(יא) וַיְהִ֣י ׀ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֗ם וַיִּגְדַּ֤ל מֹשֶׁה֙ וַיֵּצֵ֣א אֶל־אֶחָ֔יו וַיַּ֖רְא בְּסִבְלֹתָ֑ם וַיַּרְא֙ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י מַכֶּ֥ה אִישׁ־עִבְרִ֖י מֵאֶחָֽיו׃
(יב) וַיִּ֤פֶן כֹּה֙ וָכֹ֔ה וַיַּ֖רְא כִּ֣י אֵ֣ין אִ֑ישׁ וַיַּךְ֙ אֶת־הַמִּצְרִ֔י וַֽיִּטְמְנֵ֖הוּ בַּחֽוֹל׃
(יג) וַיֵּצֵא֙ בַּיּ֣וֹם הַשֵּׁנִ֔י וְהִנֵּ֛ה שְׁנֵֽי־אֲנָשִׁ֥ים עִבְרִ֖ים נִצִּ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ לָֽרָשָׁ֔ע לָ֥מָּה תַכֶּ֖ה רֵעֶֽךָ׃
(יד) וַ֠יֹּאמֶר מִ֣י שָֽׂמְךָ֞ לְאִ֨ישׁ שַׂ֤ר וְשֹׁפֵט֙ עָלֵ֔ינוּ הַלְהָרְגֵ֙נִי֙ אַתָּ֣ה אֹמֵ֔ר כַּאֲשֶׁ֥ר הָרַ֖גְתָּ אֶת־הַמִּצְרִ֑י וַיִּירָ֤א מֹשֶׁה֙ וַיֹּאמַ֔ר אָכֵ֖ן נוֹדַ֥ע הַדָּבָֽר׃
(טו) וַיִּשְׁמַ֤ע פַּרְעֹה֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וַיְבַקֵּ֖שׁ לַהֲרֹ֣ג אֶת־מֹשֶׁ֑ה וַיִּבְרַ֤ח מֹשֶׁה֙ מִפְּנֵ֣י פַרְעֹ֔ה וַיֵּ֥שֶׁב בְּאֶֽרֶץ־מִדְיָ֖ן וַיֵּ֥שֶׁב עַֽל־הַבְּאֵֽר׃
(טז) וּלְכֹהֵ֥ן מִדְיָ֖ן שֶׁ֣בַע בָּנ֑וֹת וַתָּבֹ֣אנָה וַתִּדְלֶ֗נָה וַתְּמַלֶּ֙אנָה֙ אֶת־הָ֣רְהָטִ֔ים לְהַשְׁק֖וֹת צֹ֥אן אֲבִיהֶֽן׃ (יז) וַיָּבֹ֥אוּ הָרֹעִ֖ים וַיְגָרְשׁ֑וּם וַיָּ֤קָם מֹשֶׁה֙ וַיּ֣וֹשִׁעָ֔ן וַיַּ֖שְׁקְ אֶת־צֹאנָֽם׃
(יח) וַתָּבֹ֕אנָה אֶל־רְעוּאֵ֖ל אֲבִיהֶ֑ן וַיֹּ֕אמֶר מַדּ֛וּעַ מִהַרְתֶּ֥ן בֹּ֖א הַיּֽוֹם׃
(יט) וַתֹּאמַ֕רְןָ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י הִצִּילָ֖נוּ מִיַּ֣ד הָרֹעִ֑ים וְגַם־דָּלֹ֤ה דָלָה֙ לָ֔נוּ וַיַּ֖שְׁקְ אֶת־הַצֹּֽאן׃
(כ) וַיֹּ֥אמֶר אֶל־בְּנֹתָ֖יו וְאַיּ֑וֹ לָ֤מָּה זֶּה֙ עֲזַבְתֶּ֣ן אֶת־הָאִ֔ישׁ קִרְאֶ֥ן ל֖וֹ וְיֹ֥אכַל לָֽחֶם׃
(כא) וַיּ֥וֹאֶל מֹשֶׁ֖ה לָשֶׁ֣בֶת אֶת־הָאִ֑ישׁ וַיִּתֵּ֛ן אֶת־צִפֹּרָ֥ה בִתּ֖וֹ לְמֹשֶֽׁה׃
(כב) וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ גֵּרְשֹׁ֑ם כִּ֣י אָמַ֔ר גֵּ֣ר הָיִ֔יתִי בְּאֶ֖רֶץ נָכְרִיָּֽה׃ (פ)
וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה אֶת־אִשְׁתּ֣וֹ וְאֶת־בָּנָ֗יו וַיַּרְכִּבֵם֙ עַֽל־הַחֲמֹ֔ר וַיָּ֖שָׁב אַ֣רְצָה מִצְרָ֑יִם וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־מַטֵּ֥ה הָאֱלֹהִ֖ים בְּיָדֽוֹ...
וַיְהִ֥י בַדֶּ֖רֶךְ בַּמָּל֑וֹן וַיִּפְגְּשֵׁ֣הוּ יְהוָ֔ה וַיְבַקֵּ֖שׁ הֲמִיתֽוֹ׃
וַתִּקַּ֨ח צִפֹּרָ֜ה צֹ֗ר וַתִּכְרֹת֙ אֶת־עָרְלַ֣ת בְּנָ֔הּ וַתַּגַּ֖ע לְרַגְלָ֑יו וַתֹּ֕אמֶר כִּ֧י חֲתַן־דָּמִ֛ים אַתָּ֖ה לִֽי׃
וַיִּ֖רֶף מִמֶּ֑נּוּ אָ֚ז אָֽמְרָ֔ה חֲתַ֥ן דָּמִ֖ים לַמּוּלֹֽת׃ (פ)
(כד) בדרך במלון: ויבקש המיתו. המלאך למשה, לפי שלא מל את אליעזר בנו, ועל שנתרשל נענש מיתה תניא אמר רבי יוסי חס ושלום לא נתרשל, אלא אמר אמול ואצא לדרך, סכנה היא לתינוק עד שלשה ימים, אמול ואשהה שלשה ימים, הקדוש ברוך הוא צוני (פסוק י"ט) לך שוב מצרים. ומפני מה נענש, לפי שנתעסק במלון תחלה. במסכת נדרים (דף לא ב) . והיה המלאך נעשה כמין נחש ובולעו מראשו ועד ירכיו, וחוזר ובולעו מרגליו ועד אותו מקום, הבינה צפורה שבשביל המילה הוא:
(24) He sought to put him to death: [the angel] sought to kill Moshe since he had not circumcised his son Eliezer, and because he had been negligent he was worthy of the death penalty. It was taught: Rabbi Yosse said – Heaven forbid! Moshe was not [simply being] negligent; rather, he [had a thoughtful consideration] ‘if I circumcise my son and head out on the road the baby will be at risk for [the next]three days. [On the other hand] if I circumcise him and stay [in Midyan] for three days [I will be going against that which] the Holy One has commanded me to do [when G-d said] “Go, return to Egypt!” If so (if his considerations were plausible) why was he punished?! Because [when they reached the place] he dealt first with the issue of lodging [and not circumcision]. In Masechet Nedarim (31a): The angel became like a kind of a serpent and was swallowing him [Moshe] from his head down to his hips, then back, then swallowing him from his feet up to that same place. Tziporah understood that [the attack] was due to milah circumcision.
Composed in Middle-Age France (c.1075 - c.1105 CE). Rashi lived in Troyes, France (1040-1105). Over 300 supercommentaries have been written to further explain Rashi’s comments on the Torah. While quoting many midrashim and Talmudic passages, Rashi, in his commentary, states that his purpose is to present the pshat (contextual meaning) of the text.
(ג) ואת שני בניה וגו' נכריה, ר' יהושע אומר, ארץ נכריה היתה לו ודאי... שבשעה שאמר משה ליתרו, תן לי צפורה בתך לאשה, אמר לו יתרו, קבל עליך דבר זה שאומר לך ואני נותנה לך לאשה, אמר לו מהו, אמר לו בן שיהיה לך תחלה יהיה לעבודה זרה, מכאן ואילך לשם שמים, וקבל עליו... לפיכך הקדים המלאך להרוג את משה, מיד ותקח צפורה צר ותכרות את ערלת בנה וגו' וירף וגו'.
(3) (Exodus 18:3) "and her two sons … in a foreign land": R. Yehoshua says "foreign": as stated (i.e., literally). R. Elazar Hamoda'i says: in a land of foreign (gods, i.e., idolatry); Moses said: Since the whole world serves idolatry, I will serve Him who spoke and brought the (whole) world into being. But when Moses said to Yitro: 'Give me your daughter Tzipporah as a wife' Yitro answered: 'If you do what I ask of you, I will give her to you as a wife'. Moses: 'What do you ask?' Yitro: 'Your first son must serve idolatry. All others will be for (G-d) in heaven.' Moses accepted. Yitro: Swear. And he swore, as it is written (Exodus 2:21) "Vayoel Moses, etc.", this being an expression for swearing, as in (I Samuel 14:24) "Vayoel Saul the people" (in context: "And Saul beswore the people.") And it is written (II Kings 5:3) "Hoel (in context: "Swear") and take two talents, etc." Therefore, the angel came forward to kill Moses (viz. Exodus 4:24), whereupon (Ibid. 25) "Tzipporah took a flint and cut off the foreskin of her son … (26) "And he (the angel) let go of him." R. Elazar b. Azaryah says: Repulsive is the foreskin, by which the wicked are demeaned, viz. (Jeremiah 9:25) "for all the nations are uncircumcised, and all the house of Israel is uncircumcised of heart." R. Yishmael says: Great is circumcision over which thirteen covenants was made. R. Yossi Haglili says: Great is circumcision, which overrides the Sabbath, which is liable to kareth (cutting-off). R. Yehoshua b. Korcha says: Great is circumcision, laxity in which did not permit all of Moses' merits to protect him for even a short time. R. Nechemiah says: Great is circumcision, which overrides plague-spots (viz. Devarim 24:8). Rebbi says: Great is circumcision, all of Moses' merits not standing for him in his duress. When the L-rd told him "Take out My people, the children of Israel from the land of Egypt," because he was lax for a short time in (the) circumcision (of his son), the angel sought to kill him, viz. (Exodus 4:24) "and he was on the way in the lodging, etc." R. Yossi says: G-d forbid that that tzadik should be lax in circumcision for even a short while, but Moses thought: Circumcising him (his son) and journey (to Egypt) — that would involve a risk of life (for the child.) Shall he wait and circumcise — the L-rd has said to him: "Go and take My people Israel out of Egypt." But (his lapse was that) he preoccupied himself with his lodging before circumcising, wherefore the L-rd sought to kill him, viz.: "And he was on the way in the lodging, etc." R. Shimon b. Gamliel says: The angel did not seek to kill Moses, but the child, viz. (Ibid. 25) "for you are a groom of blood to me." Who is called a "groom" (in this context), the child or Moses? The child.
Composed in Talmudic Israel/Babylon (135 CE).
Midrash Tanhuma is the name given to three different collections of aggadot; two are extant, while the third is known only through citations. 5th-8th c.
Nechama Leibowitz. Studies in Exodus.
Perhaps Moses on the first and second occasion may have imagined that he would have earned the gratitude of his own folk, not their insults and threats, as he did. What is more, he has to run for his life from Pharaoh to go into exile. That was his only reward. Nevertheless his first deed on arriving in the land of his forced exile after having risked his life to protect the defenseless was to repeat his action and champion the weak again.
Nehama Leibowitz (September 3, 1905 – 12 April 1997 ) was born in Riga, Latvia. In 1930, she completed a doctorate from the University of Marburg German-Jewish Biblical Translations and then moved to Eretz Yisrael. Her seminars and university lectures, pamphlets, and radio discussions sparked worldwide interest in tanach study.
Composed in Middle-Age Spain (c.1246 - c.1286 CE). Commentary by Rabbi Moses ben Nahman (1194–1270). The Ramban lived in Spain until his move to Jerusalem toward the end of his life. He was a philosopher, physician, kabbalist, and biblical commentator. He usually begins his comments with Rashi’s explanation and then expounds further with insights from Kabbalah and Oral Tradition. His comments include respectful criticism of Rashi, Ibn Ezra and Rambam.
ויצא אל אחיו. המצרים כי בארמון המלך היה וטעם מאחיו אחר הזכיר עברי ממשפחתו. כמו אנשים אחים
מאחיו. מבין שאר אחיו שהיו בתוכם ועמהם ומתוכם לעיניהם לקחהו והכהו:
ויפן כה וכה. חשב משה שאחד מאחיו העברים העומדים סביבו יתקומם על המצרי ויציל את אחיו המוכה מכת מות:
וירא כי אין איש. ראה שאין ביניהם גבר בגוברין, ואין מהם שם על לב צרת אחיו להשתדל על הצלתו; וכ"א ברבה רי"א וירא כי אין איש שיקנא להקב"ה ויהרגנו, מלת איש תואר לאדם חשוב כמו הלא איש אתה (שמואל א כ״ו:ט״ו); ובזה התישב מה שהתעוררו המפרשים על יתור לשון ויפן כה וכה דמדכתיב וירא כי אין איש ידענו שפנה כה וכה, גם על השלילה לא נופל כ"כ לשון וירא ויותר היה ראוי לומר כי אין רואה:
Author: Yaakov Tzvi Mecklenburg Composed in (c.1829 - c.1839 CE). The goal of this work is to unify the Written Torah ("Ketav") with the Oral Law ("Kabbala") by demonstrating how the all the material found in the latter is derived from the former. The author was an opponent of the Reform movement, and his aim was to strengthen the authority of the Oral tradition.
מכה איש עברי. הכהו לא בשביל איזה עצלות וכדומה אלא בשביל שהוא עברי. אבל הוא מאחיו:
ויפן כה וכה. חפש עצות לקבול על המצרי שהכהו חנם:
וירא כי אין איש. להגיד לפניו את העול. כי כולם עצרת בוגדים ושונאי ישראל:
ויך את המצרי וגו׳. במקום שאין שם איש השתדל הוא להיות איש:
Nechama Leibowitz. Studies in Exodus.
Moses intervened on three occasions to save the victim from the aggressor. Each of these represents an archetype. First he intervenes in a clash between a Jew and a non-Jew, second between two Jews and third between two non-Jews. In all three cases Moses championed the just cause.
Any further clash must needs belong to one of these three categories. Had we been told only of the first clash, we might have doubted the unselfishness of his motives. Perhaps he had been activated by a sense of solidarity with his own people, hatred for the stronger oppressing his people rather than pure justice. Had we been faced with the second example…perhaps he was revolted by the disgrace of watching internal strife amongst his own folk, activated by national pride rather than objective facts. Came the third clash where both parties were outsiders, neither brothers nor neighbors. His sense of justice and fair play was exclusively involved...
ומחשבות השם עמקו, ומי יוכל לעמוד בסודו, ולא לבדו נתכנו עלילות. אולי סבב השם זה שיגדל משה בבית המלכות להיות נפשו על מדרגה העליונה בדרך הלימוד והרגילות, ולא תהיה שפלה ורגילה להיות בבית עבדים. הלא תראה, שהרג המצרי בעבור שהוא עשה חמס. והושיע בנות מדין מהרועים, בעבור שהיו עושים חמס להשקות צאנן מהמים שדלו.
וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה רָאֹ֥ה רָאִ֛יתִי אֶת־עֳנִ֥י עַמִּ֖י אֲשֶׁ֣ר בְּמִצְרָ֑יִם וְאֶת־צַעֲקָתָ֤ם שָׁמַ֙עְתִּי֙ מִפְּנֵ֣י נֹֽגְשָׂ֔יו כִּ֥י יָדַ֖עְתִּי אֶת־מַכְאֹבָֽיו׃
וָאֵרֵ֞ד לְהַצִּיל֣וֹ ׀ מִיַּ֣ד מִצְרַ֗יִם וּֽלְהַעֲלֹתוֹ֮ מִן־הָאָ֣רֶץ הַהִוא֒ אֶל־אֶ֤רֶץ טוֹבָה֙ וּרְחָבָ֔ה אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ אֶל־מְק֤וֹם הַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַ֣חִתִּ֔י וְהָֽאֱמֹרִי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי׃
וְעַתָּ֕ה הִנֵּ֛ה צַעֲקַ֥ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל בָּ֣אָה אֵלָ֑י וְגַם־רָאִ֙יתִי֙ אֶת־הַלַּ֔חַץ אֲשֶׁ֥ר מִצְרַ֖יִם לֹחֲצִ֥ים אֹתָֽם׃
וְעַתָּ֣ה לְכָ֔ה וְאֶֽשְׁלָחֲךָ֖ אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְהוֹצֵ֛א אֶת־עַמִּ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם׃
תניא רבי אליעזר הגדול אומר מפני מה הזהירה תורה בל"ו מקומות ואמרי לה במ"ו מקומות בגר מפני שסורו רע
מאי דכתיב וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים (תנינא) רבי נתן אומר מום שבך אל תאמר לחברך והיינו דאמרי אינשי דזקיף ליה זקיפא בדיותקיה לא נימא ליה לחבריה זקיף ביניתא:
כי גרים הייתם בארץ מצרים לא הוכשרו כל הגרים בעבור היותנו גרים בארץ זמן, ואין טעם שיהיו מובטחים לעולם בעבור כן. ופירש רש''י כי הוא טעם ללא תונו אותו, יזהיר שלא תונה אותו בהונאת דברים, שאם הוניתו אף הוא יכל להונותך ולומר לך אף אתה מגרים באת, מום שבך אל תאמר לחברך. ור''א אמר זכור כי גרים הייתם כמוהו. ואין בכל זה טעם בעיקר: והנכון בעיני כי יאמר, לא תונה גר ולא תלחצנו ותחשבו שאין לו מציל מידך, כי אתה ידעת שהייתם גרים בארץ מצרים וראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אתכם ועשיתי בהם נקמה, כי אני רואה דמעת העשוקים אשר אין להם מנחם ומיד עושקיהם כח, ואני מציל כל אדם מיד חזק ממנו וכן האלמנה והיתום לא תענו כי אשמע צעקתם, שכל אלה אינם בוטחים בנפשם, ועלי יבטחו: ובפסוק האחר הוסיף טעם ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים (להלן כג ט) כלומר, ידעתם כי כל גר נפשו שפלה עליו והוא נאנח וצועק ועיניו תמיד אל ה' וירחם עליו כאשר רחם עליכם.
וַיֹּ֖אמֶר אֵלָ֑יו אֲנִ֣י יְהוָ֗ה אֲשֶׁ֤ר הוֹצֵאתִ֙יךָ֙ מֵא֣וּר כַּשְׂדִּ֔ים לָ֧תֶת לְךָ֛ אֶת־הָאָ֥רֶץ הַזֹּ֖את לְרִשְׁתָּֽהּ׃
וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנָ֣י יֱהוִ֔ה בַּמָּ֥ה אֵדַ֖ע כִּ֥י אִֽירָשֶֽׁנָּה׃
וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו קְחָ֥ה לִי֙ עֶגְלָ֣ה מְשֻׁלֶּ֔שֶׁת וְעֵ֥ז מְשֻׁלֶּ֖שֶׁת וְאַ֣יִל מְשֻׁלָּ֑שׁ וְתֹ֖ר וְגוֹזָֽל׃
וַיִּֽקַּֽח־ל֣וֹ אֶת־כָּל־אֵ֗לֶּה וַיְבַתֵּ֤ר אֹתָם֙ בַּתָּ֔וֶךְ וַיִּתֵּ֥ן אִישׁ־בִּתְר֖וֹ לִקְרַ֣את רֵעֵ֑הוּ וְאֶת־הַצִפֹּ֖ר לֹ֥א בָתָֽר...
וַיֹּ֣אמֶר לְאַבְרָ֗ם יָדֹ֨עַ תֵּדַ֜ע כִּי־גֵ֣ר ׀ יִהְיֶ֣ה זַרְעֲךָ֗ בְּאֶ֙רֶץ֙ לֹ֣א לָהֶ֔ם וַעֲבָד֖וּם וְעִנּ֣וּ אֹתָ֑ם אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה...
בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא כָּרַ֧ת יְהוָ֛ה אֶת־אַבְרָ֖ם בְּרִ֣ית לֵאמֹ֑ר לְזַרְעֲךָ֗ נָתַ֙תִּי֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את מִנְּהַ֣ר מִצְרַ֔יִם עַד־הַנָּהָ֥ר הַגָּדֹ֖ל נְהַר־פְּרָֽת׃
אָמַר רַבִּי חָנָן מָה הָיוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל הַכְּשֵׁרוֹת וְהַצְּנוּעוֹת עוֹשׂוֹת, הָיוּ נוֹטְלוֹת בְּנֵיהֶם וְטוֹמְנוֹת אוֹתָם בִּמְחִלּוֹת, וְהָיוּ מִצְרִיִּים הָרְשָׁעִים נוֹטְלִין בְּנֵיהֶם הַקְּטַנִּים וּמַכְנִיסִין אוֹתָם לְבָתֵּיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְעוֹקְצִין אוֹתָם וְהֵם בּוֹכִים וְהָיָה הַתִּינוֹק שֶׁל יִשְׂרָאֵל שׁוֹמֵעַ קוֹל חֲבֵרוֹ שֶׁבּוֹכֶה וּבוֹכֶה עִמּוֹ, וְהָיוּ נוֹטְלִין אוֹתָם וּמַשְׁלִיכִין אוֹתָם לַיְּאוֹר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אֶחֱזוּ לָנוּ שׁוּעָלִים שֻׁעָלִים קְטַנִּים, וְשָׁמְרוּ אוֹתָם לְהַשְּׁלִיכָם לַיְאוֹר.