פרשת נשא תשי"ח - גזל הגר
א. הלכות גזלה ואבדה
רמב"ם, הלכות גזלה ואבדה פרק ז הלכה א':
כל מי שנתחייב ממון לחברו הישראלי וכפר בו ונשבע על שקר, הרי זה חייב להחזיר לו הקרן שכפר בו והוספת חומש וחייב בקרבן, והוא הנקרא אשם גזלות.
הלכה ח':
אין הנשבע על כפירת ממון משלם חומש עד שיודה מעצמו, אבל אם באו עדים והוא עומד בכפירתו משלם הקרן בלבד על פי עדים ואינו משלם החומש...
1. מצא סמך בפרשתנו לנאמר בהלכה ח.
2. מהו הטעם לדין חיוב החומש והקרבן רק למי שמודה מעצמו, ומדוע יהא פטור מחומש וקרבן, אם נודע הדבר מפי עדים ולא על פי הודאתו?
3. מה טעם השתמש הכתוב בלשון התפעל "והתוודו" ולא בלשון קל "ויודו"?
ב. שאלה כללית- מדברי המדרש
השווה את פרשתנו לפרשת אשם גזלות ויקרא ה' כ'-כ"ו.
ספרי י"ג:
"וידבר ה' אל משה דבר אל בני ישראל איש או אישה כי יעשו מכל חטאת האדם" – למה נאמרה פרשה זאת? לפי שהוא אומר (ויקרא ה'): "נפש כי תחטא... וכיחש בעמיתו בפקידון או בתשומת יד או בגזל... והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזלה... ושילם אותו בראשו וחמישיתו..." אבל בגוזל הגר לא שמענו, תלמוד לומר: "דבר אל בני ישראל איש או אישה כי יעשו מכל חטאות האדם..." בא הכתוב ולימד על גוזל הגר, ונשבע לו ומת שישלם קרן וחומש לכהנים (אם מת הגר ולא הניח יורשים) ואשם למזבח. זו מידה בתורה: כל פרשה שנאמרה במקום אחד, וחסר בה דבר אחד, וחזר ושנה במקום אחר, לא שְׁנאהּ אלא על שחיסר בה דבר אחד.
1. מניין שבפרשתנו מדובר בגוזל את הגר דוקא?
**
2. נסה למצוא טעם למה נאמרה פרשת גזל הגר דווקא כאן?
ג. "למעול מעל בה'"
"אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּה'"
Speak unto the children of Israel: When a man or woman shall commit any sin that men commit, to commit a trespass against the LORD, and that soul be guilty;
ספרא ויקרא שע"ב:
ר' עקיבא אומר: מה תלמוד לומר: "למעול מעל בה'"? לפי שהמלווה והלווה והנושא והנותן אינו מלווה ואינו לווה ואינו נושא ונותן אלא בשטר ובעדים, לפיכך בזמן שהוא מכחיש, מכחיש בעדים ובשטר, אבל המפקיד אצל חברו אינו רוצה שתדע בו נשמה, אלא שלישי שביניהם – בזמן שהוא מכחיש – מכחיש בשלישי שביניהם.
רש"ר הירש, (תרגום מגרמנית של א. אבי ז"ל):
כל עברה שבין אדם לחברו דינה כמרד ומעל כלפי מעלה... כביכול הוא השלישי הנועד כרואה ובלתי נראה בכל מקום משא ומתן בין הבריות, והוא הערב למשא ומתן זה שבין באי עולם – שיהא באמונה. ומאחר שכאן קרא כמכחיש בשעת הכחשתו, בשם הערב, דהיינו נשבע בשמו יתברך לשקר, הרי אין זו בגידה בלבד. כאן משתמש היהודי לעדות על יושר דרכו עם הבריות בתכונת כהונתו – בקרבת אלוקים שלו. ומאחר שקריאתו בשם ה' אינה אלא מסווה נבוב וריק, הרי השם ההולם אותה היא "מעל בה'".
1. מה הקושי בפסוקנו שאותו רצו שניהם לתרץ?
2. במה מסייע הפסוק בראשית ל"א נ' להבנת דברי ר' עקיבא?
3. מה ההבדל בין דברי הספרא לדברי הירש בהסברת המושג "מעל בה'"?
ד. מצוות וידוי דברים
"וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם"
then they shall confess their sin which they have done; and he shall make restitution for his guilt in full, and add unto it the fifth part thereof, and give it unto him in respect of whom he hath been guilty.
כל מצוות שבתורה בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו, חייב להתוודות לפני האל ברוך הוא, שנאמר "איש או אישה כי יעשו וגו' והתוודו" – זה וידוי דברים. וידוי זה מצוות עשה...
All commandments of the Torah, whether they be mandatory or prohibitive, if a man violates any one of them, either presumptuously or erroneously, when he will repent himself and turn away from his sinful way, he is obliged to confess before God, blessed is He! even as it is said: "When a man or woman shall commit any sin..… Then they shall confess their sin which they have done (Num. 5.6–7), which is a confession of words. Such confession is a mandatory commandment. How is the verbal confession made? The sinner says thus: "I beseech Thee, O Great Name! I have sinned; I have been obstinate; I have committed profanity against Thee, particularly in doing thus and such. Now, behold! I have repented and am ashamed of my actions; forever will I not relapse into this thing again." This is the elementary form of confession; but whosoever elaborates in confessing and extends this subject is, indeed, praise-worthy. Likewise all those who bring sin-offerings or trespass-offerings, when they offer their sacrifices, whether for their errors or for their spitefulness, find no atonement in their sacrifices, unless they repent, and deliver themselves of a verbal confession, even as it is said: "He shall confess that he hath sinned in that thing" (Lev. 5.5) So, too, are the guilty upon whom the tribunal pronounced either a sentence of death or of stripes, who find no atonement either in their death or in being lashed unless they do repent and make verbal confession. Even he, who injures his friend or causes him damages in money matters, although he makes restitution of what he owes him, finds no atonement, unless he makes verbal confession and repents by obligating himself never to repeat this again, even as is said: "Any sin that man commits" (Num. 5.6).1Sifra, Lev. 5; Yoma, 36b; Shebu’ot, 13a; Sanhedrin, 43a; Baba Kama, 92b.C.
למה למדו מצוות וידוי דברים מפסוקנו ומנוה במניין המצוות בפרשתנו, ולמה לא למדוה לפני כן מפסוק ויקרא ה' ה' "והיה כי יאשם לאחת מאלה והתוודה..."?
ה. "והשיב את אשמו בראשו ..."
"וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו"
then they shall confess their sin which they have done; and he shall make restitution for his guilt in full, and add unto it the fifth part thereof, and give it unto him in respect of whom he hath been guilty.
הגוזל את חברו שווה פרוטה ונשבע לו, יוליכנה אחריו אפילו למדַי. לא ייתן לא לבנו (של נגזל) ולא לשלוחו...
If one robbed his friend the value of a perutah and swore to him [that he had not stolen it but then later confessed], he must carry it after him even as far as Media [the restitution]. He can not give it to his son and not to his messenger, but he can give it to a messenger of the Beit Din and if he died [the robbed person], he returns it to his heirs.
ד"ה ונשבע לו: על שקר (שלא גזל ממנו) והודה (לבסוף),
למעל מעל בה׳ [WHEN A MAN OR WOMAN SHALL DO ANY OF THE SINS AGAINST MAN,] TO ACT DECEITFULLY AGAINST THE LORD — Here, you see, Scripture writes down again the section dealing with a person who robs by violence from another, and swears falsely regarding it, — it is the same section that has already been stated in the Sedrah ויקרא (Lev 5:21), “[If a soul sin], and commits a trespass against the Lord, and deny unto his neighbour etc.” The reason why it is repeated here is because of two new points which are contained in it. The one is that it (Scripture) writes here, “and if they confess” which teaches that one is not liable to payment of the fifth (in addition to the capital; cf. Leviticus 5:24), nor to bring a guilt offering (cf. Leviticus 5:25) if he is convicted by the evidence of witnesses, but only when he himself confesses the matter (his guilt). The second new point is about something stolen from a proselyte (cf. Rashi on v. 8) — that it has to be handed over to the priests (cf. Sifrei Bamidbar 2).
רש"י:
ד"ה יוליכנה אחריו אפילו למדי: דאין לו כפרה עד שיחזיר לנגזל עצמו.
ח. אלבק, (פירוש המשניות):
ד"ה יוליכנה אחריו למדי: וחייב להוליכנה אחריו, אפילו הלך לארץ רחוקה.
תפארת ישראל:
ד"ה יוליכנה אחריו למדי: שרחוק הוא, וגם כסף אין נחשב שם כלום, שנאמר (ישעיה י"ג י"ז): "הנני מעיר עליכם את מדי, אשר כסף לא יחשיבו, וזהב לא יחפצו בו". אפילו הכי יחזיר לו לשם.
1. הסבר, מהו הרמז בלשון הפסוק לדין זה?
2. הסבר מהו ההבדל בין פירוש אלבק לבין פירוש בעל תפארת ישראל לביטוי "יוליכנה אחריו אפילו למדי".
**
3. מהו הטעם המיוחד של דין זה, אם נקבל את פירושו של בעל תפארת ישראל, בניגוד לטעם המקובל של דין זה?
ו. "ונתן לאשר אשם לו"
"וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ"
then they shall confess their sin which they have done; and he shall make restitution for his guilt in full, and add unto it the fifth part thereof, and give it unto him in respect of whom he hath been guilty.
למי שנתחייב לו.
לאשר אשם לו [AND HE SHALL RESTORE THE PRINCIPAL … AND GIVE UNTO HIM] TO WHOM HE IS GUILTY — i.e. unto him to whom he (the claimant) owes money (Ketubot 19a).
נחלקו מפרשי רש"י בהבנת דברי רש"י אלה:
הרא"ם, (ר' אליהו מזרחי), פירוש:
אם היה אותו ממון שגזל ונשבע עליו של ראובן, וראובן חייב לו לשמעון, לא יתנהו לראובן, אלא למי שנתחייב לו ראובן, דהיינו לשמעון, דהכי משמע מלשנא דרש"י, "למי שנתחייב לו". דאי סלקא דעתך – לראובן, האי "למי שנתחייב לו"? למי שגזלו ממנו מיבעי ליה! ותניא (כתובות יט): מניין לנושה בחברו מנה, וחברו בחברו, שמוציאין מזה ונותנין לזה? תלמוד לומר: "ונתן לאשר אשם לו".
גור אריה:
פירוש כי אין "ונתן לאשר אשם לו" כמו "ואשמה הנפש ההיא", שפירושו שחטאה הנפש, ויהיה "לאשר אשם לו". למי שחטא לו והוא הקדוש ברוך הוא, ואם כן יהיה החומש של הקדוש ברוך הוא. וזה לא ייתכן, דהא כתיב "ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו, האשם המושב לה' לכהן" ומשמע דווקא אם אין לו גואל להשיב אליו, ואם יש לו גואל – ייתן לו או ליורשו. לפיכך "לאשר אשם לו" על כורחך, מלשון חיוב, כלומר למי שנתחייב לו! והרא"ם פירש בו עניין זר.
1. כיצד מפרש כל אחד מהנ"ל את דברי רש"י, ומה ההבדל שביניהם?
2. מה קשה לרש"י בפסוקנו?
**
3. מה בין הוראת מילת "ואשמה" בפסוק ו' ומילת "אשם" שבפסוק ז', לפי הרא"ם ולפי הגור אריה?