פרשת כי-תשא תשי"ג - תגובת משה לחטא העגל

ד"ה ויחל משה: ... יש אומרים כי זאת התפילה היא הנזכרת בפרשת והיה עקב. וזו התפילה הייתה ראויה להכתב אחר שוב משה אל ההר. על כן וינחם ה' אחר שהתפלל והתנפל מ' יום. ואם ניחם על הרעה בראשונה מה טעם לומר אולי אכפרה בעד חטאתכם? כי ירד ושרף העגל והרג עובדיו אז שב להתפלל לשם בעד ישראל ובעד אהרן שהיה הסיבה. ואחרים אמרו כי תפילת אל תשחת עמך איננה זאת הנזכרת במקום הזה. ולפי דעתי כי טעמי התפילה שוים כאשר אפרש. כי איך יחלה פני ה' לפני שרוף העגל, וישק את בני ישראל, ויהרוג עובדיו. רק ה' רמז לו שיתפלל אחר רדתו ויסיר העגל, על כן כתוב אולי אכפרה בעד חטאתכם, אחר שהסיר החטאת, כאשר כתוב ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל (דברים ט' כ"א). והנה בעבור שה' אמר לו ועתה הניחה לי (פסוק י'), הזכיר התפילה שהתפלל בהתנפלו לפני ה'. וזאת הפרשה הייתה ראויה להכתב אחר וישב משה אל ה' (שמות ל"ב ל"א), ואין מוקדם ומאוחר בתורה. רק רצה לדבק דבר מי אשר חטא לי (שמות ל"ב ל"ג) עם ועתה לך נחה את העם (פסוק ל"ד). וכתיב ויגוף ה' את העם (פסוק ל"ה). ויחל, והנה כתוב ואנתפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה וגו' כי אמר ה' להשמיד אתכם (דברים ט' כ"ה). וזהו הרף ממני ואשמידם (דברים ט' י"ד), כי אין הדעת סובלת, שיתפלל משה בעד ישראל ועבודה זרה ביניהם עד שהסיר אותה.

ד"ה ויאמר משה: וכבר אמר להם, כמו "וייצר ה' אלוהים" (בראשית ב' ז'). ורבים ככה.

ד"ה למה ה' יחרה אפך: ... והתפילה הזאת, למה ה', למה יאמרו מצרים, נראה באמת כי זאת התפילה היא אשר הזכיר במשנה תורה (דברים ט' כ"ו): "ואתפלל אל ה' ואומר ה' אלהים אל תשחת עמך", כי ענין התפלה שוה בשניהם. והנה הזכיר כאן התפלה קודם רדתו מן ההר ושם הזכירה אחרי רדתו מן ההר. ודעת רבי אברהם כי משה לא התפלל בעד ישראל כל זמן שהיתה עבודה זרה ביניהם, אבל כאשר אמר לו "הרף ממני ואשמידם" (שם ט' י"ד) התבונן כי הדבר תלוי בו וירד ובער העגל ושב להתפלל בארבעים יום, ואין מוקדם ומאוחר בתורה. ואין דעתי כן, בעבור שהתפילה שעשה בשובו היא אשר יספר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה (בפסוק ל"א), ואם הכל תפילה אחת שעשה בארבעים היום אחרי שובו להר, למה יחלק אותה, ויזכיר כאן (בפסוקים י"א-י"ג) מקצתה ואחרי הירידה (להלן בפסוק ל"א) יזכיר המקצת האחר. אבל הן שתי תפילות. ולכן נראה, כי כאשר אמר לו הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם, מיד חילה פני ה’ ולא אחר כלל, כי היה ירא פן יצא הקצף מלפני ה' ויחל הנגף לכלותם כרגע, ומיד אמר למה ה' יחרה אפך בעמך. וכך מצאתי באלה שמות רבה (מ"ב א'): אמר משה, אם מניח אני את ישראל וארד לי אין לישראל תקומה בעולם, אבל איני זז מכאן עד שאבקש עליהם רחמים, מיד התחיל משה ללמד עליהם סניגוריה וכו'. והנה התפלל עליהם וניחם ה' על הרעה אשר דיבר להרוג אותם ולכלותם, לא שנתרצה להם, רק שאמר ניחמתי לא אעשה כלה. וכיון שהיה לו פנאי ירד משה ושרף את העגל והרג עובדיו ואחר כן אמר לעם אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם (פסוק ל'), שימחול לכם. אבל במשנה תורה סיפר הענין בסדר אחר, כי אחרי דבר ה' שאמר הרף ממני ואשמידם, אמר ואפן וארד (דברים ט' כ"ו). והטעם, לפי שהיה משה מסדר להם שם כל חטאיהם והטורח שטרח עליהם, והנה סיפר מה שעשו בחורב בעגל (בפסוקים י"ב-ט"ז), ושהוצרך הוא לשבר הלוחות (פסוק י"ז), ולהתפלל עליהם ארבעים יום וארבעים לילה (פסוקים י"ח-י"ט), וגם על אהרן (פסוק כ'), ושטרח לשרוף את העגל (פסוק כ"א), וסיפר מה שעשו בתבערה ובמסה ובקברות התאוה (פסוק כ"ב), ובשלח ה' אותם מקדש ברנע (פסוק כ"ג). ואחרי שהשלים ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם (פסוק כ"ד), חזר (בפסוקים כ"ה-כ"ט) אל ענין תפילותיו אשר הזכיר, וסדר את שתי התפילות ואמר ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי כי אמר ה' להשמיד אתכם, ואתפלל אל ה' ואומר ה' אלהים אל תשחת עמך וגו', כאומר הוצרכתי להתנפל לפני ה' בעבורכם ארבעים יום כי מתחילה אמר ה' להשמיד אתכם, עד שהתפללתי אליו אל תשחת עמך. ולא הוצרך להזכיר התפילה השנית, כי כבר אמר שארבעים יום התנפל עליהם, כי גם בכאן לא הזכירה, כי מי יוכל לכתוב כמה תחנונים ובקשות אשר התנפל עליהם ארבעים יום. ואם תבין מה שפירשתי תכיר באמת שהיו שתי תפילות, כי מתחילה חילה את פני ה' אלהיו, ובסוף התנפל לפני ה' ארבעים יום, כאשר יתבאר בפרשת ויאמר משה אל ה'. והזכיר במשנה התורה (דברים שם בפסוק כ') ובאהרן התאנף ה' ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא, ולא הזכיר בכאן זה כלל, וזה לכבוד אהרן, כי לא רצה משה להזכיר בחייו שהוצרך לתפילתו שלא יבוש, ושם אחרי מותו הודיענו האמת. וזה הסדר הנכון בפרשיות האלה.

ד"ה וישמע יהושע: שנשאר בתחתית ההר.

כאשר ירד משה מן ההר מצא את יהושע משרתו שהיה מקום ביאתו בסוף התחום שליוה אותו וירד עמו; ובהיותם יורדים שמע את קול העם ברעה ואמר אל משה: "קול מלחמה במחנה", כי לא ידע יהושע דבר מעניין העגל ולא הגיד לו משה מה שאמר לו ה' יתברך. ואמנם "ויאמר אין קול ענות גבורה..." אפשר לפרשו על משה שאמרו ליהושע "אין זה קול מלחמה כאשר אמרת, לפי שאם היה קול מלחמה, היה נשמע בהכרח קול ענות גבורה של מנצחים שירימו קולם בשמחה, וכן קול ענות המנוצחים שירימו קולם בבכי". ולפי שאינו לא זה ולא זה אינו קול מלחמה, אלא קול ענות אנשים המדברים בקולות וברקים. ואם נפרש ויאמר: "אין קול ענות גבורה" על יהושע יהיה עניינו שבתחילה גזר שהיה קול מלחמה ואחר כך אמר: אבל אינו קול ענות גבורה מהמנצחים וגם אינו קול בכי מהמנוצחים וכו' וכו'; והיה אם כן יהושע מסופק בדבר לדעת מה הוא, כי משה לא גילה לו הסוד.

יש לומר שמשה הגיד ליהושע מה שאמר לו ה' וכאשר שמע קול תרועה שבמחנה אמר: "קול מלחמה במחנה" וזה סימן שיש מקנאים על מעשה העגל עד שעמדה מלחמה בין שתי הכתות. "ויאמר משה" – אם היה קול מלחמה היה צריך להשמע שני מיני קולות... ואני שומע רק קול ענות וצעקה.

ד"ה מה עשה לך העם: (אחרי הביאו לשון רש"י) ואיננו נכון בעיני, כי החטא הזה מן החטאים שיהרג עליהם ולא יעבור. ואולי אמר לו כן להגדיל אשמתו. והנכון בעיני, כי הוא כמו: מה עשיתי מה עוני ומה חטאתי לפני אביך כי מבקש את נפשי (שמואל א' כ' א'). יאמר, מה שנאה היתה לך עם העם הזה כי סבבת להשמידם ולכלותם. ומפני שהיה אהרן להם לאיש מוכיח ולמכפר, והיה ראוי שיחוס וירחם עליהם, אמר לו כן. כלומר, נהגת עמהם כאויב החפץ ברעתם, לא פשעו ולא חטאו לך. והנה היה ראוי משה להאשים אותו תחילה על חטאתו אשר חטא הוא, ואחרי כן יאשים אותו על אשמת העם, ויאמר, איך חטאת החטאה הגדולה הזאת לאלהים, וגם הכשלת רבים והבאת עליהם חטאה גדולה, אבל משה בענוותנותו נהג כבוד באחיו הגדול ולא הזכיר לו רק מכשול העם. ויתכן שגם משה נכון לבו בטוח בצדקת אחיו שכוונתו לא היתה רעה, אבל על אשמת העם האשים אותו, כי היה ראוי להוכיחם והם נכשלו על ידו. והוא השיב שהטעוהו בדבריהם.