השווה לגיליון זה גם גיליון יתרו תש"ב שעסק אף הוא בעשרת הדיברות. בייחוד בדיברות הראשונים.
| א. שאלות בראב"ע |
1. באיזו דרך מפרש ראב"ע את השינויים שבין עשרת הדיברות בפרשתנו ובין אלה שבפרשת ואתחנן (דברים ה' ו'-י"ט)?
א. הסברו לשינויים בכללם עיין בדבריו פסוק א':
...אמר אברהם המחבר: משפט אנשי לשון הקודש פעם יבארו דיבורם באר היטב, ופעם יאמרו הצורך במילות קצרות, שיוכל השומע להבין טעמם. ודע, כי המילות הם כגופות, והטעמים הם כנשמות, והגוף לנשמה, הוא כמו כלי, על כן משפט כל החכמים בכל לשון שישמרו הטעמים, ואינם חוששים משינוי המילות, אחר שהם שוות בטעמן. והנה אתן לך דמיונות. אמר השם לקין: "ארור אתה מן האדמה, כי תעבוד את האדמה לא תוסף תת כחה לך, נע ונד תהיה בארץ" (בראשית ס' י"א-י"ב). וקין אמר: "הן גירשת אותי היום מעל פני האדמה" (שם שם י"ד). ומי הוא שאין לו לב שיחשוב כי הטעם אינו שוה בעבור שינוי המילות. והנה אמר אליעזר: "הגמיאיני נא" (שם כ"ד י"ז) והוא אמר: "ואומר אליה השקיני נא" (שם שם מ"ה). אמר משה: "בכור השבי אשר בבית הבור" (לעיל י"ב כ"ט), וכתוב "בכור השפחה אשר אחר הריחים" (שם י"א ה'). ומשה הזכיר התפילה במשנה תורה שהתפלל על ישראל בעבור העגל, ואינו דומה לתפילה הנזכרת בפרשת כי תשא למי שאין לו לב להבין. והכלל, כל דבר שינוי כמו חלום פרעה, ונבוכדנצאר, ואחריהם רבים תמצא מילות שונות, רק הטעם שוה. וכאשר אמרתי לך שפעם יאחזו דרך קצרה, ופעם ארוכה. כך יעשו פעמים להוסיף אות משרת, או לגרוע אותו, והדבר שוה. אמר השם: "ותכלת וארגמן" (להלן כ"ה ד') ומשה אמר: "תכלת וארגמן" (שם כ"ח ו'). אמר ה': "אבני שוהם" (שם כ"ה ז'), ומשה אמר: "ואבני שוהם" (שם ל"ה ט'). וכאלה רבים, ושניהם נכונים, כי הכתוב בלא וי"ו אחז דרך קצרה, ולא יזיק, גם הכתוב בוי"ו לא יזיק, בעבור שהוסיף לבאר. והנה הוי"ו שהיא נראית במבטא הפה, אין אדם מבקש לו טעם למה נגרע, ולמה נכתב, ולמה נוסף, כי זה וזה נכון, והנה על הנראה שיבוטא בו לא יבקש עליו בכתב טעם, אם כן למה נבקש טעם בנח הנעלם שלא יבוטא בו, כמו מילת לעולם, למה נכתב מלא, או למה חסר. והנה בני הדור יבקשו טעם למלא גם לחסר, ואילו היו מבקשים טעם לאחד מהם, או שמנהג היה לכתוב הכל על דרך אחד, הייתי מחריש. והנה אתן לך משל: אמר לי אחד: כתוב לרעי, וזה כתוב: אני פלוני אוהבך לעולם. וכתבתי פלני בלא וי"ו, אהבך גם כן בלא וי"ו, לעולם חסר. ובא ראובן ושאלני, למה כתבת חסרים. ואני אין לי צורך לכתוב רק מה שאמר לי. ואין לי חפץ להיותם מלאים או חסרים. אולי יבוא לוי ויודיעני איך אכתוב. ולא ארצה להאריך, רק המשכיל יבין. ועתה אפרש לך השאלות הנזכרות. דע, כי עשרת הדברים, כאשר הם כתובים בפרשה הזאת, השם אמרם כולם, כי כתוב "וידבר אלוהים את כל הדברים האלה לאמר". ותחילתם "אנכי" (פסוק ב'), וסופם "וכל אשר לרעך" (פסוק י"ג). וגם משה אמר כאשר הזכיר עשרת הדברים בשנית: "את הדברים האלה דיבר ה' אל כל קהלכם" (דברים ה' י"ח) ואין הפסק ביניהם. ועוד, כאשר נכתבו כולם באצבע אלוהים, כן אמרם השם כולם. והעדות שהביאו שהכתוב בדיבור השלישי, והרביעי, והחמישי, אינו על דרך המדבר, יש להשיב אחרי שקיבלת זה השם להיות לך אלהים, על כן אמר "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא" (פסוק ו'), גם "כי ששת ימים עשה ה'" (פסוק י'). ועוד, כי משפט אנשי לשון הקודש לדבר ככה. כתוב "לא ילין חלב חגי" (להלן כ"ג י"ח), ואחריו כתוב "תביא בית ה' אלוהיך" (שם י"ט) ורבים כאלה.
...אמר אברהם המחבר: משפט אנשי לשון הקודש פעם יבארו דיבורם באר היטב, ופעם יאמרו הצורך במילות קצרות, שיוכל השומע להבין טעמם. ודע, כי המילות הם כגופות, והטעמים הם כנשמות, והגוף לנשמה, הוא כמו כלי, על כן משפט כל החכמים בכל לשון שישמרו הטעמים, ואינם חוששים משינוי המילות, אחר שהם שוות בטעמן. והנה אתן לך דמיונות. אמר השם לקין: "ארור אתה מן האדמה, כי תעבוד את האדמה לא תוסף תת כחה לך, נע ונד תהיה בארץ" (בראשית ס' י"א-י"ב). וקין אמר: "הן גירשת אותי היום מעל פני האדמה" (שם שם י"ד). ומי הוא שאין לו לב שיחשוב כי הטעם אינו שוה בעבור שינוי המילות. והנה אמר אליעזר: "הגמיאיני נא" (שם כ"ד י"ז) והוא אמר: "ואומר אליה השקיני נא" (שם שם מ"ה). אמר משה: "בכור השבי אשר בבית הבור" (לעיל י"ב כ"ט), וכתוב "בכור השפחה אשר אחר הריחים" (שם י"א ה'). ומשה הזכיר התפילה במשנה תורה שהתפלל על ישראל בעבור העגל, ואינו דומה לתפילה הנזכרת בפרשת כי תשא למי שאין לו לב להבין. והכלל, כל דבר שינוי כמו חלום פרעה, ונבוכדנצאר, ואחריהם רבים תמצא מילות שונות, רק הטעם שוה. וכאשר אמרתי לך שפעם יאחזו דרך קצרה, ופעם ארוכה. כך יעשו פעמים להוסיף אות משרת, או לגרוע אותו, והדבר שוה. אמר השם: "ותכלת וארגמן" (להלן כ"ה ד') ומשה אמר: "תכלת וארגמן" (שם כ"ח ו'). אמר ה': "אבני שוהם" (שם כ"ה ז'), ומשה אמר: "ואבני שוהם" (שם ל"ה ט'). וכאלה רבים, ושניהם נכונים, כי הכתוב בלא וי"ו אחז דרך קצרה, ולא יזיק, גם הכתוב בוי"ו לא יזיק, בעבור שהוסיף לבאר. והנה הוי"ו שהיא נראית במבטא הפה, אין אדם מבקש לו טעם למה נגרע, ולמה נכתב, ולמה נוסף, כי זה וזה נכון, והנה על הנראה שיבוטא בו לא יבקש עליו בכתב טעם, אם כן למה נבקש טעם בנח הנעלם שלא יבוטא בו, כמו מילת לעולם, למה נכתב מלא, או למה חסר. והנה בני הדור יבקשו טעם למלא גם לחסר, ואילו היו מבקשים טעם לאחד מהם, או שמנהג היה לכתוב הכל על דרך אחד, הייתי מחריש. והנה אתן לך משל: אמר לי אחד: כתוב לרעי, וזה כתוב: אני פלוני אוהבך לעולם. וכתבתי פלני בלא וי"ו, אהבך גם כן בלא וי"ו, לעולם חסר. ובא ראובן ושאלני, למה כתבת חסרים. ואני אין לי צורך לכתוב רק מה שאמר לי. ואין לי חפץ להיותם מלאים או חסרים. אולי יבוא לוי ויודיעני איך אכתוב. ולא ארצה להאריך, רק המשכיל יבין. ועתה אפרש לך השאלות הנזכרות. דע, כי עשרת הדברים, כאשר הם כתובים בפרשה הזאת, השם אמרם כולם, כי כתוב "וידבר אלוהים את כל הדברים האלה לאמר". ותחילתם "אנכי" (פסוק ב'), וסופם "וכל אשר לרעך" (פסוק י"ג). וגם משה אמר כאשר הזכיר עשרת הדברים בשנית: "את הדברים האלה דיבר ה' אל כל קהלכם" (דברים ה' י"ח) ואין הפסק ביניהם. ועוד, כאשר נכתבו כולם באצבע אלוהים, כן אמרם השם כולם. והעדות שהביאו שהכתוב בדיבור השלישי, והרביעי, והחמישי, אינו על דרך המדבר, יש להשיב אחרי שקיבלת זה השם להיות לך אלהים, על כן אמר "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא" (פסוק ו'), גם "כי ששת ימים עשה ה'" (פסוק י'). ועוד, כי משפט אנשי לשון הקודש לדבר ככה. כתוב "לא ילין חלב חגי" (להלן כ"ג י"ח), ואחריו כתוב "תביא בית ה' אלוהיך" (שם י"ט) ורבים כאלה.
ב. הסברו לשינויים בדיבר זכור:
...ועתה אדבר על זכור ושמור. דע, כי הטעמים הם שמורים לא המילות. והנה יצחק אבינו אמר לעשו: "בעבור תברכך נפשי בטרם אמות" (בראשית כ"ז ד'), ורבקה אמרה ליעקב, ששמעה שאמר "ואברכך לפני ה' לפני מותי" (שם שם ז'), כמו בטרם אמות. אם כן מה טעם להוסיף לפני ה'. התשובה, היא ידעה כי יצחק נביא לה', והברכה שיברך בדרך נבואה היא, על כן אמרה ליעקב לפני ה', והנה היא כמו מפרשת טעם הברכה. וככה עשה משה, כי עשרת הדברים הכתובים בפרשה הזאת דברי ה' בלי תוספת ומגרעת, והם לבדם הכתובים על לוחות הברית. לא כאשר אמר הגאון, כי זכור הוא בלוח האחד, ושמור בלוח השני. ועשרת הדברים הכתובים בפרשת ואתחנן הם דברי משה. והראיה הגמורה ששם כתוב פעמים "כאשר ציוך ה' אלהיך". ודע, כי באחרית מוח הראש הוא הזכירה, והמקום מקום משמרת הצורות. והנה הזכירה כוללת השמירה. וטעם זכור שיזכור כל יום אי זה יום הוא מהשבוע, וכל זה בעבור שישמור היום השביעי שלא יעשה בו מלאכה. והנה טעם הזכירה היא השמירה. וכאשר אמר השם זכור הבינו כל השומעים כי טעמו כמו שמור, כאילו בבת אחת נאמרו. ולא הוצרך משה להזכיר בשנית טעם "כי ששת ימים עשה ה'", כי בתחילה אמר "כאשר ציוך ה' אלהיך", כאילו אומר ככתוב בתורתך בדבור זכור (להלן פסוק ז') עד ויקדשהו (פסוק י"א). ובעבור שהשם ציוה שישבות העבד והאמה, ולא פירש השם למה זה, פירש משה טעמו ואמר, זה שצוך השם שישבות העבד, בעבור שתזכור שהיית עבד כמוהו במצרים, ויפדך השם.
...ועתה אדבר על זכור ושמור. דע, כי הטעמים הם שמורים לא המילות. והנה יצחק אבינו אמר לעשו: "בעבור תברכך נפשי בטרם אמות" (בראשית כ"ז ד'), ורבקה אמרה ליעקב, ששמעה שאמר "ואברכך לפני ה' לפני מותי" (שם שם ז'), כמו בטרם אמות. אם כן מה טעם להוסיף לפני ה'. התשובה, היא ידעה כי יצחק נביא לה', והברכה שיברך בדרך נבואה היא, על כן אמרה ליעקב לפני ה', והנה היא כמו מפרשת טעם הברכה. וככה עשה משה, כי עשרת הדברים הכתובים בפרשה הזאת דברי ה' בלי תוספת ומגרעת, והם לבדם הכתובים על לוחות הברית. לא כאשר אמר הגאון, כי זכור הוא בלוח האחד, ושמור בלוח השני. ועשרת הדברים הכתובים בפרשת ואתחנן הם דברי משה. והראיה הגמורה ששם כתוב פעמים "כאשר ציוך ה' אלהיך". ודע, כי באחרית מוח הראש הוא הזכירה, והמקום מקום משמרת הצורות. והנה הזכירה כוללת השמירה. וטעם זכור שיזכור כל יום אי זה יום הוא מהשבוע, וכל זה בעבור שישמור היום השביעי שלא יעשה בו מלאכה. והנה טעם הזכירה היא השמירה. וכאשר אמר השם זכור הבינו כל השומעים כי טעמו כמו שמור, כאילו בבת אחת נאמרו. ולא הוצרך משה להזכיר בשנית טעם "כי ששת ימים עשה ה'", כי בתחילה אמר "כאשר ציוך ה' אלהיך", כאילו אומר ככתוב בתורתך בדבור זכור (להלן פסוק ז') עד ויקדשהו (פסוק י"א). ובעבור שהשם ציוה שישבות העבד והאמה, ולא פירש השם למה זה, פירש משה טעמו ואמר, זה שצוך השם שישבות העבד, בעבור שתזכור שהיית עבד כמוהו במצרים, ויפדך השם.
ג. הסברו לשינויים בדיבר כבד:
ודע כי השמונה דברים כולם מצוות לא תעשה, ודיבור כבד הוא מצוות עשה. ומשיקול הדעת שנטע השם בלב האדם, חייב כל אדם להיטיב למי שייטיב לו. והנה הבן לא יצא לעולם רק על יד אבותיו, והם גמלוהו וטיפחוהו וריבוהו והשקוהו והאכילוהו והלבישוהו, חייב לכבדם כל ימיו, כי הם היו לו הסיבה להיותו חי על פני האדמה, על כן שכרו למען יאריכון ימיך. ובעבור כי השם נפח בו נשמה על ידי האבות שתקנו הגוף, צוה שיכבד אבותיו, כי מי שיכבדם הוא מכבד ה'. והנה משה פירש ואמר כבד את אביך ואת אמך, ואמר: "כאשר ציוך ה' אלוהיך" (דברים ה' ט"ו), כי השכר הוא על מצות עשה, והעונש על מצות לא תעשה, כאשר אפרש בפרשת לא תאכלנו (שם י"ב כ"ה). והנה אמר משה שאתה חייב לכבד האבות למען יאריכון ימיך. וזה החיוב הוא בשיקול הדעת, גם בעבור שציוה השם שתכבדם יהיה לך עוד שכר טוב, והוא "למען ייטב לך" (שם ה' ט"ו), בעבור ששמעת בקול השם. והנה דברי משה כאשר מפורש בדברי רבקה.
ודע כי השמונה דברים כולם מצוות לא תעשה, ודיבור כבד הוא מצוות עשה. ומשיקול הדעת שנטע השם בלב האדם, חייב כל אדם להיטיב למי שייטיב לו. והנה הבן לא יצא לעולם רק על יד אבותיו, והם גמלוהו וטיפחוהו וריבוהו והשקוהו והאכילוהו והלבישוהו, חייב לכבדם כל ימיו, כי הם היו לו הסיבה להיותו חי על פני האדמה, על כן שכרו למען יאריכון ימיך. ובעבור כי השם נפח בו נשמה על ידי האבות שתקנו הגוף, צוה שיכבד אבותיו, כי מי שיכבדם הוא מכבד ה'. והנה משה פירש ואמר כבד את אביך ואת אמך, ואמר: "כאשר ציוך ה' אלוהיך" (דברים ה' ט"ו), כי השכר הוא על מצות עשה, והעונש על מצות לא תעשה, כאשר אפרש בפרשת לא תאכלנו (שם י"ב כ"ה). והנה אמר משה שאתה חייב לכבד האבות למען יאריכון ימיך. וזה החיוב הוא בשיקול הדעת, גם בעבור שציוה השם שתכבדם יהיה לך עוד שכר טוב, והוא "למען ייטב לך" (שם ה' ט"ו), בעבור ששמעת בקול השם. והנה דברי משה כאשר מפורש בדברי רבקה.
ד. הסברו לשינוים בדברות האחרונים::
וכבר אמרתי כי "אבני שוהם" "ואבני שוהם" שווה הוא, גם כן "לא תנאף" "ולא תנאף", ושוא ושקר בני אב אחד הם, גם תחמוד ותתאוה מבטן אחד יצאו. והשם אמר "לא תחמוד בית רעך", כי אנשי השכל יקנו בית, ואחר כן אשה, ואחר כן עבד ואמה ושור וחמור לחרוש שדהו, וככה הם סדורים בפרשה הזאת. ומשה סידרם על דרך אחרת, כי הבחורים הם חומדים אשה תחילה ואחר כך בית, וכנגד הבית והשדה הקדים שור וחמור שיחרוש בהם, ואחר כך עבד ואמה, וכלל באחרונה וכל אשר לרעך כאשר כלל השם. ובעבור כי בדברי משה דברי השם מעורבין, על כן "כתוב את הדברים" (דברים ה' י"ח), ולא כל הדברים כאשר כתוב בראשונה.
וכבר אמרתי כי "אבני שוהם" "ואבני שוהם" שווה הוא, גם כן "לא תנאף" "ולא תנאף", ושוא ושקר בני אב אחד הם, גם תחמוד ותתאוה מבטן אחד יצאו. והשם אמר "לא תחמוד בית רעך", כי אנשי השכל יקנו בית, ואחר כן אשה, ואחר כן עבד ואמה ושור וחמור לחרוש שדהו, וככה הם סדורים בפרשה הזאת. ומשה סידרם על דרך אחרת, כי הבחורים הם חומדים אשה תחילה ואחר כך בית, וכנגד הבית והשדה הקדים שור וחמור שיחרוש בהם, ואחר כך עבד ואמה, וכלל באחרונה וכל אשר לרעך כאשר כלל השם. ובעבור כי בדברי משה דברי השם מעורבין, על כן "כתוב את הדברים" (דברים ה' י"ח), ולא כל הדברים כאשר כתוב בראשונה.
2. עיין שנית בקטע א' והסבר את דבריו "ואילו היו מבקשים טעם לאחד מהם... החרשתי".
3. עיין שנית בקטע ב' והסבר לשם מה מביא ראב"ע את דברי רבקה (בראשית כ"ז ז'), ומה עניינם לשאלת זכור-שמור?
| ב. דיבר זכור |
ד"ה זכור את יום השבת: אחר שציוה שנאמין בשם המיוחד יתברך שהוא הנמצא, הוא הבורא, הוא המבין, והיכול, ושנייחד האמונה בכל אלה והכבוד לו לבדו, וציוה שנכבד זכר שמו, ציוה שנעשה בזה סימן וזכרון תמיד להודיע שהוא ברא הכל, והיא מצות השבת שהיא זכר למעשה בראשית. ואמר "זכור את יום השבת לקדשו": ובמשנה תורה (דברים ה' י"ב) כתוב "שמור את יום השבת לקדשו". ורבותינו אמרו בזה (ראש השנה כ"ז א'): זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, ולא הקפידו בלשונות אחרים שנתחלפו להם. והכונה להם ז"ל, כי 'זכור' מצות עשה, ציוה שנזכור יום השבת לקדשו ולא נשכחהו, 'ושמור' אצלם מצות לא תעשה, שכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה (עירובין צ"ו א'), יזהיר שנשמור אותו לקדשו שלא נחללהו, ואין ראוי למשה שיחליף דברי השם ממצות עשה למצות לא תעשה. אבל אם החליף בדיבור השני "וכל תמונה" ואמר "כל תמונה", בחסרון וא"ו, והוסיף אותה ב"ועל שילשים", וכן כל כיוצא בזה בשאר הדיברות, אין בכך כלום, כי הכל אחד. והטעם הזה לא יסבול אותו אלא מי שאינו רגיל בתלמוד.
"Remember the Sabbath day to sanctify it:" after being commanded to have faith in the Unique One, may he be blessed, who is Existing, Creator, Knowing, and Able; and that we are to combine faith in all this with honor due to Him alone, and commanded to honor the mention of His name - we are commanded to establish a continuous sign and memorial to publicize that He created all. This is the commandment of Shabbat, which commemorates the act of creation. And it is written "Remember the Sabbath day to sanctify it," while Deutoronomy (5:12) has "Guard the Sabbath day to sanctify it." Our sages comment on this (TB R"H 27a): "'Remember' and 'Guard' were said simultaneously." They were not concerned about other linguistic changes [between the commandments in Exodus & Deutoronomy]. [Our Sages] of blessed memory explained this one, because "remember" is a positive commandment -- that we are to remember the Sabbath day and sanctify it without forgetting it -- but they interpret "guard" as a negative commandment; since the biblical words "guard," "lest," and "don't" always imply a negative commandment (TB Eruvin 96a). ["Guard" instructs us to] be careful to observe it and sanctify it, that we do not desecrate it. It was not appropriate for Moses to change G-d's words from a positive to negative comment. However, when, in the second commandment, [Moses] changed [in Deutoronomy] "and any image" to "any image," leaving out [the conjunctive letter] vav, and added it to "and upon the third generation" [compare Deut. 5:9 & Ex. 20:5], or anything similar with the remaining commandments, this [change] is nothing, for it is all one [meaning]. And only one who is not familiar with Talmud will deny this reason. They [our sages] said (TB Brachot 20b) that women are biblically obligated in making Kiddush from the [double] language of "remember" and "guard" [from which we derive that] all who are obligated in in "guarding" are obligated in "remembering." Hence, beacause women are obligated in "guarding," they are obligated in "remembering," since they are obligated in all negative commandments, and they would [ordinarily] not be obligated in "remembering," since that is a positive time-bound precept, from which women are [normally] exempt.
1. במה סותר הרמב"ן את דעת הראב"ע בשאלת זכור-שמור?
2. למה מתנגד הרמב"ן לסברתו בנוגע לדיבר זו יותר מאשר לדבריו האחרים על השינויים שבין הדברות בפרשתנו ובפרשת ואתחנן?
| ג. "זכור" |
ד"ה זכור: וכן פתרונו: תנו לב לזכור תמיד את יום השבת, שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מזמינו לשבת.
זכור — This word REMEMBER which opens this commandment here and שמור “observe” which opens it in Deuteronomy (5:12) were spoken in one utterance. Similar is, (Exodus 31:14) “Everyone that profaneth it (the Sabbath) shall surely be put to death”, which apparently is in contradiction with (Numbers 28:9) “And on the Sabbath day [ye shall offer] two lambs”, a command necessitating actions which, if done for any other purposes on the Sabbath, would involve a profanation of that day. Similar is, (Deuteronomy 22:11) “Thou shalt not wear a garment of two kinds, [as of woollen and linen together]” and (Deuteronomy 22:12) “Thou shalt make thee tassels”, for the performance of which command wool and linen may be employed in combination. Similar is, (Leviticus 18:16) “The nakedness of thy brother’s wife” (the prohibition of marriage with her), and (Deuteronomy 25:5) “her husband’s brother shall come unto her” (he shall marry her). — This is the meaning of what is said (Psalms 62:12) “One thing did God speak, these two things did we hear” (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 20:8:1). זכור — This word expresses the verbal action without any reference to a particular time (the infinitive), similar to, (Isaiah 22:13) אכול ושתו “to eat and to drink”; (II Samuel 3:16) הלוך ובכה “to go and to weep”; and the following is its meaning: take care to remember always the Sabbath day — that if, for example, you come across a nice article of food during the week, put it by for the Sabbath (Beitzah 16a).
כל זכירה הכוונה על ימים שעברו, "זכור ימות עולם" וגו' "בהנחל עליון גויים" (דברים ל"ב ז'-ח'). "זכור את היום הזה" (לעיל י"ג ג') לעולם, כי לשעבר ביום הזה יצאתם ממצרים. "זכור אל תשכח את אשר הקצפת את ה' אלוהיך" וגו', "ובחורב" וגו' (דברים ט' ז'-ח'). "זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה" (תהלים כ"ה ו'). אף כאן "זכור את יום השבת" של ששת ימי בראשית, כמו שמפרש והולך "כי ששת ימים עשה ה'" וגו' (פסוק י'), כמו שכתוב כאן. ולפיכך נכתב כאן זכור כדי לקדשו להיות שובת ממלאכה.
זכור את יום השבת, remembering something always refers to past events. We have numerous such verses as in Deuteronomy 32,7-8 “remember past history, etc.” Exodus 13,3, as well as Deuteronomy 9,7-8 plus numerous other verses exhort the Jewish people to remember events in the past. Usually, the command to do so is phrased as an imperative. In the Ten Commandments, the expressions zachor here and shamor in the parallel legislation in Deuteronomy are in the infinitive mode. Seeing that both are followed immediately by the command לקדשו “to sanctify it,” (the Sabbath) this makes an imperative of the whole paragraph. The Torah, in a way, commands us to “commemorate” something which G’d had done long before there was a legislation to observe the Sabbath as a day of rest. Already when creating the “day” He had blessed it, i.e. made provisions for those who would observe it not to be deprived by their observance but to find that G’d in His generosity had provided the needs for the people in question. Observing, emulating something G’d had done, is a way of honouring Him. He “ worked” for 6 days before “resting,” so do we as a way of honouring Him.
1. מה ביניהם בפירוש המילה זכור?
למי מהם יש להביא סיוע מן הפסוקים
"לֹא זָכַרְתְּ אַחֲרִיתָהּ"
And thou saidst: ‘For ever shall I be mistress’; So that thou didst not lay these things to thy heart, Neither didst remember the end thereof.
"לֹא זָכְרָה אַחֲרִיתָהּ"
Her uncleanliness is in her skirts, she was not mindful of her end, and she fell astonishingly with none to comfort her. 'Behold, O Lord, my affliction, for the enemy has magnified himself.'
ד"ה זכור: היה תמיד זוכר את יום השבת בעסקיך בימי המעשה, כמו "זכור אשר עשה לך עמלק" (דברים כ"ה י"ז), "שמור את חודש האביב" (שם ט"ז א')
ד"ה לקדשו: וזה תעשה כדי שתוכל לקדשו. הזכיר שיסדר האדם עסקיו בימי המעשה, באופן שיוכל להסיח דעתו מהם ביום השבת.
זכור את יום השבת, the infinitive mode tells us that we are to be aware of the Sabbath every day of the week, even while involved in our daily routines. This is also the same mode chosen by the Torah for demanding that we be forever mindful of what Amalek our arch enemy did to our forefathers after they had crossed the Sea on dry land. (Deuteronomy 25,17) The same is true of the infinitive mode chosen by the Torah when urging us to remember the legislation pertaining to the “month of spring,” i.e. the month of the redemption from Egypt. Compare Deuteronomy 16,1 שמור את חודש האביב ועשית פסח. לקדשו, the reminder to remember the Sabbath constantly was intended to ensure that you observe all the commandments associated with the day. Even the order to work six days is intended to ensure that by concentrating on the need to make a living during those days, this will enable such people to take their minds off such mundane matters on the Sabbath.
האם הלך בדרך אחד משני המפרשים הנ"ל או בחר לו דרך שלישית?
| ד. טעם מצות השבת |
מורה נבוכים, ג' מ"ג:
אמנם עניין השבת טעמו מפורסם ואין צריך לביאור. כבר נודע מה בין המנוחה עד שיהיה שביעית חיי האדם בהנאה ובמנוחה מן העמל והטורח שלא יימלט ממנו קטן וגדול; עם מה שמתמיד ומקיים הדעת הנכבד מאוד לדורות, והוא האמונה בחידוש העולם.
אמנם עניין השבת טעמו מפורסם ואין צריך לביאור. כבר נודע מה בין המנוחה עד שיהיה שביעית חיי האדם בהנאה ובמנוחה מן העמל והטורח שלא יימלט ממנו קטן וגדול; עם מה שמתמיד ומקיים הדעת הנכבד מאוד לדורות, והוא האמונה בחידוש העולם.
ד"ה זכור: ... וטעם לקדשו: שיהא זכרוננו בו להיות קדוש בעינינו, כמו שאמר "וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד" (ישעיה נ"ח י"ג). והטעם, שתהא השביתה בעינינו בעבור שהוא יום קדוש, להיפנות בו מעסקי המחשבות והבלי הזמנים, ולתת בו עונג לנפשינו בדרכי ה', וללכת אל החכמים ואל הנביאים לשמוע דברי ה', כמו שנאמר (מלכים ב' ד' כ"ג) "מדוע את הולכת אליו היום לא חודש ולא שבת", שהיה דרכם כן, וכך אמרו רז"ל (ראש השנה ט"ז א'): מכלל דבחודש ושבת בעי למיזל. וזה טעם שביתת הבהמה, שלא תהא בלבנו מחשבה עליה. ולכך אמרו ז"ל (חולין ה' א'): שהשבת שקולה כנגד כל מצות שבתורה, כמו שאמרו בעבודה זרה, מפני שבה נעיד על כל עיקרי האמונה בחדוש ובהשגחה ובנבואה.
"Remember the Sabbath day to sanctify it:" after being commanded to have faith in the Unique One, may he be blessed, who is Existing, Creator, Knowing, and Able; and that we are to combine faith in all this with honor due to Him alone, and commanded to honor the mention of His name - we are commanded to establish a continuous sign and memorial to publicize that He created all. This is the commandment of Shabbat, which commemorates the act of creation. And it is written "Remember the Sabbath day to sanctify it," while Deutoronomy (5:12) has "Guard the Sabbath day to sanctify it." Our sages comment on this (TB R"H 27a): "'Remember' and 'Guard' were said simultaneously." They were not concerned about other linguistic changes [between the commandments in Exodus & Deutoronomy]. [Our Sages] of blessed memory explained this one, because "remember" is a positive commandment -- that we are to remember the Sabbath day and sanctify it without forgetting it -- but they interpret "guard" as a negative commandment; since the biblical words "guard," "lest," and "don't" always imply a negative commandment (TB Eruvin 96a). ["Guard" instructs us to] be careful to observe it and sanctify it, that we do not desecrate it. It was not appropriate for Moses to change G-d's words from a positive to negative comment. However, when, in the second commandment, [Moses] changed [in Deutoronomy] "and any image" to "any image," leaving out [the conjunctive letter] vav, and added it to "and upon the third generation" [compare Deut. 5:9 & Ex. 20:5], or anything similar with the remaining commandments, this [change] is nothing, for it is all one [meaning]. And only one who is not familiar with Talmud will deny this reason. They [our sages] said (TB Brachot 20b) that women are biblically obligated in making Kiddush from the [double] language of "remember" and "guard" [from which we derive that] all who are obligated in in "guarding" are obligated in "remembering." Hence, beacause women are obligated in "guarding," they are obligated in "remembering," since they are obligated in all negative commandments, and they would [ordinarily] not be obligated in "remembering," since that is a positive time-bound precept, from which women are [normally] exempt.
ספר החינוך:
שנהיה פנויים מעסקינו לכבוד היום לקבוע בנפשותינו אמונה חידוש העולם שהיא חבל המושך כל יסודי הדת. ובמנוחתנו בשביעי זכור לנו בחידושו של עולם, כי כשישבתו בני אדם כולם ביום אחד בשבוע וישאל כל שואל: מה סיבת זאת המנוחה? ויהיה המענה: "כי ששת ימים עשה ה'..." כל אחד יתחזק מתוך כך באמונה האמיתית. ומלבד זה יש בו זכירת נס מצרים שהיינו עבדים שם ולא היינו יכולים לנוח בעת חפצנו, והאל הצילנו מידם וציונו לנוח בשביעי, ועל כן זכר במשנה תורה זה השורש השני שיש לנו במנוחה ואמר שם "וזכרת כי עבד היית".
שנהיה פנויים מעסקינו לכבוד היום לקבוע בנפשותינו אמונה חידוש העולם שהיא חבל המושך כל יסודי הדת. ובמנוחתנו בשביעי זכור לנו בחידושו של עולם, כי כשישבתו בני אדם כולם ביום אחד בשבוע וישאל כל שואל: מה סיבת זאת המנוחה? ויהיה המענה: "כי ששת ימים עשה ה'..." כל אחד יתחזק מתוך כך באמונה האמיתית. ומלבד זה יש בו זכירת נס מצרים שהיינו עבדים שם ולא היינו יכולים לנוח בעת חפצנו, והאל הצילנו מידם וציונו לנוח בשביעי, ועל כן זכר במשנה תורה זה השורש השני שיש לנו במנוחה ואמר שם "וזכרת כי עבד היית".
שד"ל, (אחרי הביאו דברי הרמב"ם הנ"ל):
והנה לדעת הזאת יש לשאול: מה צרך לצוות לבני חורין על המנוחה? כי הם הלא ישבתו כל עת שירצו, והיה די לצוות על שביתת העבדים והבהמה. על כן נראה לי, שראוי לחלק בין שביתת הישראלי ושביתת עבדיו ובהמתו. כי שביתת עבדיו ובהמתו מכוונת לעצמה, לחמלה ולחנינה עליהם, ואמנם שביתת ישראל עצמם היא גם כן לתועלת עצמם בלא ספק, אך לא כדי שינוחו בלבד, אחר שהרשות בידם לנוח כל זמן שירצו, אבל הוא כדי שתהיה מנוחת כולם ביום מיוחד, ועל ידי כן יוכלו להיקבץ יחדיו, לאכול ולשתות ולדבר אלה עם אלה, ותתרבה האהבה ביניהם, וגם יוכלו להתאסף בבתי עבודת האל לשמוע תורה מפי חכמים. ולכך אמר "וינח" ולא "וישבות" שלא לבד ישבתו מן המלאכה אלא גם כן ינוחו ויקראו לשבת עונג, וה' צירף לזה תועלת אחרת שיהיה יום השבת זכר למעשה בראשית...
והנה לדעת הזאת יש לשאול: מה צרך לצוות לבני חורין על המנוחה? כי הם הלא ישבתו כל עת שירצו, והיה די לצוות על שביתת העבדים והבהמה. על כן נראה לי, שראוי לחלק בין שביתת הישראלי ושביתת עבדיו ובהמתו. כי שביתת עבדיו ובהמתו מכוונת לעצמה, לחמלה ולחנינה עליהם, ואמנם שביתת ישראל עצמם היא גם כן לתועלת עצמם בלא ספק, אך לא כדי שינוחו בלבד, אחר שהרשות בידם לנוח כל זמן שירצו, אבל הוא כדי שתהיה מנוחת כולם ביום מיוחד, ועל ידי כן יוכלו להיקבץ יחדיו, לאכול ולשתות ולדבר אלה עם אלה, ותתרבה האהבה ביניהם, וגם יוכלו להתאסף בבתי עבודת האל לשמוע תורה מפי חכמים. ולכך אמר "וינח" ולא "וישבות" שלא לבד ישבתו מן המלאכה אלא גם כן ינוחו ויקראו לשבת עונג, וה' צירף לזה תועלת אחרת שיהיה יום השבת זכר למעשה בראשית...
1. מהו הטעם הנוסף על האמור בתורה שמוצא כל אחד מהחכמים הנ"ל במצות השבת?
2. מהי חולשת טענת שד"ל על דברי הרמב"ם?