פרשת בהעלותך תשי"ג - תלונת ישראל
הערה: לשאלות כלליות לפרק זה עיין בגיליונות בהעלותך תש"ז א', תש"י א'.
א. השוואת פסוקים
השווה:
"וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה' וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ..."
And the people were as murmurers, speaking evil in the ears of the LORD; and when the LORD heard it, His anger was kindled; and the fire of the LORD burnt among them, and devoured in the uttermost part of the camp.
"וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה..."
And Moses heard the people weeping, family by family, every man at the door of his tent; and the anger of the LORD was kindled greatly; and Moses was displeased.
*
התוכל להסביר את סיבת השוני, למה נאמר במתאוננים - "וישמע ה'" ובמתאווים - "וישמע משה"?
ב. תלונת ישראל על המן
"...אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ"
but now our soul is dried away; there is nothing at all; we have nought save this manna to look to.’—
ד"ה אל המן עינינו: מן בשחר, מן בערב.
אל המן עינינו OUR EYES ARE ON THIS MANNA (i. e. we see nothing but this manna) — “manna in the morning, manna in the evening!” (Sifrei Bamidbar 87)
ד"ה נפשנו יבשה:... ואמרו בלתי אל המן עינינו - שאפילו המזון אשר אנו חיים בו איננו בידינו שתהיה נפשנו דשנה ושבעה בו, אבל נתאווה לו ונישא עינינו אליו בכל עת כי באולי יבוא לנו, והנה אין כל בלתי תוחלת המן. אמרו המשל הידוע (יומא ע"ד ב'), אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו. וסיפר הכתוב כמה מעלות במן, ואמר שטעמו כטעם לשד השמן, להגיד כי נפש אוכליו לא תיבש, כי הוא ילחלח וירוה ותהיה נפש אוכליו כגן רוה וכמוצא מים.
1. כנגד איזו תכונה במן או כנגד איזה מצב בלתי רצוי להם בחייהם התקוממו המתאווים, לפי כל אחד משני הפירושים הנ"ל?
2. הסבר את הביטויים הבאים בדברי הרמב"ן: (א) "כי באולי יבוא אליהם" (ב) "המשל הידוע, אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו"
3. מי משני הפירושים הנ"ל קרוב יותר לפשט המילים "אל המן עינינו"?
מי משני המפרשים קרוב יותר לתפישת הגמרא בעניין המן?
שאלו תלמידיו את ר' שמעון בן יוחאי: מפני מה לא ירד להם לישראל מן פעם אחת בשנה? אמר להם: אמשול לכם משל: למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שיש לו בן, פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה – ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה. עמד ופסק מזונותיו בכל יום ויום – והיה מקביל פני אביו כל יום. אף ישראל, מי שיש לו ארבעה או חמישה בנים היה דואג ואומר: שמא לא ירד מן למחר ונמצאו כולן מתים ברעב? נמצאו כולם מכוונים לבם לאביהם בשמים.
Furthermore, with regard to the manna: The students of Rabbi Shimon ben Yoḥai asked him: Why didn’t the manna fall for the Jewish people just once a year to take care of all their needs, instead of coming down every day? He said to them: I will give you a parable: To what does this matter compare? To a king of flesh and blood who has only one son. He granted him an allowance for food once a year and the son greeted his father only once a year, when it was time for him to receive his allowance. So he arose and granted him his food every day, and his son visited him every day. So too, in the case of the Jewish people, someone who had four or five children would be worried and say: Perhaps the manna will not fall tomorrow and we will all die of starvation. Consequently, everyone directed their hearts to their Father in heaven every day. The manna that fell each day was sufficient only for that day, so that all of the Jewish people would pray to God for food for the next day.
5. למי משני המפרשים הנ"ל גדול חטא ישראל יותר?
ג. "ויחר אף ה'" וכו'
"וַיִּחַר אַף ה' מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע"
And Moses heard the people weeping, family by family, every man at the door of his tent; and the anger of the LORD was kindled greatly; and Moses was displeased.
ר' יצחק קארו (מקאשטיליא, דודו של ר' יוסף קארו בעל שולחן ערוך) בספרו תולדות יצחק:
מה שאמרו (פסוק ד') "מי יאכילנו בשר" יש בו משוחת משתי הבנות: א: שהייתה להם תאווה לאכול בשר. ב: שחוץ מן התאווה היו חושבים שאין יכולת בה' יתברך לתת להם בשר, כאמרם: "מי יאכילנו" – כלומר: אין יכולת בשום נמצא, ואף אין יכולת בהבורא, לתת להם בשר. והקב"ה הבין האמת כמו שאמר אסף המשורר (תהלים ע"ח י"ח-י"ט) "וינסו אל בלבבם לשאול אוכל לנפשם וידברו באלוקים אמרו: היוכל אל לערוך שולחן במדבר?" אבל משה לא הבין אלא פשט העניין שהיה להם תאווה לאכול בשר.
1. איזו תמיהה בפסוקנו (פסוק י') רצה התולדות יצחק לישב בדבריו?
*
2. מהן שתי ההוראות האפשריות - לדעתו - של "מי יאכילנו"? לפי איזו מהן זו שאלה רטורית? התוכל להביא דוגמאות מן המקרא לשימוש "מי עשה..." או "מי יעשה..." בכל אחת משתי ההוראות הנ"ל?
ד. שאלות בראב"ע
ד"ה ויצעק העם אל משה: בפיוס.
ויצעק העם אל משה AND THE PEOPLE CRIED UNTO MOSES — A parable! This may be compared to the case of an earthly king who was angry with his son, and the son went to a friend of his father and said to him, “Go and ask forgiveness for me from father!” (Sifrei Bamidbar 86).
מה קשה לו?
ד"ה ותשקע האש: כטעם ותכבה, ואין לו אחר. (ויש גורסין: ואין לו אח.)
*
ומקשין: אם כוונתו לומר, שלא מצינו מילה זו "שקע" בתנ"ך – הנה מצאנוה פעמים הרבה ועיין עמוס א' ה', ירמיהו נ"א, כ"ד. מהי – אפוא - כוונתו?
3) פסוק ג'
ד"ה תבערה: עוד אפרשנו.
ד"ה תבערה: יתכן להיותו שם מקום, ולא חנו שם כי אם יום אחד על כן לא הזכירום באלה מסעי והוא אחד משלשים מסעים שנסעו מהר סיני עד קברות התאוה כאשר פירשתי. וטעם לחבר תבערה עם מסה כי היו העם מתאוננים כמו מנסים לשם והזכיר תבערה קודם מסה כי במסה לא אירע להם כלום ויש אומרים כי בא עמלק בעבור שניסו ה' ועל כן הזכיר בעירת אש ה' בהם וזנוב עמלק ומכת המתאווים הזכיר בתפילה הקשה. ויש אומרים כי תבערה היא מסה כמו "מראש שניר וחרמון" (שיר השירים ד' ח'). והנכון מה שפירשתי.
Taverah is probably the name of a place where they encamped for only one day, therefore it is not mentioned in the parasha of Masey ; but it is one of the thirty places they traversed on the way from Mount Sinai to Graves-of-Lust, as I have explained [comment on Numbers 10: 31]. The connection between Taverah and Massah is that in both places the people were grumbling against — were testing, as it were — God . The reason Taverah is mentioned first, before Massah, is that at Massah nothing happened to them. Some say that Taverah is Massah, along the lines of “from the top of S̀ ә nir and Ḥermon” [Songs of Songs 4: 8]. But the correct explanation is the one I have given.
**
מה קשה לו? מהי ההשוואה שבין תבערה לחרמון?
4) פסוק ו'
ד"ה אין כל: חסרנו כל דבר.
5) פסוק י'
ד"ה ובעיני משה רע: פועל עבר או תחסר מילת היה.
**
מה קשה לו, ומה בין שני פירושיו?
ועיין:
ד"ה מה טובו: פועל עבר, כמו "כי אורו עיני" (שמואל א' י"ד כ"ט).
How good. The verb is in the past, as in "how my eyes brightened" (I Samuel 14:29)
ד"ה הבקר אור: האיר, כמו "ראו נא כי אורו עיני לשעבר" וכן "מה טובו אהליך יעקב".
הבוקר אור, became lit, as in Samuel I 14,29 ראו כי אורו עיני, “see for yourselves how my eyes have lit up.” A reference to what had occurred already. Similarly, when Bileam referred to the tents of the Jewish people with the words מה טובו אהליך יעקב, “how goodly are your tents O Yaakov,” he did not refer to something that occurred just then, but to a phenomenon which was already well known (Numbers 24,5).