לטעם מצוות קרבן התמיד עיין תצוה תש"ה.
| א. תכליתו של המזבח |
חשש הכתוב שלא יאמר אדם, הנה אלוקינו זה הכריע טבענו לחטא, ולכן ציוה במעשה המזבח וקדשו, כאילו, טוב לפניו שנחטא ונשוב. ואין הדבר כן, כי הנה הקב"ה לא ציוה בקרבנות אלא אחר מעשה העגל, כשראה את העם כי ברע הוא ומוכן לחטוא, אז נתן לפניהם התרופה לרפא מחלתם בעת הצורך בקרבנות; ומפני זה אחר כך אחרי שציוה כאן במעשה המזבח ובחירת הכהנים המקריבים עליו ובקדושת המזבח ומשיחתו, אמר "וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה שנים..." להגיד שהתכלית הנכסף במעשה המזבח ועבודת הכהנים אינו לכפרת העוונות – כי מוטב שלא יחטא אדם ולא יקריב קרבן לכפר עליו, אבל היה תכלית המזבח להקריב בו תמידין בבוקר ובערב שהם לא ישמשו לכפרת עוונות, כי אם תודה לאלוה יתברך על כל הטובה שהטיב לעמו...
And this is what you shall offer. The purpose of the altar could not have been for the sacrificing of sin offerings because God did not want people to sin in the first place. Rather, its primary purpose was for the sacrificing of the continual offerings, which were expressions of gratitude for God’s kindnesses to the B’nei Yisrael. Thus the morning offering recalled the Giving of the Torah, which took place in the morning. The afternoon sacrifice recalled the redemption from Egypt, which took place in the evening. The tenth of an epha of flour recalled the manna, of which each person received a tenth of an epha every day. The oil recalled the distinction they received at the time of the exodus and the wine recalled their joy.
1. מהי התמיהה הכללית הגדולה בפרשתנו (פרשת קרבן התמיד כאן) שרצה אברבנאל לתרץ בדבריו אלה?
2. התוכל להביא סעד מדברי הנביאים לדעתו של אברבנאל, "שלא ציוה הקב”ה בקרבנות אלא אחר מעשה העגל..."?
*
3. מהו הרמז בלשון הכתוב לכל דברי אברבנאל אלה?
**
4. מה הביא אותו (וכבר כמה מדרשים ומפרשים לפניו) לחשוב שנצטוו על המשכן ועל הקרבנות רק לאחר מעשה העגל, והלא בתורה קדמו למעשה העגל? ועיין לשאלה זו גיליון תרומה תש"ה א'.
הסבר שאין קרבן פסח שעליו נצטוו ישראל במצרים סותר דבריו כאן.
העזר בתשובתך בדברי הרמב"ן, שמות י"ב ג':
ד"ה איש שה לבית אבות: טעם המצוה הזאת, בעבור כי מזל טלה בחדש ניסן בכוחו הגדול, כי הוא מזל הצומח, לכך ציוה לשחוט טלה ולאכול אותו, להודיע שלא בכח מזל יצאנו משם אלא בגזרת עליון. ועל דעת רבותינו שהיו המצרים עובדים אותו (שמו"ר טז ב), כל שכן שהודיע במצוה הזאת שהשפיל אלהיהם וכוחם בהיותו במעלה העליונה שלו. וכך אמרו (שם) קחו לכם צאן ושחטו אלהיהם של מצרים.
ד"ה איש שה לבית אבות: טעם המצוה הזאת, בעבור כי מזל טלה בחדש ניסן בכוחו הגדול, כי הוא מזל הצומח, לכך ציוה לשחוט טלה ולאכול אותו, להודיע שלא בכח מזל יצאנו משם אלא בגזרת עליון. ועל דעת רבותינו שהיו המצרים עובדים אותו (שמו"ר טז ב), כל שכן שהודיע במצוה הזאת שהשפיל אלהיהם וכוחם בהיותו במעלה העליונה שלו. וכך אמרו (שם) קחו לכם צאן ושחטו אלהיהם של מצרים.
| ב. "הכבש האחד" ביידוע |
"אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר"
The one lamb thou shalt offer in the morning; and the other lamb thou shalt offer at dusk.
הסבר למה נאמר כאן "הכבש האחד" בה"א הידיעה ולא "כבש אחד"?
| ג. השוואת מפרשים |
ד"ה את הכבש אחד: אף על פי שכבר נאמר בפרשת ואתה תצוה (שמות כ"ט) וזה אשר תעשה וגו' היא היתה אזהרה לימי המילואים וכאן ציוה לדורות.
את הכבש אחד THE ONE LAMB [SHALT THOU OFFER IN THE MORNING] — Although it has already been stated in the section beginning with the words ,ואתה תצוה (Exodus 29:38 39): “Now this is what thou shalt offer … [The one lamb thou shalt offer in the morning]”, that was an instruction for the days of the installation ceremony of the priests, but here it states the commands for all generations.
ד"ה עולת תמיד לדורותיכם: יעשה ככה בבואם אל ארץ כנען. כי לא הקריבו עולות רק חמשים יום במדבר סיני. וזהו עולת תמיד העשויה בהר סיני, כי המשכן הושם בתחתית ההר בקצה המחנה, כי מעורבים היו השבטים, כי באחד לחודש השני החלו לדעת מספר כל שבט ושבט לעשותם דגלים ואחר שנסעו דרך שלשת ימים מהר סיני היה הארון נוסע בתוך המחנות, וכן היה חונה בתוך המחנות. ועל דרך הסברא לא הקריבו ישראל עולות וזבחים רק בסיני לבדו ויום הכיפורים בשנה השנית, כי כן כתוב על עבודת אהרן - ויעש כאשר צוה ה' את משה וכן כתוב הזבחים ומנחה הגשתם לי בית ישראל ארבעים שנה במדבר. כי ישראל עמדו במדבר בתהו ילל ישימון כמו שמונה ושלשים שנה - ומאין היה להם בכל יום חצי הין שמן זית גם כן יין ואיך יוליכו עמהם כמו ארבעה עשר אלף הין? ומאין היה להם שני כבשים בני שנה בכל יום ותוספת בשבת ובמועדים? ואין טענה ממילת אנחנו ובעירנו. כי בקדש היו ושם בישוב קנו ובזאת השנה שללו מדין וארץ סיחון ועוג ויהיה לכולם מקנה רב.
This shall be a continual burnt-offering. It is unlikely that they offered these sacrifices while they were in the desert because that would have meant procuring half a hin of oil and a similar quantity of wine everyday. Alternatively they would have had to carry with them about14,000 hin of each to last them the forty years. Moreover, they would have required two lambs daily and additional animals on the holidays. This is the background to God’s rhetorical question in Amos (5:25), “Did you bring Me sacrifices and offerings during the forty years in the wilderness?”.
1. מה ההבדל בין דעותיהם?
2. במה מנמק ראב"ע את דעתו כאן?
3. מהי ראייתו מעמוס ה' כ"ה?
**
4. כיצד אפשר לפרש פסוק זה, אם לא נקבל דעת הראב"ע?
| ד. "לשכני בתוכם" |
"... אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם"
And they shall know that I am the LORD their God, that brought them forth out of the land of Egypt, that I may dwell among them. I am the LORD their God.
ד"ה לשכני בתוכם: על מנת לשכון אני בתוכם.
לשכני בתכם means under the condition that I may dwell in the midst of them.
ד"ה וידעו: הטעם, אז ידעו כי לא הוצאתי אותם ממצרים רק בעבור שיעשו לי משכן ושכנתי בתוכם. וזהו: תעבדון את האלהים על ההר הזה.
They will know … to dwell among them. They will know that God brought them out of Egypt solely in order to in the Sanctuary that they would build for Him.
ד"ה לשכני בתוכם: על מנת לשכון בתוכם. לשון רש"י. ושימוש הלמ"ד בתנאי כזה איננו נמצא. ויתכן שיאמר וידעו בשכני בתוכם כי אני ה' אלהיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, כי ידעו כבודי ויאמינו שאני הוצאתי אותם מארץ מצרים. והוא כדרך ויהי דוד לכל דרכיו משכיל (שמואל א' י"ח י"ד), כי בוחר אתה לבן ישי (שם כ' ל'), על אשר מריתם את פי למי מריבה (במדבר כ' כ"ד), והדומים להם.
1. הסבר מהו היחס בין יציאת מצרים להקמת המשכן ועבודת האלוקים בו – לפי דעת כל אחד מן המפרשים הנ"ל.
**
2. לשם מה מתרגם רש"י מילת "לשכני" לשתי מילים "לשכון אני" (ועיין לשאלה זו נצבים תש"ז ב3!)