פרשת שמיני תשט"ו - חטא נדב ואביהו
א. בהסבר חטא בני אהרן
"וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם"
And Nadab and Abihu, the sons of Aaron, took each of them his censer, and put fire therein, and laid incense thereon, and offered strange fire before the LORD, which He had not commanded them.
השווה:
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ"
And the LORD spoke unto Moses, after the death of the two sons of Aaron, when they drew near before the LORD, and died;
"וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי ה' בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי ה'..."
And Nadab and Abihu died before the LORD, when they offered strange fire before the LORD, in the wilderness of Sinai, and they had no children; and Eleazar and Ithamar ministered in the priest’s office in the presence of Aaron their father.
"וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא בְּהַקְרִיבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי ה'"
And Nadab and Abihu died, when they offered strange fire before the LORD.
דעות שונות לחכמינו בהסבר חטא בני אהרן, והנה מקצתן:
בשביל ד' דברים מתו שני בני אהרן: על הקריבה ועל ההקרבה, על אש זרה ועל שלא נטלו עצה זה מזה. על הקריבה – שנכנסו לפני ולפנים, ועל ההקרבה – שהקריבו קרבן לא נצטוו; על אש זרה – אש מבית הכיריים הכניסו; ועל שלא נטלו עצה זה מזה – שנאמר "איש מחתתו" איש מעצמו עשו.
ד"ה ויקחו בני אהרן: קודם שיצא האש לפני ה' כבר לקחו איש מחתתו להקטיר קטורת לפנים על מזבח הזהב, שהרי קטורת של שחר קודמת לאיברים (קודם לתמיד של בוקר) ונתנו בהן אש זרה אשר לא ציוה אותם משה ביום הזה, שאף על פי שבשאר ימים כתוב (ויקרא א', ז') "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח" (ועיין רש"י שם!) היום לא ציוה ולא רצה משה שיביאו אש של הדיוט, לפי שהיו מצפים לירידת אש גבוה ולא טוב היום להביא אש זרה, כדי להתקדש שם שמים, שידעו הכל כי אש בא מן השמים כמו שאמר אליהו (מלכים א' י"ח, כ"ה): "ואש לא תשימו" לפי שהיה רוצה לקדש שם שמים בירידת האש של מעלה.
ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא, before the fire had emanated from the Holy of Holies they each took his own pan planning to offer incense on the golden altar, seeing that this offering precedes (timewise) the disposal of not totally burned leftovers from the previous day’s sacrificial meat. They placed “alien” fire on these pans, something which had not been commanded by Moses to be done on this day. Even though on ordinary days the rule of “the sons of Aaron will place in these pans fire on the altar” (Leviticus 1,7) was in effect, this rule did not apply to the day of inauguration, and Moses had not wanted any man made fire to be introduced into the Tabernacle. This was because he expected heavenly fire to manifest itself so that the addition of man made fire would have completely ruined the impact of the miracle. On this day the name of G’d would be glorified by all the people becoming aware of Divine approval of their offerings, by G’d accepting same by means of heavenly fire We find a parallel to this in Kings I 18,25 when the prophet Elijah on Mount Carmel ordered the priests not to put any fire on the altar.
ד"ה ותצא אש מלפני ה': הוא "ותצא אש" של פסוק ראשון (ט' כ"ד) כמו שפירשתי אצל (שמות י"ט ח'): "וישב משה את דברי העם", וכן: (שופטים י"ז ג'-ד') "וישב את ... הכסף לאמו" שכתוב שני פעמים בפסל מיכה, ששניהם אחד הם. אף כאן שני הפסוקים אחד הם, כשיצא האש ותאכל את העולה ואת השלמים של מזבח החיצון, כשלקחו בני אהרן ויקריבו אש זרה על המזבח הפנימי – ותצא אש מלפני ה' להקטיר קטורת לפנים תחילה ופגעה בבני אהרן שם ומתו ואחר כך יצאה משם ובאה על מזבח החיצון ותאכל את העולה.
ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם, this is a reference to the fire mentioned in 9,24 The construction is similar to the one in Exodus 19,8 which we explained at the time, as well as the verse in Judges 17,3-4 where the fact that Michah returned the money to his mother is also mentioned twice in successive verses. In neither of these verses does the author refer to an additional event. Here too, the two verses refer to the same fire. At the time the heavenly fire emanated in order to consume the sacrificial meat on the altar in the courtyard of the Tabernacle, it consumed the two sons of Aaron on its way. This fire had meant to consume only the incense, but seeing that the sons of Aaron had been in its way it consumed them also and they died as a result. This is the meaning of
1. הסבר את ארבע הדעות המובאות בויקרא רבה בעזרת ארבעת הפסוקים שבהם מוזכר חטא נדב ואביהו.
2. לדעה ראשונה – שמתו על הקריבה – מסביר בעל אור החיים (לפרשת אחרי מות):
נתכוון להודיע שלא יחשוב אדם כי יצאה מחשבתם לפועל (שבאמת נכנסו לפני ולפנים) אלא שנדחפו ומתו. והכוונה בהודעה זו לשלול לבל יחשוב אדם לפרוץ ולהתקרב הגם שימות. וזה ימצא בהיות אדם בבחינת החושק שיתן נפשו על דבר הגם שידע שימות עליו, לזה אמר "וימותו", פירוש – "וכבר מתו" ולא השיגו מחשבתם להתקרב, והבן זה.
א. כיצד מפרש בעל אור החיים את חטא בני אהרן "על הקריבה"?
ב. איזה קושי סגנוני בפסוק יישב בעל אור החיים על ידי פירושו זה?
3. הסבר במה שונה הרשב"ם (גם מבחינה לשונית) מארבע הדעות המובאות במדרש רבה?
4. לשם מה מביא הרשב"ם את הפסוק שמות י"ט ח' – מה רצה להוכיח בעזרתו, ולשם מה הביא את הפסוקים שופטים י"ז ג'-ד'?
**
5. התוכל להסביר מהי חולשת פירושו מבחינה לשונית?
6. במה דומה לדעת רשב"ם מעמד ישראל כאן למעמד ישראל עם אליהו על הר הכרמל (מלכים א' י"ח)?
ב. (המשך)
ספרא י"ז:
כיוון שראו בני אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, אמר לו נדב לאביהו: וכי יש לך אדם שמבשל תבשיל בלא אש? מיד נטלו אש זרה והכניסו לבית קודש הקדשים. (דבר אחר): אף הם בשמחתם כיוון שראו אש חדשה עמדו להוסיף אהבה על אהבתם "ויקחו איש מחתתו" וכו'.
1. הסבר מהו ההבדל העקרוני בין שתי הדעות האלה בחטאם של שני בני אהרן.
2. הקרוב הרשב"ם לאחת משתי הדעות האלה?
3. מה היה המניע הפנימי למעשיהם לפי דעה ראשונה?
ג. (המשך)
ר' נפתלי הרץ ויזל, הביאור לויקרא י' א':
נדב ואביהו גדולי עולם היו וחלילה להם לעבור בזדון את פי ה', אבל מרוב שמחה נתערבבה דעתם ליכנס לפנים להקטיר כל אחד קטורת סמים דקה, ולא נצטוו מפי משה, אלא מדעתם עשו, וזהו "אשר לא צוה אותם" אבל האש שנטלו היה מן מזבח החיצון כמשפטו בכל יום... ואין "אש זרה" הנאמר כאן אש ממש, אלא כמו "אשה ריח ניחוח" – שעניינו מאכל אש, כאילו אמר "מתנת אש זרה שלא נצטוו עליה"... וטעם שלא אמר "קטורת זרה" כמו שתרגם אונקלוס: קטרת בסמין נוכריתא = ממרקחת סמים זרים, כי על זה לא עברו, כי הם הקטירו קטורת כשרה, ששמו אש במחתה ונתנו עליה קטורת, ולא נזכרה מתנת אש כזו בתורה לבד מיום הכיפורים, שהרי נאמר בה: "אחרי מות שני בני אהרן". וזהו שפירש "אשר לא צוה אותם", שלא ציוה ביום זה קטורת כזו, וזוהי הזכות. ולא שעברו על לאו: "ואל יבא בכל עת אל הקדש" שעדיין לא הוזהרו עליו. אבל היה ראוי לקדושי עליון כנדב ואביהו להיות צנועים, באמרו "והצנע לכת עם אלוקיך" (מיכה ו', ח') ולירא מגשת אל הקודש אם לא נקראו לבוא שם, ולבלתי הביא מתן אש מדעת עצמם... לא שעברו חלילה על לאו מפורש שבתורה וכל שכן שלא עברו על מצוות משה שציוה מפי הגבורה שלא להעביר אש במשכן ביום זה כדי שיתקדש שם שמים באש מן השמים, אלא מעולם לא ציוה משה כן, ואין זכר בכתוב מעניין זה... לא חטאו שני גדולים הללו לעבור על אחת מן האזהרות המפורשות, רק עברו גבול המוסר והצניעות ובעבור גדולתן נחשב להם לעוון ומתו. שוב ראיתי בתורת כוהנים שאמרו רבותינו: "כיון שראו אש חדשה עמדו להוסיף אהבה על אהבה" וזה כדברינו שמרוב שמחה – הוסיפו אהבה על אהבה לשרת לפני ה' בקטורת חדשה נוסף על קרבנות החינוך שהקריבו בו ביום.
השווה לדבריו אלה את דברי בעל העמק דבר, על מקריבי המחתות במדבר י"ז ג':
ד"ה החטאים האלה בנפשותם: לוקחי המחתות היו באמת גדולי ישראל גם ביראת ה'. והיה מניעת הכהונה מהם – שהוא גורם לדבקות ואהבת ה' – כאש בוער בקרבם, לא לשם שררה וכבוד המדומה, כי אם להתקדש ולהשיג מעלה זו על ידי עבודה. וגם המה ידעו אשר דבר ה' אמת בפי משה ואין להרהר אחריו חס ושלום. רק הרהרו בלבם אחר רצון ה' ומסרו עצמם למסירת נפש ולמות על אהבת ה', כי עזה כמוות אהבה. וכל זה מבואר במדרש שהביא רש"י ט"ז ז' ד"ה רב לכם בני לוי... שנאמר "את מחתות האנשים החטאים האלה בנפשותם...". ולכאורה אינו מבואר, מה זה תירוץ על מאתים וחמשים האיש במה שכתוב "החטאים על נפשותם"? אלא משמעות הכתוב הזה הוא כעין מה שנאמר בנזיר (במדבר ו' י"א) "מאשר חטא על הנפש" שנצטער מיין והוא כדי להשיג מעלת רוח הקודש להיות קדוש לה' – וזה אינו לפי ערכו, והבחינה (=הראיה) על זה, שהרי נטמא, ואמר הכתוב דמי שציער את נפשו להשיג מעלה שאינו בר יכולת להשיגה, יקרא חוטא על נפשו. והכי נמי: המה ביקשו להשיג מעלת אהבת ה' ע"י עבודה, אף-על-גב שידעו שלא יינקו ובוודאי יקויים דבר משה וזה מיקרי "החטאים האלה בנפשותם".
1. מה ההבדל העקרוני בין דעת בעל הביאור לבין כל שאר הדעות שהוא דוחה אותן?
2. הסבר, מהו הצד המשותף בחטאם של בני אהרן ושל מקריבי המחתות לפי הדעות האלה?
3. היש למצוא עוד ראיות מן התנ"ך (הן בדינים, הן במקרים שאירעו) שאין להוסיף "אהבה על אהבה" בענייני קרבנות ועבודת המקדש?