פרשת פינחס תש"ט - מפקד ישראל
גיליון זה הוא גיליון מילואים לגיליון פנחס תש"ד, העוסק אף הוא בקטע זה. עיין שם וצרפנו אליו.
א. שאלה כללית
אברבנאל, שואל:
איך היה אפשרי, שעם גדול כזה, כל יוצאי מצרים בימים רבים, קרוב לארבעים שנה, לא נתוספו אלא מעט מזער? כי הנה כשנמנו בתחילה היו 603.550, ועתה לסוף הארבעים שנה היו 601.730. והוא דבר זר ורחוק מאוד ששש מאות אלף רגלי בארבעים שנה לא נתוספו והולידו, אלא אלף ושמונים נפש.
1. השווה את מספר הפקודים במקומנו למספרים שבמפקד במדבר פרק א'; נסה למצוא סיבת אחדים מן השינויים הגדולים.
2. הסבר שאין סוף דברי אברבנאל סותר את תחילת דבריו!
ב. "וידבר משה"
"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה"
And Moses and Eleazar the priest spoke with them in the plains of Moab by the Jordan at Jericho, saying:
מלשון הנהגה. שהיו מפוזרים בערי עבר הירדן, ורק המחנה ואוהל מועד היה במקום אחד. וכאשר נצטוו להימנות, הכריז משה ואלעזר, שכל מי מבן עשרים שנה יבוא למקום המיועד. ונדברו כולם לערבות מואב.
Moshe and Elozor the kohein spoke. This was a language of leadership, because Bnei Yisroel were scattered among the cities across the Yardein, and only the camp and the Tent of Meeting stood in one place. When they were commanded to count, Moshe and Elozor announced that anyone twenty years of age and over should come to the designated place.
1. מה מצריכו לפרש "וידבר" שלא בהוראתו הרגילה?
2. היכן מצינו "דבר" בהוראה זו בתנ"ך?
ד"ה וידבר משה ואלעזר הכהן אתם: דברו עמם על זאת שציוה המקום למנותם. ד"ה לאמר: אמרו להם צריכים אתם להימנות.
וידבר משה ואלעזר הכהן אתם AND MOSES AND ELEAZAR THE PRIEST SPOKE WITH THEM — They spoke with them (אתם; cf. 5:5) regarding this: that the Omnipresent had (given command to count them. לאמר SAYING they said to them (what they said to them was): You must be counted FROM TWENTY YEARS OLD AND UPWARDS.
ג. שאלות ודיוקים ברש"י
ד"ה משפחת החנוכי: לפי שהיו האומות מבזין אותם: מה אלו מתיחסין על שבטיהם, סבורין הם שלא שלטו המצריים באמותיהם? אם בגופם היו מושלים, קל וחומר בנשותיהם. לפיכך הטיל הקדוש ברוך הוא שמו עליהם, ה"א מצד זה ויו"ד מצד זה, לומר מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם. וזהו הוא שמפורש על ידי דוד (תהילים קכב) "שבטי יה עדות לישראל", השם הזה מעיד עליהם לשבטיהם. לפיכך בכולם כתיב "החנוכי", "הפלואי" אבל בימנה לא הוצרך לומר משפחת הימני, לפי שהשם קבוע בו יו"ד בראש וה"א בסוף.
משפחת החנכי THE FAMILY OF THE HANOCHITES — Because the heathen nations spoke slightingly of Israel, saying, “How can these trace their descent by their tribes? Do they think that the Egyptians did not overmaster their mothers? If they showed themselves master of their bodies, it is quite certain that they did so over those of their wives!”. On this account the Holy One, blessed be He, set His name upon them: the letter ה on one side of their name and the letter י on the other side (חנכיה), to intimate: I bear testimony for them that they are the sons of their reputed fathers (and not of the Egyptians) (Shir HaShirim Rabbah 4:12). This it is that is expressed by David, (Psalms 122:4) שבטי יה עדות לישראל: “that the tribes bear the name of the Lord (יה) is a testimony regarding Israel” — this Divine Name (יה) bears testimony regarding their tribes (i.e. that they rightly attach themselves to those tribes to which they claim to belong). On this account in the case of all of them it is written החנכי and הפלואי but in the case of ימנה (v. 44) it was not felt necessary to state “of the family of הימני”, because the Divine Name is already attached to it — the י at the beginning and the ה at the end (ימנה) (Yalkut Shimoni on Torah 988).
בעל באר בשדה, מקשה:
והלוא נאמר (במדבר י"ד) "וירד העמלקי והכנעני" וכן (בראשית ט"ו) "את הקיני ואת הקניזי ואת הקדמוני ואת החתי ואת הפרזי..." ובכולם מצינו "ה"א מצד זה ויו"ד מצד זה", ובהם לא שייך לדרוש מה שדרש רש"י בזה?
נסה ליישב קושייתו!
ד"ה מבן עשרים שנה ומעלה: שיהא מונים מבן עשרים שנה ומעלה, שנאמר (שמות ל) "כל העובר על הפקודים" וגו'.
מבן עשרים שנה ומעלה כאשר צוה וגו׳ FROM TWENTY YEARS OLD AND ONWARDS, EVEN AS [THE LORD] HAS COMMANDED [MOSES AND THE CHILDREN OF ISRAEL, WHO CAME FORTH FROM EGYPT] that the counting of them (of those who came out from Egypt) should be from twenty years old and upwards, as it is said. (Exodus 30:14): “Every one that passeth amongst them that are numbered [shall be from twenty years old and upwards]”.
מקשה הרא"ם:
למה הוצרך לפרש מאמר "כאשר ציוה ה'", שהוא מורה על האמור בפרשת כי תשא (ל' י"ד) "כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה", ולא על האמור כאן "מבן עשרים שנה ומעלה"?
ענה לקושייתו.
ד"ה אשר הצו: את ישראל על משה.
אשר הצו WHO INCITED — i.e., who incited Israel, על משה AGAINST MOSES,
ד"ה בהצותם: את העם על ה'.
בהצתם WHEN THEY INCITED the people AGAINST THE LORD.
*
כתב הרא"ם:
מפני שמלת "הצו" ומלת "בהצותם" הם מבנין הפעיל שהוא יוצא, וצריכים פעול (=מושא ישיר), הוכרח לומר שהפעול של "הצו" הוא "ישראל", ושל "בהצותם" הוא "העם". אך לא ידעתי, למה שינה הפעולים ואמר שהאחד הוא "ישראל" והאחד הוא "העם", ולמה לא יהיו שניהם ממין אחד ויכתוב "אשר הצו את ישראל", "בהצותם את ישראל"?
ותירצוֹ הרא"ם:
שמא יש לומר, שדרך הלשון תמיד שיכפיל הענין במלות שונות, ולפיכך אמר שהפעול של "הצו" – ישראל ושל "בהצותם" הוא העם, או להפך.
ותירצוֹ בעל גור אריה:
...וכאשר היו חולקים על ה' לא ייקראו בשם "ישראל", כיון שבשם הזה שמו משותף בהם, וכאשר חולקים עליו, איך יהיה שם ה' עליהם?
מהי חולשת תירוצו של הרא"ם?
תרץ קושייתו בדרך אחרת על פי האמור ברמב"ן, שמות פרק י"ד פסוק י':
ד"ה וייראו מאוד ויצעקו בני ישראל אל ה': איננו נראה כי בני אדם הצועקים אל ה' להושיעם יבעטו בישועה אשר עשה להם ויאמרו כי טוב להם שלא הצילם. אבל הנכון שנפרש כי היו כתות, והכתוב יספר כל מה שעשו כולם. אמר כי הכת האחת צועקת אל ה', והאחת מכחשת בנביאו ואינה מודה בישועה הנעשית להם, ויאמרו כי טוב להם שלא הצילם. ועל זאת כתוב "וימרו על ים בים סוף" (תהלים קו ז), ולכך יחזיר הכתוב "בני ישראל" פעם אחרת, ויצעקו בני ישראל אל ה', כי הטובים בהם צעקו אל ה' והנשארים מרו בדברו. ולכך אמר אחר כך (להלן פסוק לא) "וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו". לא אמר "וייראו ישראל את ה' ויאמינו" אבל אמר "העם", כי "בני ישראל" שם ליחידים, ו"העם" שם להמון, וכן "וילונו העם" (להלן טו כד). וכך הזכירו רבותינו (במדבר רבה כ כג) "ויחל העם לזנות" (במדבר כה א), בכל שנאמר "העם" לשון גנאי הוא, וכל מקום שנאמר "ישראל" לשון שבח הוא....
"וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב"!
לזנות אל בנות מואב TO COMMIT WHOREDOM WITH THE DAUGHTERS OF MOAB — by the advice of Balaam, — as is related in the chapter חלק (Sanhedrin 106a).
היכן מצינו ברש"י עוד שהוא משלים הפעול אחרי פועל יוצא, כשיחסר בכתוב?
ד"ה לישוב: הוא יוב האמור ביורדי מצרים, כי כל המשפחות נקראו על שם יורדי מצרים, והנולדין משם והלאה לא נקראו המשפחות על שמם חוץ ממשפחות אפרים ומנשה שנולדו כולם במצרים "וארד ונעמן בני בלע בן בנימין". ומצאתי ביסודו של רבי משה הדרשן, שירדה אמן למצרים כשהיתה מעוברת מהם. לכך נחלקו למשפחות כחצרון וחמול שהיו בני בנים ליהודה, וחבר ומלכיאל שהיו בני בנים של אשר. ואם אגדה היא - הרי טוב, ואם לאו - אומר אני שהיו לבלע בני בנים הרבה, ומשנים הללו, ארד ונעמן, יצאה מכל אחד משפחה רבה ונקראו תולדות שאר הבנים על שם בלע. ותולדות השנים הללו נקראו על שמם. וכן אני אומר בבני מכיר שנחלקו לב' משפחות, אחת נקראת על שמו ואחת נקראת על שם גלעד בנו. ה' משפחות חסרו מבניו של בנימין. כאן נתקיימה מקצת נבואת אמו שקראתו בן אוני, בן אנינותי. ובפלגש בגבעה נתקיימה כולה, זו מצאתי ביסודו של ר' משה הדרשן.
לישוב OF JASHUB — He must be identical with Job (Genesis 46:13) who is mentioned amongst those who went down to Egypt, for all the families were called by the names of those who went down to Egypt. But as for those who were born from that time and onwards their families were not called by their own names, except the families of Ephraim and Manasseh, both of whom wore born in Egypt, and Ard and Naaman, the sons of Bela the son of Benjamin (v. 40). And I have found in the work of R. Moses the Preacher why this was so in the case of the two latter — that their mother went down to Egypt when she was already pregnant with them so that they may be regarded as being among those who went down to Egypt, and on this account they formed separate families, just as Chamul and Chezron who were grandchildren of Judah (v. 21), and Cheber and Malkiel who were Asher’s grandchildren (v. 45). If this is an Agada, well and good; but if not, then I say that Bela had many grandchildren and that from these two, Ard and Naaman, there issued from each a large family, and the offspring of the other sons were called after Bela’s name, but the offspring of these two were called after their name. So, too, I say about the sons of Machir who formed two different families, one called after his name, and one called after the name of Gilead, his son, because it was a very large family. Five families are missing from Benjamin’s sons as stated before: here (i.e., by the fact that five of the families had become extinct) there was fulfilled part of his mother’s prophecy which is alluded to in the fact that she called him Ben Oni (my unfortunate son), (Genesis 35:18), whilst by the incident of the concubine in Gibea (Judges 20:35), the whole of it was fulfilled for practically the entire tribe was exterminated. This I found in the work of R. Moses the Preacher.
**
התוכל לבאר את דברי רש"י: "ואם אגדה היא - הרי טוב, ואם לא – אומר אני..."?