פרשת כי תבוא תשט"ז - "והיה אם לא תשמע..."

ד"ה הצלצל: ...ודע כי התוכחות במארה ובמהומה ובמגערת ובדבר והעץ ופרי האדמה ושאר התוכחות במארה ובמהומה בם כולם עד כלותו אותך מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה. אבל אחרי הגלות לא יקלל אותם רק לעבוד שם אלוהים אחרים עץ ואבן. אבל פעמים שיחזור להוכיחם בארץ כאשר אמר (פסוק ל"ו) "יוליך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת" – והוא הגלות אשר גלינו לרומי על לכת אגריפס המלך שם. ואחרי כן ישוב ויאמר (פסוק ל"ח) "זרע רב תוציא השדה ומעט תאסוף", ואלה התוכחות בהיותם בארץ, כי כן יאמר אחריו (פסוק ס"ג) "ונסחתם מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה", שהוא הגלות. ועל דעתי גם זה מרמיזותינו: יאמר (פסוק ל"ו) "יוליך ה' אותך ואת מלכך" על לכת אגריפס המלך לרומה. גם ייתכן שירמוז למלך אחד קודם לאגריפס והוא אריסתובולוס שתפשו שר צבא רומא ויוליכהו שמה בנחושתים והיו למשל ולשנינה בעמים, שהיו תמהים על גבורתם אשר מעולם "איך נפלו גיבורים ויאבדו כלי מלחמה" (שמואל ב' א'). ואחרי כן בא אגריפס שנית עם שליח מלך רומא בארץ וכבש בארץ יהודה מדינות גדולות מאוד, ואז נתקיים (פסוק מ"ח) "ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא..." ואמר (פסוק מ"ט) "ישא ה' עליך גוי מרחוק", כי באו אספסינוס וטיטוס בנו עם חיל גדול מרומיים בארץ ולכדו כל ערי יהודה הבצורות והצר להם מאוד כאשר ידוע בספרים, שלכדו גם חומות ירושלים, ולא נשאר רק בית המקדש וחומת העזרה, והיו אוכלים בשר בניהם ובנותיהם, וכאשר נלכדה גם היא – אז נתקיים (פסוק ס"ג) "וניסחתם מעל האדמה"; ואז שבו הרומיים לארצם ובידם גלות ירושלם וביד עמים רבים אשר אתם מיוון ומצרים וארם ויתר עמים רבים ונתקיים "והפיצך ה' בכל העמים". והכתובים הבאים אחרי כן עונשם בגלות. וכן (פסוק ס"ו) "והיו חייך תלואים לך מנגד" מפני פחדותנו בגלות, מיד העמים הגוזרים עלינו גזרות תמיד... אבל אחרי היותנו בגלות בארצות אויבינו לא נתקלקלו מעשה ידינו ולא אלפינו ועשתרות צאנינו ולא כרמינו וזיתינו ואשר נזרע בשדה, אבל אנחנו בארצות כשאר העמים יושבי הארץ ההיא או בטוב מהם, שרחמיו עלינו, כי ישיבתנו בגלות היא ההבטחה שאמר לנו (ויקרא כ"ו מ"ד): "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם".

ואם היות שכתב הרמב"ן "אחרי היותנו בגלות לא נתקללו מעשי ידינו" וכו'. אינו כן חוץ מכבוד תורתו, שעם היות שבגלות פעמים רבות מצאנו מנוח לכף רגלינו בעמל ידינו ובסחורה, הנה בעבודת האדמה אשר בה יבורך הגבר בהיותנו בגלות תמיד נתקללה ארצנו, עד אשר מפני זה נמנעו היהודים מכל עבודת האדמה בכל מקום אשר דרכה כף רגליהם, וכל שכן בארץ הנבחרת, שמיום צאת ממנה השכינה פנה זיוה, פנה הודה, פנה הדרה, והארץ לא נתנה יבולה כבימי קדם, עד שמפני זה ייעד הנביא יחזקאל (ל"ז) לימות המשיח: "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל". לכן אומר כאן שאחרי החורבן, גם כשיהיו כשאר העמים בעבדם עץ ואבן, לא יהיה כוחם בעבודת האדמה, כי לא יתברכו בה כמוהם. וכמאמר הנביא (הושע ט'): "אל תשמח ישראל אל גיל כעמים, כי זנית מעל אלוקיך... גורן ויקב לא ירעם..."