פרשת וירא תשט"ו - העקדה
השווה גיליון וירא תש"ז שעסק כולו במושג "הניסיון" בפסוק א' "והאלוקים ניסה את אברהם".
א. שאלות מבנה וסגנון
1. תשובת אברהם בפסוק א' באה בין שתי אמירות של האלוקים, ואין תשובה מצד אברהם אבינו באה לאחר האמירה השנייה של האלוקים. הסבר, מדוע?
2. השיחה שבין אברהם ליצחק – היחידה בפרק, בפסוקים ז'-ח', באה בין שני חצאי פסוקים שווים, בין שתי הפעמים של "וילכו שניהם יחדיו". מה משמעותה של חזרה זו, ומדוע העמדו מילים אלה במקום זה דווקא לפני ולאחרי השיחה?
שים לב לפרט קטן בשיחה בין אברהם ליצחק:
"וַיֹּאמֶר: אָבִי וַיֹּאמֶר: הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר: הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם: אֱ-לֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי"
And Isaac spoke unto Abraham his father, and said: ‘My father.’ And he said: ‘Here am I, my son.’ And he said: ‘Behold the fire and the wood; but where is the lamb for a burnt-offering?’ And Abraham said: ‘God will aprovide Himself the lamb for a burnt-offering, my son.’ So they went both of them together.
התוכל למצוא את הסיבה למה הוסיף הכתוב בסוף את השם "אברהם", שלא כדרך סגנון התורה?
העזר בגיליון תולדות תש"י, שאלה ב.
ב. שאלות ודיוקים ברש"י
ד"ה את בנך: אמר לו: שני בנים יש לי. אמר לו: ..."את יחידך". אמר לו: זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו. אמר לו: "אשר אהבת". אמר לו: שניהם אני אוהב. אמר לו: "את יצחק". ולמה לא גילה לו מתחילה? שלא לערבבו פתאום ותזוח דעתו עליו ותטרף, וכדי לחבב עליו את המצווה וליתן לו שכר על כל דיבור ודיבור.
את בנך THY SON — Abraham said to God, “I have two sons”. “He answered him, “Thine only son”. Abraham said, “This one is the only son of his mother and the other is the only son of his mother”. God then said, “the one whom thou lovest”. Abraham replied, “I love both of them”. Whereupon God said “even Isaac”. Why did He not disclose this to him at the very first? So as not to confuse him suddenly lest his mind become distracted and bewildered and in his confused state he would involuntarily consent, when there would have been no merit in his sacrifice, and so that he might more highly value God’s command and that God might reward him for the increasing sacrifice demanded by obedience to each and every expression used here (Genesis Rabbah 55:7).
א. מה קשה לו בפסוקנו?
ב. בעל באר יצחק על רש"י מעיר שרש"י נותן כאן שתי תשובות מנוגדות לישב קושייתו.
הסבר מה הניגוד שביניהן וכיצד יתקיימו זו בצד זו.
ועיין גם ברמב"ן:
ד"ה קח נא את בנך: בעבור היותו בן הגבירה, והוא לבדו אשר יקרא לו זרע, קראו יחידו, ובא הלשון להגדיל המצוה, אמר קח נא את בנך היחיד האהוב, יצחק, והעלהו עולה לפני.
... HaMoriah – Rashi says that this is Jerusalem, as it is in Divre HaYamim II 3:1 ‘to build the House of Gd in Jerusalem on Mount Moriah. And our Sages explained (Ta’anit 16a) that from there instruction (hora’ah) went out to Israel. Onkelos translated it according to the incense which has in it mor and other spices. If these are true, then the meaning of the verse is the land which will be Moriah, or that was always called that for the sake of that which would occur in the future. In Bereshit Raba (55:7) the rabbis said as much, ‘they say to the place where the incense is offered, as it is said “I will go to the mountain of myrrh…” (Shir HaShirim 4:6) However Onkelos, who translated it as “a land of service” does not appear to be speaking of the mor in the incense because the word service does not apply to one of the spices from among those used in the Temple service. Why did he not say ‘to a land of incense?’ Rather it appears that he meant to a land where they would serve Gd. In this he was aligned with what is written in Pirke d’Rabbi Elizer 31: They said, that Gd showed Avraham the location of the altar by pointing at it saying ‘this is the altar.’ This is the altar upon which the first man made offering, it is the altar upon which Cain and Abel made offering, it is the altar on which Noach and his sons made offering, as it says “and Avraham built there the altar.” It is not written ‘an altar’, but rather ‘the altar’ – this is the altar upon which the early ones offered. End of the midrash. They made the name Moriah from morah (awe/fear) that there they would stand in awe of Gd and serve before Him. The correct explanation in the simple sense is like “I will go to the mountain of myrrh (mor) and to the hill of frankincense.” Because upon that mountain will be found mor and aloes and cinnamon, as it says in the Talmud Yerushalmi ‘cinnamon used to grow in the land of Israel and the goats and deer would eat from it.’ Or that it is called so in order to praise Israel. Here the land is called ‘the land of Moriah,’ while in Divre HaYamim it appears that only the Temple mount is called ‘Mount Moriah.’ Perhaps the city is called by the name of the mountain which is within it, the land in which is Moriah, and only the mountain is actually called Moriah. Avraham knew the land, but did not know the mountain, therefore Gd told him to go to the land of Moriah and that He would show him one of the mountains there which is called thus. And He commanded him to offer up Yitzchak in that place because it is the mount on which Gd desired to come to rest, and He wanted the merit of the binding of Yitzchak within the offerings forever. If Avraham had done so suddenly by surprise, right where he was, then his act would have been in panic and haste. But when it came after a journey of days it was done with a settled consciousness and counsel. They said as much in Bereshit Rabba (55:6): R’ Akiva said ‘He tested him in a situation of certainty in order that it not be said that Gd shocked and confused him and that he didn’t know what to do.’
ד"ה וישכם: נזדרז למצוה (פסחים ד').
וישכם AND HE ROSE EARLY — He was alert to fulfil the command (Pesachim 4a)
*
השווה לדבריו כאן דברי רד"ק, כ"א י"ד:
ד"ה וישכם: לקיים מצוות האל.
התוכל להסביר למה אין רש"י אומר דבריו שאמר לפסוקנו גם לפסוק ההוא – כפי שעשה רד"ק?
ד"ה עד כה: כלומר: דרך מועט למקום אשר לפנינו. ומדרש אגדה: אמר: "אראה" – היכן הוא מה שאמר לי המקום: "כה יהיה זרעך".
עד כה YONDER — meaning a short distance: to the place in front of us. The Midrashic explanation (based upon the meaning of כה “thus”) is: I will see where will be (i.e. what will happen to) the promise which God made to me, (Genesis 15:5) “Thus (כה) shall thy seed be” (Genesis Rabbah 56:2).
א. מה קשה לו?
**
ב. מדוע לא הסתפק רש"י כאן בפירוש כפשוטו והוסיף עליו עוד מדרש אגדה? ועיין רש"י שמות ז' ט"ז "והנה לא שמעתי עד כה".
ג. הסבר מה הרעיון המסומל בדברי המדרש הזה?
והשווה למדרש מסוג זה:
מדרש אבכיר שמות ב' י"ב:
"ויפן כה וכה" אמר משה לפניו: ריבונו של עולם, אם כך הורגין את בניך, איה "כה" שאמרת לאברם: "כה יהיה זרעך"?
ג. הבשורה שבעקדה
לענין העקדה כותב הרב ר' א"י קוק*, באגרות ראיה כרך ב' במכתב שע"ט לר' משה זיידל, עמוד מ"ג:
אותה ההתמכרות העמוקה של עבודה זרה, שראה בה האדם הפרא חזות הכל, עד שניצחה גם את רחמי הורים ותשים את האכזריות על בנים ובנות למידה קבועה בעבודת המולך, וכהנה, היא תוצאה ערפילית מההכרה הגנוזה בעומק לבב האדם, שהעניין האלוהי יקר הוא מכל, וכל נחמד האהוב - כאין נגדו. כאשר הוצרכה ההארה האלוקית להופיע בטהרתה, נתגלתה בעוז התלהבותה בניסיון העקדה, שהראה לדעת, שאותו החום וההתמכרות לעניין האלוקי אינו צריך דווקא שתהי ההשגה האלוקית כל כך מעולפת בלבושים בזויים כאותם של העבודות-הזרות, שהניצוץ של הטוב האלוקי אובד בהם לגמרי את דרכו, אלא גם בהשגה טהורה, אף על פי שאין לדמיון הגס כל כך חומר להזדעזע בתור הזדעזעות חומרית הקרובה לתכונתו של האדם, שאין צריך לומר כמה שהיא מאירה את כל דרכי חייו של האדם, כמה שהיא מתקנת את החיים החברותיים וכמה היא מעמדת על בסיס איתן את מצב-הרוח של האדם, ביחס לשאיפותיו הנצחיות... ... כל אלה הם דברים גלויים. הרבותא המצויינת היא שלא יחסר חום ההתמכרות ביחס להתקשרות האלוקית בצורת ההשגה המוארה. זה יצא לפועל ע"י ההחלטה של ניסיון העקדה, שנשאר חוק טבעי לדורות עולמים, שגם בהקישור העדין אל הדעה המורמה מכל רעיון חושי יש חדירה לכל חדר לב; ולולי זה הייתה האנושיות עומדת או ברגש עכור ופראי, אמנם פועם בחזקה ביחושו לאלהות, או ברוח קריר מסונן קצת מבלעדי תכונה של חיים עמוקים. על כן גדול הוא ונישא זכיון העקדה, לדורות עולמים, ולא רק במטבעות תפילה כי אם המקרא במקומו הוא אומר: "יען כי עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני". ומה נהדרת היא תפילתנו, להזכיר זכותו של האב הראשון הלוחם נגד הפראות הדמיונית במערכה האלוהית, שכל זכותה הקלושה הייתה בצד הפופולרי שלה בחידור עומק הלב, שהיו האליליים טוענים שאי אפשר לתרבות אנושית מבלעדיו, מפני שהרושם של האלוהות הטהורה הוא מרום יותר מדאי וזך יותר מדאי מלהיות בו כדי מרעה להמון גויים. בא "אב המון גויים" והורה מה שהיה צריך להורות, עד אשר איך שירדו הדורות – יש מקום לחדירה של האור הטהור, ועקדת יצחק נזכרת ברחמים לזרעו לדור דורים.
**
1. מהי הזכות "הקלושה" שרואה הרב לאלילות, ואפילו לעבודת המולך?
**
2. מה יכולה האלילות לטעון – לפי דבריו – נגד אמונת הייחוד (נגד "ההארה האלוקית בטהרתה")?
**
3. מהו איפוא טעמה העמוק של העקדה, ומהי התשובה שיכול אברהם (או כל בני אברהם) לתת אחרי העקדה לטענה האלילית ההיא?
הערה: לשם חדירה לדברי הרב קוק הנ"ל העזר בחלק הראשון של מאמר הרב: "לדמות דיוקנו של הרמב"ם", המודפס בחוברת הרמב"ם של הארץ ערב פסח תרצ"ה. וכן ב"ספר הרמב"ם" הוצאת "המזרחי" תרצ"ה, וכן מודפס ב"תרומות" לשיפמן, כרך ג'. ע"י דבריו שם מתבארים דבריו כאן יפה.