| א. חטא העגל |
ד"ה אלה אלוהיך: ולא נאמר אלה אלוהינו. מכאן שערב רב שעלו ממצרים הם שנקהלו על אהרן, והם שעשאוהו, ואחר כך הטעו את ישראל אחריו.
אלה אלהיך THESE ARE THY GODS, [O ISRAEL] — It does not state that they said “these are our gods, [O Israel]”; hence we may learn that it was the mixed multitude which came up from Egypt that gathered themselves together against Aaron, and it was they who made it and afterwards led Israel astray after it (Midrash Tanchuma, Ki Tisa 19).
ד"ה שיחת עמך: שיחת העם לא נאמר, אלא עמך - ערב רב שקיבלת מעצמך וגיירתם ולא נמלכת בי ואמרת: טוב שידבקו גרים בשכינה, הם שיחתו והשחיתו.
שחת עמך THY PEOPLE HAVE CORRUPTED THEMSELVES — It does not say the people have corrupted but “thy” people — the mixed multitude whom you received of your own accord and accepted as proselytes without consulting Me. You thought it a good thing that proselytes should be attached to the Shechina — now they have corrupted themselves and have corrupted others (Exodus Rabbah 42:6).
ד"ה אשר ילכו לפנינו: אלוהות הרבה איוו להם.
What they needed was a new "man of God." You can learn from Aharon's excuse to Moses that it is as I have explained: "They said to me, 'Make us a god to lead us' " - not a god to worship. He explained to Moshe, "As long as you were gone, they needed a guide. If you should return, they would leave him and follow you, as they had done at first." In fact, this is exactly what happened. As soon as the people saw Moshe, they abandoned the calf contemptuously, letting Moses burn it and grind it to powder without anyone intervening. In fact, they fled from the calf without Moshe's saying a word to them. If they had really worshipped the calf, they certainly would not have let Moshe burn it without stoning him to death!
ד"ה כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים: והיה מורה לנו הדרך נעלה בה, "לא ידענו מה היה לו", עתה צריכין לאלוהות הרבה אשר ילכו לפנינו. לשון רש"י. ואין לשונו מכוון. אבל הכתוב הזה הוא מפתח לדעת עניין העגל ומחשבת עושיו, כי בידוע שלא היו ישראל סבורים שמשה הוא האלהים, ושהוא בכוחו עשה להם האותות והמופתים, ומה טעם שיאמרו: כיון שהלך משה ממנו, נעשה אלוהים. ועוד, כי בפירוש אמרו "אלהים אשר ילכו לפנינו", לא שיהיו נותנין להם חיים בעולם הזה או בעולם הבא. אבל היו מבקשין משה אחר, אמרו, משה שהורה לנו הדרך ממצרים ועד הנה, שהיו המסעים "על פי ה' ביד משה" (במדבר ט כג), הנה אבד ממנו. נעשה לנו משה אחר שיורה הדרך לפנינו על פי ה' בידו. וזה טעם הזכירם "משה האיש אשר העלנו", לא האל אשר העלם, כי יצטרכו לאיש אלהים.
וכן תוכל להבין זה מתשובת אהרן אל משה רבינו "מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה" (להלן פסוק כא), והיתה תשובתו "ויאמרו לי קום עשה לנו אלהים: וגו', ואמר להם: "למי זהב התפרקו ויתנו לי ואשליכהו באש" (להלן פסוקים כג כד). והנה אהרן מתנצל למשה ואמר לו: "אל יחר אף אדוני" (להלן פסוק כב), והוא כמוסיף על חטאתו פשע, שאומר כי הם ביקשו ממנו עבודה זרה ועשאה להם בידיו, ולמה לא יחר אפו, ומה חטאה גדולה מזו.
אבל העניין כמו שאמרתי, שלא ביקשו העגל להיות להם לאל ממית ומחיה, וקיבלו עבודת אלוהותו עליהם, אבל ירצו שיהיה להם במקום משה מורה דרכם. וזהו התנצלותו של אהרן, טען כי לא אמרו לי רק שאעשה להם אלוהים אשר ילכו לפניהם במקומך, אדוני, שלא ידעו מה היה לך, ואם תשוב אם לא, ולכן הם היו צריכין למי שיורה להם דרכם, כל זמן שלא תהיה אתה עמהם, ואם אולי תשוב יעזבוהו וילכו אחריך כבראשונה.
וכן היה הדבר, כי כיון שראו העם את משה, מיד הניחו את העגל ובעטו בו, שהניחו לו לשרפו ולזרות עפרו על פני המים, ולא היה מהם חולק עליו כלל. וכן תראה שלא הוכיחם, ולא אמר להם כלום, אבל בבואו במחנה וירא את העגל ומחולות, מיד ברחו ממנו, והוא לקח העגל וישרוף אותו וישק אותו להם ולא מיאנו כלל. ואילו היה להם לאלהים, אין דרך שיניח אדם מלכו ואלוהיו לשרפת אש, הן ישרוף את תועבתם לעיניהם, ולא יסקלוהו?!
What they needed was a new "man of God." You can learn from Aharon's excuse to Moses that it is as I have explained: "They said to me, 'Make us a god to lead us' " - not a god to worship. He explained to Moshe, "As long as you were gone, they needed a guide. If you should return, they would leave him and follow you, as they had done at first." In fact, this is exactly what happened. As soon as the people saw Moshe, they abandoned the calf contemptuously, letting Moses burn it and grind it to powder without anyone intervening. In fact, they fled from the calf without Moshe's saying a word to them. If they had really worshipped the calf, they certainly would not have let Moshe burn it without stoning him to death!
ד"ה אלה אלוהיך ישראל: גם זה הכתוב יורה אותנו, כי אין טיפש בעולם שיחשוב כי הזהב הזה אשר היה באוזניהם הוא אשר הוציאם ממצרים, אבל אמרו כי כוח הצורה הזאת העלם משם.
והנה לא תמצא שיאמר בעגל בשום מקום אשר הוציאנו ממצרים, כי הם מודים במי שאמר "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (לעיל כ ב), כי שמו הגדול הוא המוציא אותם משם, אבל יאמרו במקומות רבים "אשר העלוך", כי יקחו זה במקום היד הגדולה המחרבת ים, השמה מעמקי ים דרך לעבור גאולים (ישעיה נא י). וזהו שנאמר (תהלים קו כא כב) "וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב", ושם נאמר "שכחו אל מושיעם עושה גדולות במצרים, נפלאות בארץ חם, נוראות על ים סוף" (שם פסוק כא), שכחו דברו אשר ציום, והנה עברו על "לא תעשה לך אלהים אחרים על פני" (לעיל כ ג), כאשר רמזתי שם, ותבין זה.
ראב"ע, הקדמתו לפרק זה:
אמר אברהם המחבר. צריך אני להאריך על דבר העגל. יש מהקדמונים שאמרו שנהרג חור והנה אהרן פחד. ויש מי שאמר כי פחד על ישראל אם יהרגוהו שה' ימיתם כולם. ועל דרך הפשט, אם מעשה העגל עבודה זרה, למה פחד אהרן שייהרג, והלוא מתו אחריו כמה חסידים מישראל שלא הגיעה מעלתם למעלת אהרן בחסידות לפרסת כף רגל אהרן, על ייחוד השם. והנה חברי דניאל הושלכו לכבשן האש בעבור לא השתחוו לצלם, ואיך יעשה אהרן פסל שהמעשה קשה מהשתחויה. והלוא אהרן קדוש השם היה ונביא על ישראל, ומצוות רבות ניתנו על ידו עם משה אחיו. והנה יהיה חור טוב ממנו, ואם הוא עשה עבודה זרה, חייב היה משה להורגו קודם עובדי העגל. והנה משה התפלל בעדו, והעובדים הרג. ואיך היה אחר כן מכפר על בני ישראל הוא וזרעו עד סוף כל הדורות?! ואל תשים לבך אל דבר "קח לך עגל בן בקר לחטאת", כי אינו על דבר העגל. כי הנה כמוהו ביום הכיפורים לכל כהן משוח מצוה לתת פר בן בקר לחטאת. ולא נוכל לומר בעבור חטאת האב, כי כל הכהנים היו בני אלעזר ובני איתמר, וכבר נולד פנחס ועוד בפרשה שיתנו ישראל שעיר עזים אחד לחטאת, והם לא עשו דמות שעיר. גם פרה אדומה איננה לכפר על עבודה זרה, רק לטהר הטמאים. וכל אנשי המחקר מודים כי השם לא יבחר שליח שידע כי בסופו יעבוד עבודה זרה, ואין כל נביא שליח. והנה ראינו שאמר משה לפני מותו "תומיך ואוריך לאיש חסידך". והנה לא הזכיר דבר העגל. רק לא נמצא בו אלא מה שנמצא במשה, והמה דבר מי מריבה כאשר אפרש במקומו. ויש אומרים כי ישראל רימו אהרן שעשו דפוס עגל, והשליך אהרן הזהב באש ולא הרגיש וראייתם - "ואשליכהו באש ויצא העגל הזה". וזה אינו נכון, כי אהרן איך בחרוֹ השם אם היה טיפש שירמוהו פתאים?! ועוד למה בנה מזבח לפניו, וציוה שיזבחו זבחים ועולות?! ואחרים אמרו: אין זה אהרן שעשה העגל אחי משה. גם זה הבל, כי הקהל לא נקהלו רק על ההווה תחת משה, וכן כתוב "והנה אהרן וחור", ואם היה אחר - למה לא הרגו אהרן או משה ברדתו מן ההר התפלל גם בעדו. כי איננו נכון שיעשה חסיד עבודה זרה בעבור אחרים, שלא ימותו. גם אומרים רבים כי פירוש "חג לה' מחר" - שהעובדים העגל יהיו נהרגים על יד משה. כי אין משמע דברו, רק אחר שבנה המזבח לפני העגל, ציוה להכריז במחנה שישחטו מחר במזבח שבנה. כמו "אסרו חג בעבותים". וכן עשו וישכימו ממחרת ויעלו עולות. ומחשבות הלב אינם מועילות, כי הנוקב את השם על פי דיבורו ייהרג. וככה האומר: נלכה ונעבדה אלוהים אחרים. והמפרש "אנכי עשו בכורך" - אנכי מה שאנכי, אבל עשו הוא בכורך, אינו פשט, ולא יצא מחכמת הדיבור. ואם ישאל אדם בבית דין את חבירו: האתה הוא חבירי שהלויתי לך כך וכך? ואמר: אני לא. יוכל לומר: מחשבתי היתה שאני חבירו לא יותר. גם ככה דברי דניאל לנבוכדנצאר "מרי חלמא לשנאך", דרך מוסר. ועתה אומר לך דעת הגאון רב סעדיה. אמר, כי אהרן עשה בערמה כאשר עשה יהוא. על כן בנה מזבח. והקשה על נפשו. אם כן למה התנאף השם בו? והנה השיב: בעבור שלא הרגם מיד, כאשר עשה משה בבואו. גם זה איננו נכון, כי הוא קרא חג לה' מחר. וזה השם הוא שם עצם לכבוד השם. ולא יתערב אחר עמו כמלת אלוהים שהוא לענינים רבים. ועוד, למה הזכיר זה בענותו למשה, כי הוא אומר "ואשליכהו באש". ואין המענה דומה לשאלה. ועתה אחל לפרש דרך קצרה קצת הסוד. חלילה חלילה שעשה אהרן עבודה זרה. גם ישראל לא ביקשו עבודה זרה, רק חשבו שמת משה, שהסיעם מים סוף, כאשר פירש. כי ראו שהמן אינו יורד בהר סיני, ומשה התעכב שם ארבעים יום. ואין כוח באדם לחיות זה הזמן בלא מאכל, כי הוא לא אמר להם מתי ירד. גם הוא לא ידע. כי השם אמר לו: עלה אלי ההרה ושב שם עד שאתן לך לוחות הברית. ומלת אלהים כבוד חונה בצורת גוויה. וככה אמרו "אשר ילכו לפנינו". ואם תשים לבך אל המסע הראשון, אז תבין זה. והנה לכבוד השם נעשה. על כן בנה אהרן מזבח לפניו והכריז שיזבחו מחר לכבוד השם, וכן עשו כאשר ציום. וזו תשובת אהרן כי נקהלו עליו, וכמו שהודיעתיך כי כל קהילה ואחריה על היא לגנאי. ואם אחריה אל היא לשבח. כמו "ויקהלו אל המלך שלמה". וזה "אתה ידעת את העם כי ברע הוא", כי אני לא עשיתי רע להם, כי לא ביקשו רק אשר ילך לפניהם, ולכבוד השם עשיתיו. רק בעבור שישראל היו מעורבים עם ערב רב. וזהו "כי ברע הוא", ולא אמר "רע הוא" וחשבו מעטים מישראל שהיתה עבודה זרה, והביאו זבחים והשתחוו לו ואמרו "אלה אלהיך ישראל". ואל תתמה בעבור שהכתוב אומר "כי שחת עמך סרו מהר". כי לא כתוב כל עמך. הלא תראה כי לא מעל בחרם רק עכן לבדו, והנה כתוב "חטא ישראל גם עברו גם גנבו גם כיחשו גם שמו בכליהם". והנה כל עובדי העגל לשם עבודה זרה, שאמרו "אלה אלוהיך ישראל", או היתה כן במחשבתם לא היו רק שלושת אלפים. והנה הם חצי עשירית עשירית המחנה. והכלל כי לא נעשה כהוגן על דרך שנחשב לפתאים שהיה עבודה זרה. ואל תתמה בעבור שהתאנף השם באהרן. כי זה בעבור שהיה הוא הסיבה, כי הנה נענש עם משה אחיו על דבר מי מריבה ולא חטאו בזדון. וכתוב עליהם "לא האמנתם בי", "מריתם", "מעלתם".
אמר אברהם המחבר. צריך אני להאריך על דבר העגל. יש מהקדמונים שאמרו שנהרג חור והנה אהרן פחד. ויש מי שאמר כי פחד על ישראל אם יהרגוהו שה' ימיתם כולם. ועל דרך הפשט, אם מעשה העגל עבודה זרה, למה פחד אהרן שייהרג, והלוא מתו אחריו כמה חסידים מישראל שלא הגיעה מעלתם למעלת אהרן בחסידות לפרסת כף רגל אהרן, על ייחוד השם. והנה חברי דניאל הושלכו לכבשן האש בעבור לא השתחוו לצלם, ואיך יעשה אהרן פסל שהמעשה קשה מהשתחויה. והלוא אהרן קדוש השם היה ונביא על ישראל, ומצוות רבות ניתנו על ידו עם משה אחיו. והנה יהיה חור טוב ממנו, ואם הוא עשה עבודה זרה, חייב היה משה להורגו קודם עובדי העגל. והנה משה התפלל בעדו, והעובדים הרג. ואיך היה אחר כן מכפר על בני ישראל הוא וזרעו עד סוף כל הדורות?! ואל תשים לבך אל דבר "קח לך עגל בן בקר לחטאת", כי אינו על דבר העגל. כי הנה כמוהו ביום הכיפורים לכל כהן משוח מצוה לתת פר בן בקר לחטאת. ולא נוכל לומר בעבור חטאת האב, כי כל הכהנים היו בני אלעזר ובני איתמר, וכבר נולד פנחס ועוד בפרשה שיתנו ישראל שעיר עזים אחד לחטאת, והם לא עשו דמות שעיר. גם פרה אדומה איננה לכפר על עבודה זרה, רק לטהר הטמאים. וכל אנשי המחקר מודים כי השם לא יבחר שליח שידע כי בסופו יעבוד עבודה זרה, ואין כל נביא שליח. והנה ראינו שאמר משה לפני מותו "תומיך ואוריך לאיש חסידך". והנה לא הזכיר דבר העגל. רק לא נמצא בו אלא מה שנמצא במשה, והמה דבר מי מריבה כאשר אפרש במקומו. ויש אומרים כי ישראל רימו אהרן שעשו דפוס עגל, והשליך אהרן הזהב באש ולא הרגיש וראייתם - "ואשליכהו באש ויצא העגל הזה". וזה אינו נכון, כי אהרן איך בחרוֹ השם אם היה טיפש שירמוהו פתאים?! ועוד למה בנה מזבח לפניו, וציוה שיזבחו זבחים ועולות?! ואחרים אמרו: אין זה אהרן שעשה העגל אחי משה. גם זה הבל, כי הקהל לא נקהלו רק על ההווה תחת משה, וכן כתוב "והנה אהרן וחור", ואם היה אחר - למה לא הרגו אהרן או משה ברדתו מן ההר התפלל גם בעדו. כי איננו נכון שיעשה חסיד עבודה זרה בעבור אחרים, שלא ימותו. גם אומרים רבים כי פירוש "חג לה' מחר" - שהעובדים העגל יהיו נהרגים על יד משה. כי אין משמע דברו, רק אחר שבנה המזבח לפני העגל, ציוה להכריז במחנה שישחטו מחר במזבח שבנה. כמו "אסרו חג בעבותים". וכן עשו וישכימו ממחרת ויעלו עולות. ומחשבות הלב אינם מועילות, כי הנוקב את השם על פי דיבורו ייהרג. וככה האומר: נלכה ונעבדה אלוהים אחרים. והמפרש "אנכי עשו בכורך" - אנכי מה שאנכי, אבל עשו הוא בכורך, אינו פשט, ולא יצא מחכמת הדיבור. ואם ישאל אדם בבית דין את חבירו: האתה הוא חבירי שהלויתי לך כך וכך? ואמר: אני לא. יוכל לומר: מחשבתי היתה שאני חבירו לא יותר. גם ככה דברי דניאל לנבוכדנצאר "מרי חלמא לשנאך", דרך מוסר. ועתה אומר לך דעת הגאון רב סעדיה. אמר, כי אהרן עשה בערמה כאשר עשה יהוא. על כן בנה מזבח. והקשה על נפשו. אם כן למה התנאף השם בו? והנה השיב: בעבור שלא הרגם מיד, כאשר עשה משה בבואו. גם זה איננו נכון, כי הוא קרא חג לה' מחר. וזה השם הוא שם עצם לכבוד השם. ולא יתערב אחר עמו כמלת אלוהים שהוא לענינים רבים. ועוד, למה הזכיר זה בענותו למשה, כי הוא אומר "ואשליכהו באש". ואין המענה דומה לשאלה. ועתה אחל לפרש דרך קצרה קצת הסוד. חלילה חלילה שעשה אהרן עבודה זרה. גם ישראל לא ביקשו עבודה זרה, רק חשבו שמת משה, שהסיעם מים סוף, כאשר פירש. כי ראו שהמן אינו יורד בהר סיני, ומשה התעכב שם ארבעים יום. ואין כוח באדם לחיות זה הזמן בלא מאכל, כי הוא לא אמר להם מתי ירד. גם הוא לא ידע. כי השם אמר לו: עלה אלי ההרה ושב שם עד שאתן לך לוחות הברית. ומלת אלהים כבוד חונה בצורת גוויה. וככה אמרו "אשר ילכו לפנינו". ואם תשים לבך אל המסע הראשון, אז תבין זה. והנה לכבוד השם נעשה. על כן בנה אהרן מזבח לפניו והכריז שיזבחו מחר לכבוד השם, וכן עשו כאשר ציום. וזו תשובת אהרן כי נקהלו עליו, וכמו שהודיעתיך כי כל קהילה ואחריה על היא לגנאי. ואם אחריה אל היא לשבח. כמו "ויקהלו אל המלך שלמה". וזה "אתה ידעת את העם כי ברע הוא", כי אני לא עשיתי רע להם, כי לא ביקשו רק אשר ילך לפניהם, ולכבוד השם עשיתיו. רק בעבור שישראל היו מעורבים עם ערב רב. וזהו "כי ברע הוא", ולא אמר "רע הוא" וחשבו מעטים מישראל שהיתה עבודה זרה, והביאו זבחים והשתחוו לו ואמרו "אלה אלהיך ישראל". ואל תתמה בעבור שהכתוב אומר "כי שחת עמך סרו מהר". כי לא כתוב כל עמך. הלא תראה כי לא מעל בחרם רק עכן לבדו, והנה כתוב "חטא ישראל גם עברו גם גנבו גם כיחשו גם שמו בכליהם". והנה כל עובדי העגל לשם עבודה זרה, שאמרו "אלה אלוהיך ישראל", או היתה כן במחשבתם לא היו רק שלושת אלפים. והנה הם חצי עשירית עשירית המחנה. והכלל כי לא נעשה כהוגן על דרך שנחשב לפתאים שהיה עבודה זרה. ואל תתמה בעבור שהתאנף השם באהרן. כי זה בעבור שהיה הוא הסיבה, כי הנה נענש עם משה אחיו על דבר מי מריבה ולא חטאו בזדון. וכתוב עליהם "לא האמנתם בי", "מריתם", "מעלתם".
ר' יהודה הלוי, הכוזרי מאמר א, סעיף צ"ז:
אמר החבר: העמים כולם בזמן ההוא היו עובדי תמונות, ואילו באו פילוסופים אל חכמי אומה אחת, והביאו בפניהם ראיה על אחדות האלוה ועל ריבונותו, אי אפשר היה לחכמים אלו בלא שייחדו תמונה אליה אפשר לכוון בעבודת האלוה, ובלא שיאמרו לעמם ולהמונם כי תמונה זו ידבק בה עניין אלוהי, וכי מיוחדת היא בתכונות נפלאות. ומפלאות תכונות אלו יש שהיו מייחסים אותן למקור אלוהי, כמו שאנו נוהגים כיום במקומות המקודשים בעינינו, שאנו רואים גם בעפרם ובאבניהם מקור ברכה, ויש שהיו מייחסים אותן לרוחניות אחד הכוכבים או המזלות או לטליסמאות וכדומה. כך לא הסכים אז ההמון על שום תורה אם לא נקשרה בדמיונו עם תמונה מוחשת שאפשר לכוון אליה. והנה בני ישראל אף הם הובטח להם כי ירד אליהם מעם האלוה דבר מה, אשר יראוהו ויכוונו אליו כשם שכיוונו בצאתם ממצרים אל עמוד הענן ואל עמוד האש, שהיו מסתכלים בהם ומכבדים אותם ופונים אליהם ומשתחוים נכחם לאלוה יתברך (וכן היו פונים אל הענן שירד על משה בכל עת דבר האלוה אתו והיו עומדים ומשתחוים נכחו לאלהים). ומששמעו בני העם את הדיבור האלוהי בעשרת הדברות, ומשה עלה אל ההר מתוך ציפיה ללוחות הכתובים אשר יוריד אל העם ולאורו (אשר יראה בהר למען) יעשה כתבניתו לעם, והיה להם דבר נראה לעין אליו יכוונו, ובארון הברית האלוהית הבריאה החדשה אשר יברא האלוה, רצוני לומר שני הלוחות, ונוסף על אלה הענן אשר יכסה את הארון והאור האלוהי והמופתים שיראו בעבורו נשארו עומדים ומצפים לרדת משה. בעודם באותה רוממות, שבה היו ביום מעמד הר סיני, לא שינו פארם ועדים ובגדיהם אשר לבשו ונשארו עומדים במצבם זה ממתינים לבוא משה מרגע לרגע. אולם משה נשאר בהר ארבעים יום, אם כי לא לקח אתו צידה לדרך ולא נפרד מהם. ויהי כהולך על מנת לשוב בו ביום, אז גברה האכזבה אצל אחדים מבני ההמון הרב ההוא. אותה שעה התחיל העם להיחלק לכיתות כי רבו ביניהם הדעות והסברות, ולבסוף הרגישו אחדים מהם צורך לבקש להם נעבד שיוכלו לפנות אליו ככל האומות, אך גם לא כיחשו באלוהותו של מוציאם מארץ מצרים. הם ביקשו רק כי יהיה אתם תמיד נעבד מוחש, אליו יוכלו לרמז מדי ספרם את נפלאות אלהיהם, כאשר עשו זאת לימים אותם המאמינים, אשר בראותם את הארון אשר עשה משה עליו השלום קראו: הנה האלוה. וכמו שאנו עושים כיום ברומזנו לשמים, ולכל דבר שנתאמת אצלנו כי תנועתו אינה כי אם ברצון האלוה בלבד, לא במקרה ולא ברצון אדם ולא בכוח מכוחות הטבע. חטאת העם היתה אפוא רק בזה שעשו להם תמונה דבר שנאסר עליהם, ובזה שייחסו כוח אלוהי לדבר אשר עשו בידיהם ומרצונם בלי אשר באה על כך מצות האלוה. אף יש להם התנצלות על זה במחלוקת שנפלה ביניהם קודם לכן. נוסף על כך לא היו עובדי הנעבד ההוא כי אם שלושת אלפים איש מתוך ציבור של שש מאות אלף איש אשר להתנצלות יחידי הסגולה שסייעו בעשית הנעבד אולי היתה כוונתם כי יתברר מי הוא החוטא, ומי הוא המאמין למען ייהרג החוטא, אשר יעבוד לעגל. ואם נחשב דבר זה להם לעוון אין זה כי אם בגלל הוציאם מן הכוח אל הפועל חטא, אשר עד הנה היה רק מחשבה צפונה בלב כל. חטאת העגל לא היה אפוא יציאה מעבודת אל מוציאם ממצרים, כי אם עבירה על אחת ממצוותיו, כי הוא יתברך אסר את עבודת התמונות, והם עשו להם תמונה. היה עליהם להוסיף להמתין למשה ולא לעשות להם סמל מדעתם ולקבוע מקום אליו יכוונו ולא לבנות להם מזבח ולהעלות עליו קרבנות. כל זה בא להם בעצת האצטגנינים ובעלי הטליסמאות שבינהם, אשר חשבו את עבודתם הם שהיו עובדים לפי הקשי הדמיון קרובה לעבודת האמת. אולם דרכם בזה לא היתה כי אם כדרך הכסיל שהזכרנו למעלה, אשר נכנס לאוצר תרופות של רופא והרג בני אדם באותן תרופות אשר קודם לכן היו מתרפאים בהן. אכן העם לא חשב כלל כי על ידי מעשה זה הוא יוצא מעבודת האלוה. ולהפך, לדעתם היה מעשה זה משום השתדלות יתר בעבודת האלוה, ולכן באו אל אהרון, ואהרון ברצותו לגלות את מחשבותיהם הנסתרות סיע במעשה, ולא נחשב לו הדבר לעוון, כי אם בגלל הוציאו את חטא העם מן הכוח אל הפועל. והנה המעשה ההוא מוזר ומגונה בעינינו, כי בזמננו בטלה עבודת התמונות אצל רב האומות, אולם הדור ההוא היה מעשה כזה מקובל, כי כל האומות היו עובדות תמונות. ואילו היתה חטאתם בזה שבנו להם מרצונם בית מיוחד לעבודת האלוה, וקבעוהו מקום לתפילתם, והיו מקריבים בו קרבנות ומרבים לכבדו, לא היה דבר זה זר בעינינו, שכן אנחנו נוהגים כך היום לבנות לנו בתי תפילה לפי בחירתינו ולגדל כבודם ולייחס להם ברכות שנתברכנו בהן. ויש שאנו אומרים כי האלוה שוכן בתוכם ומלאכיו חונים סביבם. ולולא היה דבר זה נחוץ לנו לשם שמירה על אחדות קהלנו, היה מוזר מאוד בעינינו כשם שהיה מגונה בעיני אבותינו בימי המלכים, אשר מוחים ביד הקהל שרצה לבנות היכלות מיוחדים לעבודת האלוה, שהיו נקראים במות וטובי המלכים היו הורסים את ההיכלות ההם, למען לא יינתן כבוד כי אם לבית אשר בחר בו האלוה, ורק בדרך העבודה אשר ציוה עליה. ולעומת זה, אותן התמונות שהתירן האלוה, הכרובים למשל, לא נראו לעם כדבר מוזר.
אמר החבר: העמים כולם בזמן ההוא היו עובדי תמונות, ואילו באו פילוסופים אל חכמי אומה אחת, והביאו בפניהם ראיה על אחדות האלוה ועל ריבונותו, אי אפשר היה לחכמים אלו בלא שייחדו תמונה אליה אפשר לכוון בעבודת האלוה, ובלא שיאמרו לעמם ולהמונם כי תמונה זו ידבק בה עניין אלוהי, וכי מיוחדת היא בתכונות נפלאות. ומפלאות תכונות אלו יש שהיו מייחסים אותן למקור אלוהי, כמו שאנו נוהגים כיום במקומות המקודשים בעינינו, שאנו רואים גם בעפרם ובאבניהם מקור ברכה, ויש שהיו מייחסים אותן לרוחניות אחד הכוכבים או המזלות או לטליסמאות וכדומה. כך לא הסכים אז ההמון על שום תורה אם לא נקשרה בדמיונו עם תמונה מוחשת שאפשר לכוון אליה. והנה בני ישראל אף הם הובטח להם כי ירד אליהם מעם האלוה דבר מה, אשר יראוהו ויכוונו אליו כשם שכיוונו בצאתם ממצרים אל עמוד הענן ואל עמוד האש, שהיו מסתכלים בהם ומכבדים אותם ופונים אליהם ומשתחוים נכחם לאלוה יתברך (וכן היו פונים אל הענן שירד על משה בכל עת דבר האלוה אתו והיו עומדים ומשתחוים נכחו לאלהים). ומששמעו בני העם את הדיבור האלוהי בעשרת הדברות, ומשה עלה אל ההר מתוך ציפיה ללוחות הכתובים אשר יוריד אל העם ולאורו (אשר יראה בהר למען) יעשה כתבניתו לעם, והיה להם דבר נראה לעין אליו יכוונו, ובארון הברית האלוהית הבריאה החדשה אשר יברא האלוה, רצוני לומר שני הלוחות, ונוסף על אלה הענן אשר יכסה את הארון והאור האלוהי והמופתים שיראו בעבורו נשארו עומדים ומצפים לרדת משה. בעודם באותה רוממות, שבה היו ביום מעמד הר סיני, לא שינו פארם ועדים ובגדיהם אשר לבשו ונשארו עומדים במצבם זה ממתינים לבוא משה מרגע לרגע. אולם משה נשאר בהר ארבעים יום, אם כי לא לקח אתו צידה לדרך ולא נפרד מהם. ויהי כהולך על מנת לשוב בו ביום, אז גברה האכזבה אצל אחדים מבני ההמון הרב ההוא. אותה שעה התחיל העם להיחלק לכיתות כי רבו ביניהם הדעות והסברות, ולבסוף הרגישו אחדים מהם צורך לבקש להם נעבד שיוכלו לפנות אליו ככל האומות, אך גם לא כיחשו באלוהותו של מוציאם מארץ מצרים. הם ביקשו רק כי יהיה אתם תמיד נעבד מוחש, אליו יוכלו לרמז מדי ספרם את נפלאות אלהיהם, כאשר עשו זאת לימים אותם המאמינים, אשר בראותם את הארון אשר עשה משה עליו השלום קראו: הנה האלוה. וכמו שאנו עושים כיום ברומזנו לשמים, ולכל דבר שנתאמת אצלנו כי תנועתו אינה כי אם ברצון האלוה בלבד, לא במקרה ולא ברצון אדם ולא בכוח מכוחות הטבע. חטאת העם היתה אפוא רק בזה שעשו להם תמונה דבר שנאסר עליהם, ובזה שייחסו כוח אלוהי לדבר אשר עשו בידיהם ומרצונם בלי אשר באה על כך מצות האלוה. אף יש להם התנצלות על זה במחלוקת שנפלה ביניהם קודם לכן. נוסף על כך לא היו עובדי הנעבד ההוא כי אם שלושת אלפים איש מתוך ציבור של שש מאות אלף איש אשר להתנצלות יחידי הסגולה שסייעו בעשית הנעבד אולי היתה כוונתם כי יתברר מי הוא החוטא, ומי הוא המאמין למען ייהרג החוטא, אשר יעבוד לעגל. ואם נחשב דבר זה להם לעוון אין זה כי אם בגלל הוציאם מן הכוח אל הפועל חטא, אשר עד הנה היה רק מחשבה צפונה בלב כל. חטאת העגל לא היה אפוא יציאה מעבודת אל מוציאם ממצרים, כי אם עבירה על אחת ממצוותיו, כי הוא יתברך אסר את עבודת התמונות, והם עשו להם תמונה. היה עליהם להוסיף להמתין למשה ולא לעשות להם סמל מדעתם ולקבוע מקום אליו יכוונו ולא לבנות להם מזבח ולהעלות עליו קרבנות. כל זה בא להם בעצת האצטגנינים ובעלי הטליסמאות שבינהם, אשר חשבו את עבודתם הם שהיו עובדים לפי הקשי הדמיון קרובה לעבודת האמת. אולם דרכם בזה לא היתה כי אם כדרך הכסיל שהזכרנו למעלה, אשר נכנס לאוצר תרופות של רופא והרג בני אדם באותן תרופות אשר קודם לכן היו מתרפאים בהן. אכן העם לא חשב כלל כי על ידי מעשה זה הוא יוצא מעבודת האלוה. ולהפך, לדעתם היה מעשה זה משום השתדלות יתר בעבודת האלוה, ולכן באו אל אהרון, ואהרון ברצותו לגלות את מחשבותיהם הנסתרות סיע במעשה, ולא נחשב לו הדבר לעוון, כי אם בגלל הוציאו את חטא העם מן הכוח אל הפועל. והנה המעשה ההוא מוזר ומגונה בעינינו, כי בזמננו בטלה עבודת התמונות אצל רב האומות, אולם הדור ההוא היה מעשה כזה מקובל, כי כל האומות היו עובדות תמונות. ואילו היתה חטאתם בזה שבנו להם מרצונם בית מיוחד לעבודת האלוה, וקבעוהו מקום לתפילתם, והיו מקריבים בו קרבנות ומרבים לכבדו, לא היה דבר זה זר בעינינו, שכן אנחנו נוהגים כך היום לבנות לנו בתי תפילה לפי בחירתינו ולגדל כבודם ולייחס להם ברכות שנתברכנו בהן. ויש שאנו אומרים כי האלוה שוכן בתוכם ומלאכיו חונים סביבם. ולולא היה דבר זה נחוץ לנו לשם שמירה על אחדות קהלנו, היה מוזר מאוד בעינינו כשם שהיה מגונה בעיני אבותינו בימי המלכים, אשר מוחים ביד הקהל שרצה לבנות היכלות מיוחדים לעבודת האלוה, שהיו נקראים במות וטובי המלכים היו הורסים את ההיכלות ההם, למען לא יינתן כבוד כי אם לבית אשר בחר בו האלוה, ורק בדרך העבודה אשר ציוה עליה. ולעומת זה, אותן התמונות שהתירן האלוה, הכרובים למשל, לא נראו לעם כדבר מוזר.
ר' יהודה הלוי, הכוזרי מאמר א, סעיף צ"ז:
ועם כל זה בא העונש על האנשים אשר עבדו את העגל ביום ההוא ונהרגו, אך מספרם הגיע רק לשלושת אלפים איש מבין שש מאות אלף, ולא פסק המן מלרדת על העם, ולא הענן מלסוכך עליהם, ועמוד האש מלהנחותם, והנבואה התמידה ונתגברה ביניהם, ולא נעדרה מהם סגולה אחת מכל הסגולות אשר חוננו בהן, חוץ משני הלוחות אשר שיבר משה עליו השלום, אך מיד התפלל להשבתם, והושבו להם שני לוחות אבנים כראשונים, כי כיפר להם החטא ההוא.
ועם כל זה בא העונש על האנשים אשר עבדו את העגל ביום ההוא ונהרגו, אך מספרם הגיע רק לשלושת אלפים איש מבין שש מאות אלף, ולא פסק המן מלרדת על העם, ולא הענן מלסוכך עליהם, ועמוד האש מלהנחותם, והנבואה התמידה ונתגברה ביניהם, ולא נעדרה מהם סגולה אחת מכל הסגולות אשר חוננו בהן, חוץ משני הלוחות אשר שיבר משה עליו השלום, אך מיד התפלל להשבתם, והושבו להם שני לוחות אבנים כראשונים, כי כיפר להם החטא ההוא.
דעות שונות לחכמים ולמפרשים בעניין חטא העגל – מהן? כיצד השתדלו החכמים הנ"ל ללמד זכות על ישראל, וכיצד ביארו את חטא העגל?
| ב. השוואת מפרשים |
האברבנאל, מקשה:
איך אהרן קדוש השם מלאו לבו לעשות פסל מסכה להכשיל בו ישראל, ואיככה נביא קדוש אלוקים היה חוטא ומחטיא את הרבים?
איך אהרן קדוש השם מלאו לבו לעשות פסל מסכה להכשיל בו ישראל, ואיככה נביא קדוש אלוקים היה חוטא ומחטיא את הרבים?
מה עונים לשאלה זו המפרשים הנ"ל (המובאים בשאלה א) והמפרשים הבאים?
קרא גם:
ד"ה באוזני נשיכם: אמר אהרן בלבו: הנשים והילדים חסים בתכשיטיהן הן, שמא יתעכב הדבר ובתוך כך יבוא משה. והם לא המתינו ופרקו מעל עצמן.
באזני נשיכם [BREAK OFF THE GOLDEN PENDANTS], WHICH ARE IN THE EARS OF YOUR WIVES — Aaron said to himself: women and children have a love for their ornaments; perhaps the matter will be delayed because they will hesitate to give their ornaments, and in the meantime Moses may arrive. They (the men), however, did not wait until the women and children made up their minds but they took the ornaments off themselves (cf. v. 3: they took off the pendants which were in their ears; there is no reference to the pendants belonging to the women) (Midrash Tanchuma, Ki Tisa 21).
ד"ה עגל מסכה: כיון שהשליכו לאור בכּוּר, באו מכשפי ערב רב, שעלו עמהם ממצרים, ועשאוהו בכשפים ויש אומרים: מיכה היה שם ,שיצא מתוך דמוסי בנין שנתמעך בו במצרים, והיה בידו שֵׁם וטס שכתב בו משה "עלה שור, עלה שור", להעלות ארונו של יוסף מתוך נילוס, והשליכו לתוך הכיור ויצא העגל (סנהדרין קא).
עגל מסכה A MOLTEN CALF — As soon as he (Aaron) had thrown it (the gold) into the fire in a melting pot the magicians amongst the mixed multitude who had come up with them from Egypt came and made it (the golden calf) by their magic art. There are some who say that Micah the idolator mentioned in Judges ch. 17, was there, who had been drawn forth from the foundations of a building in Egypt where he was nearly crushed. He had in his possession a “supernatural name” (שם) and a plate upon which Moses had written: “Come up, ox, come up, ox!” in order to raise the coffin of Joseph who is compared to an ox (cf. Deuteronomy 33:17) out of the Nile, and he cast it (the plate) into the melting pot and the calf (the young ox) came out (ויצא העגל הזה) (Midrash Tanchuma, Ki Tisa 19).
ד"ה אלה אלהיך: ולא נאמר אלה אלהינו מכאן שערב רב שעלו ממצרים הם שנקהלו על אהרן והם שעשאוהו ואחר כך הטעו את ישראל אחריו.
אלה אלהיך THESE ARE THY GODS, [O ISRAEL] — It does not state that they said “these are our gods, [O Israel]”; hence we may learn that it was the mixed multitude which came up from Egypt that gathered themselves together against Aaron, and it was they who made it and afterwards led Israel astray after it (Midrash Tanchuma, Ki Tisa 19).
ד"ה חג לה' מחר: ולא היום שמא יבוא משה קודם שיעבדוהו זהו פשוטו, ומדרשו בויקרא רבה: דברים הרבה ראה אהרן: ראה חור בן אחותו שהיה מוכיחם והרגוהו, וזהו "ויבן (לשון בינה) מזבח לפניו" - ויבן מזבוח לפניו. ועוד ראה ואמר: מוטב שייתלה בי הסרחון ולא בהם. ועוד ראה ואמר: אם הם בונים את המזבח - זה מביא צרור, וזה מביא אבן, ונמצאת מלאכתן עשויה בבת אחת. מתוך שאני בונה אותו ומתעצל במלאכתי, בין כך ובין כך - משה בא.
ויקרא חג לה׳ מחר AND CALLED OUT … TO-MORROW IS A FESTIVAL TO THE LORD — to-morrow, not to-day, for he hoped that Moses might return before they would worship it (the calf). This is the plain meaning of the verse. The Midrashic explanation of it in Leviticus Rabbah 10:3 (— it supplies an object to the verb וירא —) is: Aaron saw many things; he saw Hur, his sister’s son, who had reprimanded them, and whom they had killed. This is the meaning of ויבן מזבח, viz., וַיָבֶן, he realized (taking the word as from the root בון, to understand, to realize) מִזָּבוּחַ לפניו from him who lay slaughtered before him (מזבח is vowelled to be read as מִזָּבוּחַ) what would happen to him if he offered resistance. A further explanation of וירא אהרן in the Midrash is: He saw what the situation was and said: It is better that the offence should attach itself to me than to them. And yet a further Midrashic explanation of וירא is: He looked into the matter and said: If they build this altar themselves, one will bring a clod and another a stone and the result will be that their work will be accomplished all at once; through myself building it and being dilatory in my work, in the meantime Moses may come.
ד"ה חג לה' מחר: ולא תערבבו שמחתו באל אחר.
חג לה' מחר. So that you will not mix the joy of serving the Lord with any other kind of joy.
ד"ה וירא אהרן: טעם זה הכתוב שראה אותם ברע (להלן פסוק כב) מכוונים אל העגל, וקם ובנה מזבח, וקרא "חג לה' מחר", שיזבחו לשם המיוחד על המזבח אשר בנה הוא לשמו, ולא יבנו הם מזבחות לבושת פניהם, ולא תהיה כוונתם בזבחים בלתי לה' לבדו.
ויתכן שאמר "מחר" להאריך להם, אולי יבוא משה, ויעזבו את העגל, והם השכימו בבוקר ויעלו עולות ויגישו שלמים. ולא אמר הכתוב ויעלו לו עולות ויגישו לו שלמים, והעניין, מפני שהיו בהם מכוונים לשם הקדוש ברוך הוא, כאשר אמר אהרן, ומהם משחיתים וזובחים לעגל. ועל אלה אמר הקדוש ברוך הוא למשה (להלן פסוק ח) "וישתחוו לו ויזבחו לו", כי הם החטאים. ואם אולי היה אהרן המקריב קרבנות, אמר סתם "ויעלו עולות ויגישו שלמים", כי הוא מכוין לשם ה', והם דעתם אל העגל אשר עשו, והיו הבעלים מפגלין.
When Aharon saw. He saw them "bent on evil." He built an altar...and...announced: "Tomorrow shall be a festival to the Lord!" so that they would be sacrificing to the Lord, on the altar that he built, rather than building their own "altars to Shame" and sacrificing to someone other than God alone. It is possible that he said "Tomorrow" in order to delay until Moshe returned....Notice that is does not say they offered sacrifices "to it." For some of them were directing their worship toward the Holy One, as Aharon had announced, while others were indeed sacrificing to the calf...And, if perhaps, it was Aharon who offered the sacrifices, this would explain why the subject of "bowed low to it and sacrificed to it," is not made explicit. Aharon's action was directed toward God, but their intention was to offer it to the calf.
ד"ה אתה ידעת: יאמר כי הם בדרך רעה, כי אמרו לי לעשות להם מורה דרך במקום אדוני עד שובו אלי, אולי ישוב, ונתנו לי הזהב ואשליכהו באש. והנה יצא להם העגל הזה, כי הם חשבו בו מחשבה רעה שישתחוו לו ויזבחו לו, ובעבור שלא רצה אהרן להאריך בסורחנן, קיצר ואמר: "ויצא העגל הזה", שיצא להם העניין הרע הזה אשר אדוני רואה.
דעת זקנים מבעלי התוספות, פסוק ב':
ד"ה פרקו: אהרן לשם שמים נתכוון. אמר: אם אומר להם כָּלב או נחשון יהיה ראש עליכם אם ימליכוהו עליהם כשיבא משה אם יורידוהו מגדולתו תרבה קטטה ביניהם ויבואו לידי שפיכות דמים. ואם אומר לא אתן ראש עליהם הם יתנו מעצמם ויהי' הקטטה, ואם אומר אני אהיה ראש עליהם - שמא יקשה בעיני משה, אעסיקם בדברים שאין להם ממש עד שיבא משה ולכך אמר פרקו לפי שהנשים חסות על תכשיטיהן וישימו ערבוביא בדבר.
ד"ה פרקו: אהרן לשם שמים נתכוון. אמר: אם אומר להם כָּלב או נחשון יהיה ראש עליכם אם ימליכוהו עליהם כשיבא משה אם יורידוהו מגדולתו תרבה קטטה ביניהם ויבואו לידי שפיכות דמים. ואם אומר לא אתן ראש עליהם הם יתנו מעצמם ויהי' הקטטה, ואם אומר אני אהיה ראש עליהם - שמא יקשה בעיני משה, אעסיקם בדברים שאין להם ממש עד שיבא משה ולכך אמר פרקו לפי שהנשים חסות על תכשיטיהן וישימו ערבוביא בדבר.
דעת זקנים מבעלי התוספות, פסוק ב':
ד"ה ויצר: שהיה עושה בו צורות כדי לאחר ולהשהות עד שיבא משה וכל כונתו היתה לשם שמים כמו שמצינו שהכתוב משבחו דכתיב: "כי שפתי כהן ישמרו דעת" וכתיב: "ורבים השיב מעון" זה עון העגל ואלו הרגוהו לא היתה להם תקנה ויתקיים בהם "אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא".
ד"ה ויצר: שהיה עושה בו צורות כדי לאחר ולהשהות עד שיבא משה וכל כונתו היתה לשם שמים כמו שמצינו שהכתוב משבחו דכתיב: "כי שפתי כהן ישמרו דעת" וכתיב: "ורבים השיב מעון" זה עון העגל ואלו הרגוהו לא היתה להם תקנה ויתקיים בהם "אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא".
מדרש רבה תצוה ל"ז ב':
ומשה היה סבור שהיה אהרן שותף עמהם והיה בלבו עליו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: משה, יודע אני כוונתו של אהרן היאך היתה לטובה. משל לבן מלכים שזחה דעתו עליו ונטל את הציפורן לחתור בית אביו. אמר לו פדגוגו: אל תיגע עצמך, תן לי, ואני אחתור. הציץ המלך עליו ואמר לו: יודע אני היאך היתה כוונתך. חייך, איני משליט בריה על פלטין שלי, אלא אתה. כך בשעה שאמרו ישראל לאהרן "קום עשה לנו אלוהים", אמר להם: "פרקו נזמי הזהב". אמר להם: אני כהן, ואני אעשה אותו ואקריב לפניו. והוא לא נתעסק אלא לעכבן, עד שיבוא משה. אמר לו הקדוש ברוך הוא: יודע אני היאך היתה כוונתך. חייך, איני משליט על קרבנותיהן של בני אלא אתה, שנאמר (שמות כ"ח א') ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך... לכהנו לי.
ומשה היה סבור שהיה אהרן שותף עמהם והיה בלבו עליו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: משה, יודע אני כוונתו של אהרן היאך היתה לטובה. משל לבן מלכים שזחה דעתו עליו ונטל את הציפורן לחתור בית אביו. אמר לו פדגוגו: אל תיגע עצמך, תן לי, ואני אחתור. הציץ המלך עליו ואמר לו: יודע אני היאך היתה כוונתך. חייך, איני משליט בריה על פלטין שלי, אלא אתה. כך בשעה שאמרו ישראל לאהרן "קום עשה לנו אלוהים", אמר להם: "פרקו נזמי הזהב". אמר להם: אני כהן, ואני אעשה אותו ואקריב לפניו. והוא לא נתעסק אלא לעכבן, עד שיבוא משה. אמר לו הקדוש ברוך הוא: יודע אני היאך היתה כוונתך. חייך, איני משליט על קרבנותיהן של בני אלא אתה, שנאמר (שמות כ"ח א') ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך... לכהנו לי.
| ג. שאלות ודיוקים ברש"י |
מה קשה לרש"י:
ד"ה את נזמי: כמו מנזמי כמו (שמות ט) "כצאתי את העיר מן העיר".
את נזמי is the same as מנזמי, (they unloaded themselves from their pendants), (את having the same meaning as מן), similar to (Exodus 9:29) “As soon as I am gone out את העיר”, which means מן העיר, from the city.
לצחק TO PLAY — There is implied in this term besides idolatry also sexual immorality, — as we find the word used in, (Genesis 39:17) “to mock (לצחק) me” where unchastity is meant as is evident from the context — and blood-shed, as it is said, (II Samuel 2:14) “Let the young men arise and play (וישחקו) before me; [and they caught every one his fellow by the head and thrust his sword in his fellows side]”— here, too, Hur was assassinated (Midrash Tanchuma 3:9:20).
והיכן מצינו ברש"י פירוש דומה לזה למילה זו?
ד"ה שיחת עמך: שיחת העם לא נאמר, אלא עמך - ערב רב שקיבלת מעצמך, וגיירתם ולא נמלכת בי, ואמרת: טוב שיידבקו גרים בשכינה, הם שיחתו והשחיתו.
שחת עמך THY PEOPLE HAVE CORRUPTED THEMSELVES — It does not say the people have corrupted but “thy” people — the mixed multitude whom you received of your own accord and accepted as proselytes without consulting Me. You thought it a good thing that proselytes should be attached to the Shechina — now they have corrupted themselves and have corrupted others (Exodus Rabbah 42:6).
ד"ה על הרעה: אשר חשבת להם.
ראו כי רעה נגד פניכם Understand this as the Targum takes it: See, the evil you are about to do wilt turn against yourself. I have heard a Midrashic explanation: There is a certain star the name of which is רעה “Evil”. Pharaoh said to them, “By my astrological art I see that star rising towards you in the wilderness whither you wish to proceed. It is an emblem of blood and slaughter”. Consequently, when Israel sinned by worshipping the calf and the Holy One, blessed be He, intended to slay them, Moses said in his prayer, (Exodus 32:12) “Wherefore should the Egyptians speak and say, He brought them forth together with רעה (i. e. under the influence of the star רעה); this is, indeed, what he (Pharaoh) has already said, “See, the ‘רעה’ is before you”. At once, “the Lord bethought Himself concerning ‘רעה’”, and He changed the blood of which this star was an emblem to the blood of the circumcision because indeed Joshua had them circumcised. This is the meaning of what is said, (Joshua 5:9). “This day have I rolled from off you the reproach of the Egyptians”, for they said to you. “We see blood impending over you in the wilderness. (Yalkut Shimoni on Torah 1:392; cf. also Rashi on Joshua 5:9.)
| ד. "קשה ערף" |
"קְשֵׁה עֹרֶף"
And the LORD said unto Moses: ‘I have seen this people, and, behold, it is a stiffnecked people.
מחזירין קשי עורפם לנגד מוכיחיהם וממאנים לשמוע.
קשה ערף STIFF-NECKED — They turn their stiffened necks towards those who reprove them (i e. they turn their back upon them) and refuse to listen.
גיד ברזל עורפם ולא יפנו לשמוע דברי שום מורה צדק, באופן שאין תקוה שישובו בתשובה.
והנה עם קשה עורף הוא. Their neck is like a tendon made of iron so that they will not turn in any direction to listen to advice and admonition from any source. Seeing that this is their situation, there is no hope that they will become penitents.
טעם קשה עורף שלא ישמע מה שציוה. משל לאדם הולך לדרכו במרוצה, ולא ישיב עורף לקורא אליו. וזה המשל בעבור שהיו ישראל בארץ מצרים עובדי עבודה זרה. והשם שלח להם נביאים לאמר "איש גילולי מצרים השליכו", כי כן כתוב.
מה בין רש"י לספורנו ולראב"ע בפירוש הביטוי הזה?
| ה. "למה ה' יחרה אפך" |
"לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ"
And Moses besought the LORD his God, and said: ‘LORD, why doth Thy wrath wax hot against Thy people, that Thou hast brought forth out of the land of Egypt with great power and with a mighty hand?
כלום מתקנא אלא חכם בחכם גיבור בגיבור.
למה ה‘ יחרה אפך WHEREFORE, O LORD, DOTH THY WRATH GLOW [AGAINST THY PEOPLE] — Does anyone become jealous of another, except a wise man of a wise man or a hero of a hero?! (Avodah Zarah 55a)
באותם שלא חטאו בעגל.
למה ה' יחרה אפך בעמך, Moses, does not accept that all the people have become “his” people as implied by G’d having said to him שחת עמך “your people have become corrupted.” Surely, he reasons, not all the people have sinned. Why should G’d be angry at those who did not sin, the ones who are still “G’d’s people?”
...הלוא ידעת שהוצאת אותם ממצרים, עיר מלאה גילולים, אשר שם היו מלומדים בכל התועבות האלה... והמצרים עובדי טלאים הם, ומהם למדו. לפיכך אמר: "אשר הוצאת ממצרים". ואמר: "בכוח גדול וביד חזקה" ירצה שהם לא היו רוצים לצאת משם, ושבעל כורחם הוציאם בכוחו הגדול ובזרועו הנטויה. ואם הוצאת אותם מתוך הגילולים והעבודות הזרות, למה יחרה אפך, אם חזרו לעשותם, כי ההרגל נעשה בהם טבע שני...
מהי התמיהה שמעורר פסוק זה, וכיצד תירצוהו המפרשים, רש"י, ספורנו ואברבנאל?
| ו. "ויתפרקו כל העם" |
בירושלמי שקלים פרק א הלכה א, נאמר:
ר' יהודה בן פזי בשם רבי: הן נקרא ולא נבעת? לטובה (שמות ל"ה כ"ב) "כל נדיב לב הביאו". לרעה (שמות ל"ב ג') "ויתפרקו כל העם".
ר' יהודה בן פזי בשם רבי: הן נקרא ולא נבעת? לטובה (שמות ל"ה כ"ב) "כל נדיב לב הביאו". לרעה (שמות ל"ב ג') "ויתפרקו כל העם".
באר את הרעיון הכלול בדבריו, ובמה דברים אלה אקטואליים בימינו!