פרשת פקודי תשכ"ב - מלאכת המשכן + הפטרה
א. משה וליצני הדור
תנחומא פקודי ז':
ולמה עשה חשבון? הקב"ה מאמין, שנאמר (במדבר י"ב) "עבדי משה בכל ביתי נאמן" – ומשה נתן חשבון?! אלא מפני ששמע ליצני הדור שהיו משיחין אחריו, שנאמר (ל"ג ח') "והיה כצאת משה... יקומו כל העם ונצבו איש פתח אהלו והביטו אחרי משה". ומה היו אומרים? היו מסתכלין מאחוריו ואומר אחד לחברו: "ראה צוארו! ראה שוקיו! אוכל משלנו, שותה משלנו!" וחברו משיבו: "ריקה! אדם שנתמנה על מלאכת המשכן, על ככרי כסף ועל ככרי זהב, שאין לו חקר ולא משקל ולא מנין, - מה אתה רוצה, שלא יהא עשיר?!" כששמע כן, אמר: "חייכם, משנגמרה מלאכת המשכן, אני נותן להם חשבון". כיון שנגמרה, אמר להם: "אלה פקודי המשכן".
השווה למדרש זה את:
תנחומא ויקהל ג':
(שמות ל"ה ל') "ויאמר משה אל בני ישראל: ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה". זהו שאמר הכתוב: "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם" (משלי ג') ...בשעה שאמר הקב"ה למשה בהר על מלאכת המשכן... אמר משה: "רבונו של עולם, מי יעשה כל זאת?" אמר ליה: "ראה קראתי בשם בצלאל" (ל"א ב'). כשירד משה אמר להם לישראל: "כך אמר לי הקב"ה לעשות לו משכן קרשים מזבח ושולחן". אמרו לו: "ומי יעשה כל זאת?" אמר להם: "בצלאל"... התחילו ישראל מרננים על משה ואמרו: "לא אמר הקב"ה למשה לעשות את המשכן על ידי בצלאל, אלא משה מעצמו ממנה אותו על שהוא קרובו (עיין רש"י ד"ה חור). משה – מלך; אהרן אחיו – כהן גדול; בניו – סגני כהונה; אלעזר – נשיא נשיאי הלוי; בני קהת – נושאי המשכן; וזה – שליט על מלאכת המשכן! כל הגדולה הזאת מבקש משה לכוון!" אמר להם משה: "אני לא עשיתי כלום מדעתי, אלא הקב"ה אמר והוא מראה להם: ראו קרא ה' בשם בצלאל", לקיים מה שנאמר "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים" – זה בצלאל שאמר הקב"ה "ראו קרא ה' בשם..." "ואדם" – אלו ישראל, שנאמר (יחזקאל ל"ד) "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם".
1. מה הרעיון המשותף לשני המדרשים?
2. היכן בתורה מצאו הדרשנים רמז לכך, שהיו ישראל עלולים לחשוב או לדבר כן במשה?
*
3. מוסר ההשכל של המדרש המובא לעיל בראשונה (תנחומא פקודי) נלמד לדעת רבותינו (בכמה מקומות) מבמדבר ל"ב פסוק כ"ב. - הסבר מהו מוסר ההשכל? - האם מורה עליו מקומנו יותר מאשר במדבר ל"ב כ"ב או האם מורה המקום ההוא עליו ביתר בהירות מאשר מקומנו?
ב. "ויעשו בני ישראל"
"וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ"
Thus was finished all the work of the tabernacle of the tent of meeting; and the children of Israel did according to all that the LORD commanded Moses, so did they.
ד"ה ויעשו בני ישראל: את המלאכה ככל אשר צוה ה' וגו'.
ובצלאל בן אורי וגו׳ עשה את כל אשר צוה ה' את משה AND BEZALEEL THE SON OF URI etc. MADE ALL THAT THE LORD COMMANDED MOSES — It is not stated here: אשר צֻוָּה (Bezaleel made all that he had been commanded), but “[Bezaleel made] all that the Lord commanded Moses” — even regarding such things which his teacher (Moses) did not tell him, his own opinion was in agreement with what had been told to Moses on Sinai (Jerusalem Talmud Peah 1:1; Bereishit Rabbah 1:14). [For Moses bade Bezaleel lo make the vessels first and the Tabernacle afterwards but Bezaleel said to him: “Surely, it is the way of the world (the usual way) first to build a house and then to place the household utensils in it!” He (Moses) replied to him: “So, indeed, did I hear from the mouth of the Holy One, blessed be He”. Moses further said to him: (בצלאל), you must have been sitting in the shadow of God (בצל אל), for certainly did thus God command me!” And consequently Bezaleel made the Tabernacle first and afterwards he made the vessels (cf. Berakhot 55a).
א. מה קשה לו בפסוקנו?
**
ב. היכן מצינו ברש"י (על התורה) שמיישב קושי ממין זה?
**
ג. למה הוסיף רש"י כאן את המלה "מלאכה" ולא את המילה "עבודה" הכתובה בפסוק?
2. אלשיך:
ילמדנו, כי הגם שהקב"ה מסייע את עושי המצוה, מעלה הקב"ה על העוסק בה, כאלו הוא עשאה כולה. והנה בעבודת המשכן לא היו ישראל בקיאין במלאכה, אך היתה נעשית מאליה ע"י השגחתו יתברך, אף על פי כן מעלה הכתוב כאילו ישראל עשו הכל...
א. מה קשה לו בפסוקנו?
ב. מה הרעיון הכלול בדבריו?
3. העמק דבר:
באשר ידוע שישראל נתאוו מאד שתהיה השכינה שרויה בתוכם היה עולה על הדעת שבשביל זה השתדלו לעשות הכל, משום הכא פירש הכתוב שרק "כאשר צוה ה' את משה כן עשו".
א. שים לב: בעל העמק דבר אומר דבריו בשבחם של ישראל, לא בגנותם. הסבר את השקפתו!
ב. מה הקושי בפסוקנו המתבאר ע"י דבריו?
ג. הפטרת פרשת פקודי (כמנהג האשכנזים)
"וַיָּבֵא שְׁלֹמֹה אֶת קָדְשֵׁי דָּוִד אָבִיו אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכֵּלִים נָתַן בְּאֹצְרוֹת בֵּית ה'"
Thus all the work that king Solomon wrought in the house of the LORD was finished. And Solomon brought in the things which David his father had dedicated, the silver, and the gold, and the vessels, and put them in the treasuries of the house of the LORD.
פסיקתא רבתי, פרק ו' (וכן בילקוט שמעוני בסימן קפ"ו):
"ותשלם כל המלאכה – ויבא שלמה את קדשי דוד אביו... נתן באוצרות בית ה'" ולמה לא צריך להם? (בילקוט: ולמה לא נצרך להם?) יש דורשין לשבח, יש דורשין לגנאי. לשבח: דוד בקש על הדבר: אמר לו: רבון העולמים, צופה אני בנבואתי שסוף בית המקדש עתיד להחרב, וכל מה שהפרשתי הוא מבתי עכו"ם שהייתי מחריב. שלא יהיו אומות העולם אומרים: מה דוד סבור? החריב בית אלוהינו ועשה בית לאלוהיו?! ננערו אלוהינו וגבו נקמתם והחריבו בית אלוהיו!! לכך נתפלל שלא יצטרך להם שלמה. ומי שדורש לגנאי: שבא הרעב בימי דוד שלש שנים והיה לדוד כמה הסבריות (פירוש: אוצרות) צבורין כסף וזהב, מה שהיה מתקין לבנין בית המקדש, והיה צריך להוציאו להחיות את הנפשות, ולא עשה כן, אמר לו הקב"ה: בני מתים ברעב ואתה צובר ממון לבנות בו בנין? לא היית צריך אלא להחיות בו נפשות. לא עשית כן – חייך אין שלמה נצרך ליטול הימנו כלום. "ויבא שלמה את קדשי דוד אביו את הכסף ואת הזהב ואת הכלים נתן באוצרות בית ה'" – שלמה המלאכה ולא היה צריך שלמה "ותשלם כל המלאכה".
ר' מאיר איש שלום בפירושו לפסיקתא רבתי הנ"ל מוסיף:
כעין זו בירושלמי פאה סוף פרק ח' ובשקלים סוף פרק ה': ר' חמא בר חנינא ור' הושעיה הוון מטיילין באילין כנשתא דלוד. אמר ר' חמא בר חנינא לר' הושעיה: כמה ממון שקעו אבותי כאן (=כמה ממון פזרו לבנין בתי כנסיות בלוד). אמר לו: כמה נפשות שקעו אבותיך כאן? לא הוו אית בני נש דלעין באורייתא?! (וכי לא היו בני אדם עמלים בתורה?!)
1. מהו הקושי שבפסוקנו שאותו רצה גם הדורש לשבח וגם הדורש לגנאי ליישב?
2. מי מבין שניהם – הדורש לשבח או הדורש לגנאי – קרוב יותר לפשוטו של מקרא על פי ההקשר?