פרשת חוקת תשי"ג - חטאו של משה
השווה גם גיליון תשי"ב.
א. חטאו של משה
אמר ר' יצחק עראמה, בספרו עקדת יצחק (פרשת חקת):
שאלה קשה וחזקה בחטאו של משה רבנו וענשו. ש"הרי שולחן והרי בשר והרי סכין לפנינו ואין לנו פה לאכול" (קידושין מ"ו ע"א). וזה: כי מצוות ה' למשה כתובה לפנינו והמעשה אשר עשה לא נעלם מנגד עינינו ומחרון אף ה' ישתומם לבנו ואין איתנו פירוש ישכך את האזן בחטא...
דעות שונות לחכמינו ומפרשינו בחטאו של משה. והרי מקצתן:
דברי חז"ל מובאים בדברי ראב"ע, פסוק ח':
ד"ה קח את המטה: יש בכאן פירושים רבים. יש בדברי יחיד: בעבור שאמר לישראל שמעו נא המורים, והם בני אברהם יצחק ויעקב.
ד"ה המן הסלע הזה נוציא: לפי שלא היו מכירין אותו, לפי שהלך הסלע וישב לו בין הסלעים, כשנסתלק הבאר, והיו ישראל אומרים להם מה לכם מאיזה סלע תוציאו לנו מים, לכך אמר להם המורים סרבנים, לשון יוני שוטים, מורים את מוריהם, המן הסלע הזה שלא נצטוונו עליו נוציא לכם מים.
המן הסלע הזה נוציא MUST WE BRING [WATER] OUT OF THIS ROCK? — They said this because they could not distinguish it (the rock intended by God), for the rock from which the water had hitherto flowed during these forty years had vanished and taken a place amongst the other rocks when the “well” disappeared after Miriam’s death, and Israel said to them, “What difference is it to you from which rock you bring forth water for us?” — It was on this account that he (Moses) said unto them (called them) המרים — which may mean “refractory”, or, as a Greek expression, “foolish people” (µώροι), or, “such as would teach (מורים) their teachers” — from this rock about which we have received no Divine Command can we bring forth water for you?! (cf. Midrash Tanchuma, Chukat 9).
ד"ה יען לא האמנתם: גילה הכתוב שאלולי חטא זה בלבד, היו נכנסין לארץ, כדי שלא יאמרו עליהם כעוון שאר דור המדבר, שנגזר עליהם שלא יכנסו לארץ, כך היה עוון משה ואהרן. והלא (במדבר י"א, כ"ב) הצאן ובקר ישחט קשה מזו, אלא לפי שבסתר חסך עליו הכתוב, וכאן שבמעמד כל ישראל, לא חסך עליו הכתוב מפני קידוש השם.
יען לא האמנתם בי BECAUSE YE BELIEVED ME NOT — Scripture discloses the fact that but for this sin alone, they would have entered the land of Canaan, in order that people should not say of them, “Even as the sin of the generation of the Wilderness (a term used of those who left Egypt) on whom it was decreed that they should not enter the Land was the sin of Moses and Aaron” (cf. Rashi on Numbers 27:13). But was not the doubting question (cf. Rashi on Numbers 11:22), “shall the sheep and oxen be slaughtered for them?” a more grievous lack of faith in God than this? But because that had been said in private (no Israelites being present and therefore it could have no evil influence upon them), Scripture (God) spared him (and did not make his lack of faith public by pronouncing punishment for it), but here, where all Israel were standing by, Scripture does not spare him because of the Hallowing of the Divine Name (cf. Midrash Tanchuma, Chukat 10).
ד"ה להקדישני: שאילו דברתם אל הסלע והוציא, הייתי מקודש לעיני העדה, ואומרים: מה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה מקיים דיבורו של מקום, קל וחומר אנו.
להקדישני TO SANCTIFY ME — For had you spoken to the rock and it had brought forth water I would have been sanctified before the whole congregation, for they would have said: What is the case with this rock which cannot speak and cannot hear and needs no maintenance? It fulfils the bidding of the Omnipresent God! How much more should we do so?
ד"ה ודברתם אל הסלע: לא ציוה הקב"ה לקחת את המטה להכות בו הסלע כמו שעשה ברפידים, שכתוב שם והכית בצור ויצאו ממנו מים. אלא המטה ציוה לקחת להראות בו קושי מרי שלהם כדכתיב למשמרת לאות לבני מרי. אפס, בדיבור ידבר עם הסלע לתת מימיו, והוצאת להם מים על ידי דיבורך עם הסלע.
ודברתם אל הסלע, G’d did not command Moses to take the staff in order to strike the rock as he had commanded him in Exodus 17,6. He only commanded Moses to display the staff to remind them that they had again been very obstinate. They had acquired this attribute in Numbers 17,25 when the Torah speaks of למשמרת לאות לבני מרי, “to be kept as a lesson to rebels.” However, the water was to be produced merely by speaking to the rock. והוצאת להם מים, by means of your speaking to the rock.
ד"ה ויאמר להם שמעו נא המרים: כמו שהמטה הזה שיש בו שקדים מוכיח שהוא למשמרת לאות לבני מרי.
ויאמר להם שמעו נא המורים, just as this staff produced almonds as a reminder of the last rebellious generation, are we to produce water from you from this rock?
ד"ה המן הסלע הזה נוציא לכם מים: בשעת הרמת ידו במטה ויך בו את הסלע פעמים אז אמר להם דרך כעס וחמה: סבורים אתם שמן הסלע הזה נוציא לכם מים. ומספק אמר משה כן, שטעה במה שאמר לו הקב"ה קח את המטה ולא האמין שבדיבורו עם הסלע יוציא ממנו מים אלא בהכאת המטה כמו שעשה ברפידים. ומה שאמר לו הקב"ה ודברתם אל הסלע, היה סבור שזו היא דיבור הסלע הנאמר במטה, ולכך הכה פעמים בסלע כעין חימה וכעס, ומספק: אם יוציא מים - הרי טוב, ואם אין - אדבר אל הסלע אחרי כן. והקב"ה הסכים על ידי משה לצאת על ידי הכאתו, ואף על פי כן נענש, שהקב"ה מדקדק עם צדיקים. וזהו שאמר הקב"ה: יען לא האמנתם בי להקדישני על ידי דיבורכם אל הסלע, לפי שהוא מדקדק עם הצדיקים אפילו כחוט השערה. ולפי שידעתי אני המפרש שמשה רבנו לא היה כי אם שוגג לעבור על דברי הקב"ה, לפיכך אני זקוק לפרש כי משה רבנו טעה כפי שפירשתי.
At the time he raised the staff he struck it twice in succession followed by saying :did you really think that we would produce water from this rock?” Moses said this because he harboured doubt; seeing that G’d had instructed him to take the staff with him (verse 8) he did not think that speaking to the rock was meant to result in the rock yielding up its water, but that striking it may be required, just as he had done at Refidim.
As to the fact that G’d had specifically instructed him to “speak” to the rock, he thought that speaking to a rock, i.e. communicating one’s thoughts to it, consisted of striking the rock. In the absence of certainty about which course to follow, Moses decided to speak to the rock in addition to striking it, but G’d had already indicated that He accepted Moses’ striking the rock by making all that water come forth.
In spite of G’d’s apparent approval of what Moses had done he was punished, seeing that G’d employs more stringent rules in dealing with the righteous such as Moses than He applies to ordinary mortals. This is what He meant when he said in verse 12 “because you did not demonstrate faith in Me to use this opportunity to sanctify Me by means of first having spoken to the rock.”
“Seeing that I, the commentator, am aware that Moses was quite incapable of deliberately countermanding G’d’s instructions, I had to explain the episode as resulting from an error Moses made.”
רבנו חננאל, דעתו מובאה בדברי הרמב"ן, לפסוק א':
והקרוב מן הדברים שנאמרו בזה, והוא טוב לדחות השואל, הם דברי רבנו חננאל שכתב כי החטא הוא אמרם (פסוק י') המן הסלע הזה נוציא לכם מים, וראוי שיאמרו יוציא ה' לכם מים, כדרך שאמרו (שמות ט"ז ח') "בתת ה' לכם בערב בשר לאכול" וגו', וכן בכל הנסים יודיעום כי ה' יעשה עמהם להפליא, ואולי חשבו העם כי משה ואהרן בחכמתם הוציאו להם מים מן הסלע הזה, וזהו "לא קדשתם אותי" (דברים ל"ב נ"א). ומעשה הראשון בצור אמר (שמות י"ז ו') "הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב", ושבעים הזקנים רואים עמוד הענן עומד על הצור והנס מתפרסם כי מעשה ה' הגדול הוא, אבל בכאן לא ראו דבר וטעו במאמר משה ואהרן. ויתכן שיאמר בזה "מעלתם בי" (דברים ל"ב נ"א), כי הנהנה מן ההקדש נקרא מעילה. וכן "מריתם פי" (להלן כ"ז י"ד), שהוא ציוה ודברתם אל הסלע לעיניהם, והטעם שאתקדש לעיניהם.
יען לא האמנתם בי, the sin consisted in their saying: המן הסלע הזה נוציא לכם מים?, “Are we to extract water for you from this rock?” They should have said instead: יוציא ה' לכם מים, “G’d will extract water for you.” (verse 10). In Exodus 16,8 Moses had been careful to phrase the announcement of the forthcoming phenomenon of manna by attributing it to coming directly from G’d. Similarly, when predicting any of the other miracles which had been announce beforehand, Moses had carefully attributed the miracle to G’d. By failing to do so this time they left the way open for some of the people to think that the water when it would gush forth would be the result of Moses’ and Aaron’s combined knowledge.
This is also the meaning of the words (Moses quoting G’d) לא קדשתם אותי, “you have not sanctified Me” (Deuteronomy 32,51). On the first occasion, almost 40 years earlier, when water would be produced from a rock, (Exodus 17,6) G’d had introduced the miracle by announcing: “Here I will be standing there before you on the rock at Chorev. Strike the rock and water will issue from it and the people will drink. And Moses did so in the sight of the elders of Israel.” The seventy elders had observed the cloud of glory moving to above the site of that rock so that the miracle became a public spectacle, lending additional greatness to G’d’s name as the provider. In this instance the people did not observe any evidence of G’d’s involvement so that it was easy to conclude, based on Moses’ and Aaron’s phrasing it, that they themselves had initiated this phenomenon.
רמב"ם, שמונה פרקים פרק ד':
ואתה יודע, שאדון הראשונים והאחרונים, משה רבנו, כבר אמר עליו השם יתברך: "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל" (במדבר כ', י"ב); "על אשר מריתם את פי למי מריבה" (שם, כ"ד); "על אשר לא קדשתם אותי" (דברים ל"ב, נ"א). כל זה. וחטאו, עליו השלום, הוא שנטה לצד אחד הקצוות במעלה אחת שבמעלות המידות, והיא הסבלנות. כאשר נטה לצד הרגזנות, באומרו: "שמעו נא המורים" (במדבר כ', י'), דקדק עמו הקדוש ברוך הוא: שיהיה אדם כמוהו מתרגז לעיני עדת ישראל, במקום שאין הרגזנות ראויה. וכגון זה באדם שכמותו חילול השם הוא, שכן תנועותיו כולן ודיברותיו, הכל למדים מהם וחומדים בהם האושר בעולם הזה ובעולם הבא. ואיך ייראו בו הרגזנות, והיא ממעשי הרעים כמו שביארנו. ואינה נובעת אלא מתכונה רעה שבנפש. אבל אמרו בעניין הזה: "מריתם את פי" אינו אלא כמו שאבאר. וזה, שלא היה מדבר עם עמי הארץ, ולא עם מי שאין להם מעלה, אבל עם קהל שהקטנה שבנשיהם הייתה כיחזקאל בן בוזי, כמו שזכרו החכמים. וכל מה שיאמר או יעשה, יבחנוהו. וכאשר ראוהו שהתרגז, אמרו: "ודאי אין הוא, עליו השלום, מאלה שיש להם פחיתות מידה! ולולא ידע שהאלוהים התאנף בנו על דרישת המים, ושאנחנו הכעסנוהו, יתברך, לא היה מתרגז". ואנו לא מצאנו לה' יתברך שהתרגז או שכעס בדברו אליו בעניין הזה; אלא אמר: "קח את המטה והקהל את העדה וגו'" (במדבר כ', ח'). והנה... התרנו ספק מספקי התורה, שנאמרו בו דברים רבים ונשאל פעמים רבות: "איזה חטא חטא?" וערוך מה שאמרנו אנחנו מול מה שנאמר בה. והאמת תעשה דרכה.
רמב"ם, שמונה פרקים פרק ד':
עיקר החטא על שהיה בענין ההוא מיעוט אמונה... שעיקר גדול בתורה ושורש האמונה שהוא מסתעף מאמונת ההשגחה שה' מכריח הטבע תחת רגלי המאמינים... וכן אמר ישעיה "מקים דבר עבדו..." ומי שיספק שה' לא ישלים דבר הנביא הוא כמטיל ספק בתורה ושורש משרשיה, כל שכן במקום שיש בו קידוש ה', שראוי לפרסם שהטבע משועבד לעשות רצון שומרי התורה. ... ועל זה נאמר "יען לא האמנתם בי", וכו' כי כששאלו המים – אילו היו משה ואהרן גוזרים שיבקע הצור, היה ה' בלי ספק "מקים דבר עבדו" והיה נקדש בזה לעיני כל העם. ובעבור שלא עשו כן משה ואהרן, אבל באו מפני הקהל כדמות בורחים אל פתח אהל מועד (כמו שפירש הראב"ע) כאילו אין להם עצה מה לעשות והיה זה בלי ספק חילול ה' וגורם מיעוט אמונה בו ובתורתו לרואים; לפיכך אמר "לא האמנתם", שאילו הייתם מאמינים, הייתם גוזרים על הטבע שישתנה, כדי שיתקדש שמי על ידיכם... והם, עליהם השלום, אף על פי שעשו זה לרוב ענוותנותם, שלא היו רוצים ליטול עטרה לעצמם מבלי מצוות ה', מכל מקום נחשב להם לעוון ולמיעוט אמונה, מפני חילול ה' שנמשך מזה... ולזה תמצא יהושע כשנצטרך לכמו זה - לא המתין ליטול רשות מה' אבל נשען על ה' שיעשה רצונו, ומעצמו אמר "שמש בגבעון דום"... וקיים ה' דברו... וכן אמר אליהו (מלכים א' י"ז): "חי ה' אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי..."
משה רבנו חטא חטא אחד, והמפרשים העמיסו עליו שלושה עשר חטאים ויותר, כי כל אחד מהם בדה מלבו עוון חדש... אשר על כן נמנעתי מהעמק החקירה בדבר זה, מיראה שמא יצא לי פירוש חדש ונמצאתי גם אני מוסיף עוון חדש על משה רבנו. והנה לשעבר נחה דעתי בדעת רמבמ"ן, שהיה החטא במה שפחדו מהקהל וברחו מפניהם אל אהל מועד, ובפרט כי מצאתי כמחשבתו כן חשבו חכמים אחרים לפניו... האחד בעל מנחה בלולה וזה לשונו: חטא משה מפורסם בפסוק ו': "ויבא משה ואהרן מפני הקהל..." כי תמורת שהיה להם להוכיח את ישראל ולעמוד בפרץ באמור להם: מדוע תריבו את ה', הידו תקצר?! – נסתרו אל פתח אהל מועד כמו בורחים; ואילו עמדו בפרץ היה שם שמים מתקדש. עד כאן דעת בעל מנחה בלולה. ואף על פי שגם אני בפירוש הזה בחרתי ט"ו שנה ושיבחתיו לפני תלמידי, מכל מקום הנני רואה עתה, כי אין משמעות הפסוקים מסכמת עם הפירוש הזה. כי הנה ה' לא הוכיחם כלל על אשר פחדו, ומילות "על אשר מריתם את פי" (פסוק כ"ד) לא יתיישבו לפי הדעה הזאת, אלא בדוחק גדול... והנני רואה עתה, כי משמעות הכתובים אינה אלא כפירוש רש"י וכל הקדמונים, שהיה ציווי ה' שידברו אל הסלע וכמו שכתב בעל עקדת יצחק שהיה להם לאמר: כה אמר ה': הסלע! תנה מימיך! הן אמת כי אין הנס גדול בדיבור מבהכאה, כי הכל שווה אצל הסלע, אבל מכל מקום לעיני ההמון, הדיבור אל הסלע היה מתמיה יותר והיה שם שמים מתקדש יותר... (עד כאן דברי שד"ל)
1. מה היה חטאו של משה לפי כל אחת מן הדעות הנ"ל?
2. אילו מן המפרשים והחכמים הנ"ל קרובים בדעותיהם זה לזה, ואילו מהם סותרים זה את דברי זה? והשווה לדברי ר' יוסף אלבו אלה: גיליון קרח תש"ט; גיליון בא תשי"א.