פרשת מטות - מסעי תשט"ו - ערי מקלט
א. טעם ערי המקלט
דעות שונות לרבותינו בטעם מצוות עשה שנצטוו בית דין של ישראל לשלוח מכה נפש בשגגה מעירו ולהושיבו בערי המקלט, שנאמר (כ"ה):
"וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ":
רמב"ם, מורה נבוכים מאמר ג', פרק מ':
אמנם היות רוצח בשגגה גולה – הוא להשקיט נפש גואל הדם עד שלא יראה מי שבאה התקלה הזאת על ידו.
ספר החינוך:
משורשי המצווה הזאת, לפי שענין הרציחה חמור עד מאוד שבה השחתת העולם... ולכן ראוי למי שהרג אפילו שוגג – מכיוון שבאה תקלה גדולה כזו על ידו – שיצטער עליה צער גלות ששקול כמעט כצער מיתה, שנפרד האדם מאוהביו ומארץ מולדתו ושוכן כל ימיו עם זרים. ועוד יש תיקון העולם במצוה, כמו שביאר הכתוב, שיינצל עם זה מיד גואל הדם לבל יהרגהו על לא חמס בכפיו, שהרי שוגג היה. ועוד תועלת בדבר, לבל יראו קרובי המוכה את הרוצח לעיניהם תמיד במקום שנעשה הרעה – וכל דרכי התורה נועם וכל נתיבותיה שלום.
ונס שמה רוצח מכה נפש, אבל אינו חייב מיתה, כיון שלא הרגו במזיד. והדין הזה יורה שהלב עיקר האדם ועיקר כל המצוות וכל העבירות, ועל כן הוא נענש בגלות ולא במיתה, לפי שלא היה לבו בהסכמת הרציחה ואין בתנועתו והלב בכוונתו, וכיון שלא הסכימו שניהם בכך – גולה ואינו נהרג. וכן לעניין המצוה הכל תלוי בלב, שאם עשה מצוה ולא נתכוון בה בלבו לעשותה לשם שמים – אין לך שכר. ודין תורה להיות רוצח בשגגה גולה, שכן מצינו באדם הראשון. זה שאמר הכתוב (תהלים כ"ה) "זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה". אמר דוד: ריבונו של עולם, רחמיך וחסדיך הם על הרוצח, שאתה מכין לו ערי מקלט וגולה שם, כיון שלא הרג במזיד... ואותן הרחמים מעולם הן, שכן עשית לאדם הראשון שהביא מיתה לכל הדורות, וריחמת עליו להיותו גולה, שנאמר (בראשית ג') "וישלחהו ה' מגן עדן". וכתיב "ויגרש את האדם".
ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה, “and to such a city a murderer who killed a person unintentionally shall flee.” Such a person is not guilty of the death penalty seeing he did not intend to kill his victim. This law demonstrates that the heart of the person is the prime driving force of man’s activities. This principle applies to the performance of all the commandments as well as to the commission of any sins. Exile is the penalty decreed here seeing that the man’s heart was not associated with his action. The death penalty never applies unless body and heart had committed the sin in question in tandem, in agreement with each other. The body contributes the relevant movement, the heart the relevant intention. Seeing in the example mentioned there was no such co-ordination between body and mind, the guilty party only has to be exiled.
By the same token, if a person performed a commandment, in accordance with all its details but his heart was not involved, i.e. he did not mean to perform a commandment by doing what he did, he will not receive a reward for his deed (compare Nazir 23). This is what David meant when he said in Psalms 119,48: “I raise my palms toward Your commandments which I love, etc.” The “raising of hands” which David speaks of is the intention harboured by his heart. We find these two words side by side in Lamentations 3,41: “let us raise our hearts with our palms.”
... והנה בדורות הראשונים בטרם יהיו העמים מסודרים תחת מלך ושרים ושופטים ושוטרים, הייתה כל משפחה נוקמת נקמתה ממשפחה אחרת, והקרוב יותר אל הנהרג היה חייב לנקום מיתתו. והתורה העמידה שופטים ושוטרים ונטלה הנקמה מיד היחידים, ומסרה אותה לכל העדה. והנה כשהייתה הרציחה בזדון, יתכן להשקיט את הגואל, כי יאמרו לו: "הנח להם לשופטים, הם יחקרו הדבר, ואם בן מוות הוא – ימיתוהו". אבל כשהייתה ההריגה בשוגג, לא היה אפשר להשקיט את הגואל ולהכריחו לראות מי שהרג את אביו נשאר ללא עונש, כי היה נראה לו וליודעיו כאילו אינו אוהב את אביו, מאחר שאינו נוקם את נקמתם. והדעת הזאת לא היה אפשר לעקור אותה בבת אחת, וראתה החכמה האלוקית שאם יהיה גואל הדם נענש מיתה בנקמו את קרובו הנהרג בשגגה, עדיין לא ימנעו כל הגואלים ולא רובם מעשות נקמת קרוביהם, ועל ידי זה ירבו הנהרגים ללא תועלת, וגם יגדל הצער והנזק במשפחה אחת, כי אחר שקרה לה המקרה הרע שנהרג אחד מאנשיה בשגגה, עוד יהיה אחד מהם נענש מיתה על שנקם נקמת אחיו; גם איננו רחוק שבשעה שיהיה הגואל יוצא להורג – יתקומם העם על השופטים וירבו קלקול באומה. לפיכך מה עשתה התורה? הניחה זכות לגואל לנקום מיתת קרובו אבל קבעה מקום מקלט לנוס שמה הרוצח, ולא יוכל הגואל לבוא שם ולהרגו.
1. מהי מטרת ערי המקלט לפי הדעות הנ"ל?
2. איזה מהטעמים מתאים ללשון התורה "ונס שמה", ואיזה מהם ללשון המשנה (מכות פרק ב') "גולה", "להיכן גלה? לערי המקלט", "רוצח שגלה לעיר מקלטו" וכו'.
*
3. התוכל להסביר את השינוי הזה מלשון התורה ללשון המשנה?
4. במה דומה הטעם הניתן ע"י שד"ל לטעם חז"ל בדיני אשת יפת תואר (עיין גיליון כי תצא תש"ב) ולטעם אברבנאל במצוות המלך (עיין גיליון שופטים תש"ז) ולטעם הרב קוק בהיתר בשר תאווה (עיין גיליון ראה תש"ה)?