פרשת צו תש"ב - הלכות שונות
א. השוואת פסוקים
פרשה זו בחלקה הראשון היא השלמה לפרשה הקודמת.
ד"ה צו את אהרן: כל הקורבנות האמורים בפרשת ויקרא חוזר וגומר כל דיניהם.).
זאת תורת העולה, this portion now deals in greater detail with the variety of offerings which have been mentioned and discussed in some detail already in Parshat Vayikra.
ההבדלים שבין שתיהן - סיבתם בהבדל שבין הפסוקים:
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם"
Speak unto the children of Israel, and say unto them: When any man of you bringeth an offering unto the LORD, ye shall bring your offering of the cattle, even of the herd or of the flock.
ובין:
"צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר"
Command Aaron and his sons, saying: This is the law of the burnt-offering: it is that which goeth up on its firewood upon the altar all night unto the morning; and the fire of the altar shall be kept burning thereby.
הסבר את ההבדל שבמבנה הכתובים ובסדר הקרבנות בין שתי הפרשיות (בפרשת צו: שלמים בסוף) מתוך ההבדל הנ"ל.
ד"ה זאת תורת החטאת: היה הציווי בסדר ויקרא, עולה ומנחה וזבח השלמים והחטאת והאשם, כי בתחילה דיבר בקרבנות הנדבה, ואחרי כן בקרבנות החובה על חטא. אבל בכאן היה הביאור לעולה ולמנחה, ואחר כך בחטאת ואשם, כי רצה לבאר דיני קודשי קודשים, כי המשפט אחד להם, כמו שאמר במנחה (פסוק י) "קודש קודשים היא כחטאת וכאשם", ואחרי כן יבאר דין קודשים קלים.)
2. הסבר למה באו פרטי תורת העולה ופסוקים א'-ו' כאן ולא בפרק א' – מתוך ההבדל הנ"ל.
3. מה הפסוק שבו מסתיימת תורת הקרבנות בפרשה זו, ומה הקושי שבו?
ב. "עולה"
ד"ה ונרצה לו לכפר עליו: ... וראיתי באגדה בויקרא רבא (ז ג): תני רבי שמעון בן יוחאי: אין העולה באה אלא על הרהורי עבירת הלב. אמר רבי לוי: מקרא מלא הוא "והעולה על רוחכם היה לא תהיה" (יחזקאל כ לב), העולה מכפרת על העולה על רוחכם. וכן באיוב הוא אומר "והעלה עולות מספר כולם כי אמר איוב אולי חטאו בני ובירכו אלוהים בלבבם" (איוב א ה), הדא אמרה אין העולה באה אלא על הרהורי הלב. והטעם, שלפי שהוא חטא שאין מכיר בו אלא ה', לפיכך כולה כליל לה': ולשון "ונרצה לו" יחזור אל השם הנכבד הנזכר, שיתרצה לו בקרבן הזה לכפר עליו, מלשון "ובמה יתרצה זה אל אדוניו" (ש"א כט ד), "ואור פניך כי רציתם" (תהלים מד ד), וכן רבים. וייתכן כי "ונרצה" כינוי לחטא, שנרצה לו חטאו לכפר עליו, מלשון "כי נרצה עוונה" (ישעיה מ ב), "עד רצתה הארץ את שבתותיה" (דהי"ב לו כא), "והם ירצו את עוונם" (ויקרא כו מג), לשון השלמה. וייתכן שהוא כעניין הראשון, כאלו העוון ריצוי לפני השם, לא יחר אפו בו עוד.
ד"ה וסמך ידו: ...והגוף הקרב לכפר על העולה על הרוח ייקרא עולה. גם כן הקרב בעבור חטאת ואשם ייקרא חטאת ואשם.
He will place his hand [singular] It seems from a literal interpretation of the verse that he places a single hand (for we cannot assume that the scapegoat [16:21] resembles the other offerings, insofar as there Scripture specifically mentions how many hands are to be placed). However, the Exegetes, upon whom we rely, have determined that all laying on of hands involves both hands [Yoma 36a]. The animal which atones for an emergent impulse is called a burnt offering [literally: an arising]. Similarly, the animals brought to atone for sin and guilt are called sin-offerings and guilt-offerings, respectively.
ד"ה הוא העולה: נקראת כן בעבור שהיא עולה כולה על המזבח, ובכאן רמז שלא יעלה עולה בלילה, רק היא תהיה על מוקדה כל הלילה...
It is the burnt-offering [Hebrew: ‘olah] so called because all of it ascends [Hebrew: ‘ olah] up to the Altar. This verse implies that one should not sacrifice the burnt-offering at night, because it must burn on the pyre all night. The word the pyre ends in an extra heh (or perhaps Hebrew contains both a masculine and a feminine form of the word).
מה פירוש המילה עולה?
ג. "מדו בד"
מדו בד HIS LINEN ROBE — this is what is elsewhere termed the כתונת, the undercoat; and why then is it here called מדו? To intimate that it (the כתונת) must be made to his measure (מדו from מדד to “measure”) (Sifra, Tzav, Chapter 2 1; Yoma 23b).
היא הכתונת, ומה תלמוד לומר "מדו"? - שתהא כמידתו.
מדו בד HIS LINEN ROBE — this is what is elsewhere termed the כתונת, the undercoat; and why then is it here called מדו? To intimate that it (the כתונת) must be made to his measure (מדו from מדד to “measure”) (Sifra, Tzav, Chapter 2 1; Yoma 23b).
חלוק, וחכמים אמרו שהוא חלוק כנגד מידתו.
a smock [Hebrew: middo] The Sages said [Yoma 23b] that this smock was tailored to his measurements [Hebrew: middato].
כמו בגדו. ומדיו קרועים לשון בגדים.
מדו, as in Numbers 23,18 בנו צפור, [in both instances the letter ו at the end is something extraneous. Ed.] It again occurs in that mode in Numbers 24,3. Basically the word מד refers to some kind of garment, especially work oriented or vocation oriented, as in Samuel I 4,12 where the expression ומדיו קרועים, refer to a “torn uniform.”
זה חגור מדו לבושו: ו"ו מדו נוספת כו"ו "מדו בד", וסמך מדו אל לבושו, ולבוש הוא שם כולל, ומדו פורט לאחד מן הלבושים.
מה פירוש "מדו בד"? האם הו"ו של "מדו" כינוי היא או לא?
ד. שאלות כלליות
מה קשה למפרשים?
ד"ה הוא העולה: וה"א מוקדה נוסף או מוקד ומוקדה הם שני שמות.
It is the burnt-offering [Hebrew: ‘olah] so called because all of it ascends [Hebrew: ‘ olah] up to the Altar. This verse implies that one should not sacrifice the burnt-offering at night, because it must burn on the pyre all night. The word the pyre ends in an extra heh (or perhaps Hebrew contains both a masculine and a feminine form of the word).
ד"ה מחטא אותה: העובד עבודותיה שהיא נעשית חטאת על ידו.
המחטא אתה means the priest who performs those rites connected with it (i. e. those connected with the sprinkling of the blood), he is called the מחטא because it is through him that it becomes a sin-offering.
ה. "אם על תודה" - שאלות ברש"י
"אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן"
If he offer it for a thanksgiving, then he shall offer with the sacrifice of thanksgiving unleavened cakes mingled with oil, and unleavened wafers spread with oil, and cakes mingled with oil, of fine flour soaked.
רש"י:
ד"ה אם על תודה: אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו, כגון יורדי הים והולכי מדבריות וחבושי בית האסורים וחולה שנתרפא, שהם צריכין להודות שכתוב בהן (תהילים קז) "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם ויזבחו זבחי תודה" - אם על אחת מאלה נדר שלמים הללו, שלמי תודה הן, וטעונות לחם האמור בעניין, ואינן נאכלין אלא ליום ולילה, כמו שמפורש כאן.
1. האם המקרים שעליהם חייבים להודות הנמנים ברש"י מקבילים למזמור ק"ז בתהלים?
2. אם לא, מה הסיבה לשינוי זה?
3. מדוע סדר חייבי התודה שברש"י שונה מזה שבתהלים?
4. מדוע הנוסח ברש"י מדבר בשלושה מקרים הראשונים בלשון רבים ובמקרה האחרון בלשון יחיד?
ו. "דם לא תאכלו"
"וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ"
And ye shall eat no manner of blood, whether it be of fowl or of beast, in any of your dwellings.
1. למה מנה הרמב"ם במניין המצוות מצווה זו כאן, ולא בפרשת ויקרא (פרק ג' פסוק י"ז)?
רמב"ם:
ודע כי ה"צאבה" היה הדם אצלם טמא מאוד, ועם זאת היו אוכלים אותו בדַמותם שהוא מזון השדים, וכאשר אכלו מי שאכלו כבר נתחבר עם השדים, ויבואו אליו ויודיעוהו העתידות, כפי שמדמים ההמון מענייני השדים. והיו שם אנשים שאכילת הדם קשה עליהם, מפני שהוא דבר שטבע האדם קהה ממנו, ולפיכך היו שוחטים בעל חי ומקבצים דמו בכלי או בגומה ואוכלים בשר אותו הנשחט סביב אותו הדם, ומדמים בפעולה זו שהשדים אוכלים אותו הדם שהוא מזונם, והם אוכלים הבשר, ותושג הרעות, כיון שהכל אכלו על שולחן אחד בקבוצה אחת, ויבואו אליהם בדמיונם אותם השדים בחלום, ויודיעום נעלמות ויעזרו להם. כל אלה השקפות שהלכו אחריהן באותן הזמנים, והיו חשובות מפורסמות, לא היה ספק אצל ההמון באמתתן. ולכן באה התורה - השלמה אצל יודעיה - לסלק את אלה החולאים המושרשים, ואסרה אכילת הדם, והחמירה באיסורו כדרך שעשתה באזהרה על עבודה זרה בדיוק, אמר יתעלה "ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם" וגו', כמו שאמר בנותן מזרעו למולך "ונתתי את פני בנפש ההיא" וגו', ולא נאמר כיוצא בפסוק זה במצווה שלישית זולת עבודה זרה ואכילת הדם, כי אכילתו הייתה מביאה למין מעבודה זרה, והיא עבודת השדים. וטיהרה [שפד] את הדם, ועשאתו מטהר מי שהוזה בו, והזית על אהרן ועל בגדיו וגו' וקידש הוא ובגדיו, וציווה להזותו על המזבח, ונעשית כל העבודה פיזורו שם לא קיבוצו, ואמר "ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר", ושם מתפזר כמו שאמר "ואת כל הדם ישפוך", ואמר "ודם זבחיך יישפך על מזבח ה' אלוהיך". וציווה לפזר דם כל בהמה הנשחטת, ואף על פי שאינה קורבן, אמר ע"ל הארץ תשפכנו כמים". והזהיר מלהתקבץ סביבו ולאכול שם, ואמר "לא תאכלו על הדם".
ד"ה כי נפש הבשר: משמעות הכתוב הזה שיאמר, שייאסר לנו הדם, מפני שנתנוֹ לנו להיות על המזבח לכפר על נפשותינו, והוא חלק השם, כטעם החלב. ואם נקשה: למה אסר דם החיה והעוף אשר לא יקרב, נדחה את השואל, שרצה להרחיקנו מכל דם שלא נשגה בו, אף על פי שלא עשה כן בחלב כי ניכר הוא. והרב כתב במורה הנבוכים (ג מו), כי היו הכשדים מואסים הדם ויחשבוהו להם לטומאה, אבל יאכלו ממנו הרוצים להתחבר לשדים ולהינבא מהם העתידות, והתורה תכוין לעולם להרוס בנייני סכלותם בהיפוך מחשבותיהם, ולכך אסרה הדם באכילה ובחרה בו להיטהר בהזאות ולזרקו על המזבח לכפרה, ולכך אמר (פסוק י) "ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם", כמו שאמר בנותן מזרעו למולך (להלן כ ו), שהוא מביא למין ממיני עבודה זרה, כי לא נאמר כן במצוה אחרת. ואלו דברים מיושבים, אבל הכתובים לא יורו כן, שהם יאמרו תמיד בטעם האיסור, "כי נפש כל בשר דמו בנפשו" (פסוק יד), "כי נפש הבשר בדם הוא" (פסוק יא), והחזיר במשנה תורה (דברים יב כג) "רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר". והראוי שנפרש בטעם איסורו, כי השם ברא כל הנבראים התחתונים לצורך האדם, כי הוא לבדו בהם מכיר את בוראו, ואף על פי כן לא התיר להם באכילה מתחילה רק הצומח, לא בעלי הנפש, כאשר בא בפרשת בראשית שנאמר (בראשית א כט) "הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע" וגו'. וכאשר היה במבול שניצולו בזכותו של נח, והקריב מהם קרבן, והיה לרצון לו, התיר להם השחיטה, כמו שאמר (שם ט ג) "כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל", כי חיותם בעבור האדם. והנה התיר גופם אשר הוא חי בעבור האדם, שיהיה להנאתו ולצרכו של אדם, ושתהיה הנפש שבהם לכפרה לאדם, בקרבים לפניו יתברך, לא שיאכלוהו. כי אין ראוי לבעל נפש שיאכל נפש.
For [the] soul of the body is in the blood. The reason for the prohibition of blood is because Hashem created all the creatures of the lower world for man’s use, because from all these creatures, only man recognizes his Creator. Even so, originally, Hashem permitted man to eat only vegetation, but not animals with a living soul, as it says in Bereishis (1:29): “Behold, I have given you all seed-yielding herbs…” After the Flood, when the animals were saved in Noach’s merit and he sacrificed some of them, which fulfilled Hashem’s will, Hashem permitted man to slaughter animals, as it says (ibid. 9:3): “Every moving creature that lives, shall be yours for food; like the green vegetation [which I gave previously] I have [now] given you everything [for food]”; their life is for man. Hashem permitted the living animal bodies for man to be for his benefit and needs; the living soul (nefesh) in them will be for man’s atonement when they are brought before Hashem as sacrifices. They were not permitted to eat the nefesh; a being with a nefesh should not eat a nefesh, for all souls belong to Hashem. Man’s nefesh is like the animals’ nefesh, they belong to Him; “[For there is a happening for the children of men, and there is a happening for the beasts …] like the death of this one is the death of that one, and all have one spirit” (Koheles 3:19). The Greek philosophers saw it this way: A very clear and radiant spark comes out from the active intellect, and the spark of the animal soul comes out from it, and it is a complete soul in one side of its aspects. Therefore, it has intelligence to flee from harm and to pursue what is pleasurable for it, and it has recognition for things for which the animals have formed a habit. Animals have love, like the love of dogs for their masters; the nefesh has amazing recognition for the household members of their owners. Pigeons also have intelligence and recognition.
2. מה הטעם שנותן הרמב"ם לאיסור אכילת הדם? מה הטעם שנותן הרמב"ן לאיסור אכילת הדם?