פרשת בשלח תשכ"א - המן
א. כעס משה ונתעלמה ממנו הלכה
פסוק כ"ב
"וַיְהִי ?ַ??ם הַ?ִ?ִי לָקְט? לֶחֶם מִ?ְנֶה ... וַ?ָבֹא? ?ָל נְ?ִיאֵי הָעֵדָה וַ?ַ?ִיד? לְמֹ?ֶה"
"וַ?ֹאמֶר אֲלֵהֶם ה?א אֲ?ֶר ?ִ?ֶר ה' ?ַ?ָת?ן ?ַ?ַת קֹדֶ? לַה' מָחָר..."
ובקר וראיתם AND IN THE MORNING YE SHALL SEE [THE GLORY OF THE LORD] — Not in reference to that glory of which it stated, (v. 10) “And behold the glory of the Lord appeared in the cloud” is this said, but thus, in effect, did he say to them: In the evening ye shall know that His hand has the power to give you your desire and He will give you flesh; but not with a radiant countenance will He give it to you, because you have asked Him something that is not proper (since one can exist without eating meat), and out of a full stomach (i. e. you really have meat for you have an abundance of cattle); but the bread for which you have asked out of necessity — when it falls in the morning you will behold the glory of the radiance of His countenance (His glory), because He will make it fall for you in a manner that is indicative of His love (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 16:7) — in the morning, whilst there is yet time to prepare it, and there shall be dew above it and dew below it as though it were carefully packed in a chest (Yoma 75b).
ויקרא רבה י"ב (שמיני):
אמר רב הונא: בשלשה מקומות כעס משה ונתעלמה ממנו הלכה, ואלו הן: בשבת ובכלי מתכות ובאונן. בשבת מניין? שנאמר (שמות ט"ז כ') "ולא שמעו אל משה ויותירו אנשים ממנו עד בקר... "ויקצוף עליהם משה". כיון שכעס, שכח לומר להם הלכות שבת. אמר להם (ט"ז כ"ג) "הוא אשר דבר ה'... אכלוהו היום, כי שבת היום לה'". ובכלי מתכות מניין? שנאמר (במדבר ל"א): "ויקצוף משה על פקודי החיל", וכיון שכעס נתעלמה הימנו הלכה, שכח לומר להם הלכות כלי מתכות, וכיון שלא אמר משה, אמר אלעזר הכהן תחתיו, שנאמר (במדבר ל"א כ"א) "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא... אך את הזהב ואת הכסף ואת הנחושת... כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש". באונן מניין? שנאמר (ויקרא י' ט"ז) "ויקצוף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן...", וכיון שכעס נתעלמה ממנו הלכה, שאונן אסור לאכול בקדשים.
...(שמות ט"ז כ') "ויקצוף עליהם משה", כיון שכעס שכח לומר להם שילקטו ביום הששי שני עמרים לאחד. כיון שהלכו ולקטו ביום הששי ומצאו כפלים באו הנשיאים ואמרו למשה, שנאמר (ט"ז כ"ב) "ויבואו כל נשיאי העדה ויגידו למשה". ומה אמר להם? (ט"ו כ"ז) "הוא אשר דבר ה'", ואינו אומר "הוא אשר דברתי" אלא "אשר דבר ה'", ששכח! ועל זה נאמר (ט"ז כ"ח) "עד אנה מאנתם לשמור מצוותי ותורותי", שהוא מכניס משה בכללם.
ד"ה ויגידו למשה: שאלוהו: "מה היום מיומים?" ומכאן יש ללמוד שעדיין לא הגיד להם משה פרשת שבת שנצטווה לומר להם (ה') "והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו והיה משנה על אשר ילקטו יום יום", עד ששאלו את זאת אמר להם: "הוא אשר דבר ה'" שנצטויתי לומר לכם, ולכך ענשו הכתוב, שאמר לו (כ"ח) "עד אנה מאנתם" ולא הוציאו מן הכלל.
ויגידו למשה AND THEY TOLD IT TO MOSES — They asked him, “How is this day different from other days?” — From this we may learn that Moses had not yet told them the section regarding the Sabbath which he had been commanded to say to them: (v. 5) “And it shall come to pass on the sixth day they shall prepare etc.” — he did not do this until they asked him, “What is this?” Then he said to them, (v. 23) “This is that which the Lord hath said” this is that which I was commanded to say to you previously, but I forgot to do so (Cf. Shemot Rabbah 25:10). On this account Scripture (God) punished him, in that He said to him, (v. 28) “How long will ye refuse [to keep my commandments]”, and He did not exclude him from the general body, by saying, “how long will they refuse etc.”
ויאמר אליהם הוא אשר דבר ה': מיום ראשון, ואני לא הגדתי לכם. ומשה נתכוון שיהיו תמיהים כשימצאו משנה להודיע להם עתה כבודו של יום שבת.
'ויאמר אליהם הוא אשר דבר ה, already on the first day, but I did not tell you about it. Moses had deliberately waited until they would express their amazement at the phenomenon of a double portion on Friday in order to be able to explain to them that this was all in honour of the forthcoming Sabbath.
שאלה: למה באו הנשיאים ויגידו למשה, הלא כבר אמר "והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו והיה משנה", ורחוק הוא שמשה לא אמר להם זה תיכף, ובפרט דהא אמר דבר ה', שמשמע שכבר הודיע להם זאת? והתשובה: יש לפרש מפני שהא אמר "והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו והיה משנה", ומשה אמר להם כן, וחשבו הנשיאים שהסימן הוא שעל ידי ההכנה יתהווה משנה, שתבוא בו ברכה, אבל הליקוט לא יהיה בו רק עומר אחד, ועל כן תמהו על שראו שהיה משנה בעת הלקיטה, ופירש להם משה, שמה שאמר "אשר יביאו והיה משנה" פירושו הוא שההבאה תהיה משנה.
1. מה הסיבה שלא הביא רש"י את דברי חז"ל על סיבת השכחה במקומנו? (ולא נמנע מלהביא את דברי חז"ל על שכחת הלכות גיעולי כלים בבמדבר ל"א כ"א ד"ה ויאמר אלעזר הכהן: לפי שבא משה לכלל כעס בא לכלל טעות.)
2. מה הביא את הרשב"ם לסטות מדרך חז"ל ולתת לאי אמירת ההלכה הנמקה אחרת לגמרי?
3. במה שונה המלבי"ם גם מפירושו של רש"י, גם מפירושו של הרשב"ם, וגם מפירושם של חז"ל במדרשים?
4. מהן ההוכחות שיש להביא מלשון הכתובים גם לדעת חז"ל, גם לדעת המלבי"ם?
ב. מדברי המדרש
"הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם...דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ"
Then said the LORD unto Moses: ‘Behold, I will cause to rain bread from heaven for you; and the people shall go out and gather a day’s portion every day, that I may prove them, whether they will walk in My law, or not.
מכילתא דרשב"י:
ר' שמעון אומר: מפני חיבתן של ישראל נותן להם דבר יום ביומו, משלו משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שכעס על בנו ואמר: "אל יראה פני, אלא מתחילת השנה יבוא ויטול פרנסתו". היה מתפרנס כל השנה (מן הביקור האחד בראש השנה בבית אביו) והיה מצטער ומתאונן: "הלואי אראה פני אבא ואל אתפרנס". כיון שנתרצה לו אמר: "יבוא בכל יום ויטול פרנסתו". אמר אותו הבן: "כדאי, אם אין בידי אלא ראיית המלך בכל יום, כדאי הוא". כך ישראל. מפני חיבתן ניתן להם פרנסת יום יום, כדי שיהיו מקבלים פני שכינה בכל יום.
הסבר את הרעיון המסומל במדרש זה.
"וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר"
Notwithstanding they hearkened not unto Moses; but some of them left of it until the morning, and it bred worms, and rotted; and Moses was wroth with them.
"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ"
And it came to pass on the seventh day, that there went out some of the people to gather, and they found none.
אלו מחוסרי אמנה שהיו בהם. ומי הם? אמר ר' שמעון בן לקיש: אלו דתן ואבירם.
(שמות א' י"ג) "והנה שני אנשים עברים נצים" – זה דתן ואבירם, קראם נצים על שם סופם, הם הם שאמרו דבר זה, הם היו שהותירו מן המן: הם היו שאמרו (במדבר י"ד) "נתנה ראש ונשובה מצרימה", הם שהמרו על ים סוף.
(שמות ד' י"ט) "כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך" – וכי מתו? והלא דתן ואבירם הם. והם היו עם קרח במחלוקתו. אלא מאי "מתו"? נתענו (= ירדו מנכסיהם).
א. הסבר, מהי כוונת חז"ל במדרשיהם אלה בזהותם אנשים שונים שלא הוזכרו בשמותם עם דתן ואבירם?
ב. הידועים לך עוד "זיהויים" מסוג זה במדרשים?
"עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתַי וְתוֹרֹתָי"
And the LORD said unto Moses: ‘How long refuse ye to keep My commandments and My laws?
מכילתא בשלח:
ר' יהושע אומר: אמר לו הקב"ה למשה: אמור להם לישראל: הוצאתי אתכם ממצרים וקרעתי לכם את הים והורדתי לכם את המן והעליתי לכם את הבאר והגזתי לכם את השלו... עד מתי אתם ממאנין לשמור מצוותי ותורותי. שמא תאמרו: מצוות הרבה הטלתי לכם? שבת זו הטלתי לכם ממרה לשומרה ולא שמרתם אותה. שמא תאמרו שכל מי שמשמר את השבת, מה שכר נוטל עליו? תלמוד לומר: (ישעיה נ"ו ב') "אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה, שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע", הא למדנו שכל מי שמשמר את השבת מרוחק מן העברה.
א. הסבר – למה תתעורר שאלת השכר דוקא במצות השבת?
ב. מהי לדעת המדרש שכר המצוה הזו?
"רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת"
See that the LORD hath given you the sabbath; therefore He giveth you on the sixth day the bread of two days; abide ye every man in his place, let no man go out of his place on the seventh day.’
מדרש לקח טוב:
אמר לו הקב"ה למשה: "משה, מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם".
מה הרמז הלשוני למדרש זה?
ג. שאלות ודיוקים ברש"י
ד"ה מי יתן מותנו: שנמות, ואינו שם דבר כמו מיתתנו אלא כמו עשותנו, חנותנו, שובנו, - לעשות אנחנו, למות אנחנו תרגומו "לואי דמיתנא".
מי יתן מותנו WOULD THAT WE HAD DIED — The word מותנו means “that we should die”; it is not a noun with the same meaning as מיתתנו “our death”, but it is an infinitive like עשותנו and חנותנו and שובנו which signify “that we should make”, “that we should encamp”, “that we should return”. In the Targum it is rendered by לוי דמיתנא which is really the Targum rendering of (Numbers 14:2) לו מתנו “Would that we were dead” (cf. Rashi on Exodus 14:12).
ד"ה לו מתנו: הלואי והיינו מתים.
מי יתן מותנו WOULD THAT WE HAD DIED — The word מותנו means “that we should die”; it is not a noun with the same meaning as מיתתנו “our death”, but it is an infinitive like עשותנו and חנותנו and שובנו which signify “that we should make”, “that we should encamp”, “that we should return”. In the Targum it is rendered by לוי דמיתנא which is really the Targum rendering of (Numbers 14:2) לו מתנו “Would that we were dead” (cf. Rashi on Exodus 14:12).
*
א. מה קשה לו בפסוקנו?
*
ב. למה לא הסתפק רש"י בפירוש לד"ה מי יתן מותנו והוסיף עוד ד"ה שני "לו מתנו"?
2) פסוק ד'
ד"ה דבר יום ביומו: צורך אכילת יום ילקטו ביומו ולא היום לצורך מחר.
*
א. מה קשה לו?
*
ב. האם מפרש רש"י "דבר יום" כפי שפירשו ר' שמעון במכילתא דרשב"י המובא לעיל (ב-1)?
ד"ה למען אנסנו הילך בתורתי: אם ישמרו מצוות התלויות בו, שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט.
למען אנסנו הילך בתורתי THAT I MAY TRY THEM WHETHER THEY WILL WALK IN MY LAW — whether they will observe the commands associated with it: viz., that they should not leave any overnight, and that they should not go out on the Sabbath to collect it.
א. מילת "למען" מורה כרגיל על התכלית. לאיזו מילה בתחילת הפסוק דבק ה"למען" לפי דעתו?
**
ב. לאיזה פירוש אפשרי לפסוקנו מתנגד רש"י בתפישתו?