זה הגיליון המשכו של כי תצא תשי"ב ועיין שם.
| א. "לא תטה משפט גר ויתום" |
"לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם"
Thou shalt not pervert the justice due to the stranger, or to the fatherless; nor take the widow’s raiment to pledge.
ד"ה לא תטה משפט גר יתום: ועל העשיר כבר הוזהר (דברים ט"ז) "לא תטה משפט" ושנה בעני לעבור עליו בשני לאוין לפי שנקל להטות משפט עני יותר משל עשיר לכך הזהיר ושנה עליו.
לא תטה משפט גר יתום THOU SHALT NOT PERVERT THE JUDGMENT OF THE STRANGER, OR OF THE FATHERLESS — and with regard to the well-to-do one has already been forbidden to do so (Deuteronomy 16:19): “Thou shalt not pervert judgment”, (which is a general prohibition including both poor and rich), but it (Scripture) repeats it regarding the poor in order to make one who perverts the judgment of the poor transgress two negative commands. Because it is easier to pervert the judgment of the defenseless poor than that of the rich, therefore Scripture lays down a prohibition regarding him a second time (Sifrei Devarim 281:1).
ד"ה לא תטה משפט גר יתום: בעת הריב הזהר באלו שלא יסתתמו טענותם מפני שפלותם, ופתח פיך לאלם (על פי משלי ל"א ח') במקום הראוי.
לא תטה משפט גר ויתום, during strife; be particularly on guard not to be unfair to orphans or proselytes who may be reluctant to speak up on their own behalf so as not to “make waves.” You should go out of your way to argue on their behalf so as to compensate for their feelings of insecurity in facing adversaries. [the verse is directed at the judges. Ed.]
1. מה קשה לרש"י בפסוקנו?
*
2. מה ראה ספורנו לפרש את פסוקנו כמדבר על שעת הדין, בזמן שמיעת הטענות, "שלא יסתתמו טענותיו" של גר ושל יתום, ולמה לא פירשו כהטיית הדין ממש בשעת נתינת פסק הדין?
| ב. אלמנה עשירה ואלמנה עניה |
"וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה"
Thou shalt not pervert the justice due to the stranger, or to the fatherless; nor take the widow’s raiment to pledge.
תנו רבנן: אלמנה - בין שהיא עניה בין שהיא עשירה - אין ממשכנין אותה, דברי ר' יהודה.
ר' שמעון אומר: עשירה ממשכנין אותה, עניה אין ממשכנין אותה, שאתה חייב להחזיר לה (להחזיר לה העבוט, שנאמר: (כ"ד י"ב): "ואם עני הוא לא תשכב בעבוטו") ואתה משיאה שם רע בשכנותיה.
mishna With regard to a widow, whether she is poor or whether she is wealthy, one may not take collateral from her, as it is stated: “And you may not take the garment of a widow as collateral” (Deuteronomy 24:17).
רש"י:
שאתה יוצא ונכנס אצלה שחרית וערבית.
שאתה יוצא ונכנס אצלה שחרית וערבית.
ומוסבר שם בגמרא דר' יהודה "לא דריש טעמא דקרא", ולדעת ר' שמעון "דרשינן טעמא דקרא".
ועיין לזה מה שאמרו בתוספות גטין מ"ט:
לא פליגי (האומר "דרשינן טעמא דקרא" והאומר "לא דרשינן טעמא דקרא") אלא היכא דאיכא נפקותא (= שיש הבדל לדינא) כגון גבי חובל בגד אלמנה.
לא פליגי (האומר "דרשינן טעמא דקרא" והאומר "לא דרשינן טעמא דקרא") אלא היכא דאיכא נפקותא (= שיש הבדל לדינא) כגון גבי חובל בגד אלמנה.
וכן עיין גם תוספות סוטה י"ד ע"א:
ולא שייך למימר "דדריש טעמא דקרא" אלא היכא דנפקא לן מינה מידי (= שמרבה לנו הטעם איזה חידוש שזולתו – זולת הטעם – לא ידענוהו.) וקרא סתמא כתיב וכולל הכל, ואנו דורשין טעמו ואומרים: זהו הטעם של הפסוק, הואיל וטעמו בשביל כך איכא דוקא, כגון "לא תחבול בגד אלמנה" משמע בין עניה בין עשירה, וקאמר ר' שמעון: טעמא דקרא, שאם אתה ממשכן אותה אתה משיא לה שם רע בשכנותיה, מתוך שאתה משיב לה העבוט, ונאמר: עניה דוקא אין ממשכנין אותה.
ולא שייך למימר "דדריש טעמא דקרא" אלא היכא דנפקא לן מינה מידי (= שמרבה לנו הטעם איזה חידוש שזולתו – זולת הטעם – לא ידענוהו.) וקרא סתמא כתיב וכולל הכל, ואנו דורשין טעמו ואומרים: זהו הטעם של הפסוק, הואיל וטעמו בשביל כך איכא דוקא, כגון "לא תחבול בגד אלמנה" משמע בין עניה בין עשירה, וקאמר ר' שמעון: טעמא דקרא, שאם אתה ממשכן אותה אתה משיא לה שם רע בשכנותיה, מתוך שאתה משיב לה העבוט, ונאמר: עניה דוקא אין ממשכנין אותה.
**
1. הסבר, מהו נימוקו של ר' שמעון באמרו ש"לא תחבול בגד אלמנה" בעניה בלבד ידבר, והלא הפסוק מדבר באלמנה סתם?
**
2. הסבר את המחלוקת בין האומרים: "דרשינן טעמא דקרא" ובין האומרים "לא דרשינן טעמא דקרא". האם זוהי אותה שאלה שעסקנו בה בגיליון שופטים תשי"ג שאלה א', או זוהי שאלה אחרת?
| ג. בטעם מתנות עניים |
"כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ. כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה. כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה"
When thou reapest thy harvest in thy field, and hast forgot a sheaf in the field, thou shalt not go back to fetch it; it shall be for the stranger, for the fatherless, and for the widow; that the LORD thy God may bless thee in all the work of thy hands.
ר' שמשון רפאל הירש, (לויקרא י"ט ט') (תרגום מגרמנית: מ"ל):
החוקים האלה, אין תכליתם הספקת הצרכים החומריים באופן ישיר לעניי העם. הן גם העני בעצמו מחויב לעזוב לעניים לקט שכחה ופאה ועוללות של שדהו וכרמו. ברור שחוקים אלה מטרתם להזהיר כל אזרח בישראל תיכף בשעת הקציר והבציר, בשעת כנוס מתנות הטבע ופרי עמל כפיו, בשעה שהוא עלול להוציא מפיו את המילים הגאוותניות הרות סכנות חמורות, המילים: "קנייני שלי", ולהזכיר לו כי עליו לקיים בפועל את ההודעה שה"שלי" הזה כולל בתוכו חיוב המוטל על כל אחד ואחד לדאוג להספקת צרכיהם של הנצרכים, וכי השדה והכרם לא נתנו יבולם ופרים לו לבדו – וכי ביגיע כפיו אין עליו לעמול רק לטובת עצמו, וכי בארץ שהיא קודש לה' אין הדאגה "לעני ולגר" תוצאה של רגש החמלה המפותח פחות או יותר, או של רגש הפחד מפני סכנת ההתקוממות של מיואשים ומתמרמרים מבין העניים, סכנה המאיימת על קנייניהם של בעלי הרכוש, שדאגה זו אינה מופקדת בידי רחמנים או פיקחים, כי אם שהיא הופכת לזכות הניתנת מאת ה' למעוטי יכולת ושהיא חיוב שנתחייבו בה בעלי יכולת.
החוקים האלה, אין תכליתם הספקת הצרכים החומריים באופן ישיר לעניי העם. הן גם העני בעצמו מחויב לעזוב לעניים לקט שכחה ופאה ועוללות של שדהו וכרמו. ברור שחוקים אלה מטרתם להזהיר כל אזרח בישראל תיכף בשעת הקציר והבציר, בשעת כנוס מתנות הטבע ופרי עמל כפיו, בשעה שהוא עלול להוציא מפיו את המילים הגאוותניות הרות סכנות חמורות, המילים: "קנייני שלי", ולהזכיר לו כי עליו לקיים בפועל את ההודעה שה"שלי" הזה כולל בתוכו חיוב המוטל על כל אחד ואחד לדאוג להספקת צרכיהם של הנצרכים, וכי השדה והכרם לא נתנו יבולם ופרים לו לבדו – וכי ביגיע כפיו אין עליו לעמול רק לטובת עצמו, וכי בארץ שהיא קודש לה' אין הדאגה "לעני ולגר" תוצאה של רגש החמלה המפותח פחות או יותר, או של רגש הפחד מפני סכנת ההתקוממות של מיואשים ומתמרמרים מבין העניים, סכנה המאיימת על קנייניהם של בעלי הרכוש, שדאגה זו אינה מופקדת בידי רחמנים או פיקחים, כי אם שהיא הופכת לזכות הניתנת מאת ה' למעוטי יכולת ושהיא חיוב שנתחייבו בה בעלי יכולת.
רש"ר הירש, דברים כ"ד י"ט:
"מתנות העניים" עומדות כניגוד, כמחאה, נגד מושג ה"שלי". ואם מזכירים לך פאה ועוללות את חובתך לבלתי ראות שדך וכרמך כולו כשלך ורק כשלך, וכן לבלתי השתמש בכל מה שהצמיח לך הטבע בברכת ה' לטובתך אתה בלבד, ואם מזכירים לך פרט ולקט שאין עליך לנצל עמל כפיך לטובתך אתה עד גמירא... הנה מוסיפה התורה מצוות שכחה, ללמדך שאף מחשבותיך הקשורות בעמל לקניינך, אין עליהן להיות מופנות רק לטובתך אתה, ומה שנעלם פעם בשעת קציר ממחשבותיך, יהא חלקם של עניים.
"מתנות העניים" עומדות כניגוד, כמחאה, נגד מושג ה"שלי". ואם מזכירים לך פאה ועוללות את חובתך לבלתי ראות שדך וכרמך כולו כשלך ורק כשלך, וכן לבלתי השתמש בכל מה שהצמיח לך הטבע בברכת ה' לטובתך אתה בלבד, ואם מזכירים לך פרט ולקט שאין עליך לנצל עמל כפיך לטובתך אתה עד גמירא... הנה מוסיפה התורה מצוות שכחה, ללמדך שאף מחשבותיך הקשורות בעמל לקניינך, אין עליהן להיות מופנות רק לטובתך אתה, ומה שנעלם פעם בשעת קציר ממחשבותיך, יהא חלקם של עניים.
1. הסבר, מניין לרב הירש ביטחון זה שאין חוקים אלה תכליתם "הספקת צרכי העניים", אלא חינוכם של בעלי רכוש?
2. התוכל להוכיח מלשון הכתוב (בפסוק י"ט) שמצוות שכחה באה לצמצם את רגש הרכושנות (ה"שלי") בלבו של בעל השדה?
| ד. שכחה - "שלך במחשבה" |
"וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ"
When thou reapest thy harvest in thy field, and hast forgot a sheaf in the field, thou shalt not go back to fetch it; it shall be for the stranger, for the fatherless, and for the widow; that the LORD thy God may bless thee in all the work of thy hands.
ד"ה למען יברכך: כי נתת משלך במחשבה, וה' יתן לך משלו באמת.
in order that He will bless you for you gave of what you only imagine to be yours; but God will give to you of that which is truly His.
ומקשין לדברי ראב"ע אלה: לכאורה קשה, כיצד יאמר שנתת "שלך במחשבה" – והרי שכחה מדברת במי שלא נתכוון? ענה לקושייתם וישב דברי ראב"ע!