conduct; אם פ׳ ולא מצא וכ׳ if he has investigated and can find nothing (wrong) &c. Erub. 13ᵇ, v. מִשְׁמֵשׁ. Y. Keth. I, 25ᵃ bot. אם בשפי׳ ומצא וכ׳ if it be a case when he searched and found (tokens of virginity) &c. Ex. R. s. 25 בשר ודם מְפַשְׁפֵּשׁ שטרותיו a human being examines his papers. Tanḥ. Ḥuck. 6 חקרתי ושאלתי ופִשְׁפַּשְׁתִּי I searched and inquired and investigated. Tosef. Shek. II, 1 מְפַשְׁפְּשִׁין בו וכ׳ they searched him on entering (the treasury) and on leaving. Tosef. Yeb. XIV, 8 מפשפשין באותה העיר investigation is held in that town. Tosef. Neg. VI, 7 צא ופַשְׁפֵּשׁ בעצמך וכ׳ go and examine thyself (thy conduct) and do repentance; a. e.
(טו) וְנִשְׁמַרְתֶּ֥ם מְאֹ֖ד לְנַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם כִּ֣י לֹ֤א רְאִיתֶם֙ כָּל־תְּמוּנָ֔ה בְּי֗וֹם דִּבֶּ֨ר יקוק אֲלֵיכֶ֛ם בְּחֹרֵ֖ב מִתּ֥וֹךְ הָאֵֽשׁ׃
(15) For your own sake, therefore, be most careful—since you saw no shape when the LORD your God spoke to you at Horeb out of the fire—
(א) ונשמרתם מאד לנפשותיכם. נכלל בזה הלשון אזהרה על שמירת הגוף והנפש דמשום שמירת הנפש הי׳ ראוי לכתוב ושמרתם מאד את נפשותיכם כמו לעיל ושמור נפשך אלא ונשמרתם זה הגוף כדאי׳ בברכות דל״ב ב׳. לנפשותיכם לשמירת הנפש תשמרו גם הגוף:
Is anyone exempt?
(ב) כָּל אִישׁ יִשְֹרָאֵל חַיָּב לִלְמֹד תּוֹרָה, בֵּין עָנִי בֵּין עָשִׁיר, בֵּין שָׁלֵם בְּגוּפוֹ בֵּין בַּעַל יִסּוּרִין, בֵּין בָּחוּר בֵּין זָקֵן גָּדוֹל. אֲפִלּוּ עָנִי הַמַּחְזִיר עַל הַפְּתָחִים, חַיָּב לִקְבֹּעַ לוֹ זְמַן לְתַלְמוּד תּוֹרָה בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה. וּמִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל לִלְמֹד, אוֹ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ מֵחֲמַת רֹב הַטְרָדוֹת, יְסַפֵּק לַאֲחֵרִים הַלּוֹמְדִים, וְתֵחָשֵׁב לוֹ כְּאִלּוּ לוֹמֵד בְּעַצְמוֹ, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בַּפָּסוּק שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתְךָ וְיִשָׂשְׂכָר בְּאֹהֳלֶיךָ, זְבוּלֻן וְיִשָׂשְׂכָר עָשׂוּ שֻׁתָּפוּת. זְבוּלֻן עָסַק בִּסְחוֹרָה וְסִפֵּק לְיִשָּׂשְׂכַר פַּרְנָסָתוֹ, שֶׁיִהְיֶה לוֹ פְּנַאי לַעַסֹק בַּתּוֹרָה. לְפִיכָךְ הִקְדִּים הַפָּסוּק זְבוּלֻן לְיִשָֹּשְֹכָר, מִפְּנֵי שֶׁתּוֹרָתוֹ שֶׁל יִשָֹשְֹכָר עַל יְדֵי זְבוּלֻן הָיְתָה. וְכֵן מָצִינוּ בַּמִּשְׁנָה (זבחים פ"א), שִׁמְעוֹן אֲחִי עֲזַרְיָה אוֹמֵר וְכוּ', וְנִקְרָא שִׁמְעוֹן עַל שֵׁם אָחִיו עֲזַרְיָה, לְפִי שֶׁעֲזַרְיָה עָסַק בִּפְרַקְמַטְיָא, וְהָיָה מְסַפֵּק צָרְכֵי שִׁמְעוֹן אָחִיו, שֶׁהָיָה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה, וְהִתְנוּ בֵּינֵיהֶם, שֶׁיְהֵא חֵלֶק לַעֲזַרְיָה, בִּשְׂכַר לִמּוּדוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן. וְעַל כָּל פָּנִים יִתְאַמֵּץ כָּל אָדָם לִלְמֹד, אֲפִלּוּ רַק מְעַט, בְּכָל יוֹם וּבְכָל לַיְלָה.
(2) Every Jewish man must study the Torah, no matter whether he is poor or rich, whether he is healthy or suffering pain, whether he is young or very old. Even a beggar who goes from door to door must set aside a certain time for Torah study during the day and night, as it is written:2Joshua 1:8. "And you shall meditate in it day and night." If a person lacks the knowledge to study Torah or it is impossible for him [to study] because he is burdened with too many concerns, then he should support others who do engage in Torah study, and it will be considered as though he himself had studied, as our Rabbis of blessed memory, explained the verse: "Rejoice Zevulun in your going out and Yissachar in your tents."3Deuteronomy 33:18. Zevulun and Yissachar entered into a partnership; Zevulun engaged in business and supported Yissachar, so that he would be free to be engrossed in the study of Torah. Because of this, the Torah mentions Zevulun before Yissachar, since the Torah learning of Yissachar was made possible through the support of Zevulun. And so we find in the Mishnah: "Shimon the brother of Azaryah said …,"4Zevachim 1:2. Shimon is described as the brother of Azaryah, because Azaryah was engaged in business and provided the needs of his brother Shimon, who was engrossed in Torah study. They made an agreement between themselves, that Azaryah would have a share in Shimon's reward for [Torah] study. Even so, every person should do his utmost to study Torah, even just a little, every day and every night.
אמר רבא בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו... קבעת עתים לתורה עסקת.
With regard to the same verse, Rava said: After departing from this world, when a person is brought to judgment for the life he lived in this world, they say to him in the order of that verse: Did you designate times for Torah study?
איתיביה רב חסדא לרב הונא יצא ראשו אין נוגעין בו לפי שאין דוחין נפש מפני נפש ואמאי רודף הוא שאני התם דמשמיא קא רדפי לה
Rav Ḥisda raised an objection to Rav Huna from a baraita: If a woman was giving birth and her life was being endangered by the fetus, the life of the fetus may be sacrificed in order to save the mother. But once his head has emerged during the birthing process, he may not be harmed in order to save the mother, because one life may not be pushed aside to save another life. If one is permitted to save the pursued party by killing the minor who is pursuing him, why is this so? The fetus is a pursuer who is endangering his mother’s life. The Gemara answers: This is not difficult, as it is different there, with regard to the woman giving birth, since she is being pursued by Heaven. Since the fetus is not acting of his own volition and endangering his mother of his own will, his life may not be taken in order to save his mother.
וּמִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ בִּמְקוֹם סַכָּנַת נְפָשׁוֹת אֵין עוֹבְרִין עַל אַחַת מִשָּׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת אֵלּוּ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו ה) "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" אֲפִלּוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשְׁךָ. וַהֲרִיגַת נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל לְרַפְּאוֹת נֶפֶשׁ אַחֶרֶת אוֹ לְהַצִּיל אָדָם מִיַּד אַנָּס דָּבָר שֶׁהַדַּעַת נוֹטָה לוֹ הוּא שֶׁאֵין מְאַבְּדִין נֶפֶשׁ מִפְּנֵי נֶפֶשׁ. וַעֲרָיוֹת הֻקְּשׁוּ לִנְפָשׁוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב כו) "כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה":
Whence do we know that even when life is in danger, none of these prohibitive commandments may be violated? From what it is said: "And thou shalt love the Lord thy God, with all thy heart, with all thy soul, and with all thy might" (Deut. 6.5), even though He taketh thy life.7Berakot 65b. G. And, the taking of one life in Israel to give healing to another life, or to save a man from an assassin is a thing which reason dictates not to do, for one life must not be sacrificed for another life. As for adultery, it is likened unto life itself, as it is said: "For as when a man riseth against his neighbor and slayeth him, even so is this matter" (Ibid. 22.26).
אוירא דארץ ישראל מחכים
The air of Eretz Yisrael makes one wise...
חֲכַם, חֲכִים, חַכִּים (adj. with verbal inflection) 1) to be wise, shrewd; to be learned. Targ. I Kings V, 11. Targ. O. Ex. XV, 8 חֲכִימוּ (חַכִּ׳, h. text נערמו!). Targ. Is. XXIX, 16; a. fr.—Gitt. 56ᵇ דחַכְמִיתוּ וכ׳ that you are so wise. Taan. 23ᵇ דנִיחְכִּים טובא that we may become well-learned; a. fr. —2) to recognize, to know, remember. Targ. Y. II, Gen. XXXVII, 33 (some ed. חַכַּם Pa.).—Targ. II Esth. II, 18; a. fr.—Lev. R. s. 30 ח׳ את וכ׳ doest thou know anything in favor of this man?—Y. M. Kat. III, 83ᵇ top, v. בְּאַר—Y. Ber. II, 4ᵈ top וחַכְמִין אינון כלום do they (the dead) know anything?—Y. Shek. VII, 50ᶜ bot. יֶחְכְּמוּן שפייא קיטריהון let the wine-dealers identify their knots (marks on the wine bottles). Y. Keth. V, 30ᵃ bot. [read:] חֲכִים אנא לחייתא דמילדא לי (or חַכִּים) I (as an infant) recognized the midwife that assisted at my birth (when she came to nurse my mother). Y. Ter. XI, end, 48ᵇ לא אנא ח׳ לאבא I never knew my father. Y. Ḥag. II, 78ᵃ top יַחְכּוּם shall select (Y. Snh. VI, 23ᵃ bot. יטול), v. זוֹגָא.—2) (euphem. = b. h. יָדַע) to sleep with. Targ. Y. Gen. IV, 1 Ar. (ed. ידע). Targ. Y. II ib. XX, 16; a. e.—Y. Maas. Sh. IV, 55ᵇ bot.; Lam. R. to I, 1 רבתי (חד כותאי 1) a.e. —3) to be clear, evident. Snh. 42ᵃ, v. זָקֵן I.
Pa. - חַכֵּים 1) to make wise, teach. Targ. Y. Deut. XXXIV, 10. Targ. Job XXXV, 11; a. e. —2) to outwit. Targ. O. Gen. XXVII, 36 (Rashi a. l. quotes וכמני, v. כְּמַן, v. Berl. Targ. O. II, p. 10).
Ithpa. - אִתְחַכֵּים 1) to become wise. Targ. Ps. CV, 22; a. e. —2) to be informed, aware; to learn. Ib. XXXV, 8. Targ. Y. Ex. II, 4. —3) to hold counsel. Targ. O. Ex. I, 10. —4) to be recognized. Y. Sot. IX, 23ᶜ bot.; Y. Yeb. XVI, 15ᶜ מאן דבעי דלא מִתְחַכְּמָה he who desires to disguise himself; לא מִתְחַכְּמִין they were not recognized, v. נְחִירָא.
Af. - אַחְכִּים to teach, make wise. Targ. Ez. III, 2; a. e.—B. Bath. 158ᵇ אוירא דא"י מַהְכּים the climate of Palestine makes wise.
Pa. - חַכֵּים 1) to make wise, teach. Targ. Y. Deut. XXXIV, 10. Targ. Job XXXV, 11; a. e. —2) to outwit. Targ. O. Gen. XXVII, 36 (Rashi a. l. quotes וכמני, v. כְּמַן, v. Berl. Targ. O. II, p. 10).
Ithpa. - אִתְחַכֵּים 1) to become wise. Targ. Ps. CV, 22; a. e. —2) to be informed, aware; to learn. Ib. XXXV, 8. Targ. Y. Ex. II, 4. —3) to hold counsel. Targ. O. Ex. I, 10. —4) to be recognized. Y. Sot. IX, 23ᶜ bot.; Y. Yeb. XVI, 15ᶜ מאן דבעי דלא מִתְחַכְּמָה he who desires to disguise himself; לא מִתְחַכְּמִין they were not recognized, v. נְחִירָא.
Af. - אַחְכִּים to teach, make wise. Targ. Ez. III, 2; a. e.—B. Bath. 158ᵇ אוירא דא"י מַהְכּים the climate of Palestine makes wise.
האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין והוא אומר לא עשאני חוששין שמא זיכה לו על ידי אחר אבל אם אמר כתבתי גט שחרור ונתתי לו והוא אומר לא כתב ולא נתן הודאת בעל דין כמאה עדים והרי זה עבד: הגה: [ואם חזר רבו ואמר לא נתתיו] לא יוכל העבד לחזור ולומר קבלתיו ואם רבו עומד בדבורו כופין אותו וכותב לו גט שחרור (טור בשם הרמ"ה):
If he says afterwards take possession of this bill of release to free my slave, the slave goes free although he doesn't come near to the slave however if he says give this bill of release to my slave, he cannot change his mind, and the slave will not be free till the document reaches his hand. Therefore he who says: Give this document to my slave (and the master dies) the document is not given after his death.
ור"ל אמר תיו סוף חותמו של הקב"ה דאמר רבי חנינא חותמו של הקב"ה אמת (אמר) ר' שמואל בר נחמני אלו בני אדם שקיימו את התור' כולה מאלף ועד תיו
And Reish Lakish said: The letter tav is the last letter of the seal of the Holy One, Blessed be He, as Rabbi Ḥanina said: The seal of the Holy One, Blessed be He, is truth [emet], which ends with the letter tav. Rabbi Shmuel bar Naḥmani said: The letter tav teaches that these are people who observed the entire Torah from alef through tav.
חותמו של הקב"ה אמת - אמצעית לאותיות וראשון ואחרון על שם אני ראשון ואני אחרון ואני הוא:
אמר רב חנינא שמע מינה חותמו של הקב"ה אמת
The Gemara makes a parenthetical observation. Rav Ḥanina said: Learn from this that the seal of the Holy One, Blessed be He, is truth.
וחכמים זכרונם לברכה אמרו (שבת נה): חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת. ובודאי שאם האמת הוא מה שבחר בו הקדוש ברוך הוא לקחתו לחותם לו, כמה יהיה הפכו מתועב לפניו.
And our sages, of blessed memory, said: "the seal of the Holy One, blessed be He, is truth" (Shab.55a). If "truth" is what the Holy One, blessed be He, selected as His seal, then undoubtedly, how great of an abomination must its opposite be to Him!
תָּיו, תָּו m. (b. h.; תָּוָה) 1) mark; 2) תי"ו the letter Tav. Sabb. 55ᵃ (ref. to Ez. IX, 4) לך ורשום … ת׳ של דיו go and make on the foreheads of the righteous a mark (Tav) with ink; ועל … ת׳ של דם and on the foreheads of the wicked a mark (Tav) with blood. Ib. אלו … מאלף עד ת׳ those are the men that fulfilled the Law from Alef to Tav. Ib. ומאי שנא ת׳ and why a Tav? Ib. ת׳ סוף חותמו של הקב"ה the Tav is the last letter in God’s seal (אמת). Ib. 104ᵃ תי"ו אמת Tav intimates truth; a. fr.
מִדְּבַר־שֶׁ֖קֶר תִּרְחָ֑ק וְנָקִ֤י וְצַדִּיק֙ אַֽל־תַּהֲרֹ֔ג כִּ֥י לֹא־אַצְדִּ֖יק רָשָֽׁע׃
Keep far from a false charge; do not bring death on those who are innocent and in the right, for I will not acquit the wrongdoer.
מדבר שקר. עם הדיין ידבר. שלא ידין דין שקר וכמוהו צדק צדק תרדוף
“From matters of falsehood” – this speaks to the judge, that he should not render false judgment, similar to “Justice, justice shall you pursue” (Devarim 16:20).
מדבר שקר תרחק מכל דבר שיוכל לסבב שקר, כאמרם ז''ל (אבות) הוי זהיר בדבריך, שמא מתוכם ילמדו לשקר:
מדבר שקר תרחק, the Torah addresses the judge, telling him to stay clear of anything which could create the impression that he has dealings with something corrupt. Our sages enlarge on this, cautioning that the judge must be careful with all his utterances so that a liar cannot exploit his words for his own nefarious purposes. (Avot 1,9)
מדבר שקר תרחק. הרחק מעליך דוברי שקרים ורכילים שעליו כבר הזהיר לא תשא שמע שוא ואז נקי וצדיק אל תהרוג כי השקרנים גורמים להרג צדיקים ונקיים:
כלה כמות שהיא ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה אמרו להן ב"ש לב"ה הרי שהיתה חיגרת או סומא אומרי' לה כלה נאה וחסודה והתורה אמרה (שמות כג, ז) מדבר שקר תרחק אמרו להם ב"ה לב"ש לדבריכם מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו הוי אומר ישבחנו בעיניו מכאן אמרו חכמים לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות
One recites praise of the bride as she is, emphasizing her good qualities. And Beit Hillel say: One recites: A fair and attractive bride. Beit Shammai said to Beit Hillel: In a case where the bride was lame or blind, does one say with regard to her: A fair and attractive bride? But the Torah states: “Keep you from a false matter” (Exodus 23:7). Beit Hillel said to Beit Shammai: According to your statement, with regard to one who acquired an inferior acquisition from the market, should another praise it and enhance its value in his eyes or condemn it and diminish its value in his eyes? You must say that he should praise it and enhance its value in his eyes and refrain from causing him anguish. From here the Sages said: A person’s disposition should always be empathetic with mankind, and treat everyone courteously. In this case too, once the groom has married his bride, one praises her as being fair and attractive.
ת"ר מנין לדיין שלא יעשה סניגרון לדבריו תלמוד לומר (שמות כג, ז) מדבר שקר תרחק ומנין לדיין שלא ישב תלמיד בור לפניו ת"ל מדבר שקר תרחק
The Sages taught: From where is it derived that a judge should not engage in advocacy [saneigeron] for his own statements and devise various pretexts to justify his erroneous rulings? It is derived as the verse states: “Distance yourself from a false matter” (Exodus 23:7). And from where is it derived with regard to a judge that a student who is an ignoramus should not sit before him to discuss the proceedings? It is derived as the verse states: “Distance yourself from a false matter.” When an ignorant student engages in the proceedings, he is apt to cause the judge to err in judgment.
מנין לתלמיד שיושב לפני רבו ורואה זכות לעני וחוב לעשיר מנין שלא ישתוק תלמוד לומר (שמות כג, ז) מדבר שקר תרחק
From where is it derived with regard to a student who is sitting before his teacher and sees a claim that provides advantage for a poor person and disadvantage for a wealthy person that he shall not remain silent? It is derived as the verse states: “Distance yourself from a false matter.”
מנין לתלמיד שאמר לו רבו יודע אתה בי שאם נותנין לי מאה מנה איני מבדה מנה יש לי אצל פלוני ואין לי עליו אלא עד אחד מנין שלא יצטרף עמו תלמוד לומר מדבר שקר תרחק
From where is it derived with regard to a student whose teacher said to him: You know concerning me that even if one were to give me one hundred times one hundred dinars, I would not fabricate a claim. Now, I have one hundred dinars in the possession of so-and-so, to whom I lent money, but I have only one witness of the two required to testify about the loan and enable me to collect payment; from where is it derived that the student shall not join with the other witness and testify? It is derived as the verse states: “Distance yourself from a false matter” (Exodus 23:7).
מדבר שקר תרחק. זה מינות, וכן אמר החכם אל תקרב אל פתח ביתה (משלי ה' ח'):
ב שֶׁתִּהְיֶה עִקַּר כַּוָּנָתוֹ לְקַנִּא לָאֱמֶת וְלַעֲזֹר לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ, דְּהַיְנוּ לְתוֹעֶלֶת המִּתְאַנֶּה, וְלֹא (לג) לִשְׂמֹחַ בִּקְלוֹן הַמְאַנֶּה, אַף שֶׁהוּא יוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ בְּבֵרוּר, שֶׁהוֹנָה אוֹתוֹ הַמּוֹכֵר בְּזֶה הַמִּקָּח. וּבְזֶה הַפְּרָט נִכְלָל עוֹד עִנְיָן אֶחָד, וְהוּא כִּמְעַט אוֹתוֹ הַפְּרָט בְּעַצְּמוֹ, דְּהַיְנוּ, שֶׁיְּשַׁעֵר, שֶׁתּוּכַל לָבוֹא מִזֶּה תּוֹעֶלֶת, לַאֲפוּקֵי {להוציא} אִם הוּא יוֹדֵעַ אֶת טֶבַע הַמִּתְאַנֶּה, שֶׁלֹּא אִישׁ דְּבָרִים הוּא לֵילֵךְ בְּדִינָא וְדַיָּנָא, וּלְבַקֵּשׁ אֲנָשִׁים, שֶׁיַּעַזְרוּהוּ בְּעִנְיָן זֶה, רַק יַכְאִיב לִבּוֹ בִּלְבַד בְּסִפּוּרוֹ, וְיַכְנִיס לוֹ שִׂנְאָה בְּלִבּוֹ עַל הַשֶּׁכְּנֶגְדּוֹ, (לד) אֵין לוֹמַר לוֹ, וּבְיוֹתֵר אִם שׁוֹאֲלוֹ בְּאֹפֶן זֶה. וּבָאֹפֶן הָרִאשׁוֹן שֶׁצִּיַּרְנוּ, דְּהַיְנוּ, בְּמָקוֹם שֶׁעַל פִּי דִּין אָסוּר לַחְזֹר מִזֶּה הַמִּקָּח, מִצְוָה לְשַׁבֵּחַ הַמִּקָּח בְּפָנָיו, וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק, (כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַל בִּכְתֻבּוֹת יז. הַרֵי שֶׁלָּקַח מִקָּח רַע מִן הַשּׁוּק וְכוּ', הֱוֵי אוֹמֵר יְשַׁבְּחֶנּוּ בְּעֵינָיו).
b) His prime intent must be to be zealous for the truth and to help him that has been wronged (i.e., the cheated one). And he must not rejoice in the shame of the cheater, even though he knows clearly that he cheated him. And in this connection we shall include yet another detail, that is almost the same as the original. That is, [in order to tell] he must assume that benefit will result — as opposed to an instance where he knows the nature of the cheated one not to be a man of words who would go to judgment and ask people to help him in this matter, but would only grieve in his heart at the story and harbor hatred in his heart against the merchant. [In such an instance] he should not tell him. Even more, if he asks him [to tell] in this instance and in the previous instance that we described — that is, in an instance where, according to the din, it is forbidden to back out of the transaction, it is a mitzvah to praise the purchase before him, and he does not thereby transgress (Shemoth 23:7): "From a thing of falsehood shall you keep far," (as Chazal have said [Kethuvoth 17a]: "If one made a bad purchase in the marketplace — he should praise it in his eyes.")
וְכָל זֶה שֶׁדִּבַּרְנוּ עַד עַתָּה הוּא אֲפִלּוּ אִם הוּא מְסַפֵּר דְּבַר אֱמֶת עַל חֲבֵרוֹ, אֲבָל אִם בְּתוֹךְ הַלָשׁוֹן הָרָע אוֹ הָרְכִילוּת שֶׁלּוֹ נִתְעָרֵב (יג) תַּעֲרֹבֶת שֶׁל שֶׁקֶר בְּמִקְצָתוֹ עוֹבֵר גַּם כֵּן עַל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (שמות כ"ג ז'): ''מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק'', וְגַם נִשְׁתַּנְּה שְׁמוֹ לִפְגָם עַל יְדֵי זֶה לְהִקָרֵא עַתָּה בְּשֵׁם מוֹצִיא שָׁם רָע, וְעָנְשׁוֹ חָמוּר הַרְבֵּה יוֹתֵר מִסְתַם לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת.
(13) And all this that we have discussed until now applies even when he speaks [lashon hara] about his friend that is true; but if within his lashon hara or rechiluth there becomes intermixed something which is partially false, he also transgresses a positive commandment of the Torah, viz. (Shemoth 23:7): "From a thing of falsehood keep far." And his name [i.e., his classification] also changes for the worse thereby, his now being called "motzi shem ra" ("the spreader of a bad name"). And his punishment is far more severe than that for the speaker of lashon hara and rechiluth in general.
וּמִנַּיִן לְתַלְמִיד שֶׁרָאָה רַבּוֹ שֶׁטּוֹעֶה בַּדִּין שֶׁלֹּא יֹאמַר אַמְתִּין לוֹ עַד שֶׁיִּגָּמֵר הַדִּין וְאֶסְתְּרֵנוּ וַאֲבִינֶנּוּ כְּדֵי שֶׁיִּקָּרֵא הַדִּין עַל שְׁמִי תַּלְמוּד לוֹמַר (שמות כג ז) "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק":
From where do we know that a student who sees his teacher erring in a particular matter of judgment, should not say, "I will wait for him until the conclusion of the judgment, at which time I will point out his error. I will then construct the argument correctly, so that the judgment will be quoted in my name"? The Torah therefore says, "Distance yourself from falsehood."
תלמיד היושב לפני רבו ורואה זכות לעני והרב רוצה לחייבו חייב ללמד עליו זכות ואם שותק עובר משום מדבר שקר תרחק:
A disciple who sits before his master and sees a point in favour of a poor man and the master wishes to pronounce him guilty, must plead in his [the poor man's] favour, and if he keeps silent he commits a sin on account of 'From a false matter keep far.'31Sheb. 31a: ‘Whence do we know that a disciple sitting before his master who sees a point in favour of a poor man or against a wealthy man should not remain silent? (upon noticing that his master has reached an erroneous decision). For it is said, From a false matter keep far’ (Ex. XXIII, 7). In San. 6b this is derived from, Ye shall not be afraid of the face of any man (Deut. I, 17). , Tosaf. Sheb. ibid., s.v. ורואה. Similarly, if both litigants are either poor or rich. The Talmud is stating ‘a point in favour of a poor man or against a wealthy man’ contains a remarkable feature (רבותא), viz., that the disciple should not think that although legally the poor man has a point in his favour, nevertheless, ‘My master must feel that a wealthy man is right, for how is it possible that a wealthy man should make a false claim against a poor man.’ Notwithstanding this line of reasoning, the disciple is dutibound to speak up — RaShaL, Tummim. For other opinions, cf. BaḤ and TaZ.
ועוד אמרו בפ"ב דכתובות (י"ז, ב') תנו רבנן כיצד מרקדין לפני הכלה בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא בית הלל אומרים כלה נאה וחסודה אמר להם בית שמאי לבית הלל הרי שהיתה חיגרת או סומא אומרים לה כלה נאה וחסודה והרי התורה אמרה מדבר שקר תרחק אמרו להם ב"ה לב"ש לדבריכם מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו הוי אומר ישבחנו בעיניו מכאן אמרו חכמים לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות, כי אתא רב דימי אמר הכי משרו קמי כלתא במערבא לא כחל ולא שרק ולא פירכוס ויעלת חן. פי' כי אין נקרא זה דבר שקר, אע"ג שהכלה בעצמה אינה נאה וחסודה מכל מקום כלפי הבעל שבחר בה היא חסודה בעיניו, ואנו אין באין לשבח אותה מצד עצמה רק מצד שנמצא דבר בכלה זאת שהיא חסודה שהרי החתן נשאה והיא מצאה חן בעיניו. וזה שאמר מי שלקח מקח מן השוק ישבחנו או יגננו בעיניו, כלו' שאין ראוי שיגננו אחר שלקח המקח הרי הי' נאה בעיניו, וכן גבי כלה אין אנו רוצים לשבח הכלה מצד עצמה רק כאשר הוא מצד החתן אע"ג שהאמת היא שהכלה אינה נאה מכל מקום מצד החתן היא נאה. אבל במערבא היו אומרים לא כחל ולא שרק ויעלת חן, דבר זה יותר ראוי לאומרו שהרי באמת היא מעלת חן בעיני החתן ואין כאן מדבר שקר תרחק כי החן הוא אצל החתן שנשאה. וזה שאמר הכתוב מדבר שקר תרחק כי יש להרחיק השקר בכל מה שאפשר, כי אין לומר דבר שהוא שקר גמור רק כמו זה כלה נאה וחסודה שהיא נושאת חן בעיני הרואה או בלא כחל ובלא שרק ויעלת חן והחן הוא אל הרואה, כדכתיב (אסתר ב') ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה אע"ג שאינו ודאי כך אל הכל, סוף סוף הרי הכלה מצאה חן בעיני הרואה הוא החתן לכך אין זה שקר, וזה מבואר:
[Maharal repeats verbatim Bavli Ketubot 17b] This is the explanation. [What Beit Hillel said] Is not considered a lie; even though the bride is not beautiful and graceful, but in the eyes of the groom who chose her, she certainly is, and our praise is not an objective appraisal, but rather to acknowledge that her groom has found her worthy. After all, the groom has chosen to marry her, and she has found favor in his eyes. Therefore, it is written that: When a person makes a bad deal in the marketplace should you praise his purchase to him or should you disparage it? This means that it is not sensible to disparage his purchase after the fact, after all he likes what he bought. It is thus with the bride as well; we come not to praise her in the objective sense, but we come to honor the choice the groom has made because he thinks she is lovely. But what they say in the West: “No powder and no paint and no waving [of the hair], and still she ascends in grace.” This is more appropriate because in actuality she ascends in grace before the groom, and there is no deceit at all. For the grace is perceived by the one who is marrying her. This is why the verse states that "one should stay far away from deceit" (Exodus 23:7) — as far away as possible; one should not utter something entirely untrue. For grace is always in the eye of the beholder, as it is written: “And all who saw Esther found her to be graceful. (Esther 2:15)” Certainly not everyone held this opinion, but in the end, one found grace in her, and that was her groom. This is why it is not considered to be a lie. And this is clear.
ואמנם החכם הודיענו, שכל זה הוא היפך רצון הבורא ברוך הוא ומדת חסידיו, הוא מה שכתוב (משלי יג): דבר שקר ישנא צדיק, והוא מה שבאה עליו האזהרה (שמות כג): מדבר שקר תרחק. ותראה שלא אמר משקר תשמר, אלא מדבר שקר תרחק, להעיר אותנו על ההרחק הגדול והבריחה הרבה שצריך לברוח מזה. וכבר נאמר (צפניה ג׳:י״ג): שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית.
But the wisest of men (Shlomo) has taught us that all of this is contrary to the will of the Creator, blessed be He, and the attributes of His pious ones as written: "the righteous man hates a false word" (Mishlei 13:5). This is also what the Torah commands us: "keep far from a false matter" (Shemot 23:7). Notice that the verse did not say "guard against falsehood" but rather "keep far from a false matter", to rouse us on the great extent one must distance and flee far away from falsehood, as scripture says: "The remnant of Israel shall not do iniquity nor speak lies, and a deceitful tongue shall not be found in their mouths" (Tzefania 3:13).
והמדבר אמת – אין מעלה כמוה. וכן כתיב (תהלים קיט קס): "ראש דברך אמת"; ונאמר (שמות כג ד): "מדבר שקר תרחק".
As for him who speaks the truth, there is no quality like it. Therefore, "The beginning of thy word is truth" (Ps. 119:160). And it is said, "Keep thee far from a false matter" (Ex. 23:7).
(ב) דַּבֵּ֞ר אֶל־כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל וְאָמַרְתָּ֥ אֲלֵהֶ֖ם קְדֹשִׁ֣ים תִּהְי֑וּ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י יקוק אֱלֹקֵיכֶֽם׃
(2) Speak to the whole Israelite community and say to them: You shall be holy, for I, the LORD your God, am holy.
יִשְׂרָאֵל שֶׁעָבַד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הֲרֵי הוּא כְּעוֹבֵד כּוֹכָבִים לְכָל דְּבָרָיו...
An Israelite who worshiped idolatry, behold him, he is in everything to be judged as an idolater...
וְכָל הַמְחַלֵּל אֶת הַשַׁבָּת בְּפַרְהֶסְיָא, הֲרֵי הוּא כְּעוֹבֵד כּוֹכָבִים לְכָל דְּבָרָיו. אִם נוֹגֵעַ בְּיַיִן אוֹסְרוֹ. וְהַפַּת שֶׁהוּא אוֹפֶה הֲוֵי כְּמוֹ פַּת שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים. וְכֵן הַתַּבְשִׁיל שֶׁהוּא מְבַשֵּׁל, הֲוֵי כְּמוֹ בִּשּׁוּלֵי עוֹבֵד כּוֹכָבִים (וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ל"ח). וּפַרְהֶסְיָא הֲוֵי בִּפְנֵי עֲשָׂרָה מִיִשְֹרָאֵל. וְלָאו דַּוְקָא שֶׁעושֶׁה בִּפְנֵיהֶם מַמָּשׁ, אֶלָּא שֶׁיּוֹדְעִין מֵהָעֲבֵרָה (ש"ך סִימָן קנ"ז סָעִיף קטן ד'), דְּהָכִי מוּכָח בְּשַׁ"ס וּפוֹסְקִים, גַּבֵּי וְהָא אֶסְתֵּר פַּרְהֶסְיָא הֲוָה. וְכֵן כָּתַב הַפְּרִי מְגָדִים (יו"ד סִימָן ב'. שפ"ד סָעִיף קטן י"ז), פִּרְסוּם הֲוֵי עֲשָׂרָה מִיִשְֹרָאֵל אוֹ שֶׁיֵּדַע שֶׁיִּתְפַּרְסֵם (יו"ד סִימָן ב').
Anyone who desecrates the Shabbos publicly5Even one time (Shach, Yoreh Dei’ah 2: 5). is regarded as a non-Jew in every respect.6If he transgresses a Rabbinic prohibition of work (melachah) on Shabbos, the Peri Chadash rules that he is not like a non-Jew but the Ba’eir Heiteiv (Yoreh Dei’ah 2: 5) rules that he is. If he touches wine you are forbidden to drink it;7This is a Rabbinic prohibition. the bread he bakes is like the bread of a non-Jew;8This is a Rabbinic prohibition. the food he cooks is like the food cooked by a non-Jew.9This is a Rabbinic prohibition. "Publicly" means in the presence of ten Jews and it is not necessary that he actually desecrates the Shabbos in their presence, but [even] if they know of the desecration10Shach (Yoreh Dei’ah 157: 4) and Tevu’os Shor (Yoreh Dei’ah 2). it is considered public. This law is derived from the Talmud11Maseches Sanhedrin 74b. and poskim. The Talmud asks, "Was not the incident of Queen Esther public knowledge?"12Since her marriage to King Ahasverus was halachically illicit, and known to the public, why didn’t Esther give up her life rather than transgress the halacha? See Maseches Sanhedrin 74b. The Peri Megadim13Yoreh Dei’ah 2: 17 in Sifsei Da’as. ruled that "publicly" means in the presence of ten Jewish men, or when the desecration is public knowledge.
(לב) וְלֹ֤א תְחַלְּלוּ֙ אֶת־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֔י וְנִ֨קְדַּשְׁתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֲנִ֥י יקוק מְקַדִּשְׁכֶֽם׃
(32) You shall not profane My holy name, that I may be sanctified in the midst of the Israelite people—I the LORD who sanctify you,
ואמנם מצינו תקנה לעון חלול השם כשיקדש את השם כנגד מה שחלל, ולכך סמך לו ונקדשתי וכן אמר הכתוב (משלי ט״ז:ו׳) בחסד ואמת יכופר עון, כלומר עון הרשע והשקר שהם הפך חסד ואמת, כענין החולי שאינו מתרפא אלא בהפכו, ומפורש אמרו רז"ל חטא אדם בלשון הרע יעסוק בתורה, חטא אדם בעיניו יזילם דמעות, וכן אמר דוד (תהילים קי״ט:קל״ו) פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתך, לא שמרתי לא נאמר אלא לא שמרו. ועוד אמרו רז"ל אם עשית חבילות של עברות עשה כנגדן חבילות של מצות. רגלים ממהרות לרוץ לרע יהיו רצין לדבר מצוה, ידים שופכות דם נקי יקשור תפילין על ידו ויתן צדקה לעניים.
There is, however, one way of counteracting the sin of desecrating the holy Name of the Lord. This is the sanctification of the Lord’s Name in public by the person who was guilty of desecrating it. The Torah alludes to this when writing: ונקדשתי בתוך בני ישראל, “I want to be sanctified among the Children of Israel.” We have another verse in Proverbs 16,6: “sin will be expiated through kindness and truth;” this means that the sin of desecrating the holy Name of the Lord through speaking lies and committing other sins may be counterbalanced by the subsequent performance of deeds of kindness and truth, thus reversing the damage one had become guilty of. It is somewhat similar to the person afflicted with a disease who can only be cured by imbibing the very opposite ingredients which had caused his sickness. Our sages said: “if a person sinned with his tongue let him engage in Torah study. If he sinned by improper use of his eyes, let him shed many tears;” this is what David alluded to when he said (Psalms119,136) “my eyes shed streams of tears because they did not obey Your teaching.” Note that David did not say: “I did not obey Your commandments;” but he shed the tears because “they did not obey.” The “they” he referred to were his eyes. Concerning this same subject, i.e. how to reverse the negative effect of the sins one has committed, the sages in Vayikra Rabbah 21,4 say that if one has committed a whole package of sins, one should endeavour to offset them with a similar package of commandments performed carefully. If one’s feet had been eager to rush towards an opportunity to commit a sin, they should now be at least as eager to run towards an opportunity to perform good deeds. If one’s hands had been in the habit of spilling the blood of the innocent, the same hands should become preoccupied with the laying of phylacteries accompanied by the liberal distribution of money to the poor.
אמר רבא ואיתימא רב חסדא אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו... פשפש ולא מצא יתלה בבטול תורה...
Rava, and some say Rav Ḥisda, said: If a person sees that suffering has befallen him, he should examine his actions. Generally, suffering comes about as punishment for one’s transgressions... If he examined his ways and found no transgression for which that suffering is appropriate, he may attribute his suffering to dereliction in the study of Torah. God punishes an individual for dereliction in the study of Torah in order to emphasize the gravity of the issue...