פרשת תזריע - מצורע תשכ"ג - הפטרה
א. עונשו של השליש
עיין פסוקים:
1. הסבר מהי הסיבה לגודל העונש שנענש בו השליש - במה חומרת עוונו?
2. יש הרואים דמיון בין עוונו לבין מעשה עמלק ברפידים, על פי תפישתם של חז"ל (תנחומא כי תצא) המובאת ברש"י דברים כ"ה י"ח ד"ה אשר קרך (עיין גיליון תצוה תש"ז שאלה ב'). במה הדמיון?
ב. העבריים מדקדקים בשילוח המצורע
"וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים פֶּתַח הַשָּׁעַר"
Now there were four leprous men at the entrance of the gate; and they said one to another: ‘Why sit we here until we die?
אהרליך, מקרא כפשוטו:
מכאן אנו למדים, כמה היו העבריים מדקדקים בשילוח המצורע אל מחוץ למחנה, שהרי אלה משולחים והם בסכנת נפשות מחיל ארם החונים על העיר מסביב. ולא תאמר שהייתה צרעתם מגינה על נפשם שלא ייגשו אליהם האויבים לנגוע בהם מיראתם שלא תדבק בהם צרעתם, כי הארמים לא היו נשמרים מנגע הצרעת.
1. האין הפסוק הבא "אם אמרנו נבוא העיר" סותר את דבריו, שהיו העבריים מדקדקים בשילוח המצורע?
2. מנין לו שהארמים לא היו נשמרים מלהתקרב למצורע?
ג. החידוש ב"אם יחיונו נחיה"
"אִם יְחַיֻּנוּ נִחְיֶה וְאִם יְמִיתֻנוּ וָמָתְנוּ"
If we say: We will enter into the city, then the famine is in the city, and we shall die there; and if we sit still here, we die also. Now therefore come, and let us fall unto the host of the Arameans; if they save us alive, we shall live; and if they kill us, we shall but die.’
אברבנאל, מקשה:
בדברי הארבעה אנשים שהיו מצורעים פתח השער, שאמרו: "לכו ונפלה אל מחנה ארם, אם יחיונו – נחיה, ואם ימיתונו ומתנו", והמאמר הזה הוא כאמרנו: "אם יזרח השמש – יזרח, ואם לא יזרח – לא יזרח". הלא ידענו, שאם יחיו אותם יחיו, ואם ימיתו אותם האויבים – יהיו מתים, ועוד: למה בחיות אמרו "אם יחיונו – נחיה" ובמות לא אמרו "אם ימיתונו – נמות"? אבל אמרו "אם ימיתונו – ומתנו"? והיה ראוי שיאמרו "נמות", כאשר אמרו "נחיה".
ענה לשאלתו!
ד. "קצה מחנה ארם" - קצת רחוק
"וַיָּבֹאוּ עַד קְצֵה מַחֲנֵה אֲרָם"
And they rose up in the twilight, to go unto the camp of the Arameans; and when they were come to the outermost part of the camp of the Arameans, behold, there was no man there.
כי דרך המחנה שמעמידים שומרים קצת רחוק מן המחנה לראות כל הנעשה, ועל זה כיוון כאן "ולא מצא שם איש" מה שאין כן מה שאמר שנית (פסוק ח') "ויבואו עד קצה המחנה" – היינו במחנה ממש.
1. מה הקושי בפסוקנו?
2. ישב קושי זה בדרך אחרת שלא כפירושו! עיין במדבר ל"ד י"ג– ט"ז; עיין שופטים ט' ט"ז– י"ט.
ה. לסגנון הפסוק "וה' השמיע" וכו'
"וַאדֹנָי הִשְׁמִיעַ אֶת מַחֲנֵה אֲרָם קוֹל רֶכֶב קוֹל סוּס"
For the Lord had made the host of the Arameans to hear a noise of chariots, and a noise of horses, even the noise of a great host; and they said one to another: ‘Lo, the king of Israel hath hired against us the kings of the Hittites, and the kings of the Egyptians, to come upon us.’
הסבר למה לא נאמר בפסוקנו: "וישמיע ה' את מחנה ארם" כפי שנאמר בפסוקים הסמוכים אליו: פסוק ה': "ויקומו בנשף לבוא"; פסוק ז': "ויקומו וינוסו בנשף ויעזבו"; פסוק ח': "ויבוא המצורעים האלה"?
ו. "שוער העיר" - יחיד או רבים?
"וַיָּבֹאוּ וַיִּקְרְאוּ אֶל שֹׁעֵר הָעִיר וַיַּגִּידוּ לָהֶם לֵאמֹר"
So they came and called unto the porters of the city; and they told them, saying. 'We came to the camp of the Arameans, and, behold, there was no man there, neither voice of man, but the horses tied, and the asses tied, and the tents as they were.’
באור:
ד"ה אל שוער העיר: אנשים רבים נאספים לתכלית אחד נאמר להם לשון יחיד בבחינת תכליתם, ולשון רבים בבחינת האנשים הפרטיים. וכבר העירותי על זה בשמואל א' י"ט כ': "וישלח שאול מלאכים לקחת את דוד וירא את להקת הנביאים נבאים ושמואל עומד ניצב עליהם ותהי על מלאכי שאול רוח אלוקים ויתנבאו גם המה"
1. מה הקושי שבפסוקנו ובפסוק בשמואל שמיישבו בעל הבאור?
2. היכן בהפטרתנו מצאנו קושי זה שנית?
ז. עצת העבד והוצאתה לפועל
השווה את הצעת העבד להוצאתה לפועל:
העצה פסוק י"ג "וַיַּעַן אֶחָד מֵעֲבָדָיו וַיֹּאמֶר
וְיִקְחוּ נָא חֲמִשָּׁה מִן הַסּוּסִים
הַנִּשְׁאָרִים...

וְנִשְׁלְחָה וְנִרְאֶה"
המעשה פסוק י"ד "וַיִּקְחוּ שְׁנֵי רֶכֶב סוּסִים

וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ אַחֲרֵי מַחֲנֵה אֲרָם לֵאמֹר
לְכוּ וּרְאוּ"
מה סיבת השינוי במספר הנשלחים?
ח. שאלות בטעמי המקרא
"וְשָׁחַט אֶת כֶּבֶשׂ הָאָשָׁם וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם וְנָתַן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית"
And he shall kill the lamb of the guilt-offering, and the priest shall take of the blood of the guilt-offering, and put it upon the tip of the right ear of him that is to be cleansed, and upon the thumb of his right hand, and upon the great toe of his right foot.
1. בפסוק באים שלושה פעלים (ושחט – ולקח – ונתן) וכולם באים בצלע הראשונה, ואילו בצלע השנייה אין פועל כלל. היינו מצפים לבוא הצו בדבר נתינת הדם בשלושה חלקי הגוף בצלע אחת. והנה סוגרת נתינת הדם באוזן בלבד לא רק על "ונתן" כי אם גם על "ושחט" ועל "ולקח". מה טעם ראו בעלי הטעמים לחלק בדרך שחילקו?
השווה לעניין הזה את הפסוקים הבאים שבפרקנו:
"וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם וְנָתַן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית"
And he shall kill the lamb of the guilt-offering, and the priest shall take of the blood of the guilt-offering, and put it upon the tip of the right ear of him that is to be cleansed, and upon the thumb of his right hand, and upon the great toe of his right foot.
וּמִיֶּתֶר הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ יִתֵּן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית עַל דַּם הָאָשָׁם"
And he shall kill the lamb of the guilt-offering, and the priest shall take of the blood of the guilt-offering, and put it upon the tip of the right ear of him that is to be cleansed, and upon the thumb of his right hand, and upon the great toe of his right foot.
"וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית..."
And he shall kill the lamb of the guilt-offering, and the priest shall take of the blood of the guilt-offering, and put it upon the tip of the right ear of him that is to be cleansed, and upon the thumb of his right hand, and upon the great toe of his right foot.
האם גם בפסוקים האלה באה אותה החלוקה?
3. בדרך כלל מתחלקות "רשימות" הכוללות עצמים במספר בלתי זוגי, לפי רוב-מיעוט. מדוע מתחלקים כאן שלושה האברים לפי 2:1 ולא לפי 1:2?
הערה למתקדמים: השווה לשאלה 1 גם את הפסוקים הבאים:
שמות כ"ט כ'
ויקרא ח' כ"ג, כ"ד
ותעמוד – מתוך השוואת הטעמים של חלקי הפסוקים המקבילים – על כוח הפסקם של הטעמים שלשלת ופזר.