פרשת דברים תש"כ - נאומו של משה + הפטרה
א. הנהגת ישראל - נס ולא טבע
אברבנאל, לסוף פרשתנו:
ראה משה רבנו לבאר את המצוות וליעד שכר על עשייתן שהיא כבוד הארץ וירושתה. ולפי שהיה אפשר שהשומעים זה יסתפקו במה שראו בהליכת אבותיהם במדבר ארבעים שנה, וממה שראו שפעמים נלחמו והיו מנוצחים ופעמים נלחמו וניצחו את האויבים, ופעמים עברו עליהם ולא נלחמו עמהם ליראתם אותם – ויאמרו: "זהו דרך טבע ולא מעשה נס", הנה בעבור זה קודם ביאור המצוות – הודיעו סיבת העכוב במדבר, שהיה בעוון המרגלים. והודיעם, שאם אבותם היו מנוצחים מן האמורי במלחמה, היה זה להיותם נזופים מש"י לפי שעלו ונלחמו הפך הציווי האלוהי. ואם לא נלחמו עם בני עשו, עמון ומואב, היה זה מפני הציווי האלוהי, לא ליראתם אותם. ואם ניצחו את סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן היה זה בכח האלוהי, לא בגבורתם.
1. הסבר, איזו שאלה כללית ביחס לפרשתנו רצה לישב בתתו סכום זה לפרשה?
2. לאילו מקומות בפרשתנו יתכוון באמרו "פעמים נלחמו..." ו"פעמים נלחמו..." ו"פעמים עברו..."?
3. האין אברבנאל סותר דברי עצמו בשני המקומות המסומנים בקו?
ב. השמטות והוספות בדברי משה
שים לב: בדבר משה בפרשתנו על עניין המרגלים הוסיף כאן פרט אשר לא נאמר שם: את דרישת העם לשלוח מרגלים.
בדבר משה בפרשתנו על עניין מתן עבר הירדן לשני השבטים וחצי, משמיט כאן מה שנאמר שם: את בקשת השבטים לתת להם את הארץ הזאת.
מהי הסיבה שבעניין המרגלים הוסיף כאן מה שהשמיט שם, ובעניין שני השבטים וחצי השמיט כאן מה שהאריך בו שם?
ג. גבולות "הארץ הזאת"
פסוק י"ב
"וְאֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת יָרַשְׁנוּ בָּעֵת הַהִוא מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל נַחַל אַרְנֹן וַחֲצִי הַר הַגִּלְעָד וְעָרָיו נָתַתִּי לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי"
רש"י:
ד"ה את הארץ הזאת: האמורה למעלה מנחל ארנון ועד הר חרמון.
רש"י:
ד"ה ירשנו בעת ההיא מערוער אשר על נחל ארנון: אינו מחובר לראשו של מקרא אלא לסופו, על "נתתי לראובני ולגדי". אבל לענין ירושה עד הר חרמון היה.
ד"ה ואת הארץ הזאת ירשנו בעת ההיא: (אחרי הביאו דברי רש"י דלעיל) ...והנכון בעיני, כי יאמר: ואת הארץ הזאת שירשנו בעת ההיא מערער לראובני, וכן (שמות י"ח) "והודעת להם את הדרך ילכו בה", וכן רבים.
*
1. מה קשה לשניהם בפסוקנו?
2. מה ההבדל בין שני היישובים לקושי הזה?
3. במה דומה הפסוק משמות י"ח לפסוקנו?
"וַנִּקַּח בָּעֵת הַהִוא אֶת הָאָרֶץ מִיַּד שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי"
Behold, I have set the land before you: go in and possess the land which the LORD swore unto your fathers, to Abraham, to Isaac, and to Jacob, to give unto them and to their seed after them.’
למה נאמר שם "ונקח" ובפסוקנו "ירשנו"?
ד. הבטחת משה לחלוצים
אברבנאל:
ורמז משה בזה להאמינם בחוזק ההשגחה, שעם היות שישארו נשיהם וטפם ומקניהם בערים ההם לבדם, לא ייראו ולא יפחדו מאויביהם שיבואו על ארצם וילכו בשבי, נשיהם ובניהם וממונם, כי ה' ישמרם. ולא יחמוד איש ארצם בעלותם עם אחיהם. וזה באמת דבר גדול ופלא היה.
השווה דברי משה כאן לדברי השבטים בבמדבר ל"ב ט"ז-י"ט.
**
היכן מצא אברבנאל בכתוב את הרמז לדבריו הנ"ל (בייחוד לדברים המסומנים בקו)?
ה. מיקום דברי משה ליהושע
פסוק כ"א
"וְאֶת יְהוֹשׁוּעַ צִוֵּיתִי בָּעֵת הַהִוא"
רבים תמהו: למה לא באו דברי משה אלה ליהושע אחרי ג' כ"ח, הרי לכאורה שם מקומם, ולמה באו הנה?
נסה לישב את תמיהתם!
ו. תוכחת ישעיהו - מדברי המדרשים
"חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח"
Your new moons and your appointed seasons My soul hateth; They are a burden unto Me; I am weary to bear them.
במדבר רבה סוף פרשה כ"א:
שאל גוי אחד את ר' עקיבא: למה אתם עושים מועדות? לא כך אמר לכם הקב"ה (ישעיהו א'): "חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי"? אמר לו ר' עקיבא: אילו אמר "חדשי ומועדי שנאה נפשי" – היית אומר; לא אמר אלא: "חדשיכם ומועדיכם!"
א. הסבר הוויכוח בין הגוי ובין ר' עקיבא בהבנת דברי הנביאים על העבודה בבית המקדש.
ב. למה התקיף הגוי את עשיית המועדים, ולא התקיף – בהסתמכו על פסוקי הנביאים – את הבאת הקרבנות?
"כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם"
Thy silver is become dross, Thy wine mixed with water.
שהיו עושים מעות נחשת ומצפין אותן בכסף להונות בהם.
They would make currency out of copper and coat it with silver, in order to cheat with them.
פסיקתא דרב כהנא איכה:
בראשונה היו משתמשים במטבעות של כסף, וכיון שרבו הרמאין התקינו שיהיו משתמשים במטבעות של נחשת ומחופין כסף. והיה חד מנהון אזיל לגבי צורפא והוה שמע קליה אמר לבר ביתיה (=היה אחד הולך אצל הצורף, שמע קולו כשהוא אומר לבן ביתו): אי זיל, הנחש ליה (=ערבב לו הרבה נחושת). אף איהו הוה אזיל למובן חד קפיט דחמר מן קפיליא (=אף הוא הלך לקנות לג יין ממכר יין) ושמע קליה אמר לבר ביתיה: המהיל ליה! (=שמע קולו של בעל בית היין אומר לבן ביתו: מהול לו היין במים!). הדא הוא דכתיב: "כספך היה לסיגים, סבאך מהול במים".
*
א. במה סוטה המדרש הזה מפשוטו של מקרא?
**
ב. מה מוסיף המדרש הזה להבנת רעיון הפסוק?
"יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם"
"Hear, heavens, and listen, earth." Moshe said, "Listen, heavens, and hear, earth" (Devarim 32). Why did Isaiah change the phrase? Our rabbis discussed this matter and there are many midrashim in the parsha of Haazinu [where Moshe's original phrase appeared] in Sifri. But the chachamim disagreed with them and said that the true explanation is otherwise: when witnesses come and testify, and their testimonies match, the testimonies are valid, but if the testimonies do not match they are not valid. If Isaiah had not come and given [the language of] "hearing" to the heavens and "listening" to the earth, the heavens would have testified that when they were called on to witness in the days of Moshe, who said "I have called on you to witness today," they were called to perform "listening." But the earth would have testified, "I was called to perform 'hearing,'" and their testimonies would not have matched. Isaiah came and switched the phrases, so both the heavens and the earth could testify regarding "listening" and "hearing."
פסיקתא דרב כהנא, איכה:
ר' יוחנן אמר: בראשונה היה אדם עולה לירושלים לדון עם חברו, והיה הדיין אומר לו: בקע לי שני בקעיות של עצים! מלא לי שתי חביות מים! והיו יציאותיו כלין (כלה כל ממונו שהביא עמו להוצאות הדרך). והיה יוצא משם בפחי נפש והיתה אלמנה פוגעת בו ואומרת: מה נעשה בדינך? והוא אומר לה: כלו יציאותי ולא העליתי כלום! והיתה אומרת: ומה אם זה שהוא איש לא הועיל בכלום, אני שאני אלמנה לא אחת כמה וכמה! לקיים מה שנאמר: "יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם".
רש"י, (עפ"י פסיקתא זו):
שהאלמנה באה לצעוק והיתום יוצא וזו פוגעת בו ושואלתו: מה הועלת בצעקתך לפני השופט? והוא אומר: כל היום יגעתי לו במלאכה וסופי לא הועלתי. וזו חוזרת לאחוריה ואומרת: ומה זה שהוא איש לא הועיל, אני לא כל שכן! הוי: "יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם" כלל.
A widow would come to bring a case, and she would meet an orphan coming out. She would ask him, "How did your case go?" and he would say, "All day I have toiled over it and in the end I was not successful." She would turn away and say, "If he, who is a man, was not successful, I will definitely not succeed." Thus: They do not judge the orphan, and the case of the widow does not even appear before them at all.
א. מהו המבנה התחבירי המיוחד של פסוקנו שעליו בנוי המדרש?
ב. כיצד עיבד רש"י את מקורו, ומהי סיבת השינויים?