פרשת בהר - בחקותי תשכ"ג - שבת ועבודה זרה
א. שמירת שבת ואיסור עבודה זרה
ספרא ק"ו (כ"ו א'-ב'):
"כי אני ה' אלוקיכם את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו" כנגד זה הנמכר לעכו"ם הכתוב מדבר. שלא יאמר "הואיל ורבי עובד עכו"ם אף אני אעבוד עכו"ם. הואיל ורבי מגלה עריות, אף אני אגלה עריות. הועיל ורבי מחלל שבתות, אף אני אחלל שבתות". תלמוד לומר: "לא תעשו לכם אלילים, את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו" הזהיר כאן הכתוב על כל המצוות. "אני ה'" נאמן לשלם שכר.
אברבנאל:
"כי לי בני ישראל עבדים" ולמה אם כן הגר או העקר ירדה בו בפרך? ואם יעמוד עברי עם הגר או העקר, אולי שיצווהו לעשות אלילים ולהקים מצבה ולתת אבן משכית ולחלל את השבת. ומפני זה סמך לזה אסורי עכו"ם, כי בלי ספק הישראלי הנמכר לגר או לעקר לא ישמור את השבת כראוי ולא ילך לבית המקדש להשתחוות לה'. ואמר "לא תעשו" ו"לא תקימו" ו"לא תתנו", כאומר: לא תהיו סיבת זה ולא תניחו לעשותו בארצכם, כי אם תניחו למכור בני ישראל לגר ולעקר, הרי בית דין וישראל סיבה לכל התועבות האלה, ואינו מן הראוי, "כי אני ה' אלוקיכם", ואין לעבוד לזולתו. וכן אמר אחר זה: "את שבתותי תשמורו, אני ה'" – שבראתי את העולם בששה ימים ונחתי ביום השביעי מכל מלאכתי. ואפשר לפרש: "לא תעשו לכם אלילים" שהכתוב מדבר כנגד זה הנמכר לגר או לעקר, שבהיותו עמו לא יעשה כמעשיו בעבודת הפסילים, ולא יחלל את השבת אף על פי שהגר או העקר יעשה זאת, ושיעלה על כל פנים למקדש שלוש פעמים לחוג בשנה.
ד"ה לא תעשו לכם: אף על פי שתשתעבדו לאומות, כמו שעשה זה שמכר עצמו לעובד עבודה זרה, לא תמירו כבודכם בלא יועיל. וזה שלא יטעו כמו שהזכירו חז"ל שטעו רבים בעת הגולה שאמרו לנביאים "עבד שמכרו רבו, ואשה שגרשה בעלה, יש לזה על זה כלום?!" וזה כי אפילו אחרי כל השעבוד, אתם עבדי, כמו שהזכירו חז"ל שהשיבו הנביאים על זה באומרם "כורש עבדי, נבוכדנאצר עבדי" – עבד שקנה נכסים, עבד למי? נכסים למי?
לא תעשו לכם, even though you yourselves are now subservient to the pagans, as for instance the Jew who was forced to sell himself to a pagan, you must not trade your dignity, i.e. your religion, for a religion which is totally useless. Although this whole line appears superfluous, as the Torah had spoken on this subject repeatedly, the Torah here inserts this line so that people who due to force of circumstances had to enter the service of pagans, and who attribute this to their own G’d having abandoned them, do not commit the additional error of thinking that Judaism no longer has a claim on them in such circumstances. In Ezekiel chapter 20 the prophet dealt with the people who wanted to know how G’d could still have a claim on them seeing he had “sold” them to the pagans into exile. The matter was compared to a husband who had divorced his wife and continued to dictate to her. One of the most convincing answers is that G’d continues to speak of “My servant David” in Samuel II 3,18, the same description G’d applies to Nevuchadnezzar in Jeremiah 28,9. In other words, no human being whether out of his own volition or because he considers himself rejected by G’d, is ever free from the obligation to serve the Creator, His ultimate Master. At the end of the תוכחה, the predictions of the retribution we will experience for failure to observe G’d’s commandments, (Leviticus 26,44) G’d is on record as saying that even when the Jewish people have reached a historic low in their fortunes, G’d did not despise them nor abandon them permanently.
ספורנו:
ד"ה כי אני ה' אלוקיכם: אפילו בימי השעבוד, כאמרו (כ"ו מ"ד) "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלוקיהם".
ד"ה את שבתותי תשמורו: אף בימי השעבוד, אף על פי שהמנוחה בהם זכר לחרות.
לא תעשו לכם, even though you yourselves are now subservient to the pagans, as for instance the Jew who was forced to sell himself to a pagan, you must not trade your dignity, i.e. your religion, for a religion which is totally useless. Although this whole line appears superfluous, as the Torah had spoken on this subject repeatedly, the Torah here inserts this line so that people who due to force of circumstances had to enter the service of pagans, and who attribute this to their own G’d having abandoned them, do not commit the additional error of thinking that Judaism no longer has a claim on them in such circumstances. In Ezekiel chapter 20 the prophet dealt with the people who wanted to know how G’d could still have a claim on them seeing he had “sold” them to the pagans into exile. The matter was compared to a husband who had divorced his wife and continued to dictate to her. One of the most convincing answers is that G’d continues to speak of “My servant David” in Samuel II 3,18, the same description G’d applies to Nevuchadnezzar in Jeremiah 28,9. In other words, no human being whether out of his own volition or because he considers himself rejected by G’d, is ever free from the obligation to serve the Creator, His ultimate Master. At the end of the תוכחה, the predictions of the retribution we will experience for failure to observe G’d’s commandments, (Leviticus 26,44) G’d is on record as saying that even when the Jewish people have reached a historic low in their fortunes, G’d did not despise them nor abandon them permanently.
ד"ה ומקדשי תיראו: המקומות המקודשים בגלות והם בתי כנסיות ובתי מדרשות אף על פי שחרב בית המקדש, כאמרו (יחזקאל ט"ז) "ואהי להם למקדש מעט" ואמרו חז"ל: אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות.
ומקדשי תיראו; the holy sites of the Jewish people during the years of their exile, such as Torah academies and synagogues. Ezekiel 11,15 describes such buildings as מקדש מעט, a “miniature Temple.” Our sages state that he referred by this definition to Torah academies and synagogues.
ד"ה אחרי נמכר גאולה תהיה לו: וכי סלקא דעתך שגאלו קודם שהוא נמכר? מה תלמוד לומר: "אחרי נמכר"? כי יש לומר: מדקאמר "לא ירדנו בפרך לעיניך" סלקא דעתך אמינא שזה עיקר הטעם לגאולתו, ואם כן – אמתין עד שאראה הנהגתו (=של גר התושב או העקר שקנה את העברי) עמו, אם ירדנו בפרך, או לא ירדנו. קמשמע לן, שתיכף אחרי שנמכר, אף על פי שלא שיעבד בו, עדיין חייב אתה לגאלו, כדי שלא ילמד ממעשיו ויאמר: "הואיל ורבי מגלה עריות ועובד עבודה זרה ומחלל שבת – אף אני כמותו!"
באור, ר' נפתלי הרץ ויזל:
ד"ה לא תעשו לכם אלילים: מילת "אלילים" נופל על עבודה זרה ועל כל ענייני הבל, ואחשוב שגם במקום הזה (=כמו שביאר בי"ט פסוק ד') אינו מדבר בעבודה זרה גמורה, שאינו עניין לכאן, אלא שכולל כל מיני מעשה הבליים ודמיונות של עובדי עכו"ם אע"פ שאינן עבודה זרה, כגון הצורות הדמיוניות שהיו נוהגין לעשות כמו התרפים.
באור, ר' נפתלי הרץ ויזל:
ד"ה ופסל: שרשו פסל כמו (שמות ל"ז) "פסל לך", (מלכים א' ה') "ויפסלו בוני שלמה", וגם זה אינו לעבודה זרה לעבדו אלא פסל של מלך וכיוצא בו, כדין שעושין הגויים בארצותיהם לזיכרון ולנוי וכן מצבה שהיא אבן אחת שנאסרה אפילו לשמים, וכן פסל, גם אם נעשה לכבוד ה' אסור, על דרך משל לפסול מאבן תבנית משה רבנו עם הלוחות בידו ותבנית אהרן וקטורת בידו, לפאר בפסילים כאלה רחובות העיירות ודרכי הרבים, כדרך שעושין האומות בארצותיהם, כל זה אסור לנו לעשות בארצנו. ... לפי שהמעשים הללו מרגילין מחשבות הבל ומקרבין לעבודה זרה ולכן נסמך לכאן שלא יקימו הדברים הללו בארץ הקדושה, לפי שהפרשה כולה מדברת בקדושת הארץ, שתנהוג בה שביעית ויובל ושלא תמכר לצמיתות, "כי לי הארץ" חתם העניין באזהרות הללו שמדרך הגויים לפאר בהן טירותיהם ועריהם, שלא יעשו כן ישראל בארצם. זה לפי עיקר פשוטו.
1. מהי השאלה העקרונית שבה עוסקים כל הפרשנים הנ"ל?
2. מהו ההבדל בין שני פירושי האברבנאל?
3. מה ההבדל בין פירושו של הבאור לבין כל שאר הפרשנים דלעיל?
4. מה ראה ספורנו לפרש "מקדש" בפסוקנו כבתי כנסיות בגולה?
ב. תרגום הביטוי "אבן משכית"
"וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת עָלֶיהָ"
Ye shall make you no idols, neither shall ye rear you up a graven image, or a pillar, neither shall ye place any figured stone in your land, to bow down unto it; for I am the LORD your God.
ואבן סגדא לא תתנון בארעכון למסגד עלה.
ואבן מצייר (=מצויר) לא תתנון בארעכון למגחן עלה.
כיצד הגיע אונקלוס לתרגומו?
בעל נתינה לגר מיישב:
"תרגומו על שם התכלית שהיא השתחויה", ואינו נראה, שיתרגם מילת "משכית" בהשתחויה על שם התכלית הכתובה במפורש בצידו – "להשתחוות עליה".
*
2. כיצד הגיע תרגום יונתן לתרגומו?
ג. שמירת שבת ומורא מקדש
ספרא ע"ח (ויקרא י"ט ל'):
אמר שבת משום שמירה, ואמר מקדש משום מורא. יכול תתיירא מן המקדש? תלמוד לומר: "את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו". מה שבת - לא מן השבת אתה מתיירא אלא ממי שפקד על השבת, אף מקדש – לא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שפקד על המקדש!
*
1. הסבר את מובנה של ההוה אמינא: "יכול תתירא מן המקדש" – הלא הוא עצמו אמר: "אמר מקדש משום מורא"!
**
2. הסבר לפי דברי הספרא דלעיל, למה אם כן נאמרה שמירה אצל שבת ונאמר מורא אצל המקדש – מאחר שלפי דעת הספרא שייך מורא גם בשבת?
ד. שאלות בטעמי המקרא
"לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא-יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע אוֹ-רַע בְּטוֹב..."
He shall not alter it, nor change it, a good for a bad, or a bad for a good; and if he shall at all change beast for beast, then both it and that for which it is changed shall be holy.
"לא יחליפנו ולא-ימיר אתו" זה הכלל, ואחר כך פירש הפרטים: שלא ימיר אותו לא טוב ברע ולא רע בטוב. ולדעת בעל הטעמים נראה, כי התמורה היא טוב ברע, והחילוף הוא רע בטוב, ויש לזה סיועים... הן אמת, שאם "לא יחליפנו" דבק עם "רע בטוב" תהייה מילת "או" יתרה. והאמת, כי משה רבנו ע"ה לא נתכוון להפסיק כפי הטעמים האלו אלא לפי כוונתו כך היה ראוי להטעים "לא יחליפנו ולא-ימיר אתו" (מהפך פשטא מונח זקף), ואח"כ פתח במאי דסיים, "טוב ברע" כנגד "ימיר" או "רע בטוב" כנגד "יחליפנו".
He shall not substitute it, nor exchange it: This is the generalization. And then it explained [its] details - that he should not exchange it good with bad, nor bad with good. But according to the author of the cantillation marks, it appears that exchange (temurah) [means] of good with bad, and substitution (chiluf) is of bad with good. And there is support for this: "We shall substitute cedars" (Isaiah 9:9); "Those that fear the Lord shall substitute (renew) strength" (Isaiah 40:31); "And they exchanged their glory for the edifice of a bull"...
הרב ברכר, (בהערות למסורה בהוצאת "יהואש"):
"יחליפנו" ברביע. כן בכל ספרים מדויקים ברביע ולא בזקף, ולפי זה שיעורו: "לא יחליפנו או-רע בטוב", או=אפילו (ראה תלמוד לשון עברי שנ"ט), ובאמצע מוסגר: ולא ימיר... = כדי שלא יבוא להמירו ברע.
(הערה: בהוצאות מ"ג, שד"ל, קורן ועוד מוטעם "יחליפנו" בטעם זקף, ואילו בהוצאת יהואש, הירש ועוד – בטעם רביע).
1. מה הם שלושת הפירושים המובאים בדברי שד"ל?
2. מה קשה לו בהטעמת בעל הטעמים?
3. איך מסביר הרב ברכר את פסוקנו ואיך הוא מנמק את המסורת שיש להטעים ברביע?