פרשת בהר - בחקותי תש"כ - מכירת קרקע
א. שאלות ודיוקים ברש"י
ד"ה כי לי הארץ: אל תרע עינך בה, שאינה שלך.
כי לי הארץ FOR THE LAND IS MINE — Your eye shall not be evil towards it (you shall not begrudge this) for it is not yours.
**
הסבר, מה ראה רש"י להפוך את הניסוח החיובי של הפסוק "כי לי כל הארץ" לניסוח שלילי: "שאינה שלך"?
ד"ה ובכל ארץ אחוזתכם: לרבות בתים ועבד עברי. ודבר זה מפורש בקידושין (דף כ"א) ולפי פשוטו סמוך לפרשה שלאחריו, שהמוכר אחוזתו רשאי לגאלה לאחר שתי שנים או הוא או קרובו ואין הלוקח יכול לעכב.
ובכל ארץ אחזתכם AND IN ALL THE LAND OF YOUR POSSESSION [YOU SHALL GRANT A REDEMPTION FOR THE LAND] — (The translation may be: And as regards everything etc.) thus including in this law houses and Hebrew servants (i. e. that to these also the right of redemption must be granted). And this matter is explained in Treatise Kiddushin 21a in the first section (cf. also Sifra, Behar, Chapter 4 9). According to the literal sense, however, it is to be connected with the section immediately following: to point out that one who sells his landed property has the right of redeeming it after two years either by himself or his relative, and that the purchaser has no right to prevent it (גאולה תתנו לארץ, you must grant redemption).
**
א. מה הקושי או הקשיים בפסוקנו?
**
ב. מה ההבדל בין שני פירושיו בהבנת המילה "גאל"?
**
ג. מה ההבדל בין שני הפירושים ביחס למקומו של פסוקנו בתוך הפרק?
ד"ה כי ימוך אחיך: מלמד שאין אדם רשאי למכור שדהו אלא מחמת דוחק עוני.
כי ימוך אחיך ומכר AND IF THY BROTHER BE WAXEN POOR AND HAS SOLD AWAY [SOME OF HIS POSSESSION] — The introductory words teach us that one is not permitted to sell his real estate except under the pressure of poverty (cf. Sifra, Behar, Chapter 5 1).
ד"ה מאחוזתו: ולא כולה, למד דרך ארץ שישייר שדה לעצמו.
מאחזתו SOME OF HIS POSSESSION — but not the entire property. Scripture thereby teaches you a practical rule that, however needy a man is, he should always leave some immovables (lit., a field) for himself (Sifra, Behar, Chapter 5 1).
א. מה קשה לו?
ב. דברי רש"י אלה לקוחים מספרא מ"א:
יכול יצא מכל נכסיו בבת אחת? תלמוד לומר: "מאחוזתו" ולא כל אחוזתו. אמר ר' אלעזר בן עזריה: אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים את כל נכסיו, על אחת כמה וכמה שיהיה אדם חייב להיות חס על נכסיו!
הבא ראיה מלשון התורה בפרשת בחוקותי (פרק כ"ז), שאין אדם רשאי להחרים כל נכסיו לגבוה.
ד"ה וגאל את ממכר אחיו: ואין זה הלוקח יכול לעכב.
וגאל את ממכר אחיו HE SHALL REDEEM THAT WHICH HIS BROTHER SOLD — and the purchaser has no right to prevent it.
**
א. מה קשה לו בפסוקנו?
*
ר' אליעזר אומר: חובה (של הקרוב לגאול). ר' יהושע אומר: רשות.
*
Rabbi Eliezer says that when the verse states: “And he shall redeem that which his brother has sold,” this redemption is an obligation. Do you say that it is an obligation, or is it only optional? The verse states: “And in all of your ancestral land you shall grant redemption for the land” (Leviticus 25:24). Here the verse established it as obligatory. This is the interpretation of the verses according to Rabbi Eliezer.
כמי משניהם פירש רש"י?
ד"ה ואיש כי לא יהיה לו גואל: וכי יש לך אדם מישראל שאין לו גואלים? אלא גואל שיוכל לגאול ממכרו.
ואיש כי לא יהיה לו גואל [AND] IF [A MAN] HAVE NONE TO REDEEM IT — But does there exist anyone in Israel who has none to redeem his property (who has no relative at all)? But the meaning is: a relative who is able (possesses the means) to redeem that which he has sold (Sifra, Behar, Chapter 5 2; cf. Kiddushin 21a).
*
* השווה לכאן דברי רש"י, במדבר ה' ח':
ד"ה ואם אין לאיש גואל: וכי יש לך אדם מישראל שאין לו גואלים או בן או אח או שאר בשר הקרוב ממשפחת אביו למעלה עד יעקב? אלא זה הגר שמת ואין לו יורשים.
*
ואיש כי לא יהיה לו גואל [AND] IF [A MAN] HAVE NONE TO REDEEM IT — But does there exist anyone in Israel who has none to redeem his property (who has no relative at all)? But the meaning is: a relative who is able (possesses the means) to redeem that which he has sold (Sifra, Behar, Chapter 5 2; cf. Kiddushin 21a).
מה ראה רש"י לפרש את שני המקומות בשני פירושים שונים? ענה שתי תשובות: אחת על סמך לשון הכתוב ואחת על סמך העניין.
ד"ה וחשב את שני ממכרו: כמה שנים היו עד היובל? כך וכך. ובכמה מכרתיה לך? כך וכך. עתיד היית להחזירה ביובל, נמצאת קונה מספר התבואות כפי חשבון של כל שנה, אכלת אותה שלש שנים או ארבע – הוצא דמיהן מן החשבון וטול המותר. וזהו: והשיב את העודף בדמי המקח על האכילה שאכלה ויתנה ללוקח.
וחשב את שני ממכרו THEN LET HIM RECKON THE YEARS OF THE SALE THEREOF — [let him reckon thus:] How many years were there until the Jubilee? So-and-so many! At what price did I sell it to you? At such-and-such a price! Now in the Jubilee year you would have to restore it to me; it follows therefore that you have actually bought a number of crops only (and not the land itself) at a certain sum for every year. You have eaten it (used it) three or four years; deduct therefore their value from the sum total of the purchase money and you take the remainder. And this is the meaning of: “he shall restore the overplus” — viz., the excess of the purchase-money over the value of the crops which he (the purchaser) has enjoyed, and he shall restore it to the purchaser.
א. מי הוא הנושא של "וחשב" – המוכר, הקונה או הגואל הקרוב?
ב. מה ראה רש"י להאריך כל כך בפירושו למילה "והשיב את העודף" – מה הקושי שבמילים אלה?
ד"ה לאיש אשר מכר לו: המוכר הזה שבא לגאלה.
לאיש אשר מכר לו [AND HE SHALL RESTORE THE OVERPLUS] TO THE MAN TO WHOM HE HAD SOLD IT — i. e. to whom he — this seller who now comes to redeem it — had sold it (but not to any other person who is now in the possession of the field, having in his turn bought it from that man to whom he — the seller — had originally sold it) (Sifra, Behar, Chapter 5 3; Arakhin 30a).
לא הלוקח הראשון שמכר לשני, שגם הוא נקרא מוכר, אלא המוכר שבא לגאלה, שהוא בעל השדה שעליו מדובר בפסוק, שהלוקח ממנו הוא הלוקח הראשון. ובא לומר לך, שבעל השדה שבא לגאלה מחשב עם הלוקח הראשון, כמה שנים היו משמכרה לו עד היובל, ובכמה מכרה לו ומשיב לו את העודף בדמי המקח על האכילה, אבל אינו מחשב עם הלקוח השני שקנאה מיד הלוקח הראשון. כדתניא בתורת כהנים: "והשיב את העודף לאיש אשר מכר לו": מנין אתה אומר: אם מכרה לראשון במנה ומכר הראשון לשני במאתים שאינו מחשב אלא עם הראשון? תלמוד לומר: לאיש אשר מכר לו.
באר יצחק, מפרשו:
הפועֵל (=נושא) בפועַל "והשיב" הוא המוכר ואין פועַל "אשר מכר" דבק עם "לאיש". כי "האיש" הוא הקונה, והפועֵל (=נושא) בפועַל אשר מכר הוא הפועֵל (=נושא) המכוון בפעל "והשיב", שהמוכר הוא המשיב, והכינוי "לו" חוזר על תיבה "לאיש" שהוא הקונה... וזהו כוונת רש"י כאן שכתב על דיבור "לאיש אשר מכר לו": המוכר הזה שבא לגואלה. ורצונו לומר, דמילת "לו" חוזר על תיבת "לאיש". ואף שזה מוכרח מצד ענין הפרשה, מכל מקום, לפי שאינו מוכרח מצד המאמר בעצמו, מדרך רש"י להוסיף ביאור ולמלאות החסר שבכח המאמר, אף שמובן החסרון מעצמו.
**
א. מה קשה לרש"י לדעת כל אחד מהם?
**
ב. מה ההבדל בין פירושיהם?
**
ג. במה פירושו של רש"י "מוכרח מצד ענין הפרשה, אף שאינו מוכרח מצד המאמר"?
ב. "והארץ לא תמכר לצמיתות"
"וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי"
And the land shall not be sold in perpetuity; for the land is Mine; for ye are strangers and settlers with Me.
פסוק זה משתמש בו בעל חובת הלבבות, לצרכי לקחו בשער חשבון הנפש, סוף פרק ה' "המשלים השלושים" (=האחרון משלשים אופני חשבון האדם עם נפשו שחייב בהם האדם לאלוהיו).
המשלים השלשים:
חשבון האדם עם נפשו בתנאי הגרות בעולם הזה. ויחשוב מעלתו בו כמעלות אדם נכרי הגיע אל ארץ נכריה, ולא הכיר אחד מאנשי המדינה שהגיע אליה, ולא היה מהם יודע בו. אלא שאדוני המדינה חמל עליו לגרותו, והורתו מה שיתקן ענינו בה, ונתן לו מזונו יום יום, וציוהו שלא ימרה את פיהו ולא יעבור על מצותו, וייחלו והפחידו בגמול ובעוונם כפי הראוי לזמן ולמקום, והזהירהו על הנסיעה ולא הודיעו העת. מן התנאים שהוא חייב בהם, הכניעה והשפלות ולעזוב הגאוה ולהתרחק מן הגאון והגובה, כמו שאמר בענין הזה (בראשית י"ט) "האחד בא לגור וישפוט שפוט". ומהם שיהיה מוזמן לנסיעה ולהעתקה, ולא ירגיע ולא תנוח נפשו, כמו שכתוב (ויקרא כ"ה) "והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי כל הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי". ומהם שיחקור על דתי המדינה וחוקיה, ועל מה שחייבין בו למלך, כמו שאמר דוד ע"ה (תהלים קי"ט) "גר אנכי בארץ אל תסתר ממני מצוותיך". ומהם שיאהב את הגר כמוהו שיסייעהו ויעזרהו כמו שכתוב (דברים י') "ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים", ואמר (ויקרא י"ט) "כאזרח מכם יהיה לכם", ומהם שימהר ויחיש להדבק בעבודת אדוני המדינה, מפני שאין לו חומל שיפגע בו בעדו אם יקצר בעבודתו. כי עניינו הפך תשובת השונמית עת ששאל אותה הנביא (מלכים ב' ד') "היש לדבר לך אל המלך או אל שר הצבא?" שאמרה: "בתוך עמי אנכי יושבת", כלומר: שעמי ומשפחתי ידברו אליו בעבורי בעת הצורך; ואינו כן ענין הגר, אך כמו שאמר (תהלים קמ"ב) "הבט ימין וראה ואין לי מכיר, אבד מנוס ממני, אין דורש לנפשי". ומהם שיסתפק במה שמזדמן לו מן המזון ובמה שימצא לו מדירה ומלבוש, ולנהוג בכל עניינו כדי הסיפוק מבלי טורח. ומהם שיזדמן לנסיעה ולחשוב בצידה לדרך. ומהם שירבה בעיניו המעט מן הטובה, ויארך לשונו בהוראת מי שהטיב לו בה. ומהם שיסבול הרעה אם תבא אליו והנזק אם יגיע אליו, משבר רוחו ושפלות נפשו וחולשתו מדחותם מעליו. על כן קבל על עצמך, אחי, תנאי הגרות בעולם הזה, מפני שאתה בו גר באמת.
1. האם הוציא בעל חובת הלבבות את פסוקנו ממשמעו או פירש אותו כפי פשוטו?
2. מה מקום פסוקנו בפרק בין דיני יובל לדיני גאולה?
ג. שאלות לשון וסגנון
"וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי"
And the land shall not be sold in perpetuity; for the land is Mine; for ye are strangers and settlers with Me.
שני משפטים טפלים כאן המתחילים שניהם ב"כי".
א. האם שני ה"כי" משמשים באותה הוראה?
ב. האם שני המשפטים תלויים במשפט הראשי באופן מקביל, או שהשלישי תלוי בשני?
"וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו"
If thy brother be waxen poor, and sell some of his possession, then shall his kinsman that is next unto him come, and shall redeem that which his brother hath sold.
למה לא נאמר כאן וגאל את אחוזת אחיו כפי שנקרא ה"ממכר" בתחילת הפסוק וכפי שנאמר להלן "ושב לאחוזתו"?