בטעם מצוות התמיד עסק במיוחד גיליון תצוה תש"ה. עיין שם!
| א. מהות הקרבן |
ד"ה את הכבש האחד: אף על פי שכבר נאמר בפרשת ואתה תצוה (שמות כ"ט) "וזה אשר תעשה" וגו', היא היתה אזהרה לימי המילואים, וכאן ציוה לדורות.
את הכבש אחד THE ONE LAMB [SHALT THOU OFFER IN THE MORNING] — Although it has already been stated in the section beginning with the words ,ואתה תצוה (Exodus 29:38 39): “Now this is what thou shalt offer … [The one lamb thou shalt offer in the morning]”, that was an instruction for the days of the installation ceremony of the priests, but here it states the commands for all generations.
חשש הכתוב שלא יאמר אדם: הנה אלוקינו זה הכריע טבענו לחטא, ולכן ציוה במעשה המזבח וקידשו, כאילו טוב לפניו שנחטא ונשוב, ואין הדבר כן. כי הנה הקדוש ברוך הוא לא ציוה בקרבנות אלא אחר מעשה העגל, כשראה את העם כי ברע הוא ומוכן לחטוא. אז נתן לפניהם התרופה לרפא מחלתם בעת הצורך בקרבנות; ומפני זה אחר כך, אחרי שציוה כאן במעשה המזבח ובחירת הכהנים המקריבים עליו ובקדושת המזבח ומשיחתו, אמר "וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה שנים..." להגיד שהתכלית הנכסף במעשה המזבח ועבודת הכהנים אינו לכפרת העוונות – כי מוטב שלא יחטא אדם, ולא יקריב קרבן לכפר עליו, אבל היה תכלית המזבח להקריב בו תמידין בבוקר ובערב, שהם לא היו לכפרת עוונות, כי אם תודה לאלוה יתברך על כל הטובה שהיטיב לעמו...
And this is what you shall offer. The purpose of the altar could not have been for the sacrificing of sin offerings because God did not want people to sin in the first place. Rather, its primary purpose was for the sacrificing of the continual offerings, which were expressions of gratitude for God’s kindnesses to the B’nei Yisrael. Thus the morning offering recalled the Giving of the Torah, which took place in the morning. The afternoon sacrifice recalled the redemption from Egypt, which took place in the evening. The tenth of an epha of flour recalled the manna, of which each person received a tenth of an epha every day. The oil recalled the distinction they received at the time of the exodus and the wine recalled their joy.
1. במהות הקרבן המצוּוה כאן נחלקו רש"י ואברבנאל. מה ביניהם?
2. מהי התמיהה הגדולה בפרשתנו, שאותה רצה אברבנאל לתרץ?
3. התוכל להביא סעד מדברי הנביאים לדעתו של אברבנאל, "שלא ציוה הקדוש ברוך הוא בקרבנות אלא אחר מעשה העגל" וכו' וכו'?
4. מהו הרמז הלשוני בפסוקנו לדעתו זאת?
| ב. אל העם כולו ידבר ה' |
"אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם"
It shall be a continual burnt-offering throughout your generations at the door of the tent of meeting before the LORD, where I will meet with you, to speak there unto thee.
רש"ר הירש:
לא אישיותו הנעלה של משה רבנו, כי אם מסירות הנפש של כל העם מביאה לידי קרבת אלוקים. ואל העם כולו ידבר בדברו אל משה.
לא אישיותו הנעלה של משה רבנו, כי אם מסירות הנפש של כל העם מביאה לידי קרבת אלוקים. ואל העם כולו ידבר בדברו אל משה.
מהו הרמז בפסוקנו לרעיון זה?
| ג. בביאור מושג ה"שכינה" |
"וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"
And I will dwell among the children of Israel, and will be their God.
מורה נבוכים, א' כ"ה (הביאורים שבסוגריים לקוחים מתוך פירוש יהודה אבן שמואל למורה נבוכים):
שכן, ידוע כי עניין זאת המילה הוא התמדת העומד במקום אחד (בראשית י"ח) "והוא שוכן באלוני ממרא" – וזהו (המובן) הידוע והמפורסם. ועניין השכינה במקום (=והוראת "דור" היא) התמדת העומד במקום אחד במקום ההוא (=שהאיש העומד באיזה מקום מתמיד להישאר באותו מקום), כי באריכות עמידת בעל החיים במקום ייאמר בו שהוא שוכן במקום ההוא, ואף על פי שהיה מתנועע בו בלא ספק (ואף על פי שהוא בעל תנועה חופשית בו, כלומר: "שכן" אינו כמו "ישב" או "עמד", אלא הוא קביעות כללית, שנכללות בה הרבה תנועות חופשיות; העיקר כאן – ההתמדה). והושאל זה למה שאינו בעל חיים, אבל לכל עניין שהתיישב ושקד על דבר אחר, ייאמר בו גם כן לשון "שכינה", ואף על פי שלא היה הדבר אשר שקד עליו העניין ההוא – מקום, ולא היה העניין ההוא גם כן בעל חיים – אמר (איוב ג' ה'): "תשכן עליו עננה". ואין ספק כי ה"עננה" אינה בעל חיים, ולא "היום" גוף כלל, אלא חלק זמן (=אומרים על דבר שהוא משמש "משכן" למשהו, מבלי שהדבר יהיה מקום, ואפילו גוף תופס מקום; ועל התמדת מה שדרכו להתנועע אומרים "שכינה", אף על פי שדבר זה בעל חיים. כמו "העננה" שדרכה להתנועע, תתמיד להישאר על פני היום, לא כבמקום, כי אם בבחינת חלק מהזמן). ולפי זאת ההשאלה הושאל לה' יתברך – כלומר: והתמדת שכינתו או השגחתו... בכל דבר שהתמידה בו ההשגחה – ונאמר (שמות כ"ט מ"ה) "ושכנתי בתוך בני ישראל".
שכן, ידוע כי עניין זאת המילה הוא התמדת העומד במקום אחד (בראשית י"ח) "והוא שוכן באלוני ממרא" – וזהו (המובן) הידוע והמפורסם. ועניין השכינה במקום (=והוראת "דור" היא) התמדת העומד במקום אחד במקום ההוא (=שהאיש העומד באיזה מקום מתמיד להישאר באותו מקום), כי באריכות עמידת בעל החיים במקום ייאמר בו שהוא שוכן במקום ההוא, ואף על פי שהיה מתנועע בו בלא ספק (ואף על פי שהוא בעל תנועה חופשית בו, כלומר: "שכן" אינו כמו "ישב" או "עמד", אלא הוא קביעות כללית, שנכללות בה הרבה תנועות חופשיות; העיקר כאן – ההתמדה). והושאל זה למה שאינו בעל חיים, אבל לכל עניין שהתיישב ושקד על דבר אחר, ייאמר בו גם כן לשון "שכינה", ואף על פי שלא היה הדבר אשר שקד עליו העניין ההוא – מקום, ולא היה העניין ההוא גם כן בעל חיים – אמר (איוב ג' ה'): "תשכן עליו עננה". ואין ספק כי ה"עננה" אינה בעל חיים, ולא "היום" גוף כלל, אלא חלק זמן (=אומרים על דבר שהוא משמש "משכן" למשהו, מבלי שהדבר יהיה מקום, ואפילו גוף תופס מקום; ועל התמדת מה שדרכו להתנועע אומרים "שכינה", אף על פי שדבר זה בעל חיים. כמו "העננה" שדרכה להתנועע, תתמיד להישאר על פני היום, לא כבמקום, כי אם בבחינת חלק מהזמן). ולפי זאת ההשאלה הושאל לה' יתברך – כלומר: והתמדת שכינתו או השגחתו... בכל דבר שהתמידה בו ההשגחה – ונאמר (שמות כ"ט מ"ה) "ושכנתי בתוך בני ישראל".
**
כיצד מתבאר פסוקנו, על פי דברי הרמב"ם האלה?
| ד. בטעם החזרה "אני ה' א-לוהיהם" |
"וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם...
אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם"
And they shall know that I am the LORD their God, that brought them forth out of the land of Egypt, that I may dwell among them. I am the LORD their God.
*
התוכל להסביר טעם החזרה הזו בפסוק אחד?