פרשת קדושים תשכ"ה - ערלה
א. שאלות ודיוקים ברש"י
ד"ה יהיה כל פריו קדש: כמעשר שני, שכתוב בו (ויקרא כ"ז ל') "וכל מעשר הארץ הוא קדש לה'". מה מעשר שני אינו נאכל חוץ לחומות ירושלים אלא בפדיון, אף זה כן. ודבר זה הילולים לה' הוא שנושאו שם לשבח ולהלל לשמים.
יהיה כל פריו קדש [BUT IN THE FOURTH YEAR] THE FRUIT THEREOF SHALL BE HOLY, in the same way as the "second tithe" with reference to which, too, it is stated (Leviticus 27:30) "And all the tithe of the land… [belongeth to the Lord]; it is holy (קדש) unto the Lord". Now what is the law regarding the “second tithe"? It must not be eaten outside the walls of Jerusalem except after redemption! The same is the case with this (the fruit in the fourth year). And this very thing הלולים לה׳, is A PRAISE OF THE LORD, for he takes it there (to Jerusalem) to praise and to laud God in Heaven, as he does with the second tithe (cf. Berakhot 35a).
א. כך היא גירסת רש"י לפי ר' אליהו מזרחי, ולא כפי שנדפס אצלנו בחומשים, ע"ש. הסבר מה הצורך בהגהה זו?
ב. מה קשה לו בפסוקנו?
ג. לשם מה הוסיף רש"י את המלים "ודבר זה" – מה תיקן על-ידי כך?
ד"ה להוסיף לכם תבואתו: המצוה הזאת שתשמרו תהיה "להוסיף לכם תבואתו", שבשכרה אני מברך לכם פרות הנטיעה. היה ר' עקיבא אומר: דיברה תורה כנגד יצר הרע, שלא יאמר: הרי ארבע שנים אני מצטער בו חינם, לפיכך נאמר: "להוסיף לכם תבואתו".
להוסיף לכם תבואתה [AND IN THE FIFTH YEAR SHALL YE EAT THE FRUIT THEREOF] THAT IT MAY YIELD UNTO YOU ITS INCREASE — This command (of ערלה and נטע רבעי, fruit of the fourth year) which you observe will result in its giving you its produce in larger quantities. Because as a reward for it (for the fulfilment of My command) I shall bless for you the fruit of the plantation. R. Akiba used to say: “The Torah says this because it has man’s evil inclination in mind: that one should not say, "Behold, for four years I must take trouble with it for nothing!" Scripture therefore states that the result of your obedience will be that it will give you its produce in larger quantities (Sifra, Kedoshim, Section 3 9).
**
א. מה קשה לו בפסוקנו?
**
ב. למה לא הסתפק רש"י בדבריו הראשונים בפירושו והוסיף עליהם עוד את דברי ר' עקיבא?
ג. בעל באר יצחק, מעיר לדברי רש"י האחרונים:
ומה נעימים דבריו, והוא כעין הכתוב אצל עבודת קרקע בשנות השמיטה.
הסבר, למה התכוון?
ב. מדברי המדרשים לעניין הנטיעות
"וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל" – הדא הוא דכתיב (משלי ג') "עץ חיים היא למחזיקים בה" – אמר רב הונא בשם ר' אחא: שלא יהיו דברי תורה בעיניך כאדם שיש לו בת בוגרת והוא רוצה להשיאה למי שמוצא, אלא (משלי ב' א') "בני אם תקח אמרי ומצוותי תצפון אתך" – אם יש לך זכות קח אמרי. ...אילו נאמר "עץ חיים היא לעמלים בה" – לא היתה תקומה לשונאי ישראל, אלא 'למחזיקים'. אלו נאמר (דברים כ"ז כ"ו) "אשר לא ילמד" – לא היתה תקומה לשונאי ישראל. אלא נאמר (דברים כ"ז כ"ו) "ארור האיש אשר לא יקים את דברי התורה הזאת". לכך נאמר "עץ חיים היא למחזיקים בה".
תנחומא ישן קדושים (ד' ל"ה):
"כי תבואו אל הארץ ונטעתם" – אמר להם הקב"ה לישראל: "אע"פ שתמצאו אותה מלאה כל טוב, לא תאמרו: נשב ולא ניטע, אלא הוו זהירין בנטיעות, שנאמר "ונטעתם כל עץ מאכל". כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם נטעו לבניכם". שלא יאמר אדם: "אני זקן ולמחר אני מת ולמה אני יגע בשביל אחרים?" אמר שלמה (קוהלת ג' י"א): "את הכל עשה יפה בעתו, גם את העולם נתן בלבם". העלם כתיב (=חסר וי"ו), למה? אלולי שהעלים הקב"ה מבני אדם יום המיתה, לא היה אדם לא בונה ולא נוטע, שהיה אומר: "למחר אני מת, למה אני עומד ליגע בשביל אחרים?" לפיכך העלים הקב"ה לבות בני אדם מן המיתה, שיהא אדם בונה ונוטע, זכה – יהיה לו, לא זכה – לאחרים. מעשה באדרינוס המלך שהיה עובר למלחמה, והיה הולך עם גייסות שלו להלחם עם מדינה אחת שמרדה בו, ומצא זקן אחד שהיה נוטע נטיעות של תאנים. אמר לו אדרינוס: "אתה זקן, עומד וטורח ומתייגע לאחרים?!" אמר לו לאדרינוס: "אדוני המלך, הריני נוטע. אם אזכה – אוכל מפירות נטיעתי, ואם לאו – יאכלו בני". עשה אדרינוס שלש שנים במלחמה וחזר לאחר שלש שנים. מה עשה אותו זקן? נטל כלכלה (=סלסלה) ומלא אותה ביכורים של תאנים יפות וקירב לפני אדרינוס. אמר לו: "אדוני המלך, קבל אלו התאנים, שאני הוא אותו זקן שמצאתו בהלוכך ואמרת: 'אתה זקן, מה אתה מצטער ומתייגע לאחרים?' הרי כבר זיכני הקב"ה לאכול מפירות נטיעותי, ואלו בתוך הכלכלה - מהם". אמר אדרינוס לעבדיו: "טלו אותה ממנו ומלאו אותה זהובים!" התחיל הולך ומשתבח בביתו לאשתו ולבניו, וסח להם את המעשה. היתה שכנתו עומדת שם, שמעה מה אמר הזקן, אמרה לבעלה: "כל בני אדם הולכים והקב"ה נותן להם ומזמן להם טובה, ואתה יושב בביתך חשוך באופל! הרי שכן שלנו כיבד את המלך בכלכלה של תאנים ומילא אותה לו זהובים!! ואתה עמוד, טול סל גדול, מלא אותו מיני מגדים, תפוחים ותאנים ושאר מיני פרות יפים, שהוא אוהב אותן הרבה, לך וכבדו בהן, אולי ימלא אותו לך זהובים, כמו שעשה לשכננו הזקן". הלך ושמע לאשתו ונטל סל גדול ומילא אותו תפוחים ותאנים וטען על כתפו וקרב לפני המלך ואמר לו: "אדוני המלך, שמעתי שאתה אוהב את הפירות ובאתי לכבדך בתאנים ותפוחים". אמר המלך לסרדיוטין (=שרי צבא שלו): "טלו הסל וטפחו לו על פניו!" וכן עשו וטפחו אותו על פניו עד שנפחו פניו ושברו את עיניו והלך לביתו כשהוא בוכה. והיא סבורה שהוא בא בסל מלא זהובים. וראתה אותו ופניו נפוחות וגופו מושבר ומוכה, אמרה לו: "מה לך?! אמר לה: "ששמעתי לך והלכתי וכבדתי אותו באותו דורון וטפחו אותי על פני, אלולי שמעתי לך והיטלי בסל מיני פירות קשים (נוסח אחר: אתרוגים), כבר היו מרגמים את פני ואת כל גופי בהן". וכל כך למה? ללמדך שהנשים הרעות מפילות את בעליהן. (נוסח ויקרא רבה [בתרגום מארמית]: אמר לה: "כל הכבוד הזה אני חייב לך!" אמרה לו: "לך, השתבח בפני אמך, שהיו אלה תאנים ולא היו אתרוגים, שהיו בשלים ולא היו פגים!") לפיכך לא יבטל אדם מן הנטיעות, אלא כשם שמצאו עוד יוסיף ויטע, אפילו זקן.
1. במה נוטים שני המדרשים מפשוטו של המקרא?
2. מה ההבדל בין שני המדרשים בהערכת נטיעת העצים?
**
3. מה משמעותו של המשל המובא בויקרא רבה בעניין האב הרוצה "להשיא את בתו למי שמוצא": מי הוא האב, מי הבת, ומהו מוסר ההשכל שמדרש זה רוצה ללמדנו?
4. לפי דעת ר' דוד לוריא (הרד"ל, פירוש למדרש רבה) פירש רב הונא את הפסוק במשלי ב' א' על פי מידת "מוקדם ומאוחר" (=סרס את הכתוב ופרשהו" בלשון פרשנינו). הסבר כיצד!
ג. שאלות בטעמי המקרא
"מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם..."
Just balances, just weights, a just ephah, and a just hin, shall ye have: I am the LORD your God, who brought you out of the land of Egypt.
א. ארבעה ביטויי "צדק" נזכרו בפסוקנו. איך הם מתחלקים?
*
ב. מה נוכל להסיק על צירוף הטעמים: דרגא-מונח-רביע מתוך תחילת פסוקנו?
ג. מדוע הוטעמו המלים "מאזני" וכן "איפת" מלעיל?
"כִּי אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ מוֹת יוּמָת ..."
For whatsoever man there be that curseth his father or his mother shall surely be put to death; he hath cursed his father or his mother; his blood shall be upon him.
איך יש לפרש את הפסוק בהתאם לפיסוק הטעמים, ומה היה פירושו לו הוטעם: אשר (דרגא) יקלל (תביר) את-אביו (מירכא)?
"וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה..."
Ye shall therefore separate between the clean beast and the unclean, and between the unclean fowl and the clean; and ye shall not make your souls detestable by beast, or by fowl, or by any thing wherewith the ground teemeth, which I have set apart for you to hold unclean.
איך יש לפסק את הברכה "המבדיל בין-קדש לחול" לפי הטעמים כאן? (והבדלתם בתרי גרשין ולא ברביע!)