| א. קרבת ישראל לה' |
"וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה... שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"
And it came to pass after the plague, that the LORD spoke unto Moses and unto Eleazar the son of Aaron the priest, saying:
זה שאמר הכתוב (תהלים צ"ד): "אם אמרתי מטה רגלי חסדך ה' יסעדני". בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו אומות העולם אמרו "מה ראו להתקרב מכל האומות?".
סתם פיהן הקב"ה, אמר להן הביאו לי יוחסין שלכם. "הבו לה' משפחות עמים..." (תהלים צ"ו); כשם שבני מביאין שנאמר (במדבר א') "ויתילדו על משפחותם",
לכך מנאם בראש הספר אחר המצות. "אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני" (ויקרא כ"ז ל"ד).
ואחר כך (במדבר א' א'): וידבר ה' אל משה במדבר סיני... שאו את ראש כל עדת בני ישראל" - שלא זכו ליטול את התורה אלא בשביל יוחסין שלהם "גן נעול אחותי כלה... אחת היא יונתי" (שיר השירים ג').
שמעו האומות - אף הן התחילו מקלסין להם... אלא כשבאו לשיטים "ויחל העם לזנות" (במדבר כ"ה א') שמחו האומות ואמרו: "אותה העטרה שהיתה בידן כבר היא בטלה, אותו שבח שהיו משתבחין הרי בטל. שוים הן לנו" כשבאו לידי נפילה זקפן המקום, שנאמר: "אם אמרתי מטה רגלי, חסדך ה' יסעדני", - נגף המקום את כל מי שנתקלקל והעמידן על טהרתן.
1. מהו הרעיון הכלול במדרש?
2. מה כוונת המדרש באמרו "אותה העטרה שהיתה בידן" (ועיין גיליון כי תשא תש"ד שאלה ה לשימוש חז"ל בביטוי "עטרה שעטרום...", "כתרים קשרו להם")
3. התוכל להסביר בעזרת המדרש הזה מה מובנה של הפסקה שקבעה המסורת באמצע פסוק א'?
| ב. "וידבר...אותם" |
"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֹתָם בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר"
And Moses and Eleazar the priest spoke with them in the plains of Moab by the Jordan at Jericho, saying:
ד"ה ידבר משה ואלעזר הכהן אותם: דברו עמם על זאת, שציוהו המקום למנותם.
וידבר משה ואלעזר הכהן אתם AND MOSES AND ELEAZAR THE PRIEST SPOKE WITH THEM — They spoke with them (אתם; cf. 5:5) regarding this: that the Omnipresent had (given command to count them.
ד"ה אותם: כמו "דברו לשלום" (בראשית ל"ז, ד').
העביר אותם לפניו זה אחר זה שיאמרו ויגידו כל פרטיהם אשר הם בני עשרים (לי עס זי פארפיהרען אנצודי טען פאן צואנציג יאהר), מן (תהלים מ"ו) "ידבר עמים תחתינו" שפירושו ענין הנהגה, (ישעיה ה' י"ז) "ורעו כבשים כדברם" – כמנהגם, ושם "דבורה" לשרץ העוף (ביענע) גם כן על שם הנהגה, והיא המולכת והמנהגת כל עדת הדבורים והכל נמשכים אחריה.
1. מה קשה בפסוקנו? האם שלושת הפרשנים מיישבים אותו קושי?
*
2. בבראשית ל"ז ד' (המובא בדברי הראב"ע) מפרש רש"י ד"ה דברו - "לדבר עמו" מדוע אין רש"י גם במקומנו מסתפק בדבריו הראשונים "דברו עמם" - למה הוסיף בפירושו את מה שהוסיף?
3. מהי חולשת פירושו של בעל הכתב והקבלה?
**
ד"ה ויתנכלו אתו: "אותו – עמו, כלומר אליו"
**
אֹתוֹ is here the same as אִתּוֹ which means “with him” — meaning אליו: they became filled with plots and craft directed towards him (אליו).
או האם לפנינו קושי אחר?
| ג. פירוש מילת "לאמור" - שאלות ברש"י |
"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֹתָם... לֵאמֹר"
And Moses and Eleazar the priest spoke with them in the plains of Moab by the Jordan at Jericho, saying:
ד"ה לאמור: אמר להם: "צריכים אתם להמנות".
לאמר SAYING they said to them (what they said to them was): You must be counted FROM TWENTY YEARS OLD AND UPWARDS.
מה ראה רש"י לפרש מילה רגילה זו?
| ד. על מה יסב "כאשר צוה ה'" - שאלות ברש"י |
"מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּצְאִים מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"
’[Take the sum of the people,] from twenty years old and upward, as the LORD commanded Moses and the children of Israel, that came forth out of the land of Egypt.’
מבן עשרים שנה ומעלה כאשר צוה ה': שיהא מניינם מבן עשרים שנה ומעלה, שנאמר (שמות ל י"ד) כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה"...
מבן עשרים שנה ומעלה כאשר צוה וגו׳ FROM TWENTY YEARS OLD AND ONWARDS, EVEN AS [THE LORD] HAS COMMANDED [MOSES AND THE CHILDREN OF ISRAEL, WHO CAME FORTH FROM EGYPT] that the counting of them (of those who came out from Egypt) should be from twenty years old and upwards, as it is said. (Exodus 30:14): “Every one that passeth amongst them that are numbered [shall be from twenty years old and upwards]”.
ר' אליהו מזרחי, מקשה:
למה הוצרך לפרש מאמר "כאשר צוה ה'" שהוא מוסב על האמור בפרשת כי תשא, ולא על האמור כאן "מבן עשרים שנה ומעלה"
למה הוצרך לפרש מאמר "כאשר צוה ה'" שהוא מוסב על האמור בפרשת כי תשא, ולא על האמור כאן "מבן עשרים שנה ומעלה"
**
ענה לקושייתו!
| ה. טעם "כי לא התפקדו" |
"וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף... כִּי לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא נִתַּן לָהֶם נַחֲלָה בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"
And they that were numbered of them were twenty and three thousand, every male from a month old and upward; for they were not numbered among the children of Israel, because there was no inheritance given them among the children of Israel.
ד"ה כי לא התפקדו בתוך בני ישראל: להיות נמנים בני עשרים שנה. מה טעם?
כי לא התפקדו בתוך בני ישראל FOR THEY WERE NOT NUMBERED AMONGST THE CHILDREN OF ISRAEL, that they should also be numbered from twenty years old and upwards. What was the reason that they were not numbered from twenty years old? כי לא נתן להם נחלה BECAUSE NO INHERITANCE WAS TO BE GIVEN THEM, while those who were counted from twenty years old were persons who were recipients of an inheritance, as it is said, (v. 54) “to everyone shall his inheritance be given according to those that were numbered of them”, (consequently the Levites had to form a different group for the census).
ד"ה כי לא ניתן להם נחלה: והנמנים בני עשרים היו בני נחלה, שנאמר (פסוק נ"ד) "איש לפי פקודיו יותן נחלתו".
כי לא התפקדו בתוך בני ישראל FOR THEY WERE NOT NUMBERED AMONGST THE CHILDREN OF ISRAEL, that they should also be numbered from twenty years old and upwards. What was the reason that they were not numbered from twenty years old? כי לא נתן להם נחלה BECAUSE NO INHERITANCE WAS TO BE GIVEN THEM, while those who were counted from twenty years old were persons who were recipients of an inheritance, as it is said, (v. 54) “to everyone shall his inheritance be given according to those that were numbered of them”, (consequently the Levites had to form a different group for the census).
רש"י:
ד"ה אך את מטה לוי לא תפקד: כדאי הוא לגיון של מלך להיות נמנה לבדו.
ד"ה אך את מטה לוי לא תפקד: כדאי הוא לגיון של מלך להיות נמנה לבדו.
רש"י:
דבר אחר: צפה הקב"ה שעתידה לעמוד גזירה על כל הנמנין מבן עשרים שנה ומעלה שימותו במדבר, אמר: "אל יהיו אלו בכלל, לפי שהם שלי, שלא טעו בעגל".
דבר אחר: צפה הקב"ה שעתידה לעמוד גזירה על כל הנמנין מבן עשרים שנה ומעלה שימותו במדבר, אמר: "אל יהיו אלו בכלל, לפי שהם שלי, שלא טעו בעגל".
ומקשה הרא"ם:
כאן נתן הכתוב טעם על שלא התפקדו בתוך בני ישראל ואינו לא מהטעם הראשון שאמרו חז"ל בכתוב "אך את מטה לוי לא תפקד בתוך בני ישראל" ולא מהטעם השני, ומה להם לחז"ל לתת טעם אחר חוץ מן הטעם שכתבה התורה בפירוש?
כאן נתן הכתוב טעם על שלא התפקדו בתוך בני ישראל ואינו לא מהטעם הראשון שאמרו חז"ל בכתוב "אך את מטה לוי לא תפקד בתוך בני ישראל" ולא מהטעם השני, ומה להם לחז"ל לתת טעם אחר חוץ מן הטעם שכתבה התורה בפירוש?
**
נסה ליישב קושייתו!
| ו. התרבותם של שבט לוי |
"וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמָעְלָה..."
And those that died by the plague were twenty and four thousand.
ד"ה ויהיו פקודיהם: פקודי הלויים. במספר הזה נוספו שבע מאות. והתימה, כי לא נוסף בהם רק שבע מאות, והנה ישראל שמתו מי שהיה בן עשרים שנה ומעלה היה מספרם בפעם האחרונה קרוב מהמספר הראשון, כי הלויים לא נכנסו עם פקודי ישראל, והעד אלעזר הכהן.
1. כיצד נוספו שבע מאות, והלא בבמדבר ג' ל"ט נאמר "כל פקודי הלויים אשר פקד משה ואהרן... כל זכר מבן חדש ומעלה שנים ועשרים אלף"?
2. מהי התמיהה של הראב"ע על התרבותם של שבט לוי?
**
3. הידועה לך תשובה לתמיהתו?
**
4. מה פירוש "והעד אלעזר הכהן" - על מה עליו להעיד?
| ז. האמנם "לא היה איש" |
"וּבְאֵלֶּה לֹא הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִדְבַּר סִינָי"
But among these there was not a man of them that were numbered by Moses and Aaron the priest, who numbered the children of Israel in the wilderness of Sinai.
"... וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן"
For the LORD had said of them: ‘They shall surely die in the wilderness.’ And there was not left a man of them, save Caleb the son of Jephunneh, and Joshua the son of Nun.
1. לכאורה נראה שיש סתירה בין שני הפסוקים האלה. מהי הסתירה?
2. בהסתכלות מדויקת בפסוקים יתברר כי אין סתירה. כיצד?