גיליון זה הוא המשכו של גיליון נצבים וילך תשי"ז, שעסק בששת הפסוקים הראשונים של פרקנו.
| א. שאלות בדברי ר' יצחק עראמה |
ר' יצחק עראמה, (מגולי ספרד) בספרו "עקדת יצחק":
אמר ישעיה (נה,ז) "יעזוב רשע דרכו ואיש אוון מחשבותיו וישוב אל ה'" ויש לדקדק: אחר שיעזוב רשע דרכו, מאי "וישוב אל ה'" – עזיבת הדרך היא עצמה התשובה? אלא שהעניין הראשון הוא הנעשה בהתחלה בקושי ובחולשה, והשני הוא הנעשה אחר ההתחזקות וקצת ההתגברות, והראשון יספיק לעזיבת הדרך הרעה, והשני להתחזקו לשוב ממנה אל היפוכה, והוא התחלת התנועה להתקרב אליו יתעלה. וזה העניין עצמו הוא שכתבוֹ משה בכאן בענייני התשובה: כאשר יימצא בה בעוצם החולשה והתיעוב, שאתה מוצא שהוא הקדים התשובה באומרו: "ושבת עד ה' אלוקיך", וסמך ליה גאולה באמרו: "ושב ה' אלקיך את שבותך". ואחרי גאולה – תשובה, כמו שנאמר: "ואתה תשוב ושמעת בקול ה'". ואחר התשובה השנית תוספת טובה – גאולה – במה שאמר: "והותירך ה' בכל מעשה ידיך", ואחרי כן תשובה יותר חזקה, במה שאמר: "כי תשוב אל ה' אלוקיך בכל לבבך וכל נפשך". והכוונה, כי בהיותם שם בחולשתם בארצות אויביהם לא ייעזבו אל הרפיון ואל החולשה עד שיוציאו הפעולות חלושות כפי כוחם, כי חולשת הפעולות על הדרך ההיא תחליש הכוח יותר, וחולשת הכוחות יותר תחליש הפעולות, עד שתאבדו לגמרי. אבל התחזקו בכם בהיותכם בחולשתכם להתחיל התחלת מה במה שתתעוררו לשוב "אליו" ולשמוע בקולו "ככל אשר אנכי מצווך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך" לפחות תהיה השמיעה ברצון ובאוות נפש עם שהמעשים לא יוכלו להיות שלמים, בהיותכם תחת עול הכותים, אבל תתחזקו כפי היכולת ועוד מעט... והנה זהו באמת התחלת התשובה שאמר עליה: "והשבות אל לבבך בכל הגויים אשר הדיחך ה' אלוקיך שמה ושבת עד ה'", כי אפילו בהיות עולם על צווארך למשא כבד, ראוי שתשיב אל לבבך אלו הטענות ותתחזק להתחזק בתשובה מעוני, כי הנה אם אתה פותח כחודה של מחט, הנה הוא יפתח לך כפתחו של אולם, "ושב ה' אלוקיך את שבותך וריחמך ושב וקיבצך מכל העמים... אם יהיה נידחך בקצה השמים משם יקבצך... והביאך ה' אלוקיך אל הארץ..." כי הוא יסיר עולם מעליך, כי תתקרב למעלה ולמטה, ואז תתחזק במעשים יותר, כמו שאמר "ומל ה' אלוקיך את לבבך..." והוא יהיה עניין יותר שלם מברית מילה אשר ניתן לאברהם, "ונתן ה' את כל האלות האלה על אויביך". והנה כאשר יגיעוך כל אלה ההצלחות, כבר תוכל להתחזק יותר על התשובה מבראשונה, והוא אומרו: "ואתה תשוב ושמעת בקול ה' ועשית את כל מצוותיו אשר אנכי מצווך היום". וכבר תוכל על המעשה השלם מה שלא נאמר תחילה, ובזה תתחזק עוד הגאולה והישועה בידך בהשלמת ענייניך כמו שאמר: "והותירך ה' אלוקיך בכל מעשה ידך, בפי בטנך... כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך", שיתמידו הצלחותיהם בסיפוק צרכיהם בשמחה ובטוב לבב, שהוא תכלית ההצלחות, כי בזה יוסיף להם אומץ גדול עוד בהשלמת מעלתם. והוא מה שפירש בסוף: "כי תשמע בקול ה' אלוקיך. לשמור מצוותיו וחוקותיו... כי תשוב אל ה' בכל לבבך ובכל נפשך". והוא שכל מה שיעשו משמירת המצוות והחוקים התוריים תהייה כוונתם אל התשובה הנכונה אליו, לא אל יראת העונשים... אלא בבחינת הטוב מצד שהוא טוב. ויראה שלזה כיונו חז"ל (יומא פו, ע"ב): אמר ר' נתן: גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה, שנאמר (ישעיה נו, א): "שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא". ר' אלעזר אמר: גדולה תשובה שהיא סמוכה לגאולה שנאמר (ישעיה נט, כ): "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב נאום ה'"... ואלו ואלו ודאי דברי אלוקים חיים הם – כמו שנתבאר.
אמר ישעיה (נה,ז) "יעזוב רשע דרכו ואיש אוון מחשבותיו וישוב אל ה'" ויש לדקדק: אחר שיעזוב רשע דרכו, מאי "וישוב אל ה'" – עזיבת הדרך היא עצמה התשובה? אלא שהעניין הראשון הוא הנעשה בהתחלה בקושי ובחולשה, והשני הוא הנעשה אחר ההתחזקות וקצת ההתגברות, והראשון יספיק לעזיבת הדרך הרעה, והשני להתחזקו לשוב ממנה אל היפוכה, והוא התחלת התנועה להתקרב אליו יתעלה. וזה העניין עצמו הוא שכתבוֹ משה בכאן בענייני התשובה: כאשר יימצא בה בעוצם החולשה והתיעוב, שאתה מוצא שהוא הקדים התשובה באומרו: "ושבת עד ה' אלוקיך", וסמך ליה גאולה באמרו: "ושב ה' אלקיך את שבותך". ואחרי גאולה – תשובה, כמו שנאמר: "ואתה תשוב ושמעת בקול ה'". ואחר התשובה השנית תוספת טובה – גאולה – במה שאמר: "והותירך ה' בכל מעשה ידיך", ואחרי כן תשובה יותר חזקה, במה שאמר: "כי תשוב אל ה' אלוקיך בכל לבבך וכל נפשך". והכוונה, כי בהיותם שם בחולשתם בארצות אויביהם לא ייעזבו אל הרפיון ואל החולשה עד שיוציאו הפעולות חלושות כפי כוחם, כי חולשת הפעולות על הדרך ההיא תחליש הכוח יותר, וחולשת הכוחות יותר תחליש הפעולות, עד שתאבדו לגמרי. אבל התחזקו בכם בהיותכם בחולשתכם להתחיל התחלת מה במה שתתעוררו לשוב "אליו" ולשמוע בקולו "ככל אשר אנכי מצווך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך" לפחות תהיה השמיעה ברצון ובאוות נפש עם שהמעשים לא יוכלו להיות שלמים, בהיותכם תחת עול הכותים, אבל תתחזקו כפי היכולת ועוד מעט... והנה זהו באמת התחלת התשובה שאמר עליה: "והשבות אל לבבך בכל הגויים אשר הדיחך ה' אלוקיך שמה ושבת עד ה'", כי אפילו בהיות עולם על צווארך למשא כבד, ראוי שתשיב אל לבבך אלו הטענות ותתחזק להתחזק בתשובה מעוני, כי הנה אם אתה פותח כחודה של מחט, הנה הוא יפתח לך כפתחו של אולם, "ושב ה' אלוקיך את שבותך וריחמך ושב וקיבצך מכל העמים... אם יהיה נידחך בקצה השמים משם יקבצך... והביאך ה' אלוקיך אל הארץ..." כי הוא יסיר עולם מעליך, כי תתקרב למעלה ולמטה, ואז תתחזק במעשים יותר, כמו שאמר "ומל ה' אלוקיך את לבבך..." והוא יהיה עניין יותר שלם מברית מילה אשר ניתן לאברהם, "ונתן ה' את כל האלות האלה על אויביך". והנה כאשר יגיעוך כל אלה ההצלחות, כבר תוכל להתחזק יותר על התשובה מבראשונה, והוא אומרו: "ואתה תשוב ושמעת בקול ה' ועשית את כל מצוותיו אשר אנכי מצווך היום". וכבר תוכל על המעשה השלם מה שלא נאמר תחילה, ובזה תתחזק עוד הגאולה והישועה בידך בהשלמת ענייניך כמו שאמר: "והותירך ה' אלוקיך בכל מעשה ידך, בפי בטנך... כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך", שיתמידו הצלחותיהם בסיפוק צרכיהם בשמחה ובטוב לבב, שהוא תכלית ההצלחות, כי בזה יוסיף להם אומץ גדול עוד בהשלמת מעלתם. והוא מה שפירש בסוף: "כי תשמע בקול ה' אלוקיך. לשמור מצוותיו וחוקותיו... כי תשוב אל ה' בכל לבבך ובכל נפשך". והוא שכל מה שיעשו משמירת המצוות והחוקים התוריים תהייה כוונתם אל התשובה הנכונה אליו, לא אל יראת העונשים... אלא בבחינת הטוב מצד שהוא טוב. ויראה שלזה כיונו חז"ל (יומא פו, ע"ב): אמר ר' נתן: גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה, שנאמר (ישעיה נו, א): "שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא". ר' אלעזר אמר: גדולה תשובה שהיא סמוכה לגאולה שנאמר (ישעיה נט, כ): "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב נאום ה'"... ואלו ואלו ודאי דברי אלוקים חיים הם – כמו שנתבאר.
1. מה הם הקשיים הרבים בפרשתנו המתורצים בדבריו אלה?
2. מה ההבדל ההשקפתי בין ר' נתן ובין ר' אלעזר, וכיצד מוכחת דעתם על ידי הפסוקים המובאים בדבריהם?
3. כיצד יכולים גם ר' נתן וגם ר' אלעזר למצוא להם סימוכין בפרשתנו?
4. לדעת "בעל העקדה" יש הוראה אחרת ל"בכל לבבך ובכל נפשך", הנאמר בפסוק ב, והוראה אחרת ל"בכל לבבך ובכל נפשך", הנאמר בפסוק י' בסוף פרשתנו. הסבר מהו השוני שביניהם!
| ב. "שיבה אל" לעומת "שיבה עד" |
השווה:
| פרק ל' פסוק ב' "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" | פרק ל' פסוק י' "כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱ-לֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה כִּי תָשׁוּב אֶל ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" |
(י) "תשוב אל ה' ולמעלה (ב) אמר: "ושבת עד ה'". וטעם שינויים אלה, נראה לי שהוא בשינוי סיבות המביאות אל התשובה: אם התשובה היא מיראת העונש, שאין החטא נמחק לגמרי, ורושם החטא עדיין מחיצה מבדלת בין האדם למקום, בזה מחובר מילת "עד" עם התשובה, כי אף שבתשובה זו יתקרב האדם גם כן אל ה', בכל זאת רושם החטא עדיין נשאר מסך מבדיל בינו לבין המקום, ועניין התשובה "עד" ה' כעניין "בא עד הבית", שטעמו ההתקרבות אל הבית, עד שעומד סמוך אליו בריחוק מקום קצת.
אמנם אם התשובה היא מאהבת ה', שבה יתעלה מעלת השב, עד שאמרו חז"ל: "במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד", כי יתעלה השב בזה אל דבקות ה' הגמורה - על תשובה מעולה זו תחובר תמיד מילת "אל ה'", ובמאמר "בא אל הבית", שהטעם בו ההגיעה אל תוך הבית ופנימיותו.
ד"ה "כי תשוב אל ה'": שאז יבואו למדרגה גדולה כזו, מפני שהתשובה תהייה אל ה', לא כהתשובה בראש הפרשה שהיא רק "עד ה' אלוקיך".
האם נכון הוא ההבדל הזה בין "שיבה אל" ל"שיבה עד", על פי שימוש הביטויים האלה במקומות הבאים:
"שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה'... כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ"
Return, O Israel, unto the LORD thy God; For thou hast stumbled in thine iniquity.
"קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה' אִמְרוּ אֵלָיו..."
Take with you words, And return unto the LORD; Say unto Him: ‘Forgive all iniquity, And accept that which is good; So will we render for bullocks the offering of our lips.
"וְגַם עַתָּה*... שֻׁבוּ עָדַי בְּכָל לְבַבְכֶם..."
Yet even now, saith the LORD, Turn ye unto Me with all your heart, And with fasting, and with weeping, and with lamentation;
"וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם וְשׁוּבוּ אֶל ה'..."
And rend your heart, and not your garments, And turn unto the LORD your God; For He is gracious and compassionate, long-suffering, and abundant in mercy, And repenteth Him of the evil.
2. באר על פי ההבדל הנ"ל את מקומם של שני הביטויים ("שיבה עד" ו"שיבה אל") בתוך הפרק, וכן את מקומם בתוך הפסוק, למה בא הראשון בראש הפסוק לפני השמיעה בקול ה', והשני בסוף הפסוק אחרי השמיעה בקול ה' ואף לאחר השמיעה של מצוותיו.
3. למה לא הוזכרה שמירת "מצוותיו וחוקותיו" גם בפסוק ב'?
* "וגם עתה" - מפרש המלבי"ם: הגם שעתה כבר בא החיל, וכבר בא היום הגדול אל תחשבו שאין לו תקנה.
| ג. "ומל...ומלתם..." |
השווה:
"וּמָל ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ"
And the LORD thy God will circumcise thy heart, and the heart of thy seed, to love the LORD thy God with all thy heart, and with all thy soul, that thou mayest live.
"וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ"
Circumcise therefore the foreskin of your heart, and be no more stiffnecked.
לכאורה נראים שני פסוקים אלה סותרים זה לזה.
1. הסבר כיצד יתקיימו שניהם!
כיוצא בו השווה שני הפסוקים המקבילים הבאים:
| יחזקאל י"ח ל"א "הַשְׁלִיכוּ מֵעֲלֵיכֶם אֶת כָּל פִּשְׁעֵיכֶם אֲשֶׁר פְּשַׁעְתֶּם בָּם וַעֲשׂוּ לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה וְלָמָּה תָמֻתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל" | יחזקאל ל"ו כ"ו "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר" |