פרשת ויקרא תש"ט - קרבן מנחה
א. קרבן רשות
"אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם..."
Speak unto the children of Israel, and say unto them: When any man of you bringeth an offering unto the LORD, ye shall bring your offering of the cattle, even of the herd or of the flock.
"אדם כי יקריב" – יכול גזירה? תלמוד לומר: "כי יקריב" – אינו אלא רשות.
Speak unto the children of Israel, and say unto them: When any man of you bringeth an offering unto the LORD, ye shall bring your offering of the cattle, even of the herd or of the flock.
"וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב"
And when any one bringeth a meal-offering unto the LORD, his offering shall be of fine flour; and he shall pour oil upon it, and put frankincense thereon.
"ונפש כי תקריב" – יכול גזירה? תלמוד לומר: "כי תקריב" – אינו אלא רשות.
And when any one bringeth a meal-offering unto the LORD, his offering shall be of fine flour; and he shall pour oil upon it, and put frankincense thereon.
מהיכן למדו חז"ל שהמדובר כאן בקרבנות רשות? לכאורה נראה כדעת כמה מדקדקים, שהדיוק הוא ממה שנאמר "כי" ולא "אם", והרי זה אינו, שאילו נאמר "אם" – גם כן היינו למדים שהוא רשות. (ועיין רש"י שמות כ' כ"ב!
ד"ה ואם מזבח אבנים: (מכילתא) רבי ישמעאל אומר: כל אם ואם שבתורה רשות, חוץ מג' "ואם מזבח אבנים תעשה לי" - הרי אם זה משמש בלשון כאשר, וכאשר תעשה לי מזבח אבנים לא תבנה אתהן גזית, שהרי חובה עליך לבנות מזבח אבנים, שנאמר (דברים כז) "אבנים שלמות תבנה", וכן (שמות כב) "אם כסף תלוה" - חובה הוא, שנאמר (דברים טו) "והעבט תעביטנו", ואף זה משמש בלשון כאשר, וכן (ויקרא ב) "ואם תקריב מנחת ביכורים" זו מנחת העומר שהיא חובה, ועל כורחך אין אם הללו תלוין אלא ודאין, ובלשון כאשר הם משמשים!).
**
נסה להסביר מהו הדיוק הלשוני בפסוקנו, שממנו למדו שהוא רשות, ואיך היה לשון הפסוק אילו היה קרבן חובה?
ב. שאלות ודיוקים ברש"י
"וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה' סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ"
And when any one bringeth a meal-offering unto the LORD, his offering shall be of fine flour; and he shall pour oil upon it, and put frankincense thereon.
ד"ה ונפש כי תקריב: לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא במנחה. מי דרכו להתנדב מנחה? - עני. אמר הקדוש ברוך הוא: מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו. ד"ה סולת: אין סולת אלא מן החיטין (תורת כהנים) שנאמר (שמות כט) "סולת חיטין", ואין מנחה פחותה מעישרון שנאמר (ויקרא יד) "ועישרון סולת למנחה" - עישרון לכל מנחה.
ונפש כי תקריב AND WHEN A PERSON (or “A SOUL”) WILL OFFER — Nowhere is the word נפש employed in connection with free-will offerings except in connection with the meal-offering. For who is it that usually brings a meal-offering? The poor man! The Holy One, blessed be He, says, as it were, I will regard it for him as though he brought his very soul (נפש) as an offering (Menachot 104b). סלת יהיה קרבנו [AND WHEN A PERSON WILL OFFER A MEAL OFFERING] HIS OFFERING SHALL BE OF SIFTED FINE FLOUR — i. e. if one says, “I take upon myself the obligation to bring a מנחה”, without further defining it, he must bring that which is termed “the meal-offering of fine sifted flour” (מנחת סלת) which is that mentioned first among the different meal-offerings) since the קומץ is taken from it whilst it is yet flour (whilst in the case of other meal-offerings this is done after they have been baked), as is explained further on in this section (cf. Menachot 104b). — Because there are five different meal-offerings enumerated here all of which had to be brought ready baked beforẹ the קמץ was taken of them with the exception of this, therefore this alone is technically termed “a meal-offering of flour’ (though the others too had to be made of sifted fine flour).
"וְאִם דַּל הוּא וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת וְלָקַח כֶּבֶשׂ אֶחָד אָשָׁם לִתְנוּפָה לְכַפֵּר עָלָיו וְעִשָּׂרוֹן סֹלֶת אֶחָד בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן לְמִנְחָה וְלֹג שָׁמֶן"
And if he be poor, and his means suffice not, then he shall take one he-lamb for a guilt-offering to be waved, to make atonement for him, and one tenth part of an ephah of fine flour mingled with oil for a meal-offering, and a log of oil;
כיצד יש ללמוד מן השיעור שנקבע למנחה (עישרון= עשירית האיפה) סימוכין לרעיון המובא ברש"י "מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו"?
"וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלְקְטוּ הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ"
And the children of Israel did so, and gathered some more, some less.
ד"ה המרבה והממעיט: יש שלקטו הרבה, ויש שלקטו מעט, וכשבאו לביתם ומדדו בעומר איש איש מה שלקטו, ומצאו שהמרבה ללקוט לא העדיף על עומר לגולגולת אשר באוהלו, והממעיט ללקוט לא מצא חסר מעומר לגולגולת. וזהו נס גדול שנעשה בו
המרבה והממעיט SOME MUCH, SOME LITTLE — There were some who gathered much and there were some who gathered little; and when they came home they measured it out by an Omer, each what he had gathered, and they then found that he who had gathered much had no excess over an Omer for each head that was in his tent, and that he who had gathered less did not find less than an Omer for each head, and this was a great miracle that was wrought in respect of it (the Manna).
"וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא".
Now an omer is the tenth part of an ephah.
ג. טעם
"כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ"
No meal-offering, which ye shall bring unto the LORD, shall be made with leaven; for ye shall make no leaven, nor any honey, smoke as an offering made by fire unto the LORD.
אברבנאל, מקשה:
למה הוצרך לומר כי כל שאור וכל דבש לא תקריבו ממנו אשֶה, כי הנה ידוע היה שלא הוכשרו להקרבה אלא אלו הדברים שציוה ה', שאילו תאמר מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן, ולא הוצרך לומר שלא נקריב מן החיה וכן ציוה בעוף שנקריב מן התורים ומבני היונה, ולא הוצרך לומר שלא יקריבו מן התרנגולים ומן האוזים. ולכן יקשה, למה הוצרך הכתוב להזהיר על השאור ועל הדבש, כיון שלא ציוה עליהם?
ונאמרו בטעם איסור זה דעות שונות, ואלה מקצתן:
רמב"ם, מורה נבוכים, מאמר ג' פרק מ"ט:
...כבר אמרה התורה – כפי שפירש אונקלוס - שהמצריים היו עובדים למזל טלה, ומפני זה היו אומרים לשחוט הצאן... ושחיטת הבקר כמעט שהיו מואסים אותו רוב עובדי עבודה זרה וכלום היו מגדילים זה המין מאוד – ולזה תמצא אישי הודו עד היום לא ישחטו הבקר כלל... ובעבור שימחה זכר אלה הדעות, אשר אינן אמתיות, ציונו להקריב אלו המינים "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן" תקריבו את קרבנכם, עד שיהיה המעשה אשר חשבוהו תכלית המרי – בו יתקרבו אל ה' ובמעשה ההוא יכופרו העונות. כן מרפאים הדעות הרעות אשר הם חוליי הנפש האנושי בהיפך אשר בקצה האחרון... ומפני שעובדי עבודה זרה לא היו מקריבים לחם אלא שאור, והיו בוחרים להקריב העניינים המתוקים ומלכלכים קרבניהם בדבש, וכן לא תמצא בדבר מקרבנותיהם מלח, מפני זה הזהיר השם מהקריב כל שאור וכל דבש וציוה בהתמדת המלח...
ד"ה כל המנחה אשר תקריבו לה': ...וטעם השאור והדבש, ייתכן שהוא כדברי הרב במורה הנבוכים (ג מו), אמר שמצא בספריהם שהמנהג היה לעובדי עבודה זרה להקריב כל מנחתם חמץ, ולערב הדבש בכל קרבניהם, ולכן אסרם לגבוה. וכזה אמרו רבותינו (ספרי שופטים קמו) במצבה שהיתה נבחרת בימי האבות, ואחר כך שנאהּ השם, מפני שעשאוה חוק לעבודה זרה, כמו שאמר "אשר שנא ה' אלוהיך" (דברים טז כב). ובטעם המלח אמר גם כן, בעבור שהם ימאסו אותו ולא יקריבוהו כלל...
ספר החינוך:
שורשי מצוה זו (טעם המצווה) נעלם מאוד למצוא אפילו רמז קטן... ואולם כוונתו באלו הטעמים שאני כותב להרגיל הנערים ולהטעים להם בתחילת בואם לשמוע דברי ספר, כי יש לדברי תורה טעמים ותועלת... ואל יהיו להם המצוות בתחילה כדברי הספר החתום, פן יבעטו בהם מתוך כך בנערותם ויניחום לעולם וילכו להבלים. על כן אכתוב להם כל אשר יעלה בתחילת המחשבה ואל ייתפס עלי תופס בשום דבר אחרי שידע כונתי זאת. ואומר: ענייני הקרבן כולם לעורר מחשבות המקריב ולפי המעשה יקח דמיונותיו בנפשו. ועל כן בהרחיק החפץ שהוא נעשה בשהייה גדולה, מקרבנו יקח דמיון לקנות מידת הזריזות והקלות והמהירות במעשה ה' יתברך, וכמו שאמרו ז"ל (פרקי אבות ה') "...הוי קל כנשר ורץ כצבי... לעשות רצון אביך שבשמים..." ובענין הרחקת הדבש נאמר אל ילדים רכים כדי ליסרם, שהיא סיבה לדמיון שימעט האדם מלרדוף אחר המאכלים המתוקים לחכו כמנהג הסובאים והזוללים, שיימשכו לעולם אחר המתוק, אבל החכם לא יתן לבו כי אם על המאכלים המועילים וצריכים למחייתו ושומרים בריאות אבריו, ולזה ראוי לכל בעל שכל לכוון במזונו ושתיתו, לא לכונת הנאת משוש הגרון, ולו חכמו בני אדם ישכילו זאת... ועוד שמעתי טעם באיסור שאור ודבש, לפי שהשאור מגביה עצמו, וכן הדבר מעלה רתיחתו הרבה, ולאן נתרחקו – לרמוז כי "תועבת ה' כל גבה לב".
1. הסבר את הביטויים והמשפטים המסומנים בקו.
2. מה ההבדל העקרוני שבין טעם הרמב"ם לטעמי ספר החינוך?
3. השווה את טעם הרמב"ם לאיסור הקטרת שאור ודבש לטעמו באיסור אכילת חלב ודם (מורה נבוכים ג' מ"ו) שהובא בגיליון צו תש"ו שאלה ד, וכן לטעמו בדיני ערלה (מורה נבוכים ג' ל"ז) שהובא בגיליון אחרי מות-קדושים תש"ה א. התוכל למצוא קו משותף בטעמיו למצוות אלה?