פרשת צו תש"ז - תרומת הדשן
השווה לגיליון זה גם גיליון צו תש"ד, שעסק אף הוא בקטע זה.
א. בטעם חילוף הבגדים
"וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים"
And he shall put off his garments, and put on other garments, and carry forth the ashes without the camp unto a clean place.
בטעם חילוף הבגדים נאמרו דעות שונות:
ד"ה ופשט את בגדיו: (יומא כ"ג) אין זו חובה אלא דרך ארץ, שלא ילכלך בהוצאת הדשן בגדים שהוא משמש בהן תמיד. בגדים שבישל בהן קדרה לרבו, אל ימזוג בהן כוס לרבו. לכך "ולבש בגדים אחרים" פחותין מהן.
‎ ופשט את בגדיו ‎ AND HE SHALL PUT OFF HIS GARMENTS — This is not compulsory (cf., however, Nachmanides) but it is a matter of decency so that he should not, through removing the ashes, soil the garments in which he has regularly to minister at the altar; in the clothes he wore when he boiled the pot for his master (a menial task) he should not pour out a glass of wine for him (an honourable office). On this account it states: And he shall put on other garments — inferior to those in which he ministers at the altar (Yoma 23b; Shabbat 114a).
ד"ה ופשט את בגדיו: (אחרי הביאו לשון רש"י) והכוונה לרבותינו בזה, לומר שהוצאת הדשן צריכה בגדי כהונה, ואין "בגדים אחרים" בגדי חול. אבל לא ידעתי מניין אמר הרב שאינה חובה, כי נראה שמצוה היא על הכהן שהבגדים שיעשה בהם הקרבנות גם הרמת הדשן, יהיו בגדים נקיים, לא ישמש באותן אשר הוציא הדשן. והמצוה מדרך מוסר העבד לרבו, ולכך יהיו לכהנים הבגדים החמודות לעבודות, והפחותים להוצאת הדשן. וכל זה לפי הסברא הזו שכתבה הרב. אבל יש מרבותינו שם במסכת יומא (כ"ג ע"ב) אומר שאין הוצאת הדשן צריכה בגדי כהונה, ויאמר "ולבש בגדים אחרים", בגדי חול, ופשוטו של מקרא בכך הוא, שיצוה עליו שלא ילכלך בגדי הבד בגדי הקודש בהוצאת הדשן, אבל ילבש בגדי חול.
חובת הלבבות, שער הכניעה ו':
...שיקטן בעיניו מעשהו ויתרעם על נפשו על קיצורו בענייני תורתו לפני האלוקים ולפני בני אדם ויבקש מהאלוקים עזר ואומץ ויניח הגבהות לכבוד הבורא ויעזוב הגדולה והיקר בעת שהוא עושה לאלוקים יתברך, בין לבדו – בין בתוך מקהלות בני אדם, כמו שאמר הכתוב על אהרן על גדולת מעלתו "והרים את הדשן... ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן" – להשפיל ולהסיר הגבהות מלבו. וכמו זה בדוד (שמואל ב' ו') "ותרא את המלך דוד מפזז ומכרכר".
רש"ר הירש:
...תהי נא מדי יום ביומו חובתנו לקיום המצוות כחדשה בעינינו. מצוה שקיימנוה בעבר – אין אנו פטורים מלחזור ולקיימה בכל יום ויום מתוך אותה שמחה, כאילו יום ראשון לפעולה הוא לנו זה. "והוציא את הדשן"! שרידי עבודת יום אתמול טעונים פינוי והרחקה, כדי להתחיל עבודת היום החדש במקום מחודש ופנוי. בהסתכלות זו תתגלה לנו חשיבות האזהרה, שההתעסקות במעשה יום שעבר – הוצאת הדשן – מצוותה בבגדים שחוקים ובלויים. אין ללבוש גאות לכבוד הנעשה בעבר – הוא נדחה הצדה מפני המצוה החדשה, שכל יום נולד דורש קיומה.
מה בין ארבע הדעות הנ"ל?
ב. "ואש המזבח תוקד בו"
"הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ... וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ"
Command Aaron and his sons, saying: This is the law of the burnt-offering: it is that which goeth up on its firewood upon the altar all night unto the morning; and the fire of the altar shall be kept burning thereby.
ספרא ו':
"ואש המזבח תוקד בו" – ומניין לאש מזבח הפנימי, שלא תהא אלא ממזבח החיצון? (=שיקחו במחתה אש ממזבח העולה-החיצון בשביל מזבח הקטורת-הפנימי?) תלמוד לומר: "אש המזבח תוקד בו".
מלבי"ם, ויקרא ט':
יסוד גדול בדרכי הלשון, שאין לחזור על השם (=שם עצם) בכל פעם, רק יזכירהו על ידי כינוי. למשל (שמות ב') "ותהר האשה ותלד בן ותרא אותו כי טוב הוא ותצפנהו", לא היה מִתִפְאֶרֶת הלשון לומר: "ותרא את הבן כי טוב הבן ותצפון את הבן", ולכן המציא בעל הלשון כינויים ומילות הגוף תחת השם, שלא יצטרך לכפלו. וכל מקום שכפל הכתוב את השם, דרשוהו חז"ל תמיד.
התוכל להסביר את מדרש חז"ל הנ"ל, על פי הכלל הלשוני הנ"ל?
ג. הנדרש ממילת "ושמו"
"וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן... וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ"
And the priest shall put on his linen garment, and his linen breeches shall he put upon his flesh; and he shall take up the ashes whereto the fire hath consumed the burnt-offering on the altar, and he shall put them beside the altar.
ספרא:
"ושמו" – בנחת, "ושמו" – כולו, "ושמו" – שלא יתפזר.
מלבי"ם:
מדרך הלשון, שכל פועל המשלים וגומר פעולת הפועל הקודם לו, יבוא בלא כינוי. והיה לו לומר: "ושם אצל המזבח". כי פעל "שם" משלים פעולת פעל "והרים" הקודם לו. כמו (בראשית כ"ב)" ויקח את האש... וישם על יצחק", (בראשית כ"ח) "וישם מראשותיו", (שמות כ"ד) "ויקח משה חצי הדם וישם באגנות"...
1. הסבר, במה מבאר כלל זה את מדרש חז"ל הנאמר לעיל?
2. הבא מפרשתנו דוגמאות לכלל זה!
הבא עוד ראיה לשונית מפסוקנו למדרש חז"ל הנ"ל, "שלא יתפזר"!
ועיין רש"י,
ד"ה וישם מראשותיו: עשאן כמין מרזב סביב לראשו, שירא מפני חיות רעות. התחילו מריבות זו עם זו. זאת אומרת: עלי יניח צדיק את ראשו, וזאת אומרת: עלי יניח. מיד עשאן הקדוש ברוך הוא אבן אחת. וזהו שנאמר "ויקח את האבן אשר שם מראשותיו".
וישם מראשתיו AND PUT THEM FOR A RESTING PLACE FOR HIS HEAD — He arranged them in the form of a drain-pipe around his head for he was afraid of wild beasts (Genesis Rabbah 68:11). They (the stones) began quarrelling with one another. One said, “Upon me let this righteous man rest his head”, and another said “Upon me let him rest it”. Whereupon the Holy One, blessed be He, straightway made them into one stone! This explains what is written (Genesis 28:18), “And he took the stone that he had put under his head” (Chullin 91b).
ד"ה אשר תשים: אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לא תעלה על דעתך לומר: אשנה להם הפרק וההלכה ב' או ג' פעמים, עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו. לכך נאמר "אשר תשים לפניהם" כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם.
אשר תשים לפניהם WHICH THOU SHALT PUT BEFORE THEM — God said to Moses: It should not enter your mind to say, “I shall teach them a section of the Torah or a single Halacha twice or three times until it will become current in their mouths exactly according to its wording (i. e. until they know the text verbatim), but I shall not take the trouble to make them understand the reason of each thing and its significance”; therefore Scripture says, אשר תשים לפניהם, “which thou shalt set before them” (cf. Genesis 34:23) — like a table fully laid before a person with everything ready for eating (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 21:1:1).
ד. מקום השלכת מוראי העוף
"וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן... וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ"
And the priest shall put on his linen garment, and his linen breeches shall he put upon his flesh; and he shall take up the ashes whereto the fire hath consumed the burnt-offering on the altar, and he shall put them beside the altar.
ד"ה והרים את הדשן: היה חותה מלוא המחתה מן המאוכלות הפנימיות, ונותנן במזרחו של כבש (תמיד כ"ד).
והרים את הדשן AND HE SHALL TAKE UP THE ASHES — He raked a full pan of ashes from the innermost consumed mass of ashes and deposited them at the cast side of the כבש (the inclined plane leading up to the altar) (Sifra, Tzav, Chapter 1 4 Yoma 20a; cf. Jerusalem Talmud Yoma 2:1).
ממה שכתב במוראי העוף (ויקרא א' ט"ז) "והשליך... אל מקום הדשן" למדנו שמקום הדשן הוא קדמה.
ד"ה אצל המזבח קדמה: (תורת כהנים) במזרחו של כבש.
אצל המזבח קדמה BESIDE THE ALTAR ON THE EAST — i. e. at the east of the כבש (the inclined ascent leading to the top of the altar which was on the south of the altar) (Sifra, Vayikra Dibbura d'Nedavah, Chapter 9 3).
**
1. מה ראה הכתוב לתלות מקום השלכת "מוראתו בנוצתה" של קרבן העוף במקום הדשן, שלא נזכר עדיין בתורה, ולא תלה את מקום הדשן במקום השלכת מוראי העוף? ר' דוד הופמן, מישב פליאה זו על ידי השוואת שני הפסוקים ויקרא א' א' עם ויקרא ז' ל"ז-ל"ח. כיצד?
**
2. יש לישב פליאה זו גם בדרך אחרת. כיצד?
------------------------------------------------------------------------------------הערה: בטעם מקום הדשן "קדמה" אומר אברבנאל:
כדי לגנות הצד ההוא, שהיו בני אדם טועים בחשבם, שהיה השמש אלוה ומשתחוים קדמה. (ועיין יחזקאל ח' ט"ז!!)
וכן כתב הרלב"ג, שמקום הדשן היה אצל מזרח המזבח, ששם זריחת השמש, וכדי שלא יחשוב החושב שהיו עובדים לשמש, היו הדברים הנכבדים במקדש למערב, והפחותים והנבזים למזרח. ושם היה מקום מוראת העוף.