פרשת בא תש"ב - פסח
הערה: רצוי שתענה הפעם על כל השאלות מפאת חשיבותן. לאלה שאין להם הפנאי הדרוש לכך: ענו על השאלות ג, ד, ו ולחלק מן ב.
א. שאלות ודיוקים ברש"י
"דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת"
Speak ye unto all the congregation of Israel, saying: In the tenth day of this month they shall take to them every man a lamb, according to their fathers’houses, a lamb for a household;
ד"ה דברו אל כל: (מכילתא) וכי אהרן מדבר, והלוא כבר נאמר "אתה תדבר"? אלא חולקין כבוד זה לזה, ואומרים זה לזה: למדני. והדיבור יוצא מבין שניהם, כאילו שניהם מדברים.
דברו אל כל עדת SPEAK UNTO ALL THE CONGREGATION — But did Aaron speak? Has it not already been stated, (Exodus 7:2) “You (Moses) shall speak etc.”. But the explanation is: they paid respect one to the other, saying to each other, “Instruct me what to say”. and the divine communication in question issued from both of them, so that it was as though they were both speaking (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 12:3:2).
ד"ה אל כל עדת: (מכילתא) דברו היום בראש חודש, שיקחוהו בעשור לחודש הזה - פסח מצרים מקחו בעשור ולא פסח דורות (פסחים צו).
דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשר לחדש i. e. SPEAK to-day — on the first of the month — THAT ON THE TENTH OF THE MONTH they should take it (the lamb) (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 12:3:3). הזה [ON THE TENTH OF] THIS [MONTH] — As regards the paschal lamb sacrificed in Egypt it had to be taken from the flock on the tenth, but this did not apply to the paschal-lamb offered by future generations (Pesachim 96a).
ד"ה שה לבית אבות: (שם) למשפחה אחת. הרי שהיו מרובין יכול שה אחד לכולן? תלמוד לומר "שה לבית".
שה לבית אבות A LAMB FOR THE HOUSE OF THEIR FATHERS — i. e. a lamb for one family (“family” here means the larger unit comprising the father or grandfather with his married sons and their families). Consequently, if they (the members of such a family) were numerous, one might think that they may take one lamb for all of them (irrespective of whether this would suffice to provide a piece as large as an olive, the minimum quantity, for each person)! Therefore Scripture states: שה לבית A LAMB FOR EACH HOUSEHOLD (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 12:3:7).
1. העתק את הפסוק בסימני פיסוק בהתאם לפירוש רש"י.
2. באר את ההבדל בין בית אבות ובין בית.
3. באר את הביטויים ברש"י: "מקחו", "פסח מצרים", "פסח דורות".
ב. שאלות ודיוקים ברש"י
ד"ה שה לבית אבות: (שם) למשפחה אחת הרי שהיו מרובין יכול שה אחד לכולן תלמוד לומר שה לבית.
שה לבית אבות A LAMB FOR THE HOUSE OF THEIR FATHERS — i. e. a lamb for one family (“family” here means the larger unit comprising the father or grandfather with his married sons and their families). Consequently, if they (the members of such a family) were numerous, one might think that they may take one lamb for all of them (irrespective of whether this would suffice to provide a piece as large as an olive, the minimum quantity, for each person)! Therefore Scripture states: שה לבית A LAMB FOR EACH HOUSEHOLD (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 12:3:7).
ד"ה ולקחו מן הדם: זו קבלת הדם יכול ביד תלמוד לומר אשר בסף.
And they shall take of the blood, and put it on the two side-posts and on the lintel, upon the houses wherein they shall eat it.
ד"ה כל בכור בארץ מצרים: אף בכורות אחרים והם במצרים ומניין אף בכורי מצרים שבמקומות אחרים תלמוד לומר (תהילים קלו) למכה מצרים בבכוריהם.
כל בכור בארץ מצרים ALL THE FIRSTBORN IN THE LAND OF EGYPT — also the first-born of other nations who happened then to be in Egypt. And whence may we deduce that the first-born of the Egyptians who happened to be in other countries also died? From what Scripture states: (Psalms 136:10) “To Him that smote the Egyptians in their first-born” (an unqualified statement) (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 12:12:2).
ד"ה מישראל: שומע אני תיכרת מישראל ותלך לה לעם אחר תלמוד לומר במקום אחר מלפני בכל מקום שהוא רשותי.
מישראל [THAT SOUL SHALL BE CUT OFF] FROM ISRAEL — I might understand from this that he shall be cut off from Israel and that he will be able to betake himself to another nation! Scripture therefore states in another passage, (Leviticus 22:3) “[that soul shall be cut off] from my presence” — in every place that is My territory (i. e. everywhere) (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 12:15:5).
ד"ה עד יום העשרים ואחד: למה נאמר והלוא כבר נאמר שבעת ימים לפי שנאמר ימים לילות מניין תלמוד לומר עד יום האחד וגו'.
עד יום האחד ועשרים UNTIL THE TWENTY-FIRST DAY — Why is this stated? Has it not already been stated, (v. 15) “Seven days [shall ye eat unleavened bread]” (beginning on the fifteenth day, as Rashi shows in his comment on v. 14 and therefore terminating on the twenty-first)? The answer is: Since it is said in that verse, “[seven] days [shalt thou eat unleavened bread]”, we may ask whence do we derive that the prohibition of eating unleavened bread extends also to the nights of these seven days? Scripture therefore states here, “[Ye shall eat unleavened bread] until the twenty-first-day in the evening” (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 12:18).
להבנת הסגנון המיוחד של מדרש הלכה העתק בסימני פיסוק את דברי רש"י הנ"ל. (הערה: את דברי הכתוב המצוטטים יש להביא במרכאות). באר את הביטויים: "יכול"; "תלמוד לומר"; "מניין".
ג. שאלה כללית
"וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם"
and ye shall keep it unto the fourteenth day of the same month; and the whole assembly of the congregation of Israel shall kill it at dusk.
ד"ה והיה לכם למשמרת: זה לשון ביקור, שטעון ביקור ממום ארבעה ימים קודם שחיטה. ומפני מה הקדים לקיחתו לשחיטתו ארבעה ימים, מה שלא ציוה כן בפסח דורות? היה ר' מתיא בן חרש אומר: הרי הוא אומר (יחזקאל טז) "ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים" - הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו ולא היו בידם מצוות להתעסק בהם כדי שיגאלו, שנאמר (שם) "ואת ערום ועריה", ונתן להם שתי מצוות: דם פסח ודם מילה, שמלו באותו הלילה, שנאמר "מתבוססת בדמיך" (שם) - בשני דמים. ואומר (זכריה ט) "גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו". ושהיו שטופים באלילים אמר להם "משכו וקחו לכם" - משכו ידיכם מאלילים, וקחו לכם צאן של מצוה.
והיה לכם למשמרת AND IT SHALL BE IN YOUR KEEPING (or watching) — This expresses the idea of examining, and the text therefore implies that it requires examination against any blemish during the four days before slaughter (Pesachim 96a). And why did He order that it should be taken from the flock four days before its slaughter, something which He did not command in respect to the paschal-lamb that was offered by succeeding generations? Rabbi Mathia, the son of Cheresh, said, in answer: Behold, it (Scripture) says, (Ezekiel 16:8) “And I passed over thee (an allusion to God’s passing over the Israelites in Egypt) and looked upon thee, and behold, thy time was the time of love” — there had arrived the time to fulfil the oath which I had sworn to Abraham to redeem his children. They, however, possessed no divine commands in which to engage in order that they should merit to be redeemed — as it is said (Ezekiel 16:7) “thou wast naked and bare” (i. e. bare of all merit earned through the fulfilment of God’s commands). He therefore gave them two commands, relating respectively to the blood of the paschal-lamb and the blood of the circumcision — for that night they circumcised themselves, as it is said (Ezekiel 16:6) “[When I passed over thee] I saw thee wallowing in thy bloods (בְּדָמַיִךְ is plural)” i. e. in two kinds of blood. Further it states, (Zechariah 9:11) “As for thee, also, because of the blood of the covenant I released thy prisoners out of the pit wherin there is no water”. And yet another reply to this question is, that because they were sunk in idolatry and had no merit gained by the practice of a divine command, He said unto them, (v. 21) משכו “Draw” — withdraw your hands from idols; וקחו לכם צאן “and take unto yourselves a lamb” to fulfil a divine command (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 12:2:1).
קרא יחזקאל פרק ט"ז פסוקים ה'-י"ב. מה מסמלים דברי נבואה אלה, אם נפרשם כפשוטם, ואיזה רעיון מכניס לתוכם ר' מתיא בן חרש? (פרש בפרט את הביטוי 'ערום ועריה', לפי פשוטם ולפי מדרשם).
ד. "ועצם לא תשברו בו"
"וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ"
In one house shall it be eaten; thou shalt not carry forth aught of the flesh abroad out of the house; neither shall ye break a bone thereof.
ואלה דברי ספר החינוך, בדבר מצווה זו:
שלא לשבור עצם מכל עצמות הפסח, שנאמר "ועצם לא תשברו בו". משורשי המצוה לזכור נסי מצרים, כמו שכתוב באחרות. וגם זה גזעו מן השורש הנזכר, שאין כבוד לשרים ויועצי ארץ לגרר עצמות ולשברם ככלבים, לא יאות לעשות ככה כי אם לעניי העם הרעבים. ועל כן בתחילת בואנו להיות סגולת כל העמים ממלכת כהנים וגוי קדוש, ובכל שנה ושנה באותו הזמן, ראוי לנו לעשות המעשים המראים בנו המעלה הגדולה שעלינו לה באותה השעה. ומתוך המעשה והדמיון שאנחנו עושים נקבע בנפשותינו הדבר לעולם. ואל תחשוב בני, לתפוש על דברי ולאמר: למה יצוה אותנו ה' יתברך לעשות כל זה לזכרון אותו הנס, והלוא בזיכרון אחד יעלה הדבר במחשבותינו ולא יישכח מפי זרענו? כי לא מחכמה תתפסני על זה, ומחשבת הנוער ישיאך לדבר כן. ועתה בני אם בינה שמעה זאת, והטה אוזנך, ושמע אלמדך להועיל בתורה ומצוות. דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחרי מעשיו שהוא עושה בהם אם טוב ואם רע, ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ומצוות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ומתוך שלא לשמה בא לשמה, ובכוח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות, ואפילו אם יהיה האדם צדיק גמור ולבבו ישר ותמים חפץ בתורה ובמצות, אם אולי יעסוק תמיד בדברים של דופי כאילו תאמר דרך משל שהכריחו המלך ומינהו באומנות רעה, באמת אם כל עסקו כל היום באותה אומנות, ישוב לזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור, כי ידוע הדבר ואמת שכל האדם נפעל כפי פעולותיו, כמו שאמרנו. ועל כן אמרו חכמינו ז"ל: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, כדי להתפיס בהן כל מחשבותינו וליהות בהן כל עסקינו, להטיב לנו באחריתנו, כי מתוך הפעולות הטובות אנחנו נפעלים להיות טובים וזוכים לחיי עד. ורמזו זכרונם לברכה על זה מאמרם (מנחות מ"ג ב) כל מי שיש לו מזוזה בפתחו וציצית בבגדו ותפילין בראשו, מובטח לו שלא יחטא, לפי שאלה מצוות תמידיות ונפעל בהן תמיד. לכן אתה ראה גם ראה מה מלאכתך ועסקיך, כי אחריהם תימשך, ואתה לא תמשכם. ואל יבטיחך יצרך לומר: אחרי היות לבי שלם ותמים באמונת אלהים, מה הפסד יש כי אתענג לפעמים בתענוגי אנשים לשבת בשווקים וברחובות להתלוצץ עם הלצים ולדבר צחות וכיוצא בדברים שאין מביאים עליהם אשמות וחטאות, הלוא גם לבב כמוהם. קטני עבה ממתניהם, ומדוע ימשכוני הם אחריהם? אל, בני, הישמר מפניהם, פן תילכד ברשתם. רבים שתו מתוך כך כוס תרעלתם, ואתה את נפשך תציל, ואחר דעתך זה אל יקשה עליך מעתה ריבוי מצוות בעניין זכירת ניסי מצרים, שהוא עמוד גדול בתורתנו, כי ברבות עסקינו בהם נתפעל אל הדרך כמו שאמרנו.
מה טעם מצווה זו, לפי דברי ספר החינוך? מהי, לדעתו, בכלל הדרך החינוכית שבחרה בה התורה, ולאיזו דרך חינוכית הוא מתנגד?
ה. שאלות ודיוקים ברש"י
מה קשה לרש"י:
ד"ה כי אם צלי אש: למעלה גזר עליו במצות עשה, וכאן הוסיף עליו לא תעשה - "אל תאכלו ממנו כי אם צלי אש".
כי אם צלי אש BUT ROAST WITH FIRE — Above (in the preceding verse) Scripture promulgates the law regarding this in the form of an affirmative command; here it adds to that a negative command: Do not eat of it … except roasted by fire. (Consequently one who eats of it in in any manner except roasted by fire is liable to the punishment laid down for transgressing a negative command as well as to that for the infringement of a positive command) (Pesachim 41b).
ד"ה ובכל אלהי מצרים: של עץ נרקבת, ושל מתכת נמסת וניתכת לארץ.
ובכל אלהי מצרים AND AGAINST ALL THE GODS OF EGYPT [WILL I EXECUTE JUDGEMENTS] — An idol of wood rotted, and one of metal melted and was poured out on the ground (cf. Mekhilta d'Rabbi Yishmael 12:12:3)).
ד"ה וראיתי את הדם: הכל גלוי לפניו, אלא אמר הקדוש ברוך הוא: נותן אני את עיני לראות שאתם עסוקים במצוותי, ופוסח אני עליכם.
וראיתי את הדם AND WHEN I SEE THE BLOOD — But surely everything is manifest to Him and He therefore did not need to look whether the blood had been put on the door-posts? But the meaning is: God says, I will set My eye (my attention) to take notice of the fact that you are engaged in the performance of My commands — then will I pass over you (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 12:13:1).
ד"ה הנפש ההיא: כשהיא בנפשה ובדעתה, פרט לאנוס.
הנפש ההיא [FOR WHOSOEVER EATETH ANYTHING LEAVENED..] THAT SOUL [SHALL BE CUT OFF] — if it eats unleavened bread when it is in its will (נפש) and with its full consciousness — this would exclude one who does so being under some external compulsion (force majeure) (cf. Mekhilta d'Rabbi Yishmael 12:15:5).
ד"ה תורה אחת: (מכילתא) להשוות גר לאזרח אף לשאר מצוות שבתורה.
תורה אחת וגו׳ ONE LAW etc. — This is stated in addition to the similar text in v. 48 in order to declare that the proselyte is equal to the native also in respect to all other commands of the Torah (i. e. the preceding text has reference only to the Paschal offering whilst this is a general statement) (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 12:49).
ו. "בעבור זה"
"וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם"
And thou shalt tell thy son in that day, saying: It is because of that which the LORD did for me when I came forth out of Egypt.
ד"ה בעבור זה: אמר רבי מרינוס: פירוש "בעבור זה" היה ראוי להיותו הפוך - זה בעבור שעשה ה' לי. והביא רבים כמוהו לדעתו. ולפי דעתי אין אחד מהם נכון. כי איך נהפוך דברי אלהים חיים, וטעם הפסוק היפך מחשבתו. כי אין אנו אוכלים מצוות בעבור זה, רק פירוש "בעבור זה" -בעבור זאת העבודה שהוא אכילת המצה, ולא ייאכל חמץ. שהוא תחילת המצוות שציוה לנו השם. עשה לנו השם אותות, עד שהוציאנו ממצרים. והטעם לא הוציאנו ממצרים רק לעבדו, ככתוב "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה", וכתוב "אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים".
Because of this Hashem did this for me. This should be understood: “For the sake of this service—i.e. the eating of the matzoh and the refraining from leaven bread, which were the first commandments that B’nei Yisrael received—Hashem performed for us miracles and took us out of Egypt.” In other words, Hashem only took B’nei Yisrael out of Egypt in order that they should serve Him, in keeping with the verse, “When you bring the people out of Egypt—you will serve Elohim on this mountain” (Shemos 3:12).
ד"ה בעבור זה: בעבור שאקיים מצוותיו כגון פסח מצה ומרור הללו.
משארתם (from the root שאר “to be left over”) denotes the leavings (what was left) of the unleavened bread and bitter herbs (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 12:34).
רמב"ן:
ד"ה זה עשה ה' לי: בעבור זה שעשה ה' לי בצאתי ממצרים - וכן "והודעת להם את הדרך ילכו בה" (להלן יח כ), ורבים כן. יאמר, כי בעבור זה שעשה ה' לי בצאתי ממצרים, אני עובד את העבודה הזאת, כעניין שאמר למטה (בפסוק טו) "על כן אני זובח לה' כל פטר רחם".
מהו ההבדל העקרוני בין פירוש ר' מרינוס ובין פירוש ראב"ע? כדעת מי מהם דעת רש"י ודעת הרמב"ן?