פרשת ויחי תש"ט - שמעון ולוי
גיליון זה הוא המשך גיליון ויחי תש"ח, שעסק אף הוא בברכת שמעון ולוי. עיין שם וצרפהו לגיליוננו.
א. תגובת יעקב
השווה את תגובת יעקב למעשה שמעון ולוי במקומנו לתגובתו בפרק ל"ד. מה ההבדל העקרוני בין תגובותיו פה ושם, ומהי סיבת השינוי?
ב. שאלות בדברי רמב"ן
ד"ה שמעון ולוי: ...והנכון בעיני שאמר כי שמעון ולוי אחים גמורים, דומים ומתאחים זה לזה בעצתם ומעשיהם. וכבר פירשתי (לעיל לד יג) כי יעקב קצף על שמעון ולוי בהורגם אנשי העיר, בעבור שעשו חמס, כי הם לא חטאו להם כלל, ובאו בברית ונמולו, ואולי ישובו אל ה' ויהיו כולם בכלל אנשי בית אברהם, ומן הנפש אשר עשו בחרן. ועוד חרה לו שלא יאמרו כי בעצתו נעשה הדבר ויהיה חילול השם, שיעשה הנביא חמס ושוד. וזה טעם "בסודם אל תבוא נפשי", התנצלות שלא היה בסודם בענוֹתם במרמה, ובקהלם לא נתיחד, כשבאו על העיר והרגום. ולכן יקלל אפם ועברתם. וכן תרגם אונקלוס: ברזיהון לא הות נפשי באיתכנשיהון למהך וכו'...
השווה את דבריו כאן לדבריו פרק ל"ד פסוק י"ג:
ד"ה ויענו בני יעקב: אבל עניין שכם, כי בני יעקב, בעבור שהיו אנשי שכם רשעים, ודמם חשוב להם כמים, רצו להינקם מהם בחרב נוקמת, והרגו המלך וכל אנשי עירו כי עבדיו הם, וסרים אל משמעתו, ואין הברית אשר נימולו נחשב בעיניהם למאומה, כי היה להחניף לאדוניהם. ויעקב אמר להם בכאן, כי הביאוהו בסכנה, שנאמר "עכרתם אותי להבאישני", ושם אירר אפם, כי עשו חמס לאנשי העיר, שאמרו להם במעמדו: "וישבנו אתכם והיינו לעם אחד", והם היו בוחרים בהם ובעטו בדיבורם, ואולי ישובו אל ה' והרגו אותם חינם, כי לא הרעו להם כלל. וזהו שאמר "כלי חמס מכרותיהם" (להלן מט ה).
1. מה פירוש דברי הרמב"ן כאן "ויהיו כולם מן הנפש אשר עשו"?
2. מה הרעיון המשותף בשני המקומות ברמב"ן?
3. מה מוסיף הרמב"ן במקומנו על הנאמר בפרשת וישלח?
השווה את דברי הרמב"ן בשני המקומות הנ"ל לדבריו:
ד"ה ויהי רעב בארץ: ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה, שהביא אשתו הצדקת במכשול עוון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלוהים כוח לעזור ולהציל. גם יציאתו מן הארץ, שנצטווה עליה בתחילה, מפני הרעב, עוון אשר חטא, כי האלוהים ברעב יפדנו ממות. ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה. במקום המשפט שמה הרשע והחטא.
And there was famine in the land (Gen. 12:10) – behold, Avraham went down to Egypt due to hunger, to live there temporarily in order to save his life in the days of drought, and the Egyptians exploited him without cause to get his wife, and the Holy One of Blessing avenged them with great afflictions, and brought him out from there with cattle, silver and gold, and Pharaoh had commanded men to send him. And it is a hint from (Avraham), since his children went down to Egypt because of hunger to live temporarily in the land, and the Egyptians did evil to them and took their wives, as it says (Exodus 1:22) And every (baby) girl you shall let live, and the Holy One of Blessing avenged them with great afflictions until they were taken out (laden) with silver and gold and sheep and cattle, with many possessions, and they (Egyptians) pressed them to be gone from the land. Not a single incident that befell the father didn't befall the children. And this matter is explained in Bereshit Rabbah 8:6: "Rabi Pinchas said in the name of Rabbi Oshaya - The Holy One said to Avraham: ‘Go and conquer the way for your children.’ And you find that everything that was written regarding Avraham was also written regarding his descendants: regarding Avraham it is written and there was famine in the land, regarding Israel it is written (Genesis 45:6) this is already two years of famine in all the land." And you should know that our father Avraham committed a great sin unintentionally, in which he brought his righteous wife to stumble into transgression because of his fear of getting killed, and he should have trusted the Name to have saved him, his wife and all that was his, because Elohim has power to help and to save. Also his going out from the land - of which he had been commanded at the beginning - due to famine was a transgression that he committed, because Elohim would have saved him from dying (even) in a famine. And because of this deed it was decreed that his seed would be in exile in Egypt under the hand of Pharaoh.
בראשית פרק ט"ז פסוק ו':
ד"ה ותענה שרי: חטאה אמנו בעינוי הזה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן, ושמע ה' אל עניה ונתן לה בן, שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני העינוי.
מהי דרכו של הרמב"ן בכל המקומות האלה?
ג. "אחלקם ביעקב..."
"אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל"
Cursed be their anger, for it was fierce, And their wrath, for it was cruel; I will divide them in Jacob, And scatter them in Israel
עקדת יצחק:
ודבר גדול הנביא (יעקב) דיבר, שכבר ביאר החכם (=אריסטו) בפרק י"ב מהמידות, שהכעס והחימה, אף על פי שהם הפעולות הפחותות – הם לפעמים יועילו, והוא להרים ולעורר בהם מעלת הגבורה. והיו מאנשי השם אשר ביניהם, שאמרו "הקצף תריס המעלה". ואמר עוד דרך זירוז לגיבורים: "שלחו שלהבת החום בנחיריים, והרתיחו הדם!" ורצונו לומר בזה: הגיבורים יפעלו בעבור הטוב, והקצף יעזרם לפעול. והמה אלה דברי הכתוב (ישעיה ס"ג) "ותושע לי זרעי וחמתי היא סמכתני!" הנה ירצה בזה שאם הרוב (=הריבוי, מידה מופרזת) מהם (מן האף ומן העברה) הוא מזיק, יש במעט מהם תועלת, בקצת העתים. וגם הוא מבואר, שיועיל בהנהגת הבית והמדינה בשיעור הראוי. גם בלימוד החכמות אמר החכם (כתובות ק"ג): "זרוק מרה בתלמידים". ודרך כלל אמר: "אל תהי מתוק – פן יבלעוך!" ולזה אמר הזקן החכם (=יעקב) שהאף והעברה, אשר נתחברו יחד בשמעון ולוי, ראוי שיחולקו בכל שבטי ישראל. וכולם יקחו חלקם הראוי להם לתועלת המעלה ועזרתה בכל מה שיצטרך להם, ולא יהיו במקום אחד, פן תצא כאש חמתם ויאבדו מהר.
רש"ר הירש, (תרגום מגרמנית):
"ארור אפם..." הסכנה לכלל האומה על ידי קנאות יתירה קיימת רק בזמן תוקפה וגבורתה של האומה, בזמן היותה ציבור מאוחד וחזק אשר על נקלה יוכל להיסחף בזרמם המסוכן של שני שבטים כבירי כוח לוהטים באש קנאה. ואולם לעומת זאת בגולה שסועה וקרועה לגזרים אין הסכנה המאיימת אלא באבדן הכרת הערך העצמי והמתת ההתעלות הרוחנית מקוצר רוח ומקושי השעבוד. בכדי שאפילו היהודי הסובב עם רכולתו מבית לבית יגבה לבו לבזות את נערי הרחוב האירופיים הפרועים המשמיצים אותו ומתגרים בו בחוצות הכרכים, זקוק הוא לשמור ולקיים בקרבו את רגש כבודו הפרטי ואת רגש כבודו הלאומי – מן ההכרח לכך: "אחלקם ביעקב" צדקה וחסד עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל, שחילק את שבטי שמעון ולוי להיות נפוצים בין כל השבטים האחרים במדינת ישראל, שכן היתה התוצאה הטבעית מזה, שאחרי התפוררות המדינה לרסיסים ואחרי גלות האומה גולה אחרי גולה, נמצאו תמיד בכל הגלויות מצאצאי שמעון ולוי, שטיפחו ועודדו את הכוח ואת אומץ הלב, את ההתלהבות ואת הגאון היהודי, ופעלו על ידי כך שהרוח היהודי נשאר ער וחי וקיים, גם אחרי שהמדינה עברה ובטלה מן העולם.
אחלקם ביעקב: נצרך לפרקים מעט אנשים כאלה, אבל רובם במקום אחד קשים, על כן "אחלקם ביעקב" שיהיו מעט מעט במקום אחד, "ואפיצם בישראל" – כן בקרב חסידי ישראל נדרש לפעמים איש כזה, כמו שהיה פנחס במעשה זמרי, אבל רק מעט מעט, על כן יהיו נפוצים בישראל.
1. מה הקושי העומד בפני שלושת המפרשים בפסוקנו?
2. מה בין תשובותיהם?
ד. "...אל תבוא נפשי"
**
ד"ה בסודם אל תבוא נפשי: אמר רב אהרן שפירוש "אל תבוא נפשי", כמו "ובא השמש" (קהלת א, ה), והטעם שלא ארצה להיות חוץ מעצתם. והנה פירושו היפך הדבר, כי מה טעם לכלי חמס, והלוא אמר לשניהם: "עכרתם אותי" (בראשית ל"ד ל). ובאמת כי הסתכן יעקב וביתו על ידם. לולי חיתת אלוהים היו מסבבים להשחית הכל...
פרש את דעת ר' אהרן, וכיצד דוחה ראב"ע את פירושו.
וכן פירש: "ארור אפם... וברצונם עיקרו שור " ארור כי אפם עז, ואלה פירושים קרים, בסודם אל תבוא נפשי.
**
א. מהו הפירוש השני המובא בדבריו, שאותו הוא דוחה?
ב. מה המריץ את ר' אהרן לפרש כאשר פירש?