פרשת בהעלותך תש"ז - המתאווים
א. שאלות כלליות
1. שני עניינים מסופחים בפרקנו (החל מפסוק ד'): עניין המתאווים תאווה ומינוי הזקנים. מהו המחבר את שניהם ואורגם למסכת סיפורית אחת?
השוה את דברי התלונות כאן (פסוקים ד'-ו') לתלונותיהם במקרים הקודמים:
"וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר"
And they said unto Moses: ‘Because there were no graves in Egypt, hast thou taken us away to die in the wilderness? wherefore hast thou dealt thus with us, to bring us forth out of Egypt?
"וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם. וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה. וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה. וַיִּצְעַק אֶל ה' וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ"
And Moses led Israel onward from the Red Sea, and they went out into the wilderness of Shur; and they went three days in the wilderness, and found no water.
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא"
Then said the LORD unto Moses: ‘Behold, I will cause to rain bread from heaven for you; and the people shall go out and gather a day’s portion every day, that I may prove them, whether they will walk in My law, or not.
"וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת ה'. וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא. וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ"
Wherefore the people strove with Moses, and said: ‘Give us water that we may drink.’ And Moses said unto them: ‘Why strive ye with me? wherefore do ye try the LORD?’ And the people thirsted there for water; and the people murmured against Moses, and said: ‘Wherefore hast thou brought us up out of Egypt, to kill us and our children and our cattle with thirst?’ And Moses cried unto the LORD, saying: ‘What shall I do unto this people? they are almost ready to stone me.’ And the LORD said unto Moses: ‘Pass on before the people, and take with thee of the elders of Israel; and thy rod, wherewith thou smotest the river, take in thy hand, and go.
מהו הטעם שלא מצינו "חרון אף ה'" אלא כאן, במקומנו?
השוה את תגובת משה לתלונותיהם כאן (י"א-ט"ו) לתגובותיו במקרים הקודמים:
"וַיִּצְעַק אֶל ה' וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ"
And he cried unto the LORD; and the LORD showed him a tree, and he cast it into the waters, and the waters were made sweet. There He made for them a statute and an ordinance, and there He proved them;
"וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי"
And Moses cried unto the LORD, saying: ‘What shall I do unto this people? they are almost ready to stone me.’
מה ההבדל העקרוני בין תגובתיו, ומה סיבת השינוי?
ב. "מתאוננים"
"וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה'"
And the people were as murmurers, speaking evil in the ears of the LORD; and when the LORD heard it, His anger was kindled; and the fire of the LORD burnt among them, and devoured in the uttermost part of the camp.
כמתאוננים: אין מתאוננים אלא מתרעמים, מבקשים עלילה לפרוש מאחרי המקום... ר' יהודה אומר: אין מתאוננים אלא כמדוים את עצמם. שנאמר (דברים כ"ו) "לא אכלתי באוני ממנו"; רבי אומר: "כמתאוננים רע" - אין "רע" אלא עבודת כוכבים שנאמר: "כי תעשו את הרע בעיני ה'".
כמתאננים — The term מתאננים denotes [people who seek] “a pretext” — they seek a pretext how to separate themselves from following the Omnipresent. Similarly is stated in the narrative of Samson, (Judges 14:4) “for he sought a pretext (תואנה) [against the Philistines]” (Sifrei Bamidbar 85).
ד"ה כמתאוננים: אין מתאוננים אלא לשון עלילה. מבקשים עלילה האיך לפרוש מאחרי המקום. וכן הוא אומר בשמשון (שופטים י"ד) "כי תואנה הוא מבקש".
כמתאננים — The term מתאננים denotes [people who seek] “a pretext” — they seek a pretext how to separate themselves from following the Omnipresent. Similarly is stated in the narrative of Samson, (Judges 14:4) “for he sought a pretext (תואנה) [against the Philistines]” (Sifrei Bamidbar 85).
ד"ה רע באוזני ה': תואנה שהיא רעה באוזני ה' שמתכוונים שתבוא באוזניו ויקניט. אמרו: אוי לנו כמה ליבטנו בדרך הזה שלושה ימים שלא נחנו מעינוי הדרך.
רע באזני ה׳ means a pretext that was evil in the ears of the Lord, i.e., that they intended that it should reach His ears and that He might show annoyance. They said: “Woe unto us! How weary we have become on this journey: it is now three days that we have had no rest from the wearisomeness of the march!”
ד"ה כמתאוננים: מגזרת אוון וכן "מחשבות אונך".
ד"ה ויהי העם כמתאוננים: אמר ר' אברהם מגזרת אוון, וכן "מחשבות אונך" (ירמיה ד' י"ד), שדיברו דברי אוון. ואיננו נכון, כי למה יכסה הכתוב על חטאם, ולא יגידנו כאשר עשה בכל המקומות. והנכון בעיני, כי כאשר נתרחקו מהר סיני, שהיה קרוב ליישוב, ובאו בתוך המדבר הגדול והנורא במסע הראשון, היו מצטערים בעצמם לאמר: מה נעשה, ואיך נחיה במדבר הזה, ומה נאכל ומה נשתה, ואיך נסבול העמל והעינוי, ומתי נצא ממנו, מלשון "מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו" (איכה ג' ל"ט), שהוא לשון כואב ומצטער על עצמו, וכן "בן אוני" (בראשית ל"ה י"ח) בן צערי, "ואנו הדייגים ואבלו" (ישעיה י"ט ח'). וכאשר אמר הכתוב כי היו כואבים ומצטערים, כבר הזכיר וסיפר החטא. ואמר "כמתאוננים", כי היו מדברים במר נפשם כאשר יעשו הכואבים. והיה רע בעיני ה', שהיה להם ללכת אחריו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל טובה אשר נתן להם, והם היו כאנוסים ומוכרחין, מתאוננים ומתרעמים על עניינם. ולכך אמר בשנייה (פסוק ד') "וישובו ויבכו גם בני ישראל", כי היה חטאם הראשון להתרעם על חסרון הנאותיהם במדבר, וישובו עוד לעשות כעניין ההוא, ולא לקחו מוסר על אש השם שבערה בם.
And the people were like mitonenim: Ibn Ezra explained: "It is the same language as 'evil,' like it is used in the phrase 'your evil thoughts' (Jeremiah 4:14)...that is, they spoke evil words." But this is not correct. For why would the Torah hide their sin instead of telling us explicitly, like in every other place? The correct explanation seems to me to be that when they distanced themselves from Mount Sinai, which was almost like a permanent encampment, and then, after their first journey, found themselves in the vast terrifying wilderness, they made themselves uncomfortable. They said, "What will we do, how will we live in this wilderness? What will we eat and drink? How can we handle this oppression? When will we leave [this wilderness]? [Mitonenim, then] is like in the verse "What should a living man complain (yitonen) of? Each of his own sins" (Lamentations 3:39), meaning the pain and suffering one brings upon himself. Similarly, "the child of my pain (oni)," (Genesis 35:18); also in "The fisherman will lament (anu) and mourn" (Isaiah 19:8). Since the text says that the people were in pain and sorrow, it mentions and tells us their sin [explicitly], as they were speaking from the bitterness of their souls like people who are in pain do. And this was wicked in the eyes of God, for they should have followed Him with joy and good spirit from all of the good that God had bestowed upon them. Instead, they were like people being forced, like people in pain, like people who were annoyed at their poor situation. This is also why the Torah tells us a second time (in verse 4) that the Children of Israel returned and cried. Their first sin was that they were annoyed that they lacked enjoyable things in the wilderness. They then repeated this sin instead of receiving message of the fire of God that burned among them [after the first sin].
ד"ה ויהי העם כמתאוננים: כמו שמצינו בפרשת פרה "ותקצר נפש העם בדרך".
דרך שלשת ימים, they walked for a period of three days, not making camp until the end of the third day. Seeing that this had been very strenuous, the people began grumbling, as we know from Numbers 11,1, a phenomenon which also occurred in the last year of their wanderings and is recorded in Numbers 21,4. At that point the mood of the people is described as ותקצר נפש העם בדרך וידבר העם באלוקים ובמשה, “the people’s soul was restive on the journey and they spoke out against G’d and against Moses.”
ד"ה כמתאוננים: על טורח הדרך. לא מתאוננים בלבם באמת, כי לא היתה אצלם שום סיבה ראויה לזה שיתאוננו, אבל היו מתאוננים בדבריהם לנסות.
כמתאוננים, on account of the difficulties of the journey. They did not actually complain in their hearts as they had nothing to complain about. They only voiced complaints as a form of testing G’d.
1. בעקבות מי מן התנאים שבספרי הולכים המפרשים?
2. מה המריץ את רש"י לבחור לו דווקא דעה זו?
3. מה בין רש"י ובין רמב"ן בפירוש המילה "רע"? העתק את פסוקנו בסימני פיסוק, לפי רש"י ולפי רמב"ן.
**
הבא נימוקים לכל אחת משתי הדעות!
ג. "התאוו תאוה"
"וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה"
And the mixed multitude that was among them fell a lusting; and the children of Israel also wept on their part, and said: ‘Would that we were given flesh to eat!
ד"ה וטעם והאספסוף אשר בקרבו: שלא היה להם חיסרון במדבר, כי היה להם המן לשובע והיו עושים בו מטעמים שונים בטעם חשוב מאוד כאשר יספר, אבל המשילו בנפשותם תאוה רבה כמתאוים לאכול הפחמים והעפר והמאכלים הנבאשים.
ד"ה והתברך בלבבו לאמור: ...ופירוש "למען ספות הרוה את הצמאה", להוסיף השבעה עם המתאוה, כי נפש שבעה תקרא רוה, כעניין "וריויתי נפש הכהנים דשן ועמי את טובי ישבעו" (ירמיה ל"א י"ג), "והיתה נפשם כגן רוה" (שם פסוק י"א), והמתאוה תיקרא צמאה, "צמאה לך נפשי" (תהלים ס"ג ב'). והטעם, כי נפש האדם הרוה, שאיננה מתאוה לדברים הרעים לה, כאשר תבוא בלבו קצת התאוה, והוא ימלא תאותו, אז יוסיף בנפשו תאוה יתירה ותהיה צמאה מאוד לדבר ההוא שאכל או שעשה יותר מבראשונה, ותתאוה עוד לדברים רעים שלא היתה מתאוה להם מתחילה. כי המתאוה לזימת הנשים היפות, כשיהיה שטוף בזימתן תבואהו תאוה לבוא על הזכר ועל הבהמה, וכיוצא בזה בשאר התאוות, וכעניין שהזכירו חכמים (סוכה נ"ב ע"ב): משביעו רעב, מרעיבו שבע. ולכך יאמר הכתוב בהולך בשרירות לבו, שהוא אם ימלא נפשו בתאוות השרירות והחזקות עליו, אשר היא צמאה להם, יוסיף נפשו הרוה עם הצמאה, כי יתאוה ויצמא למה שהיה שבע ממנו וכאשר השביע נפשו בו.
**
1. הסבר את פסוקנו לפי דברי הרמב"ן בדברים! מה ממריצו לפרש במקומנו כאשר פירש?
**
2. הסבר, לפי דבריו, למה יבוא פועל "אוה" בבנין התפעל?
השוה את שני התרגומים, והכרע מי מהם קרוב למשמעות הפסוק:
Hirsch:
Das Gesindel aber… hatte sich zu Luesternheit aufgestachelt
Buber:
Aber der Mischmasch… die luestete ein Geluest
ד. "הדגה אשר נאכל... חנם"
"זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם"
We remember the fish, which we were wont to eat in Egypt for nought; the cucumbers, and the melons, and the leeks, and the onions, and the garlic;
ד"ה אשר נאכל חינם: אם תאמר שמצריים נותנים להם דגים חינם, והלוא כבר נאמר (שמות ה') "ותבן לא ינתן לכם". אם תבן לא היו נותנין להם חינם, דגים היו נותנין להם חינם? ומהו אומר חינם? חינם מן המצוות (ספרי).
אשר נאכל במצרים חנם [WE REMEMBER THE FISH] WHICH WE DID EAT IN EGYPT FOR NOTHING — If you say that they meant that the Egyptians gave them fish for nothing (without payment), then I ask, “But does it not state, (Exodus 5:18): [Go, therefore, now, and work], for there shall no straw be given you”? Now, if they did not give them straw for nothing, would they have given them fish for nothing! — What then is the force of the word חנם? It means: free from (i.e. without us having been burdened with) heavenly commands (Sifrei Bamidbar 87).
ד"ה חינם: בזול, כאילו היא חינם.
ד"ה וטעם אשר נאכל במצרים: לפי פשוטו, כי היו הדייגים המצריים מעבידין אותן למשוך הדגים שנאחזים במצודה ובמכמורות, והיו נותנין להם מן הדגים כמנהג כל פורשי מכמורת. והקישואים והאבטיחים והחציר והבצלים והשומים במצרים הרבה מאוד, כי היא כגן הירק, וכאשר היו חופרין להן בגנות ובכל עבודה בשדה היו אוכלין מן הירקות. או שהיו שם ישראל עבדי המלך, עושים מלאכתו, והיה מפרנס אותם בלחם צר ובמים לחץ, והיו נפוצים בעיר ונכנסין בגנות ובשדות, והיו אוכלין מן הירקות ואין מכלים דבר כמנהג עבדי המלך. ונותנים להם על שפת היאור ממנת המלך דגים קטנים אשר אין להם דמים במצרים, כאשר פירשתי בסדר ואלה שמות (א' י"א). וזאת תלונת בני ישראל, לא תלונת האספסוף. והנה היו מתאוננים על משה, וצועקים עליו "תנה לנו בשר ונאכלה", כאשר יזכיר (בפסוק י"ג).
ד"ה שרי מסים למען ענותם: שם על העם מס לקחת מהם אנשים לעבודת המלך, ומינה על המס שרים מן המצריים שיקחו מהם כרצונם אנשים לפי העבודה, חליפות, חודש או יותר יהיו בבניין המלך, ושאר הימים בביתו. והשרים האלה ציוו אותם שיבנו ערים לפרעה. "ויבן העם ערי מסכנות לפרעה" במס הזה, וכאשר ראו שלא יזיק זה לעם קצו בחייהם מפניהם, וגזרו שיעבידו כל מצרים את העם, וכל איש מצרי שיצטרך בעבודה ימשול לקחת מהם אנשים שיעשו עבודתו. וזה טעם "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך". ועוד גזרו עליהם עבודות קשות בחומר ובלבנים, כי מתחילה היו השרים נותנים להם הלבנים, והיו אנשי המס בונים הבניין, ועתה נהגו העם בעבודה וציוום שיהיו מביאים עפר ועושים החמר בידיהם וברגליהם, ולא יינתן להם מבית המלך רק התבן בלבד, ונותנין הלבנים לאנשי המס הבונים לעשות הבניין, וגם כל עבודה קשה אשר לפרעה ולמצרים בשדה, כגון החפירות והוצאת הזבלים, הכל נתנו עליהם, וגם היו רודים בהם לדחוק אותם, שלא ינוחו, ומכים ומקללים אותם. וזה טעם "את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך". והיה המלך מפרנס אותם בלחם צר כמנהג לפועלי המלך. וזה מאמר המתאוים שאמרו: "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם את הקשואים" (במדבר י"א ה'), כי הדגה במצרים רבה מאוד, והיו לוקחים מן הצדים אותם במצות המלך, ולוקחים מן הגנות קישואים ואבטיחים, ואין מכלים, כי מצות המלך היא. ורבותינו אמרו: עבדים למלכים היו, ולא עבדים לעבדים (מכילתא בחדש סוף פרק ה'). אם כן "ויעבידו מצרים" רמז לשרי המסים אשר לפרעה.
"חינם": ממש, כי המצרים היו מפרנסים את ישראל, כדי שיוכלו לעבוד עבודתם. והיו מאכילים אותם דברים המצויים שם בזול מאד, כגון דגים, קישואים... וכן מצינו בהרודוט, כי על פירמידה אחת במצרים היה כתוב, כי המלך אשר הקים אותה, הוציא 1600 כיכרים שומים ובצלים לפרנסת הפועלים. גם כתב הרודוט, כי המצרים לא היו אוכלים דגים, ומזה יובן למה היו נותנים אותם לישראל...
1. מה קשה בפסוקנו, ומה ההבדל בין המפרשים בדרך תירוציהם?
*
"הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר"
3. מהו הרעיון הכלול בדברי רש"י, וכיצד יש להבין את כל התקוממותם של ישראל בפרקנו על פי דבריו?
4. היכן מצינו בפרקנו להלן שרש"י מפרש שנית בכיוון זה?