| א. ריבוי מילת "נתן" |
שים לב:
1) דברים כ״ו:א׳
"וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה..."
And it shall be, when thou art come in unto the land which the LORD thy God giveth thee for an inheritance, and dost possess it, and dwell therein;
2) דברים כ״ו:ב׳
"וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ..."
that thou shalt take of the first of all the fruit of the ground, which thou shalt bring in from thy land that the LORD thy God giveth thee; and thou shalt put it in a basket and shalt go unto the place which the LORD thy God shall choose to cause His name to dwell there.
3) דברים כ״ו:ג׳
"... כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ"
And thou shalt come unto the priest that shall be in those days, and say unto him: ‘I profess this day unto the LORD thy God, that I am come unto the land which the LORD swore unto our fathers to give us.’
4) דברים כ״ו:ו׳
"וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה"
And the Egyptians dealt ill with us, and afflicted us, and laid upon us hard bondage.
5) דברים כ״ו:ט׳
"וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת"
And He hath brought us into this place, and hath given us this land, a land flowing with milk and honey.
6) דברים כ״ו:י׳
"וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי..."
And now, behold, I have brought the first of the fruit of the land, which Thou, O LORD, hast given me.’ And thou shalt set it down before the LORD thy God, and worship before the LORD thy God.
"וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה'..."
And thou shalt rejoice in all the good which the LORD thy God hath given unto thee, and unto thy house, thou, and the Levite, and the stranger that is in the midst of thee.
בובר, "בין עם לארצו", לפסוק ט':
הוא, האלוהים, הוא הנותן. גם כאן כמו במקומות רבים במקרא, מתבלט העיקר ע"י זה, שבפרק הכולל את המצווה ואת התפילה חוזר שבע פעמים הפועל "נתן". היינו, שלוש הפעמים הראשונות ושלוש הפעמים האחרונות מכוונת המילה למתנת אלוהים לישראל; ואלו בין אלה לאלה נמצא "נתן" מוזר, ודאי לא כדי להשלים את מספר השבע בלבד, אלא קודם כל כדי להמחיש ביותר את הרקע השלילי שמאחורי הנתינה האלוהית. המצרים הם ש"נתנו עלינו עבודה קשה." מסוג זה היא ה"נתינה" ההיסטורית של עולם הגויים לישראל, נתינת אלוקים משחררת אותו ממנה.
הוא, האלוהים, הוא הנותן. גם כאן כמו במקומות רבים במקרא, מתבלט העיקר ע"י זה, שבפרק הכולל את המצווה ואת התפילה חוזר שבע פעמים הפועל "נתן". היינו, שלוש הפעמים הראשונות ושלוש הפעמים האחרונות מכוונת המילה למתנת אלוהים לישראל; ואלו בין אלה לאלה נמצא "נתן" מוזר, ודאי לא כדי להשלים את מספר השבע בלבד, אלא קודם כל כדי להמחיש ביותר את הרקע השלילי שמאחורי הנתינה האלוהית. המצרים הם ש"נתנו עלינו עבודה קשה." מסוג זה היא ה"נתינה" ההיסטורית של עולם הגויים לישראל, נתינת אלוקים משחררת אותו ממנה.
1. לפי ריבוי זה של מילת "נתן" בפרשתנו – מהו הטעם של מצוות הבאת בכורים?
2. מהו הטעם להזכרת שעבוד מצרים לפי הפירוש המקובל, ומהו טעמה לפי דברי בובר?
**
3. הידועים לך עוד מקומות בתורה בם חוזרת המילה העיקרית ("המילה המדריכה") שבע פעמים?
| ב. פולמוס פרשנים בענין מילת "אובד" |
"אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי"
ארמי אבד אבי A SYRIAN DESTROYED MY FATHER — He mentions the loving kindness of the Omnipresent saying, ארמי אבד אבי, a Syrian destroyed my father, which means: “Laban wished to exterminate the whole nation” (cf. the Haggadah for Passover) when he pursued Jacob. Because he intended to do it the Omnipresent accounted it unto him as though he had actually done it (and therefore the expression אבד which refers to the past is used), for as far as the nations of the world are concerned the Holy One, blessed be He, accounts unto them intention as an actual deed (cf. Sifrei Devarim 301:3; Onkelos).
מזכיר חסדי המקום: ארמי אובד אבי – לבן ביקש לעקור את הכל כשרדף אחרי יעקב...
ארמי אבד אבי A SYRIAN DESTROYED MY FATHER — He mentions the loving kindness of the Omnipresent saying, ארמי אבד אבי, a Syrian destroyed my father, which means: “Laban wished to exterminate the whole nation” (cf. the Haggadah for Passover) when he pursued Jacob. Because he intended to do it the Omnipresent accounted it unto him as though he had actually done it (and therefore the expression אבד which refers to the past is used), for as far as the nations of the world are concerned the Holy One, blessed be He, accounts unto them intention as an actual deed (cf. Sifrei Devarim 301:3; Onkelos).
מילת אובד מהפעלים שאינם יוצאים, ואילו היה ארמי על לבן היה הכתוב אומר "מאביד" או "מאבד". ועוד מה טעם לאמור: לבן ביקש להאביד אבי וירד מצרימה, ולבן לא סבב לרדת אל מצרים. והקרוב שארמי הוא יעקב, כאילו אמר הכתוב כאשר היה אבי בארם היה אובד והטעם: עני בלא ממון, וכן (משלי ל"א ו'): "תנו שכר לאובד", והעד "ישתה וישכח רישו", והנה הוא ארמי אובד היה אבי, והטעם: כי לא ירשתי הארץ מאבי כי עני היה כאשר בא אל ארם, גם גר היה במצרים והוא היה במתי מעט ואחר כן שב לגוי גדול, ואתה ה' הוצאתנו מעבדות ותתן לנו ארץ טובה.
ואל יטען טוען: איך יקרא ארמי? והנה כמוהו יתרא הישמעאלי (בדברי הימים א' ב' י"ז) והוא ישראלי (שמואל ב' י"ז כ"ה), כי כן כתוב.
lost is an intransitive verb. If the Aramean referred to Lavan, then the verb would be in the transitive hif‘il or pi‘el form. Besides, what sense is there to say, “Lavan tried to destroy my forefather, and he went down to Egypt”? Lavan never considered going down to Egypt! The plausible interpretation is that the Aramean refers to Yaaqov, as if Scripture had said, “When my forefather was in Aramea, he was lost” — meaning, he was a pauper, without property. Compare, “give strong drink to him who is lost” [Proverbs 31: 6], where it is immediately followed by, “let him drink, and forget his poverty” [Proverbs 31: 7]. Thus the lost Aramean was my forefather. The intent of this passage is: I did not inherit this land from my forefather, for he was a pauper when he came to Aramea, and he was a stranger in Egypt, where he was few in number. Afterwards, he became a great nation; and you, God , brought us out of slavery, and gave us the good land. Do not object to Yaaqov’s being called an Aramean, since similar apellations can be found. Consider “Yeter the Ishmaelite” [I Chronicles 2: 17], even though he was really an Israelite (for so it is written [II Samuel 17: 25]).
אבי אברהם ארמי היה, אובד וגולה מארץ ארם. כדכתיב "לך לך מארצך" וכדכתיב "ויהי כאשר התעו אותי אלוהים מבית אבי" (בראשית כ' י"ג). לשון 'אובד' ו'תועה' אחד הם באדם הגולה, כדכתיב (תהלים קי"ט): "תעיתי כשה אובד"; (ירמיהו נ' ו'): "צאן אובדות היו עמי רועיהם התעום". כלומר: מארץ נכריה באו אבותינו לארץ הזאת ונתנה הקב"ה לנו.
ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי: כי לא על ידי עשתה זאת כי אם בחסדך זכיתי בה.
ארמי אובד אבי, as if the Torah had written” my father Avraham was an Aramite, lost, and exiled from his birthplace Aram.” G’d had told him in Genesis 12,1 “go forth for yourself from your homeland, etc.” Later on, Avraham himself relates to Avimelech the king of the Philistines, (Genesis 20,13) that G’d had made him wander, away from his father’s house, etc. The meaning of the word אובד here is similar to תועה, the root Avraham used to describe wandering without specific objective, almost like walking because one is lost. The word occurs clearly in that sense in Psalms 119,176 תעיתי כשה אובד בקש עבדך, “I have strayed like a lost sheep; search for Your servant, etc.!” We also find the word in this connotation in Jeremiah 50,6 עמי רועיהם התעום, “My people were lost sheep; their shepherd led them astray.” In other words, the recital by the farmer goes back to the Jewish people’s origin, the farmer saying: ‘our forefathers came to this land from an alien country and now G’d has given it to us.
גור אריה, (מהר"ל מפראג) לדברי ראב"ע הנ"ל:
והראב"ע השיב על חכמי האמת כי היה לו לכתוב "ארמי מאבד אבי..." והוא השיג על חכמים וטען עליהם משא של מחט וטען על עצמו אלף גמלים טעונים. כי קושיה שהקשה על חכמים אפשר לתרצה בהרבה פנים: נוכל לומר כי אובד הוא שם דבר וארמי היה אבידת אבי, פירוש כי לבן הארמי הוא בעצמו אבידת אבי כי תמיד חושב עליו להאבידו, ואילו כתב "אובד אבי" כאילו ארמי היה אבדתו, והוא שם דבר על משקל "ואחריתו עדי אובד". ...כי בהרבה מקומות יקרא מכת הדבר בשם המסובב ויקרא כשהוא מונח במקום שראוי להכשיל "מכשול" ולא "מכשיל". ... וכך אני משיב על בעלי הדקדוק אשר קשה עליהם להוציא המילה מלשון הדקדוק, אף כי הרבה פעמים כתבו על מילות שהם "מילה זרה", כאשר הוא פועל עומד וצריך לפרשו יוצא (בבראשית ל"ב) "כי גוי אבד עצות הם", וכן (תהלים ב') "ותאבדו דרך", אף שהוא נדחק בפירוש המילה לפרשה עד שעשה אותה פועל עומד, הרי הסכים למתרגם שתרגם "מאבדי עצות אינון". אם כן עשה מפועל עומד יוצא, וכן ראוי לו ולרד"ק אשר הלך אחריו לפרש המילה הזאת בכאן ולא לילך אחר דעת לחלוק על דברי חכמים, ועל דברי המתרגם (אונקולוס), כי לא מילה זרה אחת כזאת תמצא במקרא וכולם יש להם טעם אמת גמור, אף זאת כאחת מהם, כי טעם אשר אמרנו אינו רחוק, לא בשמים הוא, ועוד יש לומר: מאחר שלא יצאה המחשבה לפועל שלא אבדו, נאמר אצל פועל עומד, כי הפעולה עמדה ולא יצאה לפועל! אבל מה שכתב הראב"ע אין לו ידים ורגלים, כי הוא כתב שיעקב יקרא "ארמי" ולמה יקרא "ארמי" ואברהם היה נקרא "אברהם העברי", אף שהיה בארץ ישראל נקרא על שם הקודם, ולמה לא כתבה תורה "בארם היה אובד אבי"? וקושיה זאת היא יותר גדולה מן הקושיה שהקשה הוא על רבותינו ז"ל!... ועוד באיזה מקום מצא שיהיה "אובד" – עני?
והראב"ע השיב על חכמי האמת כי היה לו לכתוב "ארמי מאבד אבי..." והוא השיג על חכמים וטען עליהם משא של מחט וטען על עצמו אלף גמלים טעונים. כי קושיה שהקשה על חכמים אפשר לתרצה בהרבה פנים: נוכל לומר כי אובד הוא שם דבר וארמי היה אבידת אבי, פירוש כי לבן הארמי הוא בעצמו אבידת אבי כי תמיד חושב עליו להאבידו, ואילו כתב "אובד אבי" כאילו ארמי היה אבדתו, והוא שם דבר על משקל "ואחריתו עדי אובד". ...כי בהרבה מקומות יקרא מכת הדבר בשם המסובב ויקרא כשהוא מונח במקום שראוי להכשיל "מכשול" ולא "מכשיל". ... וכך אני משיב על בעלי הדקדוק אשר קשה עליהם להוציא המילה מלשון הדקדוק, אף כי הרבה פעמים כתבו על מילות שהם "מילה זרה", כאשר הוא פועל עומד וצריך לפרשו יוצא (בבראשית ל"ב) "כי גוי אבד עצות הם", וכן (תהלים ב') "ותאבדו דרך", אף שהוא נדחק בפירוש המילה לפרשה עד שעשה אותה פועל עומד, הרי הסכים למתרגם שתרגם "מאבדי עצות אינון". אם כן עשה מפועל עומד יוצא, וכן ראוי לו ולרד"ק אשר הלך אחריו לפרש המילה הזאת בכאן ולא לילך אחר דעת לחלוק על דברי חכמים, ועל דברי המתרגם (אונקולוס), כי לא מילה זרה אחת כזאת תמצא במקרא וכולם יש להם טעם אמת גמור, אף זאת כאחת מהם, כי טעם אשר אמרנו אינו רחוק, לא בשמים הוא, ועוד יש לומר: מאחר שלא יצאה המחשבה לפועל שלא אבדו, נאמר אצל פועל עומד, כי הפעולה עמדה ולא יצאה לפועל! אבל מה שכתב הראב"ע אין לו ידים ורגלים, כי הוא כתב שיעקב יקרא "ארמי" ולמה יקרא "ארמי" ואברהם היה נקרא "אברהם העברי", אף שהיה בארץ ישראל נקרא על שם הקודם, ולמה לא כתבה תורה "בארם היה אובד אבי"? וקושיה זאת היא יותר גדולה מן הקושיה שהקשה הוא על רבותינו ז"ל!... ועוד באיזה מקום מצא שיהיה "אובד" – עני?
רווה"ה, (ר' וולף היידנהיים) "הבנת המקרא" לדברי רש"י הנ"ל:
לפי פירוש רש"י עיקר "אובד" פועל, ו"אבי" פעול. ואם תאמר: איך יתכן להיות פועל אם איננו יוצא? דע והבן שאין 'אובד' פועל קל אבל הוא פועל עבר מבנין פועל, שכבר הניחו הקדמונים לבנין מיוחד לעצמו, והעבר ממנו פועל פועלה פועלת כמו (שופטים ד') "והיא שופטה את ישראל בעת ההיא". שהוא פועל עבר מבנין זה (בנין פועל) ואיננו בינוני מהקל, כעדות המלים "בעת ההיא" ולא "בעת הזאת". וכן (שמואל א' כ"א ב') "ואת הנערים יודעתי למקום פלוני אלמוני" (שמואל א' כ"א ב') וכן (תהלים ע"ז) "זורמו מים עבות" לדעת הרד"ק בפרושו. ולדעתי "ופרעה חולם" (בראשית מ"א) גם הוא פועל עבר ומזה הבנין ואין צורך להוסיף מילת "היה" וכן (הושע י"ג) "וכמוץ יסוער מגורן" פועל יוצא מבנין זה, וכפירוש רש"י לא מאשר לא נקרא שם פועלו, שהרי העי"ן בצרי. וכן (ישעיה מ"ד): "יתארהו בשרד ובמחוגה יתארהו", הראשון מבנין הכבד הדגוש, והשני מן הבנין הזה (פועל). וכן עוד כמה תיבות בפעלים השלימים הנראים זרים והמה נכונים בבנין זה. ולכן הרמ"ק והרד"ק קיימו וקיבלו בנין זה בספריהם... ומה שיורה עוד על מציאות הבנין הזה הוא שכבר מצאנוהו בלשון ערב, והוא שם הבנין השלישי, ולפי עדות בעל לשונם יבוא להורות על תדירות תשוקת הפועל לפעולתו עד שהוא מבקש אותה תמיד. לכן יפה פרשו חז"ל "אובד" – ביקש להאביד, כי כן עיקר הוראת בנין זה. ונראה לי שלכך הוא נבנה על משקל בינוני קל לרמוז על תדירות התשוקה ההוא בפועל ואחרי שתרגום אונקלוס והספרי ופסיקתא ורש"י פירשו הכתוב על פי הבנין הזה, לכן גם אנחנו אישרנוהו וקיימנוהו ובו נמלטו תיבות מזרותם.
לפי פירוש רש"י עיקר "אובד" פועל, ו"אבי" פעול. ואם תאמר: איך יתכן להיות פועל אם איננו יוצא? דע והבן שאין 'אובד' פועל קל אבל הוא פועל עבר מבנין פועל, שכבר הניחו הקדמונים לבנין מיוחד לעצמו, והעבר ממנו פועל פועלה פועלת כמו (שופטים ד') "והיא שופטה את ישראל בעת ההיא". שהוא פועל עבר מבנין זה (בנין פועל) ואיננו בינוני מהקל, כעדות המלים "בעת ההיא" ולא "בעת הזאת". וכן (שמואל א' כ"א ב') "ואת הנערים יודעתי למקום פלוני אלמוני" (שמואל א' כ"א ב') וכן (תהלים ע"ז) "זורמו מים עבות" לדעת הרד"ק בפרושו. ולדעתי "ופרעה חולם" (בראשית מ"א) גם הוא פועל עבר ומזה הבנין ואין צורך להוסיף מילת "היה" וכן (הושע י"ג) "וכמוץ יסוער מגורן" פועל יוצא מבנין זה, וכפירוש רש"י לא מאשר לא נקרא שם פועלו, שהרי העי"ן בצרי. וכן (ישעיה מ"ד): "יתארהו בשרד ובמחוגה יתארהו", הראשון מבנין הכבד הדגוש, והשני מן הבנין הזה (פועל). וכן עוד כמה תיבות בפעלים השלימים הנראים זרים והמה נכונים בבנין זה. ולכן הרמ"ק והרד"ק קיימו וקיבלו בנין זה בספריהם... ומה שיורה עוד על מציאות הבנין הזה הוא שכבר מצאנוהו בלשון ערב, והוא שם הבנין השלישי, ולפי עדות בעל לשונם יבוא להורות על תדירות תשוקת הפועל לפעולתו עד שהוא מבקש אותה תמיד. לכן יפה פרשו חז"ל "אובד" – ביקש להאביד, כי כן עיקר הוראת בנין זה. ונראה לי שלכך הוא נבנה על משקל בינוני קל לרמוז על תדירות התשוקה ההוא בפועל ואחרי שתרגום אונקלוס והספרי ופסיקתא ורש"י פירשו הכתוב על פי הבנין הזה, לכן גם אנחנו אישרנוהו וקיימנוהו ובו נמלטו תיבות מזרותם.
1. הסבר מה ההבדל בין רש"י, ראב"ע ורשב"ם, ומהי מעלתו וחולשתו של כל אחד מהם?
שים לב ביחוד להקשר!
שים לב ביחוד להקשר!
2. מה ההבדל בין בעל גור-אריה לבין רוו"ה בדברי הגנתם על פירוש חז"ל?
*
3. התוכל להסיר תלונת גור-אריה מעל ראב"ע ולהגן על פירוש ראב"ע?
| ג. שאלות ודיוקים ברש"י |
ד"ה ואמרת אליו: שאינך כפוי טובה.
ואמרת אליו AND SAY UNTO HIM that you are not ungrateful (Sifrei Devarim 299:1).
מה קשה במילים אלה עד שראה רש"י צורך לפרשם?
מה קשה במילה זו – המצויה כל כך הרבה פעמים בכתוב – שראה צורך לפרשה?
ד"ה וירד מצרימה: ועוד אחרים באו עלינו לכלותינו, שאחרי זאת ירד יעקב למצרים.
וירד מצרימה AND HE WENT DOWN INTO EGYPT — But there were others, too, “who came against us to destroy us” (cf. the Passover Haggadah), for afterwards Jacob went down into Egypt with his children and these were enslaved there).
*
מה קשה לו בפסוק, ולמה הוסיף רש"י את המילים "ועוד אחרים" שאינם בפסוק?