הערה: בפסוקים י"ז-כ' של פרקנו עסק במיוחד גיליון במדבר תשי"ד. עיין שם וצרפהו לשאלות גיליון זה.
| א. בני קהת |
פסוקים י"ח-כ'
"אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי מִתּוֹךְ הַלְוִיִּם וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ בְּגִשְׁתָּם אֶת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אַהֲרֹן וּבָנָיו יָבֹאוּ וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ"
"אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי מִתּוֹךְ הַלְוִיִּם וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ בְּגִשְׁתָּם אֶת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אַהֲרֹן וּבָנָיו יָבֹאוּ וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ"
... שאמר ר' אלעזר בן פדת בשם ר' יוסי בן זמרא:
(מרב קדושתו של ארון היו ניזוקין) והיו כל אחד ואחד רצין ( = מן הארון), זה נוטל את השולחן, וזה נוטל את המנורה, וזה נוטל את המזבחות, ובורחים מן הארון, מפני שהיה מזיקן. והיה הארון כאילו מתבזה, והיה הקדוש ברוך הוא כועס עליהם... אמר להם הקדוש ברוך הוא למשה ולאהרן: עשו להם תקנה לבני קהת, כדי שלא ייכרתו, שלא יהיו מניחין הארון ובורחין. "אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי", אלא יבוא אהרן ובניו "ושמו אותם איש איש על עבודתו ואל משאו", כדי שלא יוכלו להתחלף מעבודה לעבודה וממשא למשא...
ר' שמואל בר נחמן אמר:
חס ושלום לא היו בני קהת מניחין את הארון ורצין לשולחן ומנורה, אלא היו נותנים את נפשם על הארון. ואם כן למה היה מזהיר עליהם "אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי"? אלא מפני שהיו יודעין שכל מי שטוען הארון - שכרו מרובה, והיו מניחין את השולחן והמנורה והמזבחות, וכולן רצין לארון ליטול שכר, ומתוך כך היה זה מריב ואומר: "אני טוען כאן", וזה מריב ואומר: "אני טוען כאן", ומתוך כך היו נוהגין בקלות ראש (בשאר כלים)... אמר האלוקים למשה: עשה להם תקנה, כדי שלא יתכלו מן העולם... אלא יסדרו אותם על עבודתם ועל משאם, שלא יריבו זה עם זה. עשה להם משה תקנה, אלא שהיו מריבין זה כנגד זה, זה אומר: "אני טוען בארון" וזה אומר: "לאו, אלא אני טוען", ולא היה יודע אחד מהו קבוע לו ומה משאו. אמר הקדוש ברוך הוא: "והיו אהרן ובניו נכנסין ונותנין לכל אחד ואחד טעונו, שנאמר: "אהרן ובניו יבואו ושמו אותם איש איש על עבודתו ואל משאו".
1. כיצד מפרש המדרש – לפי דעות שני החכמים – את המילה "תכריתו"?
**
2. החכמים הנ"ל רואים שתי סכנות שונות האורבות לבני קהת, אם לא יהא הסדר קבוע לעבודתם. אלו הן הסכנות? (במה עלולים הם להיכשל? מה מסומל בהן?)
| ב. "ראית הכלים" |
"וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ"
but they shall not go in to see the holy things as they are being covered, lest they die.’
אברבנאל:
"וזאת עשו להם" רצונו לומר בעבורם, ויחיו ולא ימותו בכרת בגשתם אל קודש הקודשים, כי נפש האדם בגשתו אל הקודש תכסוף לראות חוץ מגבולו, ולכן אתם צריכים לכסות ולהעלים, כדי שלא ימותו בהרסם לראות.
"וזאת עשו להם" רצונו לומר בעבורם, ויחיו ולא ימותו בכרת בגשתם אל קודש הקודשים, כי נפש האדם בגשתו אל הקודש תכסוף לראות חוץ מגבולו, ולכן אתם צריכים לכסות ולהעלים, כדי שלא ימותו בהרסם לראות.
ר' משה חפץ, מלאכת מחשבת:
ואמנם אחשוב אני שכל הפרשה מדברת נגד הרבנות המקברת את בעליה, ורפואתה – להשפיל עצמו בנמיכות רוח. כי כל השוכן בשפע ההצלחות ביותר הוא מוכן אל הנפילה, אל הפורענות, ומאן דבעי למזבן סם חיי ועשה והצליח, יחשוב עצמו קטן ושפל וזה יביאנו אל המנוחה ואל הנחלה. וסרה ממנו קנאת העולם, וישכון לבטח... ... והייתה גדולת בני קהת משא הארון וכלי הקודש, ולוי אחר לא היה רשאי לנגוע בהם, ומכל מקום, כדי שלא ירום לבבם בגאוה על זה ולא ימותו, נתן להם הקדוש ברוך הוא אליה וקוץ בה, שאינם רשאים לשאת כי אם אחר שאהרן ובניו יכסו את הקודש ויכינו את אשר יביאו, כדי שיכירו עליהם קצין שוטר ומושל, וגנאי להם בל יוכלו ליגע אל הקודש ו"לך לך" אומרין להם "אל תיגע בו יד". זה היה טרחם ומשאם נלאו נשוא. וכך אמר הכתוב (במדבר ד' ט"ו) "אלה משא בני קהת" כלומר: זה היה עמל ואוון על לב בני קהת לידום ולהמתין שיערוך הכהן את משאם. ולהעמיק במחשבתנו את כל זאת הוסיף ואמר "אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי" רצונו: אין ראוי שייכרתו הקהתים בעונש הגאווה ורום הלבב בהתנשאם על הלויים, ותגרום הרבנות להם מיתה, אלא צריך לתקן זה בקצה אחר ובטפלות ויחיו. בזאת שאהרן ובניו יבואו ושמו אותם איש איש על עבודתו ועל משאו ובאלה ילמדו מידת הענווה לעבוד ולשרת אהרן ובניו, ולא ימותו בגאוותם וזדון ליבם להשתרר על אחיהם גם השתרר.
ואמנם אחשוב אני שכל הפרשה מדברת נגד הרבנות המקברת את בעליה, ורפואתה – להשפיל עצמו בנמיכות רוח. כי כל השוכן בשפע ההצלחות ביותר הוא מוכן אל הנפילה, אל הפורענות, ומאן דבעי למזבן סם חיי ועשה והצליח, יחשוב עצמו קטן ושפל וזה יביאנו אל המנוחה ואל הנחלה. וסרה ממנו קנאת העולם, וישכון לבטח... ... והייתה גדולת בני קהת משא הארון וכלי הקודש, ולוי אחר לא היה רשאי לנגוע בהם, ומכל מקום, כדי שלא ירום לבבם בגאוה על זה ולא ימותו, נתן להם הקדוש ברוך הוא אליה וקוץ בה, שאינם רשאים לשאת כי אם אחר שאהרן ובניו יכסו את הקודש ויכינו את אשר יביאו, כדי שיכירו עליהם קצין שוטר ומושל, וגנאי להם בל יוכלו ליגע אל הקודש ו"לך לך" אומרין להם "אל תיגע בו יד". זה היה טרחם ומשאם נלאו נשוא. וכך אמר הכתוב (במדבר ד' ט"ו) "אלה משא בני קהת" כלומר: זה היה עמל ואוון על לב בני קהת לידום ולהמתין שיערוך הכהן את משאם. ולהעמיק במחשבתנו את כל זאת הוסיף ואמר "אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי" רצונו: אין ראוי שייכרתו הקהתים בעונש הגאווה ורום הלבב בהתנשאם על הלויים, ותגרום הרבנות להם מיתה, אלא צריך לתקן זה בקצה אחר ובטפלות ויחיו. בזאת שאהרן ובניו יבואו ושמו אותם איש איש על עבודתו ועל משאו ובאלה ילמדו מידת הענווה לעבוד ולשרת אהרן ובניו, ולא ימותו בגאוותם וזדון ליבם להשתרר על אחיהם גם השתרר.
1. מה באו שני הפרשנים האלה ליישב?
2. מהי הכוונה ב"ראית הכלים" לפי דעת כל אחד מהם?
**
3. התוכל לתת דוגמאות מתוך התורה ש"נפש האדם בגשתו אל הקדש תכסוף לראות חוץ מגבולו"?
| ג. "אל תכריתו את משפחות הקהתי" |
"אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי"
’Cut ye not off the tribe of the families of the Kohathites from among the Levites;
אל תניחו את המשאות באופן שיזכה בהם כל הקודם, כי בזה האופן יקרה שידחפו זה את זה ויחללו את הקודש, וזה יהיה סיבה להכריתם, כמו שסיפרו ז"ל שקרה בתרומת הדשן.
אל תכריתו, do not allow the procedure of carrying parts of the Tabernacle to be a free for all, the one first on the spot carrying the part he chooses to, for if you do this the resulting chaos will lead to destruction, to death. Such chaotic conditions will inevitably lead to desecration of holy things, holy objects, with tragic results, i.e. loss of life. Our sages illustrated what is meant when describing the race between priests to be the first to carry out the cleaning of the ashes off the top of the altar. (compare Yuma 23-24).
ספורנו רומז כאן לדברי הגמרא הבאים:
מסכת יומא דף כ"ג ע"א:
תנו רבנן: מעשה בשני כהנים שהיו שניהם שווים ורצים ועולים בכבש (שניהם מתחרים ורצים לזכות בתרומת הדשן). קדם אחד מהם לתוך ד' אמות של חברו, נטל סכין ותקע לו בליבו. עמד רבי צדוק על מעלות האולם ואמר: אחינו בית ישראל, שמעו: הרי הוא אומר (דברים כ"א): "כי יימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושופטיך..." אנו על מי להביא עגלה ערופה? על העיר או על העזרה?" – געו כל העם בבכייה. בא אביו של תינוק ומצא שהוא מפרפר. אמר: "הרי הוא כפרתכם. ועדיין בני מפרפר, ולא נטמא הסכין" (שאין מטמא את הכלים אלא מת גמור). ללמדך שקשה עליהם ( =חמורה בעיניהם) טהרת כלים יותר משפיכות דמים.
תנו רבנן: מעשה בשני כהנים שהיו שניהם שווים ורצים ועולים בכבש (שניהם מתחרים ורצים לזכות בתרומת הדשן). קדם אחד מהם לתוך ד' אמות של חברו, נטל סכין ותקע לו בליבו. עמד רבי צדוק על מעלות האולם ואמר: אחינו בית ישראל, שמעו: הרי הוא אומר (דברים כ"א): "כי יימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושופטיך..." אנו על מי להביא עגלה ערופה? על העיר או על העזרה?" – געו כל העם בבכייה. בא אביו של תינוק ומצא שהוא מפרפר. אמר: "הרי הוא כפרתכם. ועדיין בני מפרפר, ולא נטמא הסכין" (שאין מטמא את הכלים אלא מת גמור). ללמדך שקשה עליהם ( =חמורה בעיניהם) טהרת כלים יותר משפיכות דמים.
§ It was taught in the mishna: An incident occurred where both of the priests were equal as they were running and ascending on the ramp, and one of them shoved the other and he fell and his leg was broken. The Sages taught in the Tosefta: An incident occurred where there were two priests who were equal as they were running and ascending the ramp. One of them reached the four cubits before his colleague, who then, out of anger, took a knife and stabbed him in the heart. The Tosefta continues: Rabbi Tzadok then stood up on the steps of the Entrance Hall of the Sanctuary and said: Hear this, my brothers of the house of Israel. The verse states: “If one be found slain in the land... and it be not known who had smitten him; then your Elders and your judges shall come forth and they shall measure…and it shall be that the city which is nearest to the slain man…shall take a heifer” (Deuteronomy 21:1–3). And the Elders of that city took that heifer and broke its neck in a ritual of atonement. But what of us, in our situation? Upon whom is the obligation to bring the heifer whose neck is broken? Does the obligation fall on the city, Jerusalem, so that its Sages must bring the calf, or does the obligation fall upon the Temple courtyards, so that the priests must bring it? At that point the entire assembly of people burst into tears. The father of the boy, i.e., the young priest who was stabbed, came and found that he was still convulsing. He said: May my son’s death be an atonement for you. But my son is still convulsing and has not yet died, and as such, the knife, which is in his body, has not become ritually impure through contact with a corpse. If you remove it promptly, it will still be pure for future use. The Tosefta comments: This incident comes to teach you that the ritual purity of utensils was of more concern to them than the shedding of blood. Even the boy’s father voiced more concern over the purity of the knife than over the death of his child. And similarly, it says: “Furthermore, Manasseh spilled innocent blood very much, till he had filled Jerusalem from one end to another” (II Kings 21:16), which shows that in his day as well people paid little attention to bloodshed.
1. במה שונה ספורנו בפירושו למקומנו מכל הקודמים?
2. לשם מה הביא ספורנו את דברי הגמרא יומא, מה רצה להסביר בעזרתם?