| א. "ויהי אחרי המגפה" |
"וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה... שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"
And it came to pass after the plague, that the LORD spoke unto Moses and unto Eleazar the son of Aaron the priest, saying:
זה שאמר הכתוב (תהלים צ"ד): "אם אמרתי מטה רגלי – חסדך ה' יסעדני". בשעה שקיבלו ישראל את התורה, נתקנאו אומות העולם. אמרו: מה ראו להתקרב מכל האומות? סתם הקב"ה פיהן, אמר להם: הביאו לי יוחסין שלכם! "הבו לה' משפחות עמים..." (תהלים צ"ו), כשם שבני מביאין, שנאמר (במדבר א') "ויתילדו על משפחותם". לכך מנאם בראש הספר אחר המצוות: "אלה המצוות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני" (ויקרא כ"ז ל"ד). ואחר כך (במדבר א' א'): "וידבר ה' אל משה במדבר סיני... שאו את ראש כל עדת בני ישראל" – שלא זכו ליטול את התורה אלא בשביל יוחסין שלהם.
"גן נעול אחותי כלה... אחת היא יונתי" (שיר השירים ג'). שמעו האומות – אף הן התחילו מקלסין להם... אלא כשבאו לשיטים. "ויחל העם לזנות" (במדבר כ"ה א') שמחו האומות ואמרו: אותה העטרה שהייתה בידן כבר היא בטלה, אותו השבח שהיו משתבחין הרי בטל! שויים הם לנו! כשבאו לידי נפילה, זקפן המקום, שנאמר: "אם אמרתי מטה רגלי, חסדך ה' יסעדני" - נגף המקום את כל מי שנתקלקל והעמידן על טהרתן.
1. מהו הרעיון הכלול במדרש?
2. התוכל להיעזר במדרש הנ"ל כדי לבאר את הפסקה שקבעה המסורת באמצע פסוק א'?
3. מה כוונת המדרש באמרו "אותה עטרה שהייתה בידם..."
מה טעם המפקדים שבבמדבר א' ובפרקנו לפי המדרש הנ"ל?
לשאלה זו, השווה דברי רש"י, פסוק א':
ד"ה ויהי אחרי המגפה: משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן והוא מונה אותן לידע מנין הנותרות.
ד"ה ויהי אחרי המגפה: משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן והוא מונה אותן לידע מנין הנותרות.
ויהי אחרי המגפה AND IT CAME TO PASS AFTER THE PESTILENCE [THAT THE LORD SPOKE TO MOSES … TAKE THE SUM OF ALL THE CONGREGATION] — A parable! This may be compared to the case of a shepherd amongst whose flock wolves found their way and slew some of them, and he counted them to discover the number of those that were left. — Another explanation: When they left Egypt and were entrusted to Moses' care, they were entrusted to him by number, now when he is close to death and has to hand back his sheep, he hands them back by number (Midrash Tanchuma, Pinchas 4).
דבר אחר: כשיצאו ממצרים ונמסרו למשה נמסר לו במנין, עכשיו שקרב למות ולהחזיר צאנו מחזירם במנין.
ויהי אחרי המגפה AND IT CAME TO PASS AFTER THE PESTILENCE [THAT THE LORD SPOKE TO MOSES … TAKE THE SUM OF ALL THE CONGREGATION] — A parable! This may be compared to the case of a shepherd amongst whose flock wolves found their way and slew some of them, and he counted them to discover the number of those that were left. — Another explanation: When they left Egypt and were entrusted to Moses' care, they were entrusted to him by number, now when he is close to death and has to hand back his sheep, he hands them back by number (Midrash Tanchuma, Pinchas 4).
כבר ביארתי בסדר במדבר סיני שציוה ה' למנות את ישראל שמה, כדי להכין אותם להיכנס לארץ ולכבשה כדרך המלכים שימנו חיליהם לבוא למלחמה.
ולפי שהיו ישראל עתידין אז להיכנס לארץ, ציוה ה' במניינם. האמנם קרה מה שקרה, ששלחו המרגלים והמסו את לב העם וכו' ונגזרה עליהם גזירה שלא יכנסו לארץ וימותו במדבר ויניעם ה' בו ארבעים שנה ובתוך הזמן ההוא מתו מהם רבים במגפות. ומפני זה עתה שקמו בניהם תחתם והיו מעותדים להיכנס לארץ, ראה יתברך שהיה ראוי למנות אותם, כי הבאים במלחמה זה דרכם למנותם קודם בואם בה.
5. במה שונים שני המפרשים (שהובאו בשאלה 4) מן המדרש הנ"ל?
| ב. שאלות ודיוקים ברש"י |
ד"ה ויהי אחרי המגפה: משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן והוא מונה אותן לידע מנין הנותרות.
ויהי אחרי המגפה AND IT CAME TO PASS AFTER THE PESTILENCE [THAT THE LORD SPOKE TO MOSES … TAKE THE SUM OF ALL THE CONGREGATION] — A parable! This may be compared to the case of a shepherd amongst whose flock wolves found their way and slew some of them, and he counted them to discover the number of those that were left. — Another explanation: When they left Egypt and were entrusted to Moses' care, they were entrusted to him by number, now when he is close to death and has to hand back his sheep, he hands them back by number (Midrash Tanchuma, Pinchas 4).
דבר אחר: כשיצאו ממצרים ונמסרו למשה נמסר לו במנין, עכשיו שקרב למות ולהחזיר צאנו מחזירם במנין.
ויהי אחרי המגפה AND IT CAME TO PASS AFTER THE PESTILENCE [THAT THE LORD SPOKE TO MOSES … TAKE THE SUM OF ALL THE CONGREGATION] — A parable! This may be compared to the case of a shepherd amongst whose flock wolves found their way and slew some of them, and he counted them to discover the number of those that were left. — Another explanation: When they left Egypt and were entrusted to Moses' care, they were entrusted to him by number, now when he is close to death and has to hand back his sheep, he hands them back by number (Midrash Tanchuma, Pinchas 4).
*
לפי דעת כמה ממפרשי רש"י, אין רש"י מביא שני פירושים או שני מדרשים לד"ה אחד, אלא במקום שאין אחד מהם מתרץ את קושייתו תירוץ מספיק. הסבר, מדוע לא הסתפק רש"י במקומנו בתשובה אחת! (שאלה מסוג זה עיין שאלון תולדות תש"ד ב1!)
ד"ה וידבר משה ואלעזר: דיברו עמם על זאת שציוה המקום למנותם.
וידבר משה ואלעזר הכהן אתם AND MOSES AND ELEAZAR THE PRIEST SPOKE WITH THEM — They spoke with them (אתם; cf. 5:5) regarding this: that the Omnipresent had (given command to count them.
מה קשה לו?
ד"ה לאמר: אמרו להם: צריכים אתם להמנות.
לאמר SAYING they said to them (what they said to them was): You must be counted FROM TWENTY YEARS OLD AND UPWARDS.
מה ראה צורך לפרש מילה זו?
ד"ה מבן עשרים שנה: שיהא מונים מבן עשרים שנה ומעלה שנאמר (שמות ל') כל העובר על הפקודים וגו'.
מבן עשרים שנה ומעלה כאשר צוה וגו׳ FROM TWENTY YEARS OLD AND ONWARDS, EVEN AS [THE LORD] HAS COMMANDED [MOSES AND THE CHILDREN OF ISRAEL, WHO CAME FORTH FROM EGYPT] that the counting of them (of those who came out from Egypt) should be from twenty years old and upwards, as it is said. (Exodus 30:14): “Every one that passeth amongst them that are numbered [shall be from twenty years old and upwards]”.
ובדומה לזה הבאור:
אינו שב אל המצוה שציוה עתה (פסוק ב'), אבל מילת "ציוה" היא עבר שכבר נשלם, וביאורו: כאשר כבר ציוה אל משה, שימנו מבן כ', כן עתה לא ימנו פחות מבן כ'. ומתורגם בל"א: ווי דער עוויגע שאן עהעדעם משה... בעפאהלען האטע.
אינו שב אל המצוה שציוה עתה (פסוק ב'), אבל מילת "ציוה" היא עבר שכבר נשלם, וביאורו: כאשר כבר ציוה אל משה, שימנו מבן כ', כן עתה לא ימנו פחות מבן כ'. ומתורגם בל"א: ווי דער עוויגע שאן עהעדעם משה... בעפאהלען האטע.
למה פירש רש"י "כאשר ציוה" שהוא מורה על האמור בפרשת כי תשא ולא על האמור כאן (פסוק ב')?
(וכן: למה לא פירש הבאור כאשר ציוה עתה?)
ד"ה אשר הצו: את ישראל על משה.
אשר הצו WHO INCITED — i.e., who incited Israel, על משה AGAINST MOSES,
ד"ה בהצותם: את העם על ה'.
בהצתם WHEN THEY INCITED the people AGAINST THE LORD.
לרש"י קשה כאן חסר המשלים על יד נשוא שהוא פועל יוצר (הפועל משורש נצה) ולכן הוסיף בשניהם פעולים.
ד"ה אשר המה מלינים: את ישראל עלי.
אשר המה מלינים [THIS EVIL CONGREGATION] WHICH MAKE the Israelites MURMUR עלי AGAINST ME.
ואולם הרא"ם, מקשה:
ולא ידעתי, למה שנה הפעולים ואמר שהאחד מהם "ישראל" והאחד "העם" - ולמה לא יהיו שניהם ממין אחד?
ולא ידעתי, למה שנה הפעולים ואמר שהאחד מהם "ישראל" והאחד "העם" - ולמה לא יהיו שניהם ממין אחד?
ענה על קושייתו!
| ג. "ואת קרח" |
"וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם..."
and the earth opened her mouth, and swallowed them up together with Korah, when that company died; what time the fire devoured two hundred and fifty men, and they became a sign.
"ואת קרח" אינו דבק עם מה שלפניו, רק עם מה שאחריו, רצוני כאמרו "במות העדה שאכל האש את החמשים ומאתים איש".
and the earth opened her mouth, and swallowed them up together with Korah, when that company died; what time the fire devoured two hundred and fifty men, and they became a sign.
*
למה לו להדחק ולפרש כך?
| ד. למה לא נאמר בשמעון "לפקודיהם" |
**
"אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַשִּׁמְעֹנִי..."
**
These are the families of the Simeonites, twenty and two thousand and two hundred.
למה לא נאמר בשבט שמעון "לפקודיהם" כמו שנאמר לגבי כל שבט ושבט, ונאמר גם לגבי שבט שמעון עצמו במפקד במדבר פרק א' פסוק כ"ג?