הערה: גיליון זה הוא המשך גיליון כי תשא תש"ב אשר עסק בחלק הראשון של פרקנו. בשביל אלה שלא למדו על פי הגיליון בשנה שעברה מועתקת בזה שאלה א' משם, העוסקת בפרובלמה העיקרית של הפרק הזה.
| א. חטא העגל |
דעות שונות לחכמים ולמפרשים בעניין "חטא העגל – מהו?" כיצד השתדלו החכמים דלהלן ללמד זכות על ישראל, וכיצד ביארו את חטא העגל?
ד"ה אלה אלהיך: ולא נאמר אלה אלהינו, מכאן שערב רב שעלו ממצרים, הם שנקהלו על אהרן, והם שעשאוהו, ואחר כך הטעו את ישראל אחריו.
אלה אלהיך THESE ARE THY GODS, [O ISRAEL] — It does not state that they said “these are our gods, [O Israel]”; hence we may learn that it was the mixed multitude which came up from Egypt that gathered themselves together against Aaron, and it was they who made it and afterwards led Israel astray after it (Midrash Tanchuma, Ki Tisa 19).
ד"ה שחת עמך: שחת העם לא נאמר אלא עמך, ערב רב שקבלת מעצמך וגיירתם ולא נמלכת בי, ואמרת טוב שידבקו גרים בשכינה, הם שחתו והשחיתו.
שחת עמך THY PEOPLE HAVE CORRUPTED THEMSELVES — It does not say the people have corrupted but “thy” people — the mixed multitude whom you received of your own accord and accepted as proselytes without consulting Me. You thought it a good thing that proselytes should be attached to the Shechina — now they have corrupted themselves and have corrupted others (Exodus Rabbah 42:6).
ד"ה אשר ילכו לפנינו: אלוהות הרבה אוו להם. כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים, והיה מורה לנו הדרך נעלה בה, לא ידענו מה היה לו, עתה צריכין לאלוהות הרבה אשר ילכו לפנינו. לשון רש"י. ואין לשונו מכוון. אבל הכתוב הזה הוא מפתח לדעת נכון ענין העגל ומחשבת עושיו, כי בידוע שלא היו ישראל סבורים שמשה הוא האלהים, ושהוא בכחו עשה להם האותות והמופתים, ומה טעם שיאמרו כיון שהלך משה ממנו נעשה אלהים. ועוד, כי בפירוש אמרו אלהים אשר ילכו לפנינו, לא שיהיו נותנין להם חיים בעולם הזה או בעולם הבא. אבל היו מבקשין משה אחר, אמרו, משה שהורה לנו הדרך ממצרים ועד הנה, שהיו המסעים ע"פ ה' ביד משה (במדבר ט כג), הנה אבד ממנו. נעשה לנו משה אחר שיורה הדרך לפנינו ע"פ ה' בידו. וזה טעם הזכירם משה האיש אשר העלנו, לא האל אשר העלם, כי יצטרכו לאיש אלהים. וכן תוכל להבין זה מתשובת אהרן אל משה רבנו מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה (להלן פסוק כ"א), והיתה תשובתו ויאמרו לי קום עשה לנו אלהים וגו', ואמר להם למי זהב התפרקו ויתנו לי ואשליכהו באש (להלן פסוקים כ"ג כ"ד). והנה אהרן מתנצל למשה ואמר לו אל יחר אף אדוני (להלן פסוק כ"ב), והוא כמוסיף על חטאתו פשע, שאומר כי הם בקשו ממנו עבודה זרה ועשאה להם בידיו, ולמה לא יחר אפו, ומה חטאה גדולה מזו.
אבל הענין כמו שאמרתי, שלא ביקשו העגל להיות להם לאל ממית ומחיה, וקבלו עבודת אלהותו עליהם, אבל ירצו שיהיה להם במקום משה מורה דרכם. וזהו התנצלותו של אהרן, טען כי לא אמרו לי רק שאעשה להם אלהים אשר ילכו לפניהם במקומך אדני, שלא ידעו מה היה לך, ואם תשוב אם לא, ולכן הם היו צריכין למי שיורה להם דרכם כל זמן שלא תהיה אתה עמהם, ואם אולי תשוב יעזבוהו וילכו אחריך כבראשונה. וכן היה הדבר, כי כיון שראו העם את משה מיד הניחו את העגל ובעטו בו שהניחו לו לשרפו ולזרות עפרו על פני המים, ולא היה מהם חולק עליו כלל. וכן תראה שלא הוכיחם, ולא אמר להם כלום, אבל בבואו במחנה וירא את העגל ומחולות מיד ברחו ממנו, והוא לקח העגל וישרוף אותו וישק אותו להם ולא מאנו כלל. ואילו היה להם לאלהים, אין דרך שיניח אדם מלכו ואלהיו לשרפת אש, הן ישרוף את תועבתם לעיניהם ולא יסקלוהו...
What they needed was a new "man of God." You can learn from Aharon's excuse to Moses that it is as I have explained: "They said to me, 'Make us a god to lead us' " - not a god to worship. He explained to Moshe, "As long as you were gone, they needed a guide. If you should return, they would leave him and follow you, as they had done at first." In fact, this is exactly what happened. As soon as the people saw Moshe, they abandoned the calf contemptuously, letting Moses burn it and grind it to powder without anyone intervening. In fact, they fled from the calf without Moshe's saying a word to them. If they had really worshipped the calf, they certainly would not have let Moshe burn it without stoning him to death!
ד"ה אלה אלהיך ישראל: גם זה הכתוב יורה אותנו, כי אין טיפש בעולם שיחשוב כי הזהב הזה אשר היה באזניהם הוא אשר הוציאם ממצרים, אבל אמרו כי כח הצורה הזאת העלם משם. והנה לא תמצא שיאמר בעגל בשום מקום אשר הוציאנו ממצרים, כי הם מודים במי שאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים (לעיל כ' ב'), כי שמו הגדול הוא המוציא אותם משם, אבל יאמרו במקומות רבים אשר העלוך, כי יקחו זה במקום היד הגדולה המחרבת ים השמה מעמקי ים דרך לעבור גאולים (ישעיה נ"א י'). וזהו שנאמר (תהלים ק"ו כ"א-כ"ב) וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב, ושם נאמר שכחו אל מושיעם עושה גדולות במצרים נפלאות בארץ חם נוראות על ים סוף, שכחו דברו אשר ציום, והנה עברו על לא תעשה לך אלהים אחרים על פני (לעיל כ' ג'), כאשר רמזתי שם, ותבין זה.
ראב"ע, הקדמה לפרק זה:
אמר אברהם המחבר: צריך אני להאריך על דבר העגל. יש מהקדמונים שאמרו שנהרג חור והנה אהרן פחד, ויש מי שאמר כי פחד על ישראל אם יהרגוהו שה' ימיתם כולם. ועל דרך הפשט אם מעשה העגל עבודה זרה למה פחד אהרן שיהרג, והלא מתו אחריו כמה חסידים מישראל שלא הגיעה מעלתם למעלת אהרן בחסידות לפרסת כף רגל אהרן על ייחוד השם. והנה חברי דניאל הושלכו לכבשן האש בעבור שלא ישתחוו לצלם ואיך יעשה אהרן פסל שהמעשה קשה מהשתחוייה, והלא אהרן קדוש השם היה ונביא על ישראל ומצות רבות נתנו על ידו עם משה אחיו. והנה יהיה חור טוב ממנו ואם הוא עשה עבודה זרה חייב היה משה להרגו קודם עובדי העגל. והנה משה התפלל בעדו והעובדים הרג, ואיך היה אחר כן מכפר על בני ישראל הוא וזרעו עד סוף כל הדורות. ואל תשים לבך אל דבר קח לך עגל בן בקר לחטאת כי אינו על דבר העגל, כי הנה כמוהו ביום הכיפורים לכל כהן משוח מצוה לתת פר בן בקר לחטאת. ולא נוכל לומר בעבור חטאת האב, כי כל הכהנים היו בני אלעזר ובני איתמר וכבר נולד פינחס. ועוד בפרשה שיתנו ישראל שעיר עזים אחד לחטאת והם לא עשו דמות שעי,. גם פרה אדומה איננה לכפר על עבודה זרה רק לטהר הטמאים. וכל אנשי המחקר מודים כי השם לא יבחר שליח שידע כי בסופו יעבוד עבודה זרה, ואין כל נביא שליח. והנה ראינו שאמר משה לפני מותו תמיך ואוריך לאיש חסידיך, והנה לא הזכיר דבר העגל. רק לא נמצא בו אלא מה שנמצא במשה והמה דבר מי מריבה כאשר אפרש במקומו. ויש אומרים כי ישראל ראו אהרן שעשה דפוס עגל והשליך אהרן הזהב באש ולא הרגיש. וראייתם: ואשליכהו באש ויצא העגל הזה (להלן ל"ב כ"ד). וזה אינו נכון כי אהרן איך בחרו השם אם היה טיפש שירמוהו פתאים. ועוד למה בנה מזבח לפניו וציוה שיזבחו זבחים ועולות. ואחרים אמרו אין זה אהרן שעשה העגל אחי משה - גם זה הבל כי הקהל לא נקהלו רק אל ההווה תחת משה. וכן כתוב והנה אהרן וחור (לעיל כ"ד י"ד). ואם היה אחר למה לא הרגו אהרן או משה ברדתו מן ההר גם התפלל בעדו. כי איננו נכון שיעשה חסיד עבודה זרה בעבור אחרים שלא ימותו. גם אומרים רבים כי פירוש חג לה' מחר שהעובדים העגל יהיו נהרגים על יד משה, כי אין משמע דברו רק אחר שבנה המזבח לפני העגל ציוה להכריז במחנה שישחטו מחר במזבח שבנה, כמו: אסרו חג בעבותים (תהלים קי"ח כ"ז). וכן עשו וישכימו ממחרת ויעלו עולות. ומחשבות הלב אינם מועילות כי הנוקב את השם על פי דיבורו יהרג. וככה האומר נלכה ונעבדה אלהים אחרים (דברים י"ג י"ד). והמפרש אנכי עשו בכרך (בראשית כ"ז י"ט) אנכי מה שאנכי אבל עשו הוא בכורך אינו פשט ולא יצא מחכמת הדיבור. ואם ישאל אדם בבית דין את חברו האתה הוא חברי שהלויתי לך כך וכך ואמר אני - לא יוכל לומר מחשבתי היתה שאני חברו לא יותר. גם ככה דברי דניאל לנבוכדנאצר מרי חלמא לשנאך (דניאל ד' ט"ז) דרך מוסר. ועתה אומר לך דעת הגאון רב סעדיה אמר כי אהרן עשה בערמה כאשר עשה יהוא, על כן בנה מזבח. והקשה על נפשו אם כן למה התאנף ה' בו. והנה השיב בעבור שלא הרגם מיד כאשר עשה בבואו. גם זה איננו נכון כי הוא קרא חג לה' מחר. וזה השם הוא שם עצם לכבוד ה', ולא יתערב אחר עמו כמילת אלהים שהוא לעניינים רבים. ועוד למה לא הזכיר זה בענותו למשה כי הוא אומר ואשליכהו באש. ואין המענה דומה לשאלה. ועתה אחל לפרש דרך קצרה קצת הסוד. חלילה חלילה שעשה אהרן עבודה זרה. גם ישראל לא ביקשו עבודה זרה רק חשבו שמת משה שהסיעם מים סוף כאשר פירש. כי ראו שהמן אינו יורד בהר סיני ומשה התעכב שם ארבעים יום. ואין כח באדם לחיות זה הזמן בלא מאכל כי הוא לא אמר להם מתי ירד, גם הוא לא ידע, כי השם אמר לו עלה אלי ההרה ושב שם עד שאתן לך לוחות הברית. ומילת אלהים כבוד חונה בצורת גויה. וככה אמרו אשר ילכו לפנינו. ואם תשים לבך אל המסע הראשון אז תבין זה. והנה לכבוד השם נעשה על כן בנה אהרן מזבח לפניו והכריז שיזבחו מחר לכבוד השם, וכן עשו כאשר ציום. וזו תשובת אהרן כי נקהלו עליו וכמו שהודעתיך כי כל קהלה ואחריה "על" היא גנאי, ואם אחריה "אל" היא לשבח. כמו ויקהלו אל המלך שלמה (מלכים א' ח' ב'). וזהו אתה ידעת את העם כי ברע הוא (להלן ל"ב כ"ב) כי אני לא עשיתי רע להם, כי לא ביקשו רק אשר ילך לפניהם ולכבוד השם עשיתיו. רק בעבור שישראל היו מעורבים עם ערב רב - וזהו כי ברע הוא. ולא אמר רע הוא וחשבו מעטים מישראל שהיתה עבודה זרה והביאו זבחים והשתחוו לו ואמרו אלה אלהיך ישראל. ואל תתמה בעבור שהכתוב אומר כי שחת עמך סרו מהר, כי לא כתוב כל עמך. הלא תראה כי לא מעל בחרם רק עכן לבדו והנה כתוב חטא ישראל וגם עברו גם גנבו גם כמשו גם שמו בכליהם (יהושע ז' י"א). והנה כל עובדי העגל לשם עבודה זרה שאמרו אלה אלהיך ישראל או היתה כן במחשבתם לא היו רק שלשת אלפים והנה הם חצי עשירית עשירית המחנה. והכלל כי לא נעשה כהוגן ע"ד שנחשב לפתאים שהיה עבודה זרה. ואל תתמה בעבור שהתאנף השם באהרן, כי זה בעבור שהיה הוא הסיבה כי הנה נענש עם משה אחיו על דבר מי מריבה ולא חטאו בזדון, וכתוב עליהם: לא האמנתם בי (במדבר כ' י"ב) מריתם (שם כ"ז י"ד) מעלתם (דברים ל"ב נ"א)...
אמר אברהם המחבר: צריך אני להאריך על דבר העגל. יש מהקדמונים שאמרו שנהרג חור והנה אהרן פחד, ויש מי שאמר כי פחד על ישראל אם יהרגוהו שה' ימיתם כולם. ועל דרך הפשט אם מעשה העגל עבודה זרה למה פחד אהרן שיהרג, והלא מתו אחריו כמה חסידים מישראל שלא הגיעה מעלתם למעלת אהרן בחסידות לפרסת כף רגל אהרן על ייחוד השם. והנה חברי דניאל הושלכו לכבשן האש בעבור שלא ישתחוו לצלם ואיך יעשה אהרן פסל שהמעשה קשה מהשתחוייה, והלא אהרן קדוש השם היה ונביא על ישראל ומצות רבות נתנו על ידו עם משה אחיו. והנה יהיה חור טוב ממנו ואם הוא עשה עבודה זרה חייב היה משה להרגו קודם עובדי העגל. והנה משה התפלל בעדו והעובדים הרג, ואיך היה אחר כן מכפר על בני ישראל הוא וזרעו עד סוף כל הדורות. ואל תשים לבך אל דבר קח לך עגל בן בקר לחטאת כי אינו על דבר העגל, כי הנה כמוהו ביום הכיפורים לכל כהן משוח מצוה לתת פר בן בקר לחטאת. ולא נוכל לומר בעבור חטאת האב, כי כל הכהנים היו בני אלעזר ובני איתמר וכבר נולד פינחס. ועוד בפרשה שיתנו ישראל שעיר עזים אחד לחטאת והם לא עשו דמות שעי,. גם פרה אדומה איננה לכפר על עבודה זרה רק לטהר הטמאים. וכל אנשי המחקר מודים כי השם לא יבחר שליח שידע כי בסופו יעבוד עבודה זרה, ואין כל נביא שליח. והנה ראינו שאמר משה לפני מותו תמיך ואוריך לאיש חסידיך, והנה לא הזכיר דבר העגל. רק לא נמצא בו אלא מה שנמצא במשה והמה דבר מי מריבה כאשר אפרש במקומו. ויש אומרים כי ישראל ראו אהרן שעשה דפוס עגל והשליך אהרן הזהב באש ולא הרגיש. וראייתם: ואשליכהו באש ויצא העגל הזה (להלן ל"ב כ"ד). וזה אינו נכון כי אהרן איך בחרו השם אם היה טיפש שירמוהו פתאים. ועוד למה בנה מזבח לפניו וציוה שיזבחו זבחים ועולות. ואחרים אמרו אין זה אהרן שעשה העגל אחי משה - גם זה הבל כי הקהל לא נקהלו רק אל ההווה תחת משה. וכן כתוב והנה אהרן וחור (לעיל כ"ד י"ד). ואם היה אחר למה לא הרגו אהרן או משה ברדתו מן ההר גם התפלל בעדו. כי איננו נכון שיעשה חסיד עבודה זרה בעבור אחרים שלא ימותו. גם אומרים רבים כי פירוש חג לה' מחר שהעובדים העגל יהיו נהרגים על יד משה, כי אין משמע דברו רק אחר שבנה המזבח לפני העגל ציוה להכריז במחנה שישחטו מחר במזבח שבנה, כמו: אסרו חג בעבותים (תהלים קי"ח כ"ז). וכן עשו וישכימו ממחרת ויעלו עולות. ומחשבות הלב אינם מועילות כי הנוקב את השם על פי דיבורו יהרג. וככה האומר נלכה ונעבדה אלהים אחרים (דברים י"ג י"ד). והמפרש אנכי עשו בכרך (בראשית כ"ז י"ט) אנכי מה שאנכי אבל עשו הוא בכורך אינו פשט ולא יצא מחכמת הדיבור. ואם ישאל אדם בבית דין את חברו האתה הוא חברי שהלויתי לך כך וכך ואמר אני - לא יוכל לומר מחשבתי היתה שאני חברו לא יותר. גם ככה דברי דניאל לנבוכדנאצר מרי חלמא לשנאך (דניאל ד' ט"ז) דרך מוסר. ועתה אומר לך דעת הגאון רב סעדיה אמר כי אהרן עשה בערמה כאשר עשה יהוא, על כן בנה מזבח. והקשה על נפשו אם כן למה התאנף ה' בו. והנה השיב בעבור שלא הרגם מיד כאשר עשה בבואו. גם זה איננו נכון כי הוא קרא חג לה' מחר. וזה השם הוא שם עצם לכבוד ה', ולא יתערב אחר עמו כמילת אלהים שהוא לעניינים רבים. ועוד למה לא הזכיר זה בענותו למשה כי הוא אומר ואשליכהו באש. ואין המענה דומה לשאלה. ועתה אחל לפרש דרך קצרה קצת הסוד. חלילה חלילה שעשה אהרן עבודה זרה. גם ישראל לא ביקשו עבודה זרה רק חשבו שמת משה שהסיעם מים סוף כאשר פירש. כי ראו שהמן אינו יורד בהר סיני ומשה התעכב שם ארבעים יום. ואין כח באדם לחיות זה הזמן בלא מאכל כי הוא לא אמר להם מתי ירד, גם הוא לא ידע, כי השם אמר לו עלה אלי ההרה ושב שם עד שאתן לך לוחות הברית. ומילת אלהים כבוד חונה בצורת גויה. וככה אמרו אשר ילכו לפנינו. ואם תשים לבך אל המסע הראשון אז תבין זה. והנה לכבוד השם נעשה על כן בנה אהרן מזבח לפניו והכריז שיזבחו מחר לכבוד השם, וכן עשו כאשר ציום. וזו תשובת אהרן כי נקהלו עליו וכמו שהודעתיך כי כל קהלה ואחריה "על" היא גנאי, ואם אחריה "אל" היא לשבח. כמו ויקהלו אל המלך שלמה (מלכים א' ח' ב'). וזהו אתה ידעת את העם כי ברע הוא (להלן ל"ב כ"ב) כי אני לא עשיתי רע להם, כי לא ביקשו רק אשר ילך לפניהם ולכבוד השם עשיתיו. רק בעבור שישראל היו מעורבים עם ערב רב - וזהו כי ברע הוא. ולא אמר רע הוא וחשבו מעטים מישראל שהיתה עבודה זרה והביאו זבחים והשתחוו לו ואמרו אלה אלהיך ישראל. ואל תתמה בעבור שהכתוב אומר כי שחת עמך סרו מהר, כי לא כתוב כל עמך. הלא תראה כי לא מעל בחרם רק עכן לבדו והנה כתוב חטא ישראל וגם עברו גם גנבו גם כמשו גם שמו בכליהם (יהושע ז' י"א). והנה כל עובדי העגל לשם עבודה זרה שאמרו אלה אלהיך ישראל או היתה כן במחשבתם לא היו רק שלשת אלפים והנה הם חצי עשירית עשירית המחנה. והכלל כי לא נעשה כהוגן ע"ד שנחשב לפתאים שהיה עבודה זרה. ואל תתמה בעבור שהתאנף השם באהרן, כי זה בעבור שהיה הוא הסיבה כי הנה נענש עם משה אחיו על דבר מי מריבה ולא חטאו בזדון, וכתוב עליהם: לא האמנתם בי (במדבר כ' י"ב) מריתם (שם כ"ז י"ד) מעלתם (דברים ל"ב נ"א)...
ר' יהודה הלוי, הכוזרי מאמר א' סעיף צ"ז:
אמר החבר: העמים כולם בזמן ההוא היו עובדי תמונות. ואילו באו פילוסופים אל חכמי אומה אחת והביאו בפניהם ראיה על אחדות האלוה ועל ריבונותו אי אפשר היה לחכמים אלו בלא שייחדו תמונה אליה אפשר לכוון בעבודת האלוה ובלא שיאמרו לעמם ולהמונם כי תמונה זו ידבק בה ענין אלוהי וכי מיוחדת היא בתכונות נפלאות ומפלאות, תכונות אלו יש שהיו מיחסים אותן למקור אלוהי כמו שאנו נוהגים כיום במקומות המקדשים בעינינו שאנו רואים גם בעפרם ובאבניהם מקור ברכה ויש שהיו מיחסים אותן לרוחניות אחד הכוכבים או המזלות או לטליסמאות וכדומה, כך לא הסכים אז ההמון על שום תורה אם לא נקשרה בדמיונו עם תמונה מוחשת שאפשר לכוון אליה. והנה בני ישראל אף הם הובטח להם כי ירד אליהם מעם האלוה דבר מה אשר יראוהו ויכוונו אליו כשם שכיוונו בצאתם ממצרים אל עמוד הענן ואל עמוד האש שהיו מסתכלים בהם ומכבדים אותם ופונים אליהם ומשתחוים נכחם לאלוה ית' (וכן היו פונים אל הענן שירד על משה בכל עת דבר האלוה אתו והיו עומדים ומשתחוים נכחו לאלהים) ומששמעו בני העם את הדיבור האלוהי בעשרת הדברות ומשה עלה אל ההר מתוך ציפייה ללוחות הכתובים אשר יוריד אל העם ולארון (אשר יראה בהר למען) יעשה כתבניתו לעם והיה להם דבר נראה לעין אליו יכוונו ובארון הברית האלוהית הבריאה החדשה אשר יברא האלוה, רצוני לומר שני הלוחות ונוסף על אלה הענן אשר יכסה את הארון והאור האלוהי והמופתים שיראו בעבורו נשארו עומדים ומצפים לרדת משה בעודם באותה רוממות שבה היו ביום מעמד הר סיני לא שינו פארם ועדיָם ובגדיהם אשר לבשו ונשארו עומדים במצבם זה ממתינים לבוא משה מרגע לרגע, אולם משה נשאר בהר ארבעים יום אם כי לא לקח אתו צידה לדרך ולא נפרד מהם ויהי כהולך על מנת לשוב בו ביום אז גברה האכזבה אצל אחדים מבני ההמון הרב ההוא. אותה שעה התחיל העם להחלק לכיתות כי רבו ביניהם הדעות והסברות ולבסוף הרגישו אחדים מהם צורך לבקש להם נעבד שיוכלו לפנות אליו ככל האומות אך גם לא כיחשו באלוהותו של מוציאם מארץ מצרים הם ביקשו רק כי יהיה איתם תמיד נעבד מוחש אליו יוכלו לרמז מדי ספרם את נפלאות אלהיהם, כאשר עשו זאת לימים אותם המאמינים אשר בראותם את הארון אשר עשה משה ע"ה קראו הנה האלוה, וכמו שאנו עושים כיום ברמזנו לשמים ולכל דבר שנתאמת אצלנו כי תנועתו אינה כי אם ברצון האלוה בלבד לא במקרה ולא ברצון אדם ולא בכח מכוחות הטבע. חטאת העם היתה אפוא רק בזה שעשו להם תמונה דבר שנאסר עליהם ובזה שיחסו כח אלוהי לדבר אשר עשו בידיהם ומרצונם בלי אשר באה על כך מצות האלוה, אף יש להם התנצלות על זה במחלוקת שנפלה ביניהם קדם לכן נוסף על כך לא היו עובדי הנעבד ההוא כי אם שלשת אלפים איש מתוך צבור של שש מאות אלף איש אשר להתנצלות יחידי הסגולה שסיעו בעשית הנעבד אולי היתה כוונתם כי יתברר מי הוא החוטא ומי הוא המאמין למען יהרג החוטא אשר יעבוד לעגל ואם נחשב דבר זה להם לעון אין זה כי אם בגלל הוציאם מן הכח אל הפועל חטא אשר עד הנה היה רק מחשבה צפונה בלב כל חטאת העגל לא היה אפוא יציאה מעבודת אל מוציאם ממצרים כי אם עברה על אחת ממצותיו כי הוא יתברך אסר את עבודת התמונות והם עשו להם תמונה היה עליהם להוסיף להמתין למשה ולא לעשות להם סמל מדעתם ולקבוע מקום אליו יכוונו ולא לבנות להם מזבח ולהעלות עליו קרבנות כל זה בא להם בעצת האצטגנינים ובעלי הטליסמאות שביניהם אשר חשבו את עבודתם הם שהיו עובדים לפי הקושי הדמיון קרובה לעבודת האמת אולם דרכם בזה לא היתה כי אם כדרך הכסיל שהזכרנו למעלה אשר נכנס לאוצר תרופות של רופא והרג בני אדם באותן תרופות אשר קודם לכן היו מתרפאים בהן. אכן העם לא חשב כלל כי על ידי מעשה זה הוא יוצא מעבודת האלוה, ולהפך, לדעתם היה מעשה זה משום השתדלות יתר בעבודת האלוה ולכן באו אל אהרון ואהרון ברצותו לגלות את מחשבותיהם הנסתרות סייע במעשה ולא נחשב לו הדבר לעוון כי אם בגלל הוציאו את חטא העם מן הכח אל הפועל. והנה המעשה ההוא מוזר ומגונה בעינינו כי בזמננו בטלה עבודת התמונות אצל רב האמות אולם הדור ההוא היה מעשה כזה מקובל כי כל האמות היו עובדות תמונות ואילו היתה חטאתם בזה שבנו להם מרצונם בית מיוחד לעבודת האלוה וקבעוהו מקום לתפילתם והיו מקריבים בו קרבנות ומרבים לכבודו לא היה דבר זה זר בעינינו שכן אנחנו נוהגים כך היום לבנות לנו בתי תפילה לפי בחירתנו ולגודל כבודם וליחס להם ברכות שנתברכנו בהן, ויש שאנו אומרים כי האלוה שוכן בתוכם ומלאכיו חונים סביבם. ולולא היה דבר זה נחוץ לנו לשם שמירה על אחדות קהלנו היה מוזר מאד בעינינו כשם שהיה מגונה בעיני אבותינו בימי המלכים אשר מוחים ביד הקהל שרצה לבנות היכלות מיוחדים לעבודת האלוה שהיו נקראים במות וטובי המלכים היו הורסים את ההיכלות ההם למען לא ינתן כבוד כי אם לבית אשר בחר בו האלוה ורק בדרך העבודה אשר ציוה עליה ולעומת זה אותן התמונות שהתירן האלוה - הכרובים למשל - לא נראו לעם כדבר מוזר, ועם כל זה בא העונש על האנשים אשר עבדו את העגל ביום ההוא ונהרגו אך מספרם הגיע רק לשלשת אלפים איש מבין שש מאות אלף ולא פסק המן מלרדת על העם ולא הענן מלסוכך עליהם ועמוד האש מלהנחותם והנבואה התמידה ונתגברה ביניהם ולא נעדרה מהם סגולה אחת מכל הסגולות אשר חוננו בהן חוץ משני הלוחות אשר שבר משה ע"ה אך מיד התפלל להשבתם והושבו להם שני לוחות אבנים כראשונים כי כיפר להם החטא ההוא.
אמר החבר: העמים כולם בזמן ההוא היו עובדי תמונות. ואילו באו פילוסופים אל חכמי אומה אחת והביאו בפניהם ראיה על אחדות האלוה ועל ריבונותו אי אפשר היה לחכמים אלו בלא שייחדו תמונה אליה אפשר לכוון בעבודת האלוה ובלא שיאמרו לעמם ולהמונם כי תמונה זו ידבק בה ענין אלוהי וכי מיוחדת היא בתכונות נפלאות ומפלאות, תכונות אלו יש שהיו מיחסים אותן למקור אלוהי כמו שאנו נוהגים כיום במקומות המקדשים בעינינו שאנו רואים גם בעפרם ובאבניהם מקור ברכה ויש שהיו מיחסים אותן לרוחניות אחד הכוכבים או המזלות או לטליסמאות וכדומה, כך לא הסכים אז ההמון על שום תורה אם לא נקשרה בדמיונו עם תמונה מוחשת שאפשר לכוון אליה. והנה בני ישראל אף הם הובטח להם כי ירד אליהם מעם האלוה דבר מה אשר יראוהו ויכוונו אליו כשם שכיוונו בצאתם ממצרים אל עמוד הענן ואל עמוד האש שהיו מסתכלים בהם ומכבדים אותם ופונים אליהם ומשתחוים נכחם לאלוה ית' (וכן היו פונים אל הענן שירד על משה בכל עת דבר האלוה אתו והיו עומדים ומשתחוים נכחו לאלהים) ומששמעו בני העם את הדיבור האלוהי בעשרת הדברות ומשה עלה אל ההר מתוך ציפייה ללוחות הכתובים אשר יוריד אל העם ולארון (אשר יראה בהר למען) יעשה כתבניתו לעם והיה להם דבר נראה לעין אליו יכוונו ובארון הברית האלוהית הבריאה החדשה אשר יברא האלוה, רצוני לומר שני הלוחות ונוסף על אלה הענן אשר יכסה את הארון והאור האלוהי והמופתים שיראו בעבורו נשארו עומדים ומצפים לרדת משה בעודם באותה רוממות שבה היו ביום מעמד הר סיני לא שינו פארם ועדיָם ובגדיהם אשר לבשו ונשארו עומדים במצבם זה ממתינים לבוא משה מרגע לרגע, אולם משה נשאר בהר ארבעים יום אם כי לא לקח אתו צידה לדרך ולא נפרד מהם ויהי כהולך על מנת לשוב בו ביום אז גברה האכזבה אצל אחדים מבני ההמון הרב ההוא. אותה שעה התחיל העם להחלק לכיתות כי רבו ביניהם הדעות והסברות ולבסוף הרגישו אחדים מהם צורך לבקש להם נעבד שיוכלו לפנות אליו ככל האומות אך גם לא כיחשו באלוהותו של מוציאם מארץ מצרים הם ביקשו רק כי יהיה איתם תמיד נעבד מוחש אליו יוכלו לרמז מדי ספרם את נפלאות אלהיהם, כאשר עשו זאת לימים אותם המאמינים אשר בראותם את הארון אשר עשה משה ע"ה קראו הנה האלוה, וכמו שאנו עושים כיום ברמזנו לשמים ולכל דבר שנתאמת אצלנו כי תנועתו אינה כי אם ברצון האלוה בלבד לא במקרה ולא ברצון אדם ולא בכח מכוחות הטבע. חטאת העם היתה אפוא רק בזה שעשו להם תמונה דבר שנאסר עליהם ובזה שיחסו כח אלוהי לדבר אשר עשו בידיהם ומרצונם בלי אשר באה על כך מצות האלוה, אף יש להם התנצלות על זה במחלוקת שנפלה ביניהם קדם לכן נוסף על כך לא היו עובדי הנעבד ההוא כי אם שלשת אלפים איש מתוך צבור של שש מאות אלף איש אשר להתנצלות יחידי הסגולה שסיעו בעשית הנעבד אולי היתה כוונתם כי יתברר מי הוא החוטא ומי הוא המאמין למען יהרג החוטא אשר יעבוד לעגל ואם נחשב דבר זה להם לעון אין זה כי אם בגלל הוציאם מן הכח אל הפועל חטא אשר עד הנה היה רק מחשבה צפונה בלב כל חטאת העגל לא היה אפוא יציאה מעבודת אל מוציאם ממצרים כי אם עברה על אחת ממצותיו כי הוא יתברך אסר את עבודת התמונות והם עשו להם תמונה היה עליהם להוסיף להמתין למשה ולא לעשות להם סמל מדעתם ולקבוע מקום אליו יכוונו ולא לבנות להם מזבח ולהעלות עליו קרבנות כל זה בא להם בעצת האצטגנינים ובעלי הטליסמאות שביניהם אשר חשבו את עבודתם הם שהיו עובדים לפי הקושי הדמיון קרובה לעבודת האמת אולם דרכם בזה לא היתה כי אם כדרך הכסיל שהזכרנו למעלה אשר נכנס לאוצר תרופות של רופא והרג בני אדם באותן תרופות אשר קודם לכן היו מתרפאים בהן. אכן העם לא חשב כלל כי על ידי מעשה זה הוא יוצא מעבודת האלוה, ולהפך, לדעתם היה מעשה זה משום השתדלות יתר בעבודת האלוה ולכן באו אל אהרון ואהרון ברצותו לגלות את מחשבותיהם הנסתרות סייע במעשה ולא נחשב לו הדבר לעוון כי אם בגלל הוציאו את חטא העם מן הכח אל הפועל. והנה המעשה ההוא מוזר ומגונה בעינינו כי בזמננו בטלה עבודת התמונות אצל רב האמות אולם הדור ההוא היה מעשה כזה מקובל כי כל האמות היו עובדות תמונות ואילו היתה חטאתם בזה שבנו להם מרצונם בית מיוחד לעבודת האלוה וקבעוהו מקום לתפילתם והיו מקריבים בו קרבנות ומרבים לכבודו לא היה דבר זה זר בעינינו שכן אנחנו נוהגים כך היום לבנות לנו בתי תפילה לפי בחירתנו ולגודל כבודם וליחס להם ברכות שנתברכנו בהן, ויש שאנו אומרים כי האלוה שוכן בתוכם ומלאכיו חונים סביבם. ולולא היה דבר זה נחוץ לנו לשם שמירה על אחדות קהלנו היה מוזר מאד בעינינו כשם שהיה מגונה בעיני אבותינו בימי המלכים אשר מוחים ביד הקהל שרצה לבנות היכלות מיוחדים לעבודת האלוה שהיו נקראים במות וטובי המלכים היו הורסים את ההיכלות ההם למען לא ינתן כבוד כי אם לבית אשר בחר בו האלוה ורק בדרך העבודה אשר ציוה עליה ולעומת זה אותן התמונות שהתירן האלוה - הכרובים למשל - לא נראו לעם כדבר מוזר, ועם כל זה בא העונש על האנשים אשר עבדו את העגל ביום ההוא ונהרגו אך מספרם הגיע רק לשלשת אלפים איש מבין שש מאות אלף ולא פסק המן מלרדת על העם ולא הענן מלסוכך עליהם ועמוד האש מלהנחותם והנבואה התמידה ונתגברה ביניהם ולא נעדרה מהם סגולה אחת מכל הסגולות אשר חוננו בהן חוץ משני הלוחות אשר שבר משה ע"ה אך מיד התפלל להשבתם והושבו להם שני לוחות אבנים כראשונים כי כיפר להם החטא ההוא.
| ב. שאלות במפרשים |
ד"ה וירא את העגל: כשראה שהיו שמחים בקלקול שעשו כענין "כי רעתכי אז תעלוזי" ובזה תקצף ונואש שיוכל לתיקון המעוות באופן שיחזרו לתמותם ויהיו ראויים לאותן הלוחות.
וירא את העגל ואת המחולות ויחר אף משה, Moses’ anger was aroused over the fact that people rejoiced over the damage to themselves they had caused. We find something parallel in Jeremiah 11,15 כי רעתכי אז תעלזי, ”for you exult in performing your evil deeds.” At this point Moses despaired of the people doing teshuvah before being punished. They were no longer fit to receive the Tablets
מה קשה לספורנו?
ד"ה וירא את העגל: ה"א העגל משרת בעבור האחרת. כמו וירא את העגל והמחולות סביביו.
מה קשה לראב"ע?
ד"ה כה אמר: והיכן אמר, (שמות כ"ב י"ט) זובח לאלהים יחרם, כך שנויה במכילתא.
כה אמר הי וגו׳ THUS SAITH THE LORD etc. — Where did he say so? In the command, (Exodus 22:19) “He that sacrificeth unto any god shall utterly be destroyed”. Thus is it stated in the Mechilta.
וטעם כה אמר ה' אלהי ישראל - איננו ממצות זובח לאלהים יחרם (לעיל כ"ב י"ט), כי אין אלו חייבין מיתה מן הדין, אבל היא מצוה שנאמרה למשה מפי הגבורה ולא כתבה, כי כאשר ניחם השם הנכבד על הרעה ציוה אותו כיון שאין אתה רוצה שאכלה אותם תהרוג אתה את עובדיו בסייף, כדרך קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש וישוב חרון אף ה' מישראל (במדבר כ"ה ד'). והנה זאת המצוה כמצוות "זה הדבר אשר צוה ה' מלא העומר ממנו" (לעיל ט"ז ל"ב). וכבר הזכרתי (לעיל י' ב', י"א א') כיוצא בהם.
א. מה קשה לרש"י ומה בינו ובין הרמב"ן?
ב. לשם מה מביא הרמב"ן את שמות ט"ז ל"ב?
ד"ה איש אחיו: מאמו, והוא מישראל.
אחיו HIS BROTHER from the same mother, but from a different father, and who was therefore an ordinary Israelite and not a Levite (Yoma 66b).
מה קשה לרש"י?
ד"ה אלהי זהב: אתה הוא שגרמת להם, שהשפעת להם זהב וכל חפצם, מה יעשו שלא יחטאו. משל למלך שהיה מאכיל ומשקה את בנו ומקשטו ותולה לו כיס בצוארו ומעמידו בפתח בית זונות, מה יעשה הבן שלא יחטא.
אלהי זהב GODS OF GOLD — Moses emphasized the word “gold” as some excuse for their sin: It is You who have caused them to do this, for You gave them gold in abundance and everything they wished; what else were they likely to do if not to sin? A parable: this may be compared to a king who provides his son with food and drink, attires him with beautiful garments and hangs a money-bag round his neck and then deliberately places him at the door of a house of ill-fame! What else is the son likely to do if not to sin!? (Berakhot 32a)
מה קשה לרש"י?
| ג. לשאלת "מה עשה לך העם" |
"מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם"
And Moses said unto Aaron: ‘What did this people unto thee, that thou hast brought a great sin upon them?’
כמה יסורים (סבלת) שיסרוך [סבלת], עד שלא תביא עליהם חטא זה.
מה עשה לך העם הזה WHAT DID THIS PEOPLE UNTO THEE How many pains must you have endured — it must be that they inflicted suffering on you, before you brought this sin upon them!
...והנכון בעיני כי הוא כמו: מה עשיתי מה עווני ומה חטאתי לפני אביך כי מבקש את נפשי (שמואל א' כ' א'). יאמר, מה שינאה היתה לך עם העם הזה כי סבבת להשמידם ולכלותם. ומפני שהיה אהרן להם לאיש מוכיח ולמכפר, והיה ראוי שיחוס וירחם עליהם, אמר לו כן. כלומר, נהגת עמהם כאויב החפץ ברעתם, לא פשעו ולא חטאו לך. והנה היה ראוי משה להאשים אותו תחלה על חטאתו אשר חטא הוא, ואחרי כן יאשים אותו על אשמת העם, ויאמר, איך חטאת החטאה הגדולה הזאת לאלהים, וגם הכשלת רבים והבאת עליהם חטאה גדולה, אבל משה בענוותנותו נהג כבוד באחיו הגדול ולא הזכיר לו רק מכשול העם. ויתכן שגם משה נכון לבו בטוח בצדקת אחיו שכוונתו לא היתה רעה, אבל על אשמת העם האשים אותו, כי היה ראוי להוכיחם והם נכשלו על ידו. והוא השיב שהטעוהו בדבריהם.
הנה משה שאל למה הוצרך אהרן לעשות העגל.
1. מה בין רש"י ראב"ע ורמב"ן בפירוש פסוק זה?
2. האם זו שאלה רטורית או שאלה ממש?
| ד. "ויצא העגל הזה" |
"וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה"
And I said unto them: Whosoever hath any gold, let them break it off; so they gave it me; and I cast it into the fire, and there came out this calf.’
נגמרה מלאכתו. כדכתיב ויצא לצורף כלי. ומוציא כלי למעשהו.
ויצא העגל הזה. It emerged as a finished product. Compare Proverbs 25,4 ויצא לצורף כלי, “the silversmith produces a vessel.” Or, Isaiah 54,16 ומוציא כלי למעשהו.
בלתי פעולת השתדלותי, ולא המתינו שאעשהו אני כדבריהם. כי אמנם באמרו ויעשהו עגל מסכה לא אמר זה על אהרן אבל רצונו עשה אותו העושה, כענין וסמך את ידו ושחט שרצונו וסמך המקריב ושחט השוחט. וכן העיר באמרו אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן שהם עשו את העגל אשר עשה בו מעשה אהרן שציירו והשליך הזהב באש.
ויצא העגל הזה. This happened spontaneously, without my having done anything once I had thrown the gold into the crucible. The people did not wait until I had performed any action on my own. When we read in verse four ויעשהו עגל מסכה, the Torah did not refer to Aaron having made the cast calf, but it referred to whoever it was who interfered and shaped the gold. We have a similar construction in Leviticus 3,8 וסמך את ידו, “he will place his hand firmly,” where the subject is not Aaron but whoever owns the animal that is about to be slaughtered as a sacrifice. The same applies to the word ושחט in that same context. It is not a specific person, but the priest who performs the duty in the Temple on that particular day. When we read in verse 35 אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן, the meaning of this line is “the people made the calf in which Aaron had participated to some extent.” They had shaped it, whereas Aaron had only taken raw gold and thrown it into the fire. [When reading our author’s commentary it becomes clear why the Talmud in Kidushin 49 forbade translating these parts of the Torah into Aramaic during public readings, as the people who need the translation due to their failure to understand the original Hebrew would be apt to misunderstand Aaron’s part in this disaster. Ed.]
הבאור:
כלומר, יצא להם הענין הרע הזה אשר אדוני רואה, ואני לא ידעתי את מחשבתם הרעה, כי מתחילה אמרו לעשות להם מורה דרך במקום אדוני, ועתה השתחוו לו ויזבחו לו, והכלל – יצא העגל הזה.
כלומר, יצא להם הענין הרע הזה אשר אדוני רואה, ואני לא ידעתי את מחשבתם הרעה, כי מתחילה אמרו לעשות להם מורה דרך במקום אדוני, ועתה השתחוו לו ויזבחו לו, והכלל – יצא העגל הזה.
מה הקושי, ואיך תירצוהו רשב"ם, ספורנו והבאור?
| ה. "אכפרה" - כופר, קינוח וסתימה - שאלות ברש"י |
"וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל ה' אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם"
And it came to pass on the morrow, that Moses said unto the people: ‘Ye have sinned a great sin; and now I will go up unto the LORD, peradventure I shall make atonement for your sin.’
ד"ה אכפרה: אשים כופר וקינוח וסתימה לנגד חטאתכם, להבדיל ביניכם ובין החטא.
אכפרה בעד חטאתכם [PERADVENTURE] I SHALL MAKE AN EXPIATION FOR YOUR SIN — i. e. I shall put an effacing and a wiping off and a covering in front of your sin, to serve as a barrier between you and your sin.
והשווה בראשית רש"י, פרק ל"ב פסוק כ"א:
ד"ה אכפרה פניו: אבטל רוגזו וכן (ישעיה כ"ח י"ח) וכפר בריתכם את מות, (שם מ"ז י"א) לא תוכלו כפרה. ונראה בעיני שכל כפרה שאצל עון וחטא ואצל פנים כולן לשון קינוח והעברה הן, ולשון ארמי הוא הרבה בתלמוד (בבא מציעא כ"ד א') וכפר ידיה, (גיטין נ"ו א') בעי לכפורי ידיה בההוא גברא, וגם בלשון המקרא נקראים המזרקים של קודש (עזרא א' י') כפורי זהב, על שם שהכהן מקנח ידיו בהן בשפת המזרק.
ד"ה אכפרה פניו: אבטל רוגזו וכן (ישעיה כ"ח י"ח) וכפר בריתכם את מות, (שם מ"ז י"א) לא תוכלו כפרה. ונראה בעיני שכל כפרה שאצל עון וחטא ואצל פנים כולן לשון קינוח והעברה הן, ולשון ארמי הוא הרבה בתלמוד (בבא מציעא כ"ד א') וכפר ידיה, (גיטין נ"ו א') בעי לכפורי ידיה בההוא גברא, וגם בלשון המקרא נקראים המזרקים של קודש (עזרא א' י') כפורי זהב, על שם שהכהן מקנח ידיו בהן בשפת המזרק.
אכפרה פניו I WILL APPEASE HIM — I will remove his anger. Similarly, (Isaiah 28:18) "and your covenant with death shall be annulled (וכפר)”; (Isaiah 47:11) “Thou shalt not be able to put it away (וכפרה”. I am of the opinion that wherever the verb כפר is used in association with iniquity and sin and in association with anger (פנים), it always signifies wiping away, removing. It is an Aramaic expression occurring frequently in the Talmud: “He wiped his hand off (כפר ידיה)”, and (Gittin 56a) ‘‘he wants to wipe (לכפורי) his hands off on this man” (i.e. he desires to put the responsibility upon me). In Biblical Hebrew, also, the bowls of the Sanctuary are called, (Ezra 1:10) "כפורי of gold” — and they are so called because the priest wiped his hands on them — on the rim of the bowl (Zevachim 93b).
למה לא פירש כאן כפירושו שם, ולא הסתפק לבארו "לשון קינוח" בלבד?
| ו. "ועתה אם תשא חטאתם" |
"וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ"
Yet now, if Thou wilt forgive their sin—; and if not, blot me, I pray Thee, out of Thy book which Thou hast written.’
ועתה אם תשא חטאתם - טוב, איני אומר לך מחני. ואם אין, מחני, וזה מקרא קצר, וכן הרבה.
ועתה אם תשא חטאתם YET NOW, IF THOU WILT FORGIVE THEIR SIN — well and good: then I do not suggest to You, “Blot me out [of Thy book], ואם אין מחני BUT IF NOT, BLOT ME OUT.” This is an elliptical sentence, the words “Well and good” being omitted; of such there are many in Scripture.
ד"ה ועתה אם תשא חטאתם: הן תרצה לשאת חטאתם והן שלא תרצה לשאת - מחה את הזכויות שלי מספרך ושים לחשבונם כדי שיזכו לסליחה.
אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך, regardless if You, G’d, will forgive their sins or will not forgive them, wipe out any merits I have accumulated in Your Book and transfer them to the credit balance of this people.
1. העתק פסוק זה בסימני פיסוק לפי פירוש רש"י והבא דוגמאות למקרא קצר מסוג זה.
2. העתק פסוק זה בסימני פיסוק לפי פירוש ספורנו.
3. מהו "הספר" לפי רש"י, רשב"ם, רמב"ן (להלן) ומי מהם קרוב יותר לפשט?
ד"ה מספרך: מכל התורה כולה, שלא יאמרו עלי, שלא הייתי כדאי לבקש עליהם רחמים.
מספרך OF THY BOOK — of the entire book of the Torah; that people should not say about me that I was not worthy enough to pray effectively for them.
רשב"ם:
ד"ה מספרך: ספר החיים.
ד"ה מספרך: ספר החיים.
ד"ה ועתה אם תשא חטאתם: לשון רש"י אם תשא חטאתם הרי טוב ואיני אומר לך מחני, ואם אין מחני, וזה מקרא קצר, וכן הרבה. מספרך, מכל התורה כולה, שלא יאמרו עלי שאיני כדאי לבקש עליהם רחמים. ואם כן, מה תשובה השיבו הקב"ה מי אשר חטא לי אמחנו מספרי, ואין אחר למחות מספרו. ואולי יאמר אין אני מוחה אלא מי שחטא לי ואתה לא חטאת לי, וזה איננו נכון. ור"א אמר כי מספרך אשר כתבת, כמו דינא יתיב וספרין פתיחו (דניאל ז' י'). והספרים לדעתו הם מערכות השמים שגזרות השפלים תלויין בהם, ואמר מי אשר חטא לי אמחנו מספרי, לומר לא אמחה אותך רק אמחה מן העם החטאים אשר חטאו לי במחשבתם ולא נהרגו, והוא מה שאמר (בפסוק ל"ה) ויגוף ה' את העם. ואיננו נכון בעיני, כי מלבד הנהרגים בחרב בני לוי והמתים במגפה היו רוב הקהל חוטאים לו כאשר כתבתי (בפסוק ז'). ולפי דעתי, כי משה אמר ועתה אם תשא חטאתם, ברחמיך, ואם אין מחני נא תחתם מספר החיים ואסבול אני ענשם, כענין שאמר הכתוב (ישעיה נ"ג ה') והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעונותינו מוסר שלומנו עליו ובחבורתו נרפא לנו, והקב"ה השיבו, החוטא אמחה מספרי, ולא אותך שלא חטאת.
"מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ"
איתא בזהר וירא דף ק"ו:
ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע. אמר ר' יהודה מאן חמא (מי ראה) אבא דרחמנותא כאברהם? תא חזי (=בא וראה) בנח כתיב: "ויאמר אלוקים לנח קץ כל בשר בא לפני... עשה לך תיבה..." ואשתיק ולא אמר לו מידי, ולא (=ולא ביקש) רחמי; אבל אברהם, בשעתה דאמר ליה הקב"ה "זעקת סדום ועמורה כי רבה, ארדה נא ואראה" מיד כתיב ויגש אברהם ויאמר "האף תספה צדיק עם רשע..." אמר ר' אליעזר: אף אברהם לא עבד שלימו (=לא עשה בשלימות) כדקא יאות. נח לא עביד מדי, לא היא ולא האי, אברהם תבע דינא כדקא יאות, דלא ימות זכאה עם חייבא ושארי מחמשים עד עשרה; עבד ולא אשלים, דלא בעי רחמי בין כן ובין כך, אבל מאן עבד שלימו כדקא יאות? דא (=זה) משה, דכיון דאמר הקב"ה: "סרו מהר מן הדרך עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו" מיד מה כתיב: "ויחל משה..." עד דאמר "עתה אם תשא את חטאתם ואם אין מחני נא מספרך...", ואף על גב דכולם חטאו; ולא זז משם עד דאמר לו "סלחתי כדבריך", אבל אברהם לא אשנה, אלא אי אשתכח (=אם ימצא) בהו זכאי, ואם לאו – לא. ועל דא לא הוה בעלמא אדם דיגן על דורו כמשה דאיהו רעיה מהימנא (=רועה נאמן).
ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע. אמר ר' יהודה מאן חמא (מי ראה) אבא דרחמנותא כאברהם? תא חזי (=בא וראה) בנח כתיב: "ויאמר אלוקים לנח קץ כל בשר בא לפני... עשה לך תיבה..." ואשתיק ולא אמר לו מידי, ולא (=ולא ביקש) רחמי; אבל אברהם, בשעתה דאמר ליה הקב"ה "זעקת סדום ועמורה כי רבה, ארדה נא ואראה" מיד כתיב ויגש אברהם ויאמר "האף תספה צדיק עם רשע..." אמר ר' אליעזר: אף אברהם לא עבד שלימו (=לא עשה בשלימות) כדקא יאות. נח לא עביד מדי, לא היא ולא האי, אברהם תבע דינא כדקא יאות, דלא ימות זכאה עם חייבא ושארי מחמשים עד עשרה; עבד ולא אשלים, דלא בעי רחמי בין כן ובין כך, אבל מאן עבד שלימו כדקא יאות? דא (=זה) משה, דכיון דאמר הקב"ה: "סרו מהר מן הדרך עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו" מיד מה כתיב: "ויחל משה..." עד דאמר "עתה אם תשא את חטאתם ואם אין מחני נא מספרך...", ואף על גב דכולם חטאו; ולא זז משם עד דאמר לו "סלחתי כדבריך", אבל אברהם לא אשנה, אלא אי אשתכח (=אם ימצא) בהו זכאי, ואם לאו – לא. ועל דא לא הוה בעלמא אדם דיגן על דורו כמשה דאיהו רעיה מהימנא (=רועה נאמן).
דעתי, כי משה אמר ועתה אם תשא חטאתם, ברחמיך, ואם אין מחני נא תחתם מספר החיים ואסבול אני ענשם, כענין שאמר הכתוב (ישעיה נ"ג ה') והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעונותינו מוסר שלומנו עליו ובחבורתו נרפא לנו, והקב"ה השיבו, החוטא אמחה מספרי, ולא אותך שלא חטאת.
4. במה רואה הרמב"ן ובמה רואה הזהר בקטע זה את גדולתו של משה?