עיין גם גיליון נשא תשי"ח.
| א. אריכות לשון בקרבנות הנשיאים |
ר' יוסף אבן כספי, "טירת כסף" והוא "ספר הסוד" (עמוד 160):
... ואומר שאריכות לשון נמצא ברוב בספר תורתנו במה שהוא נתלה בענין שכוונתו הראשונה הוא להמון העם ולא ליחידים השרידים. ולכן זה הסיפור שהוא הנמשך אחרי בנין המשכן וכל זה הוא סעיף מן האילן ההוא, הנה כמו שארכו הדברים בבנין המשכן תחילה בציווי הראשון, ואחר בסיפור מעשהו ואחר בהקמתו, נמשך לו זה הענין שהוא ממינו גם כן, והוא התנדבות העם וראשיהם לחנוכת אותו הבית הנכבד; לכן האריך בסיפור פרטי זאת הנדבה המופלגת, ואנחנו בכללנו נרגיש בהפלגתה בכפילת סיפורה פעמים רבות ורבות, וגם בחיבור סכום מספרה באחרית הסיפור כמו שיעשה באמרו (פסוק פ"ד) "זאת חנוכת המזבח... מאת נשיאי ישראל הקערות כסף שתים עשרה, מזרקי כסף שנים עשר... ...". ואין ספק שראותנו זה אנחנו כלל עם ישראל בכל חלופנו בזמננו, רצוני אם דור החדש הנכנס לארץ, או דור דוד ושלמה, או שאר הדורות הבאים אחריהם, וגם אנחנו היום שבכללנו, המונים ויחידים הנה לכולנו בהבנת אלו הענינים תועלות גדולות ורבות המספר ממינים שונים.
... ואומר שאריכות לשון נמצא ברוב בספר תורתנו במה שהוא נתלה בענין שכוונתו הראשונה הוא להמון העם ולא ליחידים השרידים. ולכן זה הסיפור שהוא הנמשך אחרי בנין המשכן וכל זה הוא סעיף מן האילן ההוא, הנה כמו שארכו הדברים בבנין המשכן תחילה בציווי הראשון, ואחר בסיפור מעשהו ואחר בהקמתו, נמשך לו זה הענין שהוא ממינו גם כן, והוא התנדבות העם וראשיהם לחנוכת אותו הבית הנכבד; לכן האריך בסיפור פרטי זאת הנדבה המופלגת, ואנחנו בכללנו נרגיש בהפלגתה בכפילת סיפורה פעמים רבות ורבות, וגם בחיבור סכום מספרה באחרית הסיפור כמו שיעשה באמרו (פסוק פ"ד) "זאת חנוכת המזבח... מאת נשיאי ישראל הקערות כסף שתים עשרה, מזרקי כסף שנים עשר... ...". ואין ספק שראותנו זה אנחנו כלל עם ישראל בכל חלופנו בזמננו, רצוני אם דור החדש הנכנס לארץ, או דור דוד ושלמה, או שאר הדורות הבאים אחריהם, וגם אנחנו היום שבכללנו, המונים ויחידים הנה לכולנו בהבנת אלו הענינים תועלות גדולות ורבות המספר ממינים שונים.
1. מה השאלה הידועה (שהתקשו בה ראשונים ואחרונים) שלה משתדל אבן כספי לתת כאן תשובה?
2. הסבר את המילים המסומנות בקו.
3. מהו הלקח שיש ללמוד מפרקנו לדורות לדעת אבן כספי?
4. השוה תשובתו לתשובת הרמב"ן בד"ה ויקריבו נשיאי ישראל החל מן "והנכון בטעם הכתוב כי הקב"ה חולק כבוד" (דבריו הובאו בגיליון נשא תשכ"ד). מה ההבדל בין תשובת הרמב"ן לבין תשובת אבן כספי?
| ב. הנשיאים: מעלתם וחסרונם |
"וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים"
that the princes of Israel, the heads of their fathers’houses, offered—these were the princes of the tribes, these are they that were over them that were numbered.
"וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי ה' שֵׁשׁ עֶגְלֹת... וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן"
And they brought their offering before the LORD, six covered wagons, and twelve oxen: a wagon for every two of the princes, and for each one an ox; and they presented them before the tabernacle.
"וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂאִים אֵת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ
וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִם אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ"
And the princes brought the dedication-offering of the altar in the day that it was anointed, even the princes brought their offering before the altar.
ר' משה חפץ, ספר מלאכת מחשבת:
וראיתי אני לומר בזה, כי נשיאי ישראל שזכרנו למעלה (במדבר א' ד') נמוכי רוח, למודי ענוה לא הסתכלו בגדולות ובנפלאות ולא עלה על לבם להקרא אלא ראשי בית אב ושלכך זכו להיות ראשי אלפי ישראל, "כי רם ה' ושפל יראה" (תהלים קל"ח) וכל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו. אף בזה כל זמן שרדפו דרכם ולא התנדבו למלאכת המשכן אלא באחרית קלסם הכתוב, שהם הקריבו עצמם באמרם, שאין להם מעלה אלא להיותם ראשי בית אבותם ולא נשיאים. וזה היה נסיבה לנשאם ולנטלם ולנשאם כימי עולם. והכתוב מפרסם גדולתם להגיד, שהם עם כל ענותנותם, הם נשיאי המטות, הם העומדים על הפקודים וכל איש ישראל מורה באצבע היותם שרים. אף על פי שלפני ה' שפלים בעיניהם, והבורח מן השררה - השררה רודפתו, ושעולם מחזיקים בתומתם, והביאו בעצמם מבלי שליח את העגלות ואת הבקר להקריבם לפני ה'. על כן לא נאמר "ויקריבו את קרבנם", כי "ויקריבו" פירושו אף על ידי אחרים, אמנם הם בכבודם הנהיגו השוורים אל המשכן. גם לא הזידו לקרב אל משכן ה' ודרך כבוד ייראו מגשת אליו והניחום אל הכהנים בני אהרן... (וכל זה) מגודל ענוה שלא רצו לגשת אל הקודש, או שלא בחרו שבעל השור יעמוד על שורו להשתבח במנחה ההולכת לפניו. לכן ה' יתברך היוצר יחד לבם ומבין מעשיהם שילם גמולם בראשם וציוה שהוא בכבודו ובידיו יקח מתנתם ולא הכהנים ויעשה להם את כל הכבוד הזה מידה כנגד מידה... ואולם אוי לרבנות שמקברת בעליה, והשררה מביאה לידי רוע לב וזדון, כאשר עשה הלל בבני התורה, גם אלה חזרו לאחוריהם ונתגאו בראותם עליהם היקר והגדולה התחילו אחר כך לדבר גבוהה גבוהה. ושתים רעות עשו: כאשר הביאו קרבנם לחנוכת המזבח לא המתינו כפעם בפעם להקריב אחרונים, אלא מיד "ויקריבו... ביום המשח אותו" ולא שמרו את משמרת מחשבותיהם כאשר מתחילה ולא רצו להתעכב שיעבור אפילו יום המשיחה, אלא תיכף הביאו קרבנם ביום המשח אותו בראש וראשונה, גם הפעם הזאת לא הביאום בידיהם אלא על ידי עבדיהם המתפרשים מפני אדוניהם... זאת ועוד אחרת: כאשר שלחו קרבניהם בחרו להתפאר עליהם ולהשתבח בתהילתם ורצו שיקרא שם "נשיאים" עליהם... שנתנו בקולם והשמיעו בקהל היות זה קרבן הנשיאים, מה שלא עשו בראשונה, כי שמה בחרו בהצנע לכת וכאן בגאוה להתהדר בעיני העם ולהשתבח בעיר, אשר כן עשו; נזורו אחור בשרירות לבם. גם ה' יתברך הלך עמהם בקרי וציוה עתה למשה... דרך נזיפה,... להענישם על אשר רצו להשתבח במנחה.
וראיתי אני לומר בזה, כי נשיאי ישראל שזכרנו למעלה (במדבר א' ד') נמוכי רוח, למודי ענוה לא הסתכלו בגדולות ובנפלאות ולא עלה על לבם להקרא אלא ראשי בית אב ושלכך זכו להיות ראשי אלפי ישראל, "כי רם ה' ושפל יראה" (תהלים קל"ח) וכל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו. אף בזה כל זמן שרדפו דרכם ולא התנדבו למלאכת המשכן אלא באחרית קלסם הכתוב, שהם הקריבו עצמם באמרם, שאין להם מעלה אלא להיותם ראשי בית אבותם ולא נשיאים. וזה היה נסיבה לנשאם ולנטלם ולנשאם כימי עולם. והכתוב מפרסם גדולתם להגיד, שהם עם כל ענותנותם, הם נשיאי המטות, הם העומדים על הפקודים וכל איש ישראל מורה באצבע היותם שרים. אף על פי שלפני ה' שפלים בעיניהם, והבורח מן השררה - השררה רודפתו, ושעולם מחזיקים בתומתם, והביאו בעצמם מבלי שליח את העגלות ואת הבקר להקריבם לפני ה'. על כן לא נאמר "ויקריבו את קרבנם", כי "ויקריבו" פירושו אף על ידי אחרים, אמנם הם בכבודם הנהיגו השוורים אל המשכן. גם לא הזידו לקרב אל משכן ה' ודרך כבוד ייראו מגשת אליו והניחום אל הכהנים בני אהרן... (וכל זה) מגודל ענוה שלא רצו לגשת אל הקודש, או שלא בחרו שבעל השור יעמוד על שורו להשתבח במנחה ההולכת לפניו. לכן ה' יתברך היוצר יחד לבם ומבין מעשיהם שילם גמולם בראשם וציוה שהוא בכבודו ובידיו יקח מתנתם ולא הכהנים ויעשה להם את כל הכבוד הזה מידה כנגד מידה... ואולם אוי לרבנות שמקברת בעליה, והשררה מביאה לידי רוע לב וזדון, כאשר עשה הלל בבני התורה, גם אלה חזרו לאחוריהם ונתגאו בראותם עליהם היקר והגדולה התחילו אחר כך לדבר גבוהה גבוהה. ושתים רעות עשו: כאשר הביאו קרבנם לחנוכת המזבח לא המתינו כפעם בפעם להקריב אחרונים, אלא מיד "ויקריבו... ביום המשח אותו" ולא שמרו את משמרת מחשבותיהם כאשר מתחילה ולא רצו להתעכב שיעבור אפילו יום המשיחה, אלא תיכף הביאו קרבנם ביום המשח אותו בראש וראשונה, גם הפעם הזאת לא הביאום בידיהם אלא על ידי עבדיהם המתפרשים מפני אדוניהם... זאת ועוד אחרת: כאשר שלחו קרבניהם בחרו להתפאר עליהם ולהשתבח בתהילתם ורצו שיקרא שם "נשיאים" עליהם... שנתנו בקולם והשמיעו בקהל היות זה קרבן הנשיאים, מה שלא עשו בראשונה, כי שמה בחרו בהצנע לכת וכאן בגאוה להתהדר בעיני העם ולהשתבח בעיר, אשר כן עשו; נזורו אחור בשרירות לבם. גם ה' יתברך הלך עמהם בקרי וציוה עתה למשה... דרך נזיפה,... להענישם על אשר רצו להשתבח במנחה.
*
1. הסבר, מהו הרמז הלשוני שמצא הפרשן לכך שבתחילה הם השפילו עצמם והקב"ה יגביהם, ולבסוף הם עצמם מגדלים עצמם? והלא הכתוב גם בפסוק ג', גם בפסוק י' מכנה אותם "נשיאים"!
*
2. מהי עוד (נוסף על תשובתך לשאלה 1) התמיהה הסגנונית בפסוק ב' שעליה בנויים דבריו בשבחם של הנשיאים בתחילה?
3. מהן התמיהות הסגנוניות בפסוק ג' ובפסוק ה' שעליהן בנויים דבריו על זכותם ועל ששילם ה' להם כגמולם מידה כנגד מידה?
**
4. בשני המקומות המסומנים בקו השתמש במליצה שאולה ובזכרון לשון קדומה, שלא כפי המשמעות המקורית. הסבר, מה המשמעות המקורית, ואיזו הוראה ניתנת לביטויים האלה בהקשר זה?
5. מהו העונש שהענישם ה' "דרך נזיפה" לפי דעתו, והיכן נרמז בכתוב?
ד"ה ויקריבו אותו לפני המשכן: אמר ר' נתן: מה ראו הנשיאים להתנדב כאן בתחילה ובמלאכת המשכן לא התנדבו תחילה? אלא כך אמרו הנשיאים: "יתנדבו ציבור מה שיתנדבו ומה שמחסירין אנו משלימין". כיון שראו שהשלימו ציבור את הכל, שנאמר (שמות ל"ו ז') "והמלאכה היה דים" אמרו: "מעתה מה לנו לעשות?" הביאו את אבני השוהם והמילואים לאפוד ולחושן. לכך התנדבו כאן תחילה.
ויקרבו אותם לפני המשכן AND THEY BROUGHT THEM BEFORE THE TABERNACLE — because Moses would not accept them (the gifts) at their (the princes’) hands until he was so bidden by the mouth of the Omnipresent (cf. v. 5). — Rabbi Nathan said: What reason had the princes to give their contributions here first of all the people, whereas at the work of the Tabernacle they were not the first but the last to contribute? But — he replied — the princes spoke thus: “Let the community in general contribute all they wish to give and then what will then be lacking we shall supply”. As soon as they saw that the community gave everything needed in its entirety (lit., that the community completed everything) — as it said, (Exodus 36:7) “For the stuff they had was enough [for all the work to make it]” — the princes asked, ‘What can we now do’? Therefore they brought the onyx stones, and stones for setting for the Ephod and for the breast plate. That is why they were here the first to contribute” (Sifrei Bamidbar 46 1).
ועיין בעלון ההדרכה.
מה ההבדל בין תפישת רש"י (ע"פ המדרש) ובין תפישתו של בעל מלאכת מחשבת?
| ג. לשון "לדבר אתו" |
"וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו"
And when Moses went into the tent of meeting that He might speak with him, then he heard the Voice speaking unto him from above the ark-cover that was upon the ark of the testimony, from between the two cherubim; and He spoke unto him.
שד"ל:
ד"ה לדבר אתו: לא נמצא "דיבר אתו" באדם עם אל, ואף לא "דיבר אותו", אלא כאן ובסוף כי תשא (שמות ל"ד ל"ד) "ובבוא משה לפני ה' לדבר אתו", על כרחך נפרש שידובר אתו, כמו (תהלים ק"ד) "כלם אליך ישברו לתת אכלם בעתו".
ד"ה לדבר אתו: לא נמצא "דיבר אתו" באדם עם אל, ואף לא "דיבר אותו", אלא כאן ובסוף כי תשא (שמות ל"ד ל"ד) "ובבוא משה לפני ה' לדבר אתו", על כרחך נפרש שידובר אתו, כמו (תהלים ק"ד) "כלם אליך ישברו לתת אכלם בעתו".
*
1. מה הדמיון לדעתו בין פסוקנו לבין הפסוק המובא בדבריו מתהלים ק"ד?
2. לכאורה דברי ירמיהו (י"ב א') "אף משפטים אדבר אותך" סותרים את הכלל הלשוני המובא בשד"ל לעיל. ואולם לדעת שד"ל אין הפסוק סותר את דעתו. הסבר, כיצד?
ד"ה ובבוא משה: יתכן שתחילת הדיבור שהוא (ויקרא א' א') "ויקרא אל משה..." היה כאשר נשלמה החנוכה.
האם דברי ראב"ע אלה מחזקים את פירושו של שד"ל או מנוגדים לפירושו?