פרשת עקב תש"ה - תכלית ההליכה במדבר
הערה: גיליון זה הוא השלמה והמשך של גיליון עקב תש"ד, שעסק בחלק הראשון של פרקנו בייחוד בפסוק ב' ובפסוק י' (ברכת המזון), עיין שם!
א. למבנה פרשת עקב ופרקנו
1. לדעת ר' דוד הופמן, מתחלקת פרשת עקב לשני חלקים ראשיים: A: פרק ז' פסוק י"בפרק ח' פסוק כ'; B: פרק ט' פסוק א'פרק י"א פסוק כ"ה;
*
2. לדעת ר' דוד הופמן, מתחלק חלק A שוב לחמש יחידות קטנות. אלו הן? הסבר את חלוקתך.
ד"ה וטעם כל המצווה: לומר אף על פי שהזהרתי אתכם במשפטים, גם כל המצוות תשמרון לעשות, כי בעשיית כולן תחיון ורביתם בפרי בטן ופרי בהמה ופרי האדמה, ככל הנזכר למעלה.
מה הקשר בין פרקנו (ח') לפרק הקודם (ז' פסוקים י"ב-כ"ו), לפי דעת הרמב"ן?
ד"ה וטעם עקב: ...והזכיר את המשפטים האלה - להזהיר מאוד במשפטים, כי לא יהיה עם רב כולו נזהר במצוות כולן שלא יחטאו בהן כלל, רק במשפטים יעמידו התורה, כמו שנאמר בהן (כ"א כ"א " וכל ישראל ישמעו וייראו". ועוד כי רבים ירחמו מלסקול האיש ולשרוף אותו אחרי שנעשית העבירה, כמו שנאמר (י"ט י"ג) "לא תחוס עינך". ועוד שייראו מן התקיפים ומן המטעים, כמו שאמר (א' י"ז) "לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא", ואמר בנביא השקר (י"ח כ"ב) "לא תגור ממנו". והזכיר כל אלה במסית (י"ג ט') "לא תאבה לו ולא תשמע אליו ולא תחוס עינך עליו ולא תחמול ולא תכסה עליו". ויזהיר, "לא תשמע אליו" מפני הטעאתו, "ולא תחוס עינך" מפני הרחמנות שירחמו רכי הלבב על הנידונים, "ולא תכסה", שלא תשתוק בעבור תוקפו ויראת בני משפחתו).
*
כל המצוה – על "לא תחמוד כסף וזהב עליהם" קאי. אלא מאי? "וזכרת את כל הדרך"! אם יאמר לך יצטרך לחמוד כסף וזהב שעליהם, בְּטח ביוצרך, וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך, ולא הוצרכת לכסף וזהב!
*
כל המצוה, ”Every commandment,” Moses refers especially to the commandment not to covet the gold of the idolatries mentioned in verse 25 of the previous chapter. וזכרת את כל הדרך, “you will remember the whole trek;” if your heart urges you to covet the gold and silver which are part of the idols of these nations, I remind you of the last 40 years in the desert when you had no need for, nor even use for gold and silver;
מה בין דעת הרמב"ן לדעת החזקוני על אופן קישור הפרקים?
ד"ה כל המצוה: הטעם אם רציתם לשמור המצוות למען תחיו, זכרו את הדרך.
every commandment That is to say: If you desire to observe the commandments — so that you may live — then
מה הקשר בין פסוק א' לפסוק ב' בפרקנו, לפי ראב"ע?
ד"ה וזכרת את כל הדרך: יאמר, כי תוכל לדעת שיש בעשיית המצות טובה שלמה, ולא יהיה צדיק נעזב ומבקש לחם, כי השם מפרנס אותך במדבר במעשה נס גדול בעבור לכתך אחר מצוותיו. וכבר פירשתיו בפרשת המן.
מה הקשר בין בין פסוק א' לפסוק ב' בפרקנו, לפי הרמב"ן?
7. מהו תפקידו של המאמר המוסגר (פסוקים ט"ו-ט"ז) ולשם מה הוא מפסיק את הקשר שבין פסוק י"ד: "ורם לבבך ושכחת..." ובין פסוק י"ז: "ואמרת בלבבך"?
ב. "שמלתך..."
"שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה"
Thy raiment waxed not old upon thee, neither did thy foot swell, these forty years.
ד"ה שמלתך: יש אומרים דרך אות, ואחרים אומרים כי הוציאו מלבושים רבים ממצרים, וייתכן שאין בתולדת המן להוליד זיעה.
Your clothes Some say that this was a miraculous sign. Others say that they brought many garments out of Egypt. The probable explanation is that a diet of manna naturally does not give rise to perspiration.
ד"ה שמלתך: ענני כבוד היו שפין בכסותן ומגהצים אותם כמו כלים המגוהצים, וכן קטניהם כשהיו גדלין גדל לבושן עמהם, לשון רש"י ודברי אגדה (מדרש תהלים כ"ג). אבל ר' אברהם כתב ואחרים אמרו כי הוציאו מלבושים רבים, וייתכן שאין בתולדת המן להוליד זיעה. וכן אמר "ורגלך לא בצקה" - שנתן להם כוח או הוליכם לאט. ואין דבריו נכונים, כי משה יזכיר להם זה, לאמר כי בעשיית המצוה יהיה להם מזון וכסות ויחליפו כוח, כאשר חיו במן ארבעים שנה, והיו להם השמלות ואורח ברגלם לא יבוא, והכל ממעשה הנס, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם ויתפרנס. ואם תכסה את הקורה בשמלה חדשה בארבעים שנה תבלה, אף על פי שאין בה זיעה, אף כי אנוש רימה.
1. מה ההבדל בין שלושת פירושי הראב"ע?
התוכל למצוא סעד לשוני בפסוק לפירושו השני של הראב"ע?
"וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לֹא בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם מֵעֲלֵיכֶם וְנַעַלְךָ לֹא בָלְתָה מֵעַל רַגְלֶךָ"
And I have led you forty years in the wilderness; your clothes are not waxen old upon you, and thy shoe is not waxen old upon thy foot.
*
3. מה הן טענות הרמב"ן נגדו?
ג. השוואת פסוקים
רעיון אחד נאמר פעמיים בפרקנו, ונאמר כבר בפרשת ואתחנן. השווה את הקטעים האלה:
1.
"וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֶת לָךְ עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת אֲשֶׁר לֹא בָנִיתָ וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא חָצַבְתָּ כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא נָטָעְתָּ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים"
And it shall be, when the LORD thy God shall bring thee into the land which He swore unto thy fathers, to Abraham, to Isaac, and to Jacob, to give thee—great and goodly cities, which thou didst not build,
"כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה: אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם"
For the LORD thy God bringeth thee into a good land, a land of brooks of water, of fountains and depths, springing forth in valleys and hills; a land of wheat and barley, and vines and fig-trees and pomegranates; a land of olive-trees and honey; a land wherein thou shalt eat bread without scarceness, thou shalt not lack any thing in it; a land whose stones are iron, and out of whose hills thou mayest dig brass. And thou shalt eat and be satisfied, and bless the LORD thy God for the good land which He hath given thee. Beware lest thou forget the LORD thy God, in not keeping His commandments, and His ordinances, and His statutes, which I command thee this day;
"פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה"
lest when thou hast eaten and art satisfied, and hast built goodly houses, and dwelt therein; and when thy herds and thy flocks multiply, and thy silver and thy gold is multiplied, and all that thou hast is multiplied; then thy heart be lifted up, and thou forget the LORD thy God, who brought thee forth out of the land of Egypt, out of the house of bondage; who led thee through the great and dreadful wilderness, wherein were serpents, fiery serpents, and scorpions, and thirsty ground where was no water; who brought thee forth water out of the rock of flint; who fed thee in the wilderness with manna, which thy fathers knew not, that He might afflict thee, and that He might prove thee, to do thee good at thy latter end; and thou say in thy heart: ‘My power and the might of my hand hath gotten me this wealth.’ But thou shalt remember the LORD thy God, for it is He that giveth thee power to get wealth, that He may establish His covenant which He swore unto thy fathers, as it is this day.
מה הרעיון המשותף החוזר בשלושת הקטעים הנ"ל? מה ההבדל העקרוני ביניהם?
ד. "וזכרת"
"וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ..."
But thou shalt remember the LORD thy God, for it is He that giveth thee power to get wealth, that He may establish His covenant which He swore unto thy fathers, as it is this day.
*
ד"ה וזכרת: הטעם אם עלה על לבבך לאמר כוחי ועוצם ידי, זכור הנותן לך כוח.
*
Remember In other words: If it should occur to you to say, “My strength and the might of my hand…”, then remember Him Who gives you strength.
מה קשה לו?
(על קושי מעין זה מעיר הרמב"ן, פרק ח' פסוק י':
ד"ה ואכלת: כי תזכור עבודת מצרים ועינוי המדבר, וכאשר תאכל ותשבע בארץ הטובה תברך עליה את השם. ורבותינו (ברכות מ"ח ב') קיבלו שזו מצות עשה, וטעמו ותברך את ה' אלוהיך, וכן "ועשית מעקה לגגך" (להלן כ"ב ח'), וכן "ועשית פסח לה' אלוהיך" (להלן ט"ז א'), "ולקחת מראשית כל פרי האדמה" (להלן כו ב), ורבים.
And it stated, "And you will eat, and be satiated and bless," since you will remember the work of Egypt and the affliction of the wilderness. And when you will eat and be satiated in the good land, you will bless God about it. And our rabbis (Berakhot 48b) received the tradition that this is a positive commandment - and its explanation is that you shall bless the Lord, your God. And so [too], "and you will make a parapet for your roof" (Deuteronomy 22:8); and so [too] "and you will make a Pesach sacrifice to the Lord, your God" Deuteronomy 16:1); [and so too,] "And you will take from the beginning of all the fruit of the land" (Deuteronomy 26:2); and there are many [other examples] like this. And the explanation of "about the good land" is as [if it were written], "and about the good land." He commanded that you should bless Him at every time about the satiation and the land that He gave you - that he gave it as an eternal inheritance to you, and you will be satiated from its goodness. But behold, the obligation of this commandment is in every place.
ד"ה ולקחת מראשית: שתקח מראשית כל הפרי אשר תביא אל הבית מארצך אשר ה' אלוהיך נותן לך. יצוה שיפריש הפרי בשדה ויקרא עליו שם, ויביאנו לביתו וישים אותו בכלי ראוי להוליכו לבית הבחירה. ולא נתן הכתוב שיעור בהם, אלא אפילו גרגיר אחד מכל המין ההוא פוטר כל השדה, כדין תרומה, שחיטה אחת פוטרת את הכרי).
*
2. רמב"ן:
ד"ה וזכרת: ידוע כי ישראל גיבורים ואנשי חיל למלחמה, כי נמשלו לאריות ולזאב יטרף, ומלכי כנען במלחמה ניצחו אותם, על כן אמר: אם תחשוב כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, תזכור השם שהוציא אותך ממצרים, ולא היה לך שם כוח ועוצם יד כלל. ותזכור עוד כי במדבר אשר אין לאל ידך לחיות שם עשה לך כל צורכך, אם כן, גם החיל הזה אשר עשית בכוחך, השם הוא שנתן לך הכוח כאשר עשית אותו. ואם תשכח את השם, יכלה כוחך ושארך ותאבד כאשר אבדו הם, כי כל עוזבי ה' יכלו.
מה קשה לו, ומה ראה צורך להזכיר את עניין כיבוש הארץ, שאינו כתוב בפסוקנו?
ה. הנסיון
"...לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ "
And thou shalt remember all the way which the LORD thy God hath led thee these forty years in the wilderness, that He might afflict thee, to prove thee, to know what was in thy heart, whether thou wouldest keep His commandments, or no.
"... לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ"
who fed thee in the wilderness with manna, which thy fathers knew not, that He might afflict thee, and that He might prove thee, to do thee good at thy latter end;
לעניין הניסיון המשילו חז"ל שלשה משלים:
... אמר ר' יוחנן: היוצר הזה אינו בודק קנקנים מרועעים שאינו מספיק לקוש עליהם (=להקיש ולהכות) אחת (=פעם אחת) עד שהוא שוברם. ובמי הוא בודק? בקנקנים יפים, שאפילו מקיש עליהם כמה פעמים אינם נשברים. כך אין הקדוש ברוך הוא מנסה את הרשעים אלא את הצדיקים שנאמר (תהלים י"א) "ה' צדיק יבחן"... אמר ר' יוסי בן חנינא: הפשתני הזה בשעה שהוא יודע שהפשתן שלו יפה, כל שהוא כותשה – היא משתבחת, וכל זמן שהוא מקיש עליה – היא משתמנת (לשון שמן וטוב, משתבחת מאוד). ובשעה שהוא יודע שהפשתן שלו רעה, אינו מספיק לקוש עליה אחת, עד שהיא פוקעת (=בוקעת). אמר ר' אלעזר: משל לבעל הבית שהיו לו שתי פרות, אחת כוחה יפה ואחת כוחה רע. על מי הוא נותן את העול? לא על זאת שכוחה יפה?...
על איזה משלושת סוגי הניסיון מדובר בפסוק ב' ועל איזה מהם מדובר בפסוק ט"ז?