גיליון זה הוא המשך גיליון לך לך תשי"ג שהיה כולו מוקדש לשלושת הפסוקים הראשונים של פרקנו. עיין שם וצרפנו לגיליוננו.
| א. התגלויות ה' לאברהם |
1. מה בין ההתגלות הראשונה של ה' לאברהם י"ב, א'-ג', לבין ההתגלות השנייה י"ב ז'?
מה תוכל ללמוד על היחס שבין התגלות ראשונה לשנייה מתוך השוואת הפסוקים הבאים:
"לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ... אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ"
Now the LORD said unto Abram: ‘Get thee out of thy country, and from thy kindred, and from thy father’s house, unto the land that I will show thee.
"וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם"
And the LORD appeared unto Abram, and said: ‘Unto thy seed will I give this land’; and he builded there an altar unto the LORD, who appeared unto him.
ד"ה הבה: מידה כנגד מידה. הם אמרו הבה נבנה והוא כנגדם מדד ואמר הבה נרדה.
הבה COME — measure for measure: they had said “Come, let us build“; He meted out to them correspondingly saying. “Come let us go down” (Midrash Tanchuma, Noach 18)
ועיין גיליון וישב תש"ח שאלה א' 2.
(לשאלה זו העזר בדברי היינמן, דרכי האגדה, עמוד 66, המובאים בגיליון לך לך תשי"ג שאלה ב').
מה אפשר ללמוד על מובנו של המושג "וירא אליו ה'" המופיע כאן בפעם הראשונה בתורה מתוך ההשוואה הבאה:
"וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו..."
And the LORD appeared unto Abram, and said: ‘Unto thy seed will I give this land’; and he builded there an altar unto the LORD, who appeared unto him.
"וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'"
And he removed from thence unto the mountain on the east of Beth-el, and pitched his tent, having Beth-el on the west, and Ai on the east; and he builded there an altar unto the LORD, and called upon the name of the LORD.
"וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ"
And he said: ‘Show me, I pray Thee, Thy glory.’
"וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיך וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה' לְפָנֶיךָ"
הנה נא ידעתי BEHOLD NOW I KNOW — The Midrashic explanation is: Until now he had not perceived her beauty owing to the extreme modesty of both of them; now, however, through this event, he became cognisant of it (Midrash Tanchuma, Lech Lecha 5). Another explanation: Usually, because of the exertion of travelling a person becomes uncomely, but she had retained her beauty (Genesis Rabbah 40:4). Still, the real sense of the text is this: Behold, now the time has come when I am anxious because of thy beauty. I have long known that thou art fair of appearance: but now we are travelling among black and repulsive people, brethren of the Ethiopians (Kushim), who have never been accustomed to see a beautiful woman. A similar example is, (Genesis 19:2) “Behold, now, my lords, turn aside I pray you.”).
"וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם ה'"
And the LORD descended in the cloud, and stood with him there, and proclaimed the name of the LORD.
פסוק ו'
"וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם..."
"וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם..."
שים לב: המקום בשמות מבאר את מקומנו בבראשית.
מה יש ללמוד מתוך ההשוואה של שאלה ג' על פירוש המושג "ויקרא בשם ה'"?
השווה:
ובנה תמן מדבחא... וצלי (התפלל) בשמא דה'.
And the Lord revealed Himself unto Abram, and said, To thy sons will I give this land. And he builded there an altar before the Lord who had been revealed to him.
רש"י, פסוק ח':
ד"ה ויבן שם מזבח: נתנבא שעתידין בניו להכשל שם על עוון עכן והתפלל שם עליהם.
ד"ה ויבן שם מזבח: נתנבא שעתידין בניו להכשל שם על עוון עכן והתפלל שם עליהם.
ד"ה ויקרא בשם ה': פירש אונקלוס שהתפלל שם, כמו קראתי שמך ה' מבור תחתיות (איכה ג' נ"ה). והנכון שהיה קורא בקול גדול שם לפני המזבח את שם ה', מודיע אותו ואלהותו לבני אדם, כי באור כשדים היה מלמדם ולא אבו שמוע, ועתה כשבא בארץ הזאת שהובטח בה "ואברכה מברכיך", היה למוד ללמד ולפרסם האלהות.
וכן אמר הכתוב (להלן כ"ו כ"ד) ביצחק כאשר הלך אל נחל גרר והובטח אל תירא כי אתך אנכי, שבנה מזבח "ויקרא בשם ה'". כי בא במקום חדש אשר לא שמעו את שמעו ולא ראו את כבודו והגיד כבודו בגוים ההם.
ולא נאמר ביעקב כן מפני שהוליד בנים רבים כולם עובדי ה', והיתה לו קהילה גדולה נקראת עדת ישראל ונתפרסמה האמונה בהם, ונודעה לכל עם, וגם כי מימי אבותיו נתפרסמה בכל ארץ כנען. וכך אמרו בבראשית רבה (ל"ט ט"ז) מלמד שהקריא שמו של הקב"ה בפי כל בריה.
And he proclaimed. He proclaimed God’s Name aloud so that all would hear it. Yitzchak did the same when he came to Beer Sheva (26:25). Yaakov, however, did not need to publicize God’s name in this way because the mere presence of his large family was publicity enough.
איזו מן הדעות הנ"ל יכולה להסתייע בפסוקים המובאים בשאלה 3 מתוך שמות?
| ב. "ואברכה מברכיך" וכו' - הקבלה משוכלת |
"וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר"
And I will bless them that bless thee, and him that curseth thee will I curse; and in thee shall all the families of the earth be blessed.’
שים לב: בחומש חורב-שוקן נפלה בניקוד טעות דפוס וצריך להיות "מקלֶלך" בסגול תחת הלמ"ד הראשונה.
1. יש בין שני חלקי הפסוק המקבילים הקבלה משוכלת (מלשון בראשית מ"ח י"ד "שכל את ידיו" וי"א הקבלה מצולבת = כיאסטית שפתח במה שסיים) גם משהו בלתי מקביל בלשון ועל כן מתמיה. מהו המעורר שאלה?
ד"ה והיה ברכה: אתה תהיה הברכה, אשר יתברכו בך לאמר "ישימך אלהים כאברהם". והוסיף עוד כי כל משפחות האדמה יתברכו בו, לא אנשי ארצו בלבד. או ונברכו בך, שיהיו מבורכים בעבורו.
והנה זאת הפרשה לא ביארה כל הענין, כי מה טעם שיאמר לו הקב"ה עזוב ארצך ואיטיבה עמך טובה שלא היתה כמוהו בעולם, מבלי שיקדים שהיה אברהם עובד אלהים או צדיק תמים, או שיאמר טעם לעזיבת הארץ, שיהיה בהליכתו אל ארץ אחרת קרבת אלהים. ומנהג הכתוב לאמר התהלך לפני ותשמע בקולי ואיטיבה עמך כאשר בדוד ובשלמה, וכענין התורה כולה אם בחוקותי תלכו (ויקרא כ"ו ג'), אם שמע תשמע בקול ה' אלהיך (דברים כ"ח א'). וביצחק אמר בעבור אברהם עבדי (להלן כ"ו כ"ד). אבל להבטיחו בעבור יציאת הארץ אין בו טעם.
אבל הטעם, מפני שעשו אנשי אור כשדים עמו רעות רבות על אמונתו בהקב"ה, והוא ברח מהם ללכת ארצה כנען ונתעכב בחרן, אמר לו לעזוב גם אלו ולעשות כאשר חשב מתחילה, שתהיה עבודתו לו וקריאת בני האדם לשם ה' בארץ הנבחרת, ושם יגדל שמו ויתברכו בו הגוים ההם, לא כאשר עשו עמו באור כשדים שהיו מבזין ומקללים אותו, ושמו אותו בבור או בכבשן האש. ואמר לו שיברך מברכיו ואם יחיד מקללו יואר, וזה טעם הפרשה. אבל התורה לא תרצה להאריך בדעות עובדי עבודה זרה ולפרש הענין שהיה בינו ובין הכשדים באמונה, כאשר קיצרה בענין דור אנוש וסברתם בעבודה זרה שחדשו.
And you shall be a blessing: You will be a blessing in that they will be blessed through you by saying, "God should make you like Avraham." And He also added that all the families of the earth would be blessed through him, and not just the people of his land. Or "and they shall bless themselves by you” [means] that they would be blessed on his account. And behold, this section did not elucidate the whole topic. As what is the reason that the Holy One, blessed be He, should say to him, "Leave your land and I will do good to you, like there had never been [before]," without prefacing that Avraham was a servant of God or perfectly righteous - or that He say a reason for his leaving the land, such that there would be in his going to another land, a coming close to God. And the custom of Scripture is to to say, "Walk in front of Me and listen to My voice and I will do good to you," as with David and Shlomo; and like the matter in all of the Torah: "If you will walk in my statutes" (Leviticus 26:3); "if you will truly listen to the voice of the Lord, your God" (Deuteronomy 28:1); and with Yitzchak, it stated, "on account of Avraham, my servant" (Genesis 26:24). But to promise him [blessing] because of his leaving the land is not a reason. Rather, the reason is because the people of Ur Kasdim did bad things to him due to his faith in the Holy One, blessed be He; and [so] he fled to the land of Canaan, but delayed in Charan - [such] that He told him to leave [Charan] as well, and to do what he thought [to do] at first. This is so that he serve Him and call the people to the name of God in the chosen land. And there his name would grow and all of the nations there would be blessed - not like what they did to him in Ur Kadim, where they would scorn and curse him, and they put him in a pit or into a fiery furnace. And [so] He said to him that He would bless those that bless him; and if an individual would curse him, [the latter] would be cursed. And this is the reason of this section, but the Torah does not want to write at length about the opinions of idolaters and to explain the issue that was between him and the Chaldeans regarding faith; just like it was brief about the matter of the generation of Enosh, and their rationale for the idolatry that they developed.
הרמב"ן בתוך פירושו לד"ה והיה ברכה, מישב – בדרך אגב – תמיהה זו (שאלה 1). כיצד, ובאיזה מקום בדבריו?
| ג. "הנפש אשר עשו בחרן" - שאלות ברש"י |
"וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן"
And Abram took Sarai his wife, and Lot his brother’s son, and all their substance that they had gathered, and the souls that they had gotten in Haran; and they went forth to go into the land of Canaan; and into the land of Canaan they came.
אשר עשו בחרן: שהכניסן תחת כנפי השכינה. אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת הנשים. ומעלה עליהם הכתוב כאילו עשאום (לכך כתיב אשר עשו). ופשוטו של מקרא: עבדים ושפחות שקנו להם כמו (שם ל"א) עשה את כל הכבוד הזה (לשון קנין) (במדבר כ"ד) וישראל עושה חיל לשון קונה וכונס.
אשר עשו בחרן [THE SOULS] THAT THEY HAD GOTTEN (literally, made) IN HARAN — The souls which he had brought beneath the sheltering wings of the Shechinah. Abraham converted the men and Sarah converted the women and Scripture accounts it unto them as if they had made them (Genesis Rabbah 39:14). However, the real sense of the text is that it refers to the men-servants and to the maidservants whom they had acquired for themselves. The word “עשה” is used here as (in Genesis 31:1), “he has acquired (עשה) all this wealth”, and (Numbers 24:8), “And Israel acquires (עושה) wealth” — an expression for acquiring and amassing.
1. מה הקושי או הקשיים שרצה רש"י לתרץ? שים לב: למה לו להכניס לתוך פירושו את המילים "אברהם מגייר ושרה מגיירת" – מה רצה לישב ע"י כך?
**
2. מה ראה רש"י להקדים בפירושו את הדרש לפשט? נסה לענות לשאלה זו ולהסביר את עדיפות הדרש על הפשט גם מצד לשון הפסוק, גם מצד העניין בכללו.