גיליון זה הוא השלמת גיליון שמות תש"ד, שעסק בחלק הראשון של פרק ג'.
עצה טובה: להבנת פרקנו קרא: Benno Jacob, Mose am Dornbush, Monatsdchrift und Wissenschaft d. Judent. 1922
| א. שאלת מבנה |
בֶּנו יעקב, בהערה במאמרו המוזכר מחלק את כל השיחה בין ה' ובין משה רבנו לשישה חלקים: 1) ג', ד'-י' 2) ג', י"א-י"ב 3) ג', י"ג-כ"ב 4) ד', א'-ט' 5) ד', י'-י"ב 6) ד', י"ג-י"ז הסבר את החלוקה הזאת! מה בין חלקי השיחה השונים, בייחוד בין 1 לבין 5 ובין החלקים 2 - 5 הראשונים לבין האחרון?
| ב. "והן לא יאמינו לי" |
"וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי"
And Moses answered and said: ‘But, behold, they will not believe me, nor hearken unto my voice; for they will say: The lord hath not appeared unto thee.’
רמב"ם, מורה נבוכים מאמר א' פרק ס"ג (הביאורים בסוגריים מתוך פירושו של יהודה אבן שמואל למורה נבוכים. עיין שם!):
...אבל איש שיתפאר בנבואה לאמור, שה' דיבר אליו ושלחוֹ, לא נשמע זה כלל קודם משה רבנו (=שבן אדם בא כשליח האלוה לבן אדם, לא היה ידוע לפני תקופת משה). ואל יטעך מה שבא באבות מזכרון דבר ה' להם והיראותו אליהם; שאתה לא תמצא העניין ההוא מן הנבואה לקרוא לבני אדם או להישיר זולתם, עד שיאמר אברהם או יצחק או יעקב...; "אמר לי ה': עשו כך" או "שלחני אליכם" – זה לא היה כלל. וכאשר נראה יתברך אל משה רבנו עליו השלום, וציווהו שיקרא לבני אדם ויגיע אליהם זאת השליחות, אמר: תחילת מה שישאלוני (=הלוא ישאלוני ראשית כל) – שאאמת להם שיש אלוה אחד, ואחר כך אומר, שהוא שלחני. מפני שכל בני אדם אז, אלא יחידים (=מלבד יחידים), לא היו מרגישים במציאות ה'... (=לא שיערו כלל שיש אלוה אחד לעולם, והאמינו בכוחות הכוכבים)... וכאשר הודיעהו יתברך הראיות אשר יתקיים בהם מציאותו אצל חכמיהם, כי אחר זה בא (ט"ז) "לך ואספת את זקני ישראל", וייעד לו שהם יבינו מה שהודעתיו לך ויקבלוהו – והוא אומרו (י"ח) "ושמעו לקולך" (=כלומר: מובן שאת המושג "אהיה אשר אהיה" ואת הראיות על מציאות מחוייב המציאות יוכל משה לבאר רק לחכמים – זקני ישראל – ואף הבטיחוֹ ה' שהם יבינו את המושג ויקבלוהו, משום שיביא על זה מופתים שכליים, שלא יחלוק עליהם אלא הסכל או העיקש) ואז השיבו משה עליו השלום ואמר: הנה הם יקבלו שיש אלוה נמצא באלו המופתים השכליים. אבל מה תהיה ראָיתי שזה האלוה הנמצא שלחני? ואז ניתן לו האות (=של המטה, אות מוחש המעיד על השליחות ולא על השולח, שאת השולח אדם מכיר על ידי מופת שכלי).
...אבל איש שיתפאר בנבואה לאמור, שה' דיבר אליו ושלחוֹ, לא נשמע זה כלל קודם משה רבנו (=שבן אדם בא כשליח האלוה לבן אדם, לא היה ידוע לפני תקופת משה). ואל יטעך מה שבא באבות מזכרון דבר ה' להם והיראותו אליהם; שאתה לא תמצא העניין ההוא מן הנבואה לקרוא לבני אדם או להישיר זולתם, עד שיאמר אברהם או יצחק או יעקב...; "אמר לי ה': עשו כך" או "שלחני אליכם" – זה לא היה כלל. וכאשר נראה יתברך אל משה רבנו עליו השלום, וציווהו שיקרא לבני אדם ויגיע אליהם זאת השליחות, אמר: תחילת מה שישאלוני (=הלוא ישאלוני ראשית כל) – שאאמת להם שיש אלוה אחד, ואחר כך אומר, שהוא שלחני. מפני שכל בני אדם אז, אלא יחידים (=מלבד יחידים), לא היו מרגישים במציאות ה'... (=לא שיערו כלל שיש אלוה אחד לעולם, והאמינו בכוחות הכוכבים)... וכאשר הודיעהו יתברך הראיות אשר יתקיים בהם מציאותו אצל חכמיהם, כי אחר זה בא (ט"ז) "לך ואספת את זקני ישראל", וייעד לו שהם יבינו מה שהודעתיו לך ויקבלוהו – והוא אומרו (י"ח) "ושמעו לקולך" (=כלומר: מובן שאת המושג "אהיה אשר אהיה" ואת הראיות על מציאות מחוייב המציאות יוכל משה לבאר רק לחכמים – זקני ישראל – ואף הבטיחוֹ ה' שהם יבינו את המושג ויקבלוהו, משום שיביא על זה מופתים שכליים, שלא יחלוק עליהם אלא הסכל או העיקש) ואז השיבו משה עליו השלום ואמר: הנה הם יקבלו שיש אלוה נמצא באלו המופתים השכליים. אבל מה תהיה ראָיתי שזה האלוה הנמצא שלחני? ואז ניתן לו האות (=של המטה, אות מוחש המעיד על השליחות ולא על השולח, שאת השולח אדם מכיר על ידי מופת שכלי).
ד"ה ויען משה: אותה שעה דיבר משה שלא כהוגן: הקדוש ברוך הוא אמר לו: "ושמעו לקולך" (לעיל ג' י"ח), והוא אמר: "והן לא יאמינו לי". מיד השיבו הקדוש ברוך הוא בשיטתו, ונתן לו אותות לפי דבריו. לשון ואלה שמות רבה (ג' ט"ו). ור' אברהם אמר על דרך הפשט כי ה' אמר שיאמינו בו הזקנים, רק לא הזכיר שיאמינו העם, או שישמעו לקולו, ואולי לא יאמינו בלב שלם. ואיננו נכון...
והנכון בעיני, כי "ושמעו לקולך" לבוא עמך אל המלך ולאמר לו: אלוהי העברים נקרא עלינו, כי מה יפסידו. והנה השם הודיעו כי לא יתן אותם מלך מצרים להלוך, ולכן אמר משה "והן לא יאמינו לי", אחרי ראותם שלא יתן אותם פרעה להלוך, ולא ישמעו עוד לקולי כלל, כי יאמרו: לא נראה אליך ה', שאילו היית שליח השם, לא ימרה פרעה את דברו.
ד"ה והן לא יאמינו לי: אחר שיראו שלא יתן אותם מלך מצרים להלוך. כי יאמרו לא נראה אליך ה' כי הוא אמר ויהי.
והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי, once the people will see that Pharaoh will refuse to let them go, they will lose faith in me and will not listen to my promises. 'כי יאמרו לא נראה אליך ה, for they know that when G’d says something it will be so. They will not be able to account for my failure except by claiming that I am an impostor.
*
1. במה מפליא פסוקנו (ד' א') את כל המפרשים?
*
2. כיצד הם מיישבים פליאה זו, ובמה שונה תשובת הרמב"ם מתשובתם?
*
3. כיצד מסביר הרמב"ם את הכורח שבהבדל העקרוני בין תשובת ה' למשה בחלק השלישי של השיחה (לפי החלוקה שבשאלה א') ובין תשובת ה' למשה בחלק הרביעי?
| ג. שאלות ודיוקים ברש"י |
ד"ה מזה בידך: ופשוטו כאדם שאומר לחבירו: מודה אתה שזו שלפניך אבן היא? אומר לו: הן. אמר לו: הריני עושה אותה עץ.
מזה בידך WHAT IS THAT IN THINE HAND? —The reason why the words מה זה are written here as one word is to afford the opportunity to explain it thus: on account of this (מִזֶּה) that is in thine hand thou wilt make thyself liable to punishment because thou hast harboured suspicion about worthy persons (Exodus Rabbah 3:12). The real meaning, however, is that it is a question such as one puts to his fellow: “You admit that this object in front of you is a stone?” The other replies, “Yes”. The former says, “Well, I’ll turn it into wood”.
א. מה קשה לו?
ב. התוכל להביא דוגמאות מן התנ"ך לשאלות מסוג זה?
ד"ה איכה: יודע היה היכן הוא, אלא ליכנס עמו בדברים, שלא יהא נבהל להשיב אם יענישהו פתאום (בראשית רבה), וכן בקין (בראשית ד') אמר לו: "אי הבל אחיך", וכן בבלעם - (במדבר כ"ב) "מי האנשים האלה עמך" - ליכנס עמהם בדברים, וכן בחזקיהו בשלוחי מרודך בלאדן (ישעיהו ל"ט).
איכה WHERE ART THOU — He knew where he was, but He asked this in order to open up a conversation with him that he should not become confused in his reply, if He were to pronounce punishment against him all of a sudden. Similarly in the case of Cain, He said to him, (4:9) “where is Abel thy brother?” Similarly with Balaam, (Numbers 22:9) “what men are these with thee?” — to open up a conversation with them; so, also, in the case of Hezekiah with reference to the messengers of Merodach-baladan (Isaiah 39:3).
פרק ד' פסוק ט':
ד"ה אי הבל אחיך: להיכנס עמו בדברי נחת, אולי ישוב ויאמר: אני הרגתיו וחטאתי לך?
ד"ה אי הבל אחיך: להיכנס עמו בדברי נחת, אולי ישוב ויאמר: אני הרגתיו וחטאתי לך?
ד"ה ויהי לנחש: רמז לו שסיפר לשון הרע על ישראל (באומרו "לא יאמינו לי") ותפש אומנתו של נחש.
ויהי לנחש AND IT BECAME A SERPENT — This was an indication to him, that he had slandered the Israelites by saying (v. 1) “But, behold they will not believe me etc.”, and that he had made the serpent’s occupation (slander) his own (cf. Genesis 3:5) (Exodus Rabbah 3:12).
פסוק ו'
ד"ה מצורעת כשלג: דרך צרעת להיות לבנה, אם בהרת לבנה היא, אף באות זה רמז לו שלשון הרע סיפר באומרו "לא יאמינו לי", לפיכך הלקהו בצרעת כמו שלקתה מרים על לשון הרע.
ד"ה מצורעת כשלג: דרך צרעת להיות לבנה, אם בהרת לבנה היא, אף באות זה רמז לו שלשון הרע סיפר באומרו "לא יאמינו לי", לפיכך הלקהו בצרעת כמו שלקתה מרים על לשון הרע.
מה המריץ את חז"ל לדרוש אותות אלה כעונשים, ושמא אינם אלא אותות לאמת שליחותו בלבד?
העזר בתשובתך ברמב"ן, פסוק ג':
ד"ה ויאמר השליכהו: לא הבינותי למה עשה האותות למשה, כי מאמין היה משה שהקדוש ברוך הוא מדבר עמו. והראוי שיאמר: המטה אשר בידך תשלך ארצה לפניהם והיה לנחש, וכן באות השני, כאשר אמר בשלישי "ולקחת ממימי היאור" (פסוק ט'). ולכן נאמנו דברי רבותינו (שמות רבה ג' ט"ז) שהיה לו הראשון רמז שסיפר עליהן לשון הרע, והשני להענישו בו.
ד"ה ויאמר השליכהו: לא הבינותי למה עשה האותות למשה, כי מאמין היה משה שהקדוש ברוך הוא מדבר עמו. והראוי שיאמר: המטה אשר בידך תשלך ארצה לפניהם והיה לנחש, וכן באות השני, כאשר אמר בשלישי "ולקחת ממימי היאור" (פסוק ט'). ולכן נאמנו דברי רבותינו (שמות רבה ג' ט"ז) שהיה לו הראשון רמז שסיפר עליהן לשון הרע, והשני להענישו בו.