פרשת ויקרא תשי"ד - קרבן חטאת
לפסוקים הראשונים של פרקנו עיין גיליון ויקרא תש"ד וגיליון ויקרא תש"ז וצרפם לגיליוננו.
א. בטעם קרבן חטאת
ד"ה נפש כי תחטא: בעבור היות המחשבה בנפש והיא השוגגת הזכיר כאן נפש. וטעם הקרבנות על הנפש השוגגת, מפני שכל העוונות יולידו גנאי בנפש, והם מום בה, ולא תזכה להקביל פני יוצרה, רק בהיותה טהורה מכל חטא, ולולא זה היו טפשי העולם זוכים לבוא לפניו. ולכן הנפש השוגגת תקריב קרבן שתזכה לקרבה אל האלוהים אשר נתנה, ובעבור זה גם כן הזכיר "נפש".
רש"ר הירש:
שוגג הוא חוטא מחמת הסח הדעת, היינו מפני שברגע השגגה אינו נתון בכל לבו ונפשו לזהירות שמעשהו יהיה כתורה וכמצוה, מפני שהוא כפי ביטוי הנביא (ישעיה ס"ו) "חרד על דברי". חוסר החרדה הזאת והקפדה בלתי מדוקדקת על דרכו בחיים, שתהיה בפי התורה והמצוה - הן הן עיקר העבירה אשר ב"שוגג", זהו "הפשע" שבעקבות ה"חטא" כמו שנאמר (ויקרא ט"ז ט"ז) "פשעיהם לכל חטאתם".
ר' דוד הופמן, ויקרא (חלק א', קכ"ד):
אף חטא שנעשה בשגגה הרי הוא חטא, ובזה שונה הבטוי "חטא" משאר הביטויים לציון מעשי עבירה ("פשע", "עון"), שבאחרונים משתמשים רק לציון עברות שבמזיד, ואילו הראשון חל גם על עבירות שבשגגה. לפי קבלת חכמינו יש שני סוגים של שוגג: (א) שוגג ביחס אל החוק או תוכן החוק, "שוגג בלאו או בכרת", כלומר: לא ידע שמעשה זה אסור או שאסור בכרת; (ב) שוגג ביחס אל המעשה, כלומר הוא ידע על האיסור אך נעלם ממנו כי במעשהו זה עבר על החוק. (למשל: הוא עושה מלאכה בשבת ושכח שאותו יום שבת, או שהוא אוכל חלב וחושב שהוא שומן.) אף השוגג זקוק לכפרה, משום שלא היה נזהר ונשמר כראוי. עם ישראל נצטוה (ויקרא י"ח ל') "ושמרתם את משמרתי", (בראשית י"ח) "ושמרו דרך ה'", להשמר ולהזהר שלא להחטיא את דרך ה'. על כל אחד לפלס את מעגלותיו ולכוננם כך, שימצא תמיד בדרך ה', ולכן כלל הוא בתורה שגם השוגג זקוק לכפרה. (לא כן מי שעבר עבירה שלא ברצונו מתוך אונס, הוא פטור מכל קרבן. "אונס רחמנא פטריה".)
1. מה ההבדל בין הרמב"ן לבין שני האחרונים בטעם קרבן חטאת המובא על שגגה?
2. התוכל לישב בעזרת הנאמר לעיל את תמיהתו של אברבנאל:
ואתה תראה שאין בעולה ולא בשלמים ולא במנחה הבדל מהמקריבין, כי שוה הוא הדין שיקריב אותם המלך או שיקריב אותם ההדיוט מעם הארץ, אבל בחטאת יש הבדל גדול בין השוגגים הבעלים המקריבים, אם היה השוגג הכהן הגדול... ואם היה החוטא השוגג "כל עדת ישראל" כלומר הסנהדרין, ואם נשיא יחטא, ואם החוטא השוגג היה הדיוט מעם הארץ?
3. בשתי דרכים מישב הרמב"ן כאן את מילת "נפש" בתחילת פרקנו. כיצד?
ב. כפרה וסליחה בפר כהן משיח
שים לב:
אצל "כל עדת ישראל" נאמר (כ'):
"וְכִפֶּר עֲלֵהֶם הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לָהֶם"
Thus shall he do with the bullock; as he did with the bullock of the sin-offering, so shall he do with this; and the priest shall make atonement for them, and they shall be forgiven.
אצל "הנשיא" נאמר (כ"ו):
"וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ וְנִסְלַח לוֹ"
אצל "נפש אחת" (ההדיוט) נאמר (ל"א):
"וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לוֹ"
Thus shall he do with the bullock; as he did with the bullock of the sin-offering, so shall he do with this; and the priest shall make atonement for them, and they shall be forgiven.
ר' נפתלי הירץ ויזל:
ובפר כהן משיח לא זכר כפרה וסליחה, ואולי לפי ששני הפרים עבודתם בכהן גדול, והוקשו זה לזה, גם כפרת פר העדה בעדו ובעד כל ישראל, וכמו ששָנִינו: "הורה עם הציבור ועשה עם הציבור מתכפר לו עם הציבור שגם הוא ככולן" לא הוצרך לומר כן (..."ונסלח לו") בפרו.
התוכל לישב תמיהה זו בדרך אחרת?
ג. "אשר" בהוראת "אשרי"
השווה:
"אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא..."
if the anointed priest shall sin so as to bring guilt on the people, then let him offer for his sin, which he hath sinned, a young bullock without blemish unto the LORD for a sin-offering.
"וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ"
And if the whole congregation of Israel shall err, the thing being hid from the eyes of the assembly, and do any of the things which the LORD hath commanded not to be done, and are guilty:
"אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא..."
When a ruler sinneth, and doeth through error any one of all the things which the LORD his God hath commanded not to be done, and is guilty:
"וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא"
And if any one of the common people sin through error, in doing any of the things which the LORD hath commanded not to be done, and be guilty:
אמר ר' יוחנן בן זכאי: אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קרבן על שגגתו. אם נשיא שלו מביא קרבן, צריך אתה לומר מהו הדיוט?!
§ The Sages taught: The verse states concerning a king: “When [asher] a king sins” (Leviticus 4:22). Rabbi Yoḥanan ben Zakkai said: Happy [ashrei] is the generation whose king feels the need to bring an offering for his unwitting transgression. If the generation’s king brings an offering, you must say all the more so what a commoner will do to atone for his sin, i.e., he will certainly bring an offering. And if the king brings an offering for his unwitting transgression, you must say all the more so what he will do to atone for his intentional transgression, i.e., he will certainly repent.
בתמיהה: אם המלך שאין לבו כפוף, מרגיש ומביא קרבן על שגגתו, כל שכן שהדיוטות מרגישים שלבם כפופים.
ואם על שגגתו הוא מביא קרבן, צריך אתה לומר: מהו זדונו?!
ואת כל חלב פר [AND HE SHALL TAKE UP …] ALL THE FAT OF THE BULLOCK — It ought to have said “its fat” (since the פר has just been mentioned); why does it state expressly “the fat of a bullock [of a sin-offering]” (i.e. any bullock brought as a sin-offering)? In order to include also the bullock of the Day of Atonement in respect to the burning of the kidneys, the fat portions and the lobe (Sifra, Vayikra Dibbura d'Chovah, Chapter 4 1).
רש"י:
בתמיהה: כלומר, אם על שגגתו מרגיש, כל שכן שמרגיש על זדונו וחוזר בתשובה.
ד"ה אשר נשיא: לשון אשרי. אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו, קל וחומר שמתחרט על זדונותיו.
אשר נשיא יחטא — The word אשר is connected in meaning with ‎‎‏אשרי “happy”. Happy is the generation whose prince (king) takes care to bring an atonement sacrifice even for an inadvertent act of his; how much the more certain is it that he will do penance for his wilful sins (Sifra, Vayikra Dibbura d'Chovah, Section 5 1; Horayot 10b)
ונתפרשו דבריו אלה במלבי"ם, ויקרא רנ"ז:
מילת אשר באה פה תחת מלת אם, שלא כמנהג... ויסוד מוסד אצלנו שלא תכנס שום מילה בגבול חברתה ויש הבדל ביניהם, שמילת "אשר" הבא במקום "אם" מורה, שרוצה שצד זה יתקיים... שלכן אמר "אשר נשיא..." שרוצה בנשיא המביא קרבן, שממנו ילמד ההדיוט והמזיד... וכבר כתב הראב"ע במאזנים, שכל מה שיוכל המפרש לחבר ענין המילות לדבר אחד – הוא הטוב; וכן עשה רב האי גאון, שאמר שנקרא "פרד" בעבור שלא יוליד והוא "נפרד". ושם "ערב" עם "ויתערבו בגויים" (תהלים ק"ו) על עירוב הצורות. וחז"ל הלכו בדרך זו במקומות הרבה, וידעו שמלת "אשר" יש לה איזה שתוף עם "אושר" "אשרי האיש" ועם "ישר" - שכולם יוצאים ממרכז אחד. ואמרו (דברים י') "אשר שברת" – יישר כחך ששברת (ועיין רש"י דברים ל"ד י"ב ד"ה לעיני כל ישראל).
*
1. למה כיוון רש"י בדרך עיבודו את לשון הגמרא בפירושו לתורה? (כרגיל אין רש"י מביא את מקורותיו מילה במילה אלא תמיד בשינוי לשון.)
2. הבא ראיות מן התורה לכלל המובא במלבי"ם, המסומן בקו, בשימוש המילה "אשר" במקום "אם".
בגמרא הנ"ל מתקיף רבא בריה דרבה את דברי ר' יוחנן בן זכאי משני כתובים:
"וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם"
And he shall make restitution for that which he hath done amiss in the holy thing, and shall add the fifth part thereto, and give it unto the priest; and the priest shall make atonement for him with the ram of the guilt-offering, and he shall be forgiven.
"...יָרָבְעָם אֲשֶׁר חָטָא וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל"
And He will give Israel up because of the sins of Jeroboam, which he hath sinned, and wherewith he hath made Israel to sin.’
הסבר, שאין שני פסוקים אלה סותרים את דברי הגמרא!