| א. ניגוד בין דברי ה' לדברי משה |
השווה:
"לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי...
וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ"
Go, and gather the elders of Israel together, and say unto them: The LORD, the God of your fathers, the God of Abraham, of Isaac, and of Jacob, hath appeared unto me, saying: I have surely remembered you, and seen that which is done to you in Egypt.
"וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'"
And Moses answered and said: ‘But, behold, they will not believe me, nor hearken unto my voice; for they will say: The lord hath not appeared unto thee.’
הקשה הרמב"ם, במורה נבוכים, מאמר א' ס"ג (הביאורים בסוגריים לקוחים מפירושו של יהודה אבן שמואל):
...ועוד (ואם נענה על השאלה הקודמת, שברגע שיאמר משה את השם "אהיה אשר אהיה" – לבני ישראל, יאמינו בו ולא יטילו ספק בכך, שזהו באמת שמו של האלוה, יש עוד לשאול שאלה זו): שהוא, אחר שלימדו יתברך זה השם – אהיה אשר אהיה – אמר לו: "לך ואספת את זקני ישראל... ושמעו לקולך", ואחר זה ענה הוא ע"ה ואמר: "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי" – וכבר קודם אמרו יתברך לו: "ושמעו לקולך" (=ואחר כך מבטיחו ה' שזקני ישראל ישמעו בקולו, ואחר זה בא משה, כמשיב על זה, שמא לא יאמינו ולא ישמעו בקולו, ואת החשש הזה הוא מביע לאחר שהבטיחו האלוה בפירוש שישמעו בקולו).
...ועוד (ואם נענה על השאלה הקודמת, שברגע שיאמר משה את השם "אהיה אשר אהיה" – לבני ישראל, יאמינו בו ולא יטילו ספק בכך, שזהו באמת שמו של האלוה, יש עוד לשאול שאלה זו): שהוא, אחר שלימדו יתברך זה השם – אהיה אשר אהיה – אמר לו: "לך ואספת את זקני ישראל... ושמעו לקולך", ואחר זה ענה הוא ע"ה ואמר: "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי" – וכבר קודם אמרו יתברך לו: "ושמעו לקולך" (=ואחר כך מבטיחו ה' שזקני ישראל ישמעו בקולו, ואחר זה בא משה, כמשיב על זה, שמא לא יאמינו ולא ישמעו בקולו, ואת החשש הזה הוא מביע לאחר שהבטיחו האלוה בפירוש שישמעו בקולו).
וניסו המפרשים לישב באופנים שונים ניגוד זה בין דברי ה' לבין דברי משה. והרי מקצת דעותיהם:
הנה השם אמר שיאמינו בו הזקנים, רק לא הזכיר ככה; (או) כי "ושמעו לקולך", אולי לא יאמינו בלב.
Here God said that we said the only older people remember this way. Because they heard in their voices, maybe they didn't say it from their hearts
(שים לב: שני פירושים בראב"ע זה ליישוב קושייתנו).
והנכון בעיני, כי ישמעו לקולך לבוא עמך אל המלך ולומר לו: "אלוהי העברים נקרה עלינו" – כי מה יפסידו? והנה ה' הודיעו, כי לא יתן אותם פרעה מלך מצרים להלוך, ולכן אמר משה: והן לא יאמינו לי אחרי ראותם, שלא יתן אותם פרעה להלוך ולא ישמעו עוד לקולי כלל, "כי יאמרו: לא נראה אליך ה'" – שאילו היית שליח ה', לא ימרה פרעה את דברו.
רמב"ם, מורה נבוכים מאמר א' ס"ג (הביאורים בסוגריים מתוך פירושו למו"נ של יהודה אבן שמואל. עיין שם):
אבל איש שיתפאר בנבואה לאמור, שה' דיבר אליו ושלחו, לא נשמע זה כלל, קודם משה רבנו (=שבן אדם בא כשליח האלוה לבני אדם, לא היה ידוע לפני תקופת משה) ואל יטען מה שבא באבות מזכרון דבר ה' להם והראותו אליהם; שאיתם לא תמצא הענין ההוא מן הנבואה לקרוא לבני אדם או להישיר זולתם, עד שיאמר אברהם או יצחק או יעקב...: "אמר לי ה': עשו כך" או "שלחני אליכם" – זה לא היה כלל... וכאשר נראה יתברך אל משה רבנו ע"ה וציוהו שיקרא לבני אדם ויגיע אליהם זאת השליחות, אמר: תחילת מה שישאלוני (=הלא ישאלוך ראשית כל) – שאאמת להם שיש אלוה אחד ואחר כך אומר, שהוא שלחני. מפני שכל בני אדם אז, אלא יחידים (=מלבד יחידים), לא היו מרגישים במציאות ה'.. (=לא שיערו כלל שיש אלוה אחד לעולם, והאמינו בכוחות הכוכבים)... וכאשר הודיעהו יתברך הראיות אשר יתקיים בהם מציאותו אצל חכמיהם, כי אחר זה בא (ט"ז) "לך ואספת את זקני ישראל", ויעד לו שהם יבינו מה שהודעתיו לך ויקבלוהו – והוא אמרו (י"ח) "ושמעו לקולך" (=כלומר: מובן שאת המושג "אהיה אשר אהיה" ואת הראיות על מציאות מחוייב המציאות יוכל משה לבאר רק לחכמים – זקני ישראל – ואף הבטיחו ה' שהם יבינו את המושג ויקבלוהו, משום שיביא על זה מופתים שכליים, שלא יחלק עליהם אלא השכל או העיקש) ואז השיבו משה ע"ה ואמר: הנה הם יקבלו שיש אלוה נמצא באלו המופתים השכליים. אבל מה תהיה ראייתי, שזה האלוה הנמצא שלחני? ואז ניתן לו האות (=של המטה, אות מוחש המעיד על השליחות ולא על השולח, שאת השולח אדם מכיר ע"י מופת שכלי).
אבל איש שיתפאר בנבואה לאמור, שה' דיבר אליו ושלחו, לא נשמע זה כלל, קודם משה רבנו (=שבן אדם בא כשליח האלוה לבני אדם, לא היה ידוע לפני תקופת משה) ואל יטען מה שבא באבות מזכרון דבר ה' להם והראותו אליהם; שאיתם לא תמצא הענין ההוא מן הנבואה לקרוא לבני אדם או להישיר זולתם, עד שיאמר אברהם או יצחק או יעקב...: "אמר לי ה': עשו כך" או "שלחני אליכם" – זה לא היה כלל... וכאשר נראה יתברך אל משה רבנו ע"ה וציוהו שיקרא לבני אדם ויגיע אליהם זאת השליחות, אמר: תחילת מה שישאלוני (=הלא ישאלוך ראשית כל) – שאאמת להם שיש אלוה אחד ואחר כך אומר, שהוא שלחני. מפני שכל בני אדם אז, אלא יחידים (=מלבד יחידים), לא היו מרגישים במציאות ה'.. (=לא שיערו כלל שיש אלוה אחד לעולם, והאמינו בכוחות הכוכבים)... וכאשר הודיעהו יתברך הראיות אשר יתקיים בהם מציאותו אצל חכמיהם, כי אחר זה בא (ט"ז) "לך ואספת את זקני ישראל", ויעד לו שהם יבינו מה שהודעתיו לך ויקבלוהו – והוא אמרו (י"ח) "ושמעו לקולך" (=כלומר: מובן שאת המושג "אהיה אשר אהיה" ואת הראיות על מציאות מחוייב המציאות יוכל משה לבאר רק לחכמים – זקני ישראל – ואף הבטיחו ה' שהם יבינו את המושג ויקבלוהו, משום שיביא על זה מופתים שכליים, שלא יחלק עליהם אלא השכל או העיקש) ואז השיבו משה ע"ה ואמר: הנה הם יקבלו שיש אלוה נמצא באלו המופתים השכליים. אבל מה תהיה ראייתי, שזה האלוה הנמצא שלחני? ואז ניתן לו האות (=של המטה, אות מוחש המעיד על השליחות ולא על השולח, שאת השולח אדם מכיר ע"י מופת שכלי).
1. החכמים הנ"ל מנסים לישב את הקושיה הנ"ל בהסבירם שפסוק ג' י"ח מדבר בעניין אחד ופסוק ד' א' בעניין שני – ואין ניגוד. הסבר מה ההבדל בין ארבע הדעות הנ"ל, ומלא את הטבלה הבאה:
| ה' מדבר (ג' י"ח) בעניין: | משה מדבר (ד' א') בעניין: | |
| לפי ראב"ע 1 | ||
| לפי ראב"ע 2 | ||
| לפי הרמב"ן | ||
| לפי הרמב"ם, מו"נ א' ס"ג |
2. מה בין נבואת משה לבין הוראות ה' לאבות לדעת הרמב"ם? (שים לב: גם אברהם נקרא "נביא" (בראשית כ' ז'). כיצד אין זה סותר לדברי הרמב"ם הנ"ל?)
3. מה ההבדל בין דברי ישראל שמשה חושש להם בפרק ג' פסוק י"ג לבין דבריהם שלהם הוא חושש בפרק ד' פסוק א'?
| ב. דיבר משה שלא כהוגן |
"ויען משה ויאמר: והן לא יאמינו לי". אותה שעה דיבר משה שלא כהוגן. הקב"ה אמר לו: "ושמעו לקולך" והוא אמר: "והן לא יאמינו לי"?! מיד השיבו הקב"ה בשיטתו ונתן לו אותות לפי דבריו. ראה מה כתוב אחריו? "ויאמר ה' אליו: מזה בידך?" ויאמר: "מטה". כלומר: מזה שבידך אתה צריך ללקות, שאתה מוציא שם רע על בני.
ד"ה מזה בידך: לכך נכתב תיבה אחת, לדרוש: מזה שבידך אתה חייב ללקות שחשדת בכשרים, ופשוטו, כאדם שאומר לחברו מודה אתה שזו שלפניך אבן היא, אומר לו הן, אמר לו הריני עושה אותה עץ.
מזה בידך WHAT IS THAT IN THINE HAND? —The reason why the words מה זה are written here as one word is to afford the opportunity to explain it thus: on account of this (מִזֶּה) that is in thine hand thou wilt make thyself liable to punishment because thou hast harboured suspicion about worthy persons (Exodus Rabbah 3:12). The real meaning, however, is that it is a question such as one puts to his fellow: “You admit that this object in front of you is a stone?” The other replies, “Yes”. The former says, “Well, I’ll turn it into wood”.
ד"ה ויהי לנחש: רמז לו שסיפר לשון הרע על ישראל (באומרו לא יאמינו לי) ותפש אומנתו של נחש.
ויהי לנחש AND IT BECAME A SERPENT — This was an indication to him, that he had slandered the Israelites by saying (v. 1) “But, behold they will not believe me etc.”, and that he had made the serpent’s occupation (slander) his own (cf. Genesis 3:5) (Exodus Rabbah 3:12).
ד"ה מצורעת כשלג: דרך צרעת להיות לבנה, אם בהרת לבנה היא, אף באות זה רמז לו שלשון הרע סיפר באומרו לא יאמינו לי לפיכך הלקהו בצרעת כמו שלקתה מרים על לשון הרע.
מצרעת כשלג LEPROUS AS SNOW — It is the nature of leprosy to be white, and thus we read in reference to a leper, (Leviticus 13:4) “If the bright spot be white [in the skin of his flesh]”. By this sign, too, he indicated that he had made a slanderous statement when he said, (v. 1) “But, behold, they will not believe me”. Therefore He smote him with leprosy (Exodus Rabbah 3:13) even as Miriam was so smitten for the slander she had spoken (cf. Shabbat 97a).
1. הסבר, במה שונה המדרש מכל הפירושים שהובאו בשאלה א'. (השווה גם גיליון לך לך תש"י דעת המדרש הגדול בניגוד לדעת כל המפרשים!)
התוכל למצוא סיבה לכך, למה הלך רש"י כאן בעקבות המדרש ולא ניסה לישב את הניגוד שבין ג' י"ח ובין ד' א' באחת הדרכים שמצאנו בשאלה א'?
לשאלה זו עיין גם רש"י, פרק ב' פסוק י"ד:
ד"ה ויירא משה: כפשוטו. ומדרשו: דאג לו על שראה בישראל רשעים דלטורין, אמר: מעתה שמא אינם ראויין להגאל.
ד"ה ויירא משה: כפשוטו. ומדרשו: דאג לו על שראה בישראל רשעים דלטורין, אמר: מעתה שמא אינם ראויין להגאל.
ויירא משה AND MOSES FEARED — Explain it in its literal sense: he was afraid of Pharaoh. A Midrashic explanation is: he felt distressed because he saw that there were wicked men among the Israelites — common informers. He said: Since this is so (מעתה), perhaps they are not worthy to be delivered from bondage (Midrash Tanchuma, Shemot 10).
ד"ה אכן נודע הדבר: כמשמעו. ומדרשו: נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך אבל רואה אני שהם ראויים לכך.
אכן נדע הדבר SURELY THE THING IS KNOWN — Explain it in its literal sense: the fact that I have killed the Egyptian is known. A Midrashic explanation is: now there is known to me that matter about which I have been puzzled — how has Israel sinned more than all the seventy nations, that they should be oppressed by this crushing servitude? But now I see that they deserve this (Exodus Rabbah 1:30).
3. התוכל למצוא גם בפרק ג' מקום ברש"י שבו הוא מפרש לפי הקו הזה? ועיין גם בהעלותך תשי"ב שאלה ב.
| ג. "ושמעו לקולך" - ציווי |
"וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'"
And Moses answered and said: ‘But, behold, they will not believe me, nor hearken unto my voice; for they will say: The lord hath not appeared unto thee.’
ד"ה ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי: ...ויתכן כי "ושמעו לקולך" אינה הבטחה, רק צוואה. "ושמעו לקולך" כי ראוי להם שישמעו, ותבוא אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים. וכן (במדבר י"ד) "ושמעו מצרים כי העלית בכחך... ואמרו אל יושבי הארץ" – ראוי שיהיה ככה, וכן (שמות ז' י"ז) "בזאת תדע כי אני ה'" – ראוי, לא מתקיים, וכן (ד' ח'): "והאמינו לקול האות האחרון" בפרשה הזאת, ורבים כן.
**
1. הסבר, כיצד עונה הרמב"ן כאן לשאלה א'?
**
2. הסבר את המילים "ראוי, לא מתקיים".
3. מה המשותף בין פסוקנו לבין כל הפסוקים המובאים בדברי הרמב"ן דלעיל?