פרשת כי תצא תשכ"ה - "לא יומתו אבות על בנים"
עיין גם גיליון כי-תצא תש"ט, העוסק כולו בפסוק זה.
א. "לא יומתו" בסתירה ל"פוקד עוון"
מדרש תנאים (לוקט מתוך כ"י מדרש הגדול לספר דברים ע"י דוד הופמן):
"לא יומתו אבות על בנים" למה נאמר? לפי שהוא אומר (שמות כ' ח') "פוקד עוון אבות על בנים", שומע אני אף מחוייבי בית דין כן? תלמוד לומר: "לא יומתו אבות על בנים".
ותועי רוח שאלו: איך אמר הכתוב לא יומתו אבות ובמקום אחר אומר "פוקד עון אבות" ושאלתם תוהו, כי "לא יומתו אבות על בנים" מצוה על ישראל, ו"פוקד עון אבות על בנים" הוא הפוקד.
A few confused souls have inquired how it can be that Scripture asserts fathers must not be put to death ... whereas elsewhere it says “remembering the sins of the fathers ...” [Exodus 20:5], But their question is vacuous. Fathers must not be put to death is a commandment addressed to Israel, whereas “remembering the sins of the fathers” applies to the Rememberer, as I have already explained in its place [comment on Exodus 20:5].
ד"ה ובנים לא יומתו על אבות: בבית דין, כדכתיב (מלכים ב' י"ד ו') "ואת בני המכים לא תמית ככתוב... לא יומתו". אבל הקב"ה פוקד עון אבות על בנים, כשאוחזים מעשי אבותיהם בידיהם, וכדכתיב (יחזקאל י"ח ב', ירמיהו ל"א כ"ח) "אבות אכלו בוסר ושני בנים תקהינה" לאבד נחלת אבות, אבל לא על ידי בית-דין.
ובנים לא יומתו על אבות. By the courts. This was spelled out in Kings II 14,6 ואת בני המכים לא המית ככתוב לא יומתו וגו', ”But he did not put to death the children of the assassins, in accordance with what is written in Deuteronomy 24,16.” While it is forbidden for human authorities to kill children on account of the sins of their father, G’d reserves the right for Himself to do so, as we know from Exodus 20,4 פוקד אבות על בנים, He requites the sins of the fathers to the children, if they continue in the evil footsteps of their fathers whose punishment G’d had suspended while hoping for their children to redeem their fathers by their exemplary conduct. This principle has been spelled out even more clearly in Ezekiel 18,2 where the prophet had been challenged by the exiles with the question: ‘if the parents ate unripe grapes, why should their children suffer from the resulting diarrhoea?’ They meant that seeing they had been exiled, rejected by their master, G’d, the laws of the Jewish religion should no longer apply to them. The thrust of our verse here is that the court does not have the right to use an innocent child as hostage for the crimes of his father in absentia..
1. מהי השאלה אשר שלשתם באו ליישבה?
2. האם עונים שלשתם תשובה אחת, או יש הבדל בין תשובותיהם?
**
3. התוכל להוכיח את תשובת ראב"ע מלשון פסוקנו?
4. במה סוטה הרשב"ם בפירושו את ירמיהו ל"א כ"ח מפשוטו של מקרא?
ב. "לא יומתו אבות על (פי) בנים"
"לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים"
The fathers shall not be put to death for the children, neither shall the children be put to death for the fathers; every man shall be put to death for his own sin.
ספרי קמ"ז:
וכי מה בא הכתוב ללמדנו? שלא יומתו אבות על-ידי בנים ולא בנים על-ידי אבות? והרי כבר נאמר "איש בחטאו יומתו". אלא בא ללמד, שלא יומתו אבות בעדותם של בנים ולא בנים בעדותם של אבות. כשהוא אומר "ובנים" – לרבות את הקרובים, ואלו הם הקרובים: אחיו ואחי אביו ואחי אמו ובעל אחותו ובעל אחות אביו ובעל אחות אמו ובעל אמו וחמיו וגיסו (ובניהן וחתניהן...).
ד"ה לא יומתו אבות על בנים: בעדות בנים, ואם תאמר: בעוון בנים? כבר נאמר "איש בחטאו יומתו".
לא יומתו אבות על בנים FATHERS SHALL NOT BE PUT TO DEATH על בנים — i.e. by the evidence of their children. But if you say it means “for the sin of their children”, then it would be redundant for it goes on to state “every man shall be put to death for his own sin” (Sifrei Devarim 280:1; Sanhedrin 27b).
*
1. כיצד אפשר ליישב את קושיית הספרי על דרך הפשט?
2. כיצד מפרשים חז"ל מלת "על" בפסוקנו, והיכן מצינו "על" בהוראה זו?
**
3. כיצד דורשים חז"ל מפסוקנו שגם עדות קרובים פסולה?
ג. פסוקנו כאזהרה לדיינים
רלב"ג:
ביארו רבותינו זה המאמר בעדות קרובים, כדי להשמר מהכפל... והנראה מפשט הכתוב, שהוא בא להזהיר הדיינים שלא ישפטו למות האבות בעבור חטא הבנים ולא הבנים בעבור חטא אביהם, אבל איש בחטאו לבד. ואולם דבר העדות הקרובים יתבאר ממה שנזכר ברוצח מענין גואל הדם, שמצד רתיחתו ירצה על כל פנים להמית הרוצח, אע"פ שאין לו חטא מות, ולזה הוא כמו בעל דבר. וכמו שבעבור אהבת קרוביו והיותו עצמו ובשרו יפותה להמית מי שאין לו חטא (=חטא של רצח בכונה), כן יפותה להעיד לו עדות, אע"פ שאינו אמת. ולפי שהגואל לא יעבור שני בשני כמו שביארה התורה בפרשת בהר סיני..., הנה אין נפסל לעדות כי אם שני בשני (=קרוב משפחה עד לדרגת שני בשני). ועוד שכמו שפסלה התורה הרשע והחמסן לעדות, לפי שאנחנו רואים אותם נוטים מדרכי התורה ולזה נחשוד אותם, שאולי לסיבת הממון או אהבה לא יחוש להעיד שקר, כל שכן שנחשוד הקרובים, כי כמעט שטבע הקורבה ימשכם לעזור לקרובים, אם במשפט אם בכח. והנה כמו שהדיינים יהיו בלתי נוטים בטבעם לאהבת החלק האחד יותר מהאחר, כן ראוי שימשך הענין בעדים, כי על פיהם יצא מה שיצא מהמשפט, כי אם אין עדים אין דיינים. והנה הוצרכה התורה לצוות שלא יומתו אבות על בנים, לפי שכבר זכרה כי ה' יתברך פוקד עון אבות על בנים, ואולי יחשבו הדיינים לעשות דבר ראוי, אם ילכו בדרכי השם יתברך , וכל שכן שביארה התורה בעיר הנדחת, שימותו בה בנים על אבות, ולזה הזהירה התורה מזה בזה המקום, וכאילו אמר: אף על פי שזכר בכאן, שאם יקרא העני אל ה' יהיה בשוכר עונש גדול מה' יתברך, אין ראוי לשופטים שילמדו מזה ויענשו הכובש שכר שכיר ואינו פורע בזמנו כמו שה' יתברך עונש אותו.
1. במה שונה רלב"ג בהבנת מבנה פסוקנו מרש"י (עיין לעיל)?
2. היכן בפרשת בהר ישנו רמז לכך, שאין עדות קרובים פסולה אלא עד שני בשני?
**
3. כיצד מפרש רלב"ג את הקשר בין פסוקנו לבין מה שנאמר לפניו?
ד. פסוקנו כאזהרה מפני כופר
לא יומתו אבות על בנים: נראה לי שלא ילקח האב תמורת הבן ולא הבן תמורת האב, אם יחפוץ אחד מהם לשים נפשו כופר לחברו; אולי כן היה מנהג הקדמונים וכן מצאנו Zaleuchus שציוה לנקר אחת מעיניו ואחת מעיני בנו, שהיה חייב ניקור שתי עיניו. אבל לומר, שלא יומתו האבות והבנים יחדו על חטא שעשה אחד מהם, אינו נראה, שאם כן היה נכון שיאמר... ואף על פי כן יפה למד מכאן אמציה (מלכים ב' י"ד), שלא המית את בני המכים כי קל וחומר הוא, אם לא יומתו זה תמורת זה, כל שכן זה מלבד זה. גם אפשר לפרש "ואת בני המכים לא המית", אם קרה שקצת מן המכים כבר מתו קודם שחזקה הממלכה בידו, לא המית את בניהם תמורתם למען נקום דם אביו.
1. שד"ל מביא ראיה מלשון הכתוב לאמיתת פירושו. מהי הראיה?
2. לפי דעת שד"ל, למד אמציה מה שלמד לא מפסוקנו ישירות, אלא על פי קל וחומר. הסבר למה על שד"ל לפרש כך?
ה. פסוקנו בספר מלכים
"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר חָזְקָה הַמַּמְלָכָה בְּיָדוֹ (=בידי אמציה מלך יהודה) וַיַּךְ אֶת עֲבָדָיו הַמַּכִּים אֶת הַמֶּלֶךְ אָבִיו וְאֶת בְּנֵי הַמַּכִּים לֹא הֵמִית כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת כִּי אִם אִישׁ בְּחֶטְאוֹ ימות (יוּמָת)"
And it came to pass, as soon as the kingdom was established in his hand, that he slew his servants who had slain the king his father;
רד"ק:
לא יומתו... כי משמעות הפסוק כך הוא, כמו שאמר "איש בחטאו יומת" אלא שרבותינו ז"ל קבלו, כי בכלל לאו זה עדות הקרובים, כמו שתרגם אונקלוס "על פום בנין ועל פום אבוהון", אבל עיקר האזהרה הוא, שלא יומתו האבות בעון הבנים והבנים בעון אבות, כמו שהביא ראיה הנה מן הפסוק.
רלב"ג:
ככתוב בספר תורת משה: זה לאות, כי כוונת הכתוב באמרו "לא יומתו אבות על בנים..." שלא יומתו האבות בחטא הבנים ולא יומתו הבנים בחטא האבות.
1. מה הבעיה העומדת בפני שניהם?
2. במה מסכימים רד"ק ורלב"ג, ובמה הם שונים זה מזה?
ו. שאלות בטעמי המקרא
"... וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים"
and she shall put the raiment of her captivity from off her, and shall remain in thy house, and bewail her father and her mother a full month; and after that thou mayest go in unto her, and be her husband, and she shall be thy wife.
"... כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ"
If a man have a stubborn and rebellious son, that will not hearken to the voice of his father, or the voice of his mother, and though they chasten him, will not hearken unto them;
"כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ"
Honour thy father and thy mother, as the LORD thy God commanded thee; that thy days may be long, and that it may go well with thee, upon the land which the LORD thy God giveth thee.
(וכן עיין בטעמים בעשרת הדברות שבפרשת יתרו).
בשלושת הפסוקים הנ"ל באים אב ואם בפיסוק טעמים שונה,
מה ההבדל, ומהי הסיבה להבדל זה?
"כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ..."
For the LORD thy God walketh in the midst of thy camp, to deliver thee, and to give up thine enemies before thee; therefore shall thy camp be holy; that He see no unseemly thing in thee, and turn away from thee.
האם המלה "להצילך" מוטעמת בקדמא או בפשטא?
"... עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ"
he shall dwell with thee, in the midst of thee, in the place which he shall choose within one of thy gates, where it liketh him best; thou shalt not wrong him.
תרגום יונתן:
עמכון יתיב וינטורי מצותא ביניכון.
במה שונה התרגום מפיסוק הטעמים?