| א. מבנה פסקת קרבן התמיד |
קאסוטו, בפירושו לשמות עמוד 270:
החלק האחרון של הפיסקה (ל"ח-מ"ו) מאמצע פסוק מ"ב ואילך פונה לאחור ובא כאילו לסכם ולסיים את הענין העיקרי של המשכן, בהדגשת משמעותו וכוונתו בחיי עם ישראל.
החלק האחרון של הפיסקה (ל"ח-מ"ו) מאמצע פסוק מ"ב ואילך פונה לאחור ובא כאילו לסכם ולסיים את הענין העיקרי של המשכן, בהדגשת משמעותו וכוונתו בחיי עם ישראל.
1. הוכח את צדקת דבריו, שאין פסוקים אלה אלא סיום.
2. השוה לפסוק מ"ה את במדבר ה' ג'. מה הסיבה שבא פסוק דומה לפסוקנו גם במקום ההוא דוקא?
| ב. משמעות ה"א של "הכבש" |
"אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר"
The one lamb thou shalt offer in the morning; and the other lamb thou shalt offer at dusk.
ד"ה את הכבש: ה"א הכבש בעבור ה"א אחרת כאילו הוא "את הכבש האחד".
**
הסבר במה טעה כאן הראב"ע ומה היתה סיבת טעותו?
| ג. בטעם קרבן התמידים |
אברבנאל, (לפרשת פנחס):
ואמנם על מה היה רומז קרבן התמידין הזה ומנחתו כבר נתתי בו טעמים בסדר "אתה תצוה" וגם כן בסדר "אחרי מות", ועם כל זה אגיד לך במקום הזה עיקר דעתי בו. והוא על אחד משני דרכים... הדרך האחד הוא שהחסדים שקיבלו ישראל מהאלוה יתברך כשלקח אותם לו לעם היו שנים ראשונים וכוללים שמהם נמשכו הטבות רבות: האחד מהם, והוא קודם במעלה, הוא מתן תורה שבו קנו השלמות הנפשי, השני הוא הקודם בזמן הוא יציאת מצרים, שאז קנו שלמות גופני להיותם בני חורין. וציוה יתברך שבבית מקדשו בכל יום ויום עמו וחסידיו יודו לה' חסדו, שעשה עמהם בשני הדברים ההמה, ושמפני זה יקריבו על מזבחו שני כבשים: את הכבש האחד יעשו בבקר כנגד מתן תורה שהיה בבקר, שנאמר (שמות י"ט) "ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים..."; ואת הכבש השני יעשו בין הערבים כנגד יציאת מצרים והפסח שאכלו שמה, שנאמר "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים", כי לקח אותם הלשונות עצמם לזכרה התורה בסיפורים ההמה; ולפי שלאחר יציאת מצרים וקבלת התורה נתן להם את המן עומר לגולגולת "והעומר עשירית האיפה" הוא, לכן ציוה שגם על זה יביאו מנחת תודה עשירית האיפה סולת, שהוא עומר אחד לזכרון המן שהיה בזה השיעור עצמו לכל אחד מישראל. ולפי שביציאת מצרים נתן להם הקב"ה העושר והכבוד וכתר המעלה והרבה שמחתם וששון לבם, לכן ציוה שיעשו לזכרון זה מנחה בלולה בשמן, כי "טוב שם משמן טוב" וייין כנסכו שהיין משמח לבב אנוש. הנה התבאר בדרך זו שהיה התמידין נקרבים בכל יום מתיחסים אל החסדים והטובות שהיטיב ה' עמהם, והיו כבשים לרמוז שמפני זה יהיו בני ישראל נכבשים לפניו. ולכן לא היו לא פר ולא איל אלא כבשים. ורצה יתברך שהגמול שיגמלו לו בניו על חסדיו הגדולים, לא יהיו להם למשא וטורח והוצאה רבה, אבל יהיה הכל דבר נקל ובלתי נחשב: כבש אחד מכל ישראל בסעודת הבוקר וכבש אחד מכל ישראל בסעודת הערב, ומן הסולת עוגה קטנה עשירית האיפה, ורביעית ההין שמן וכן היין, על דרך מה שאמר הנביא בתוכחות (מיכה ו' ג') "עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך? ענה בי". והדרך השניה והוא היותר נכון מהעיוני והוא שרצה ה' לזכות את ישראל להשרישם בדעות אמתיות מאלוהותו ומעשיו, בתתו להם מצוות יורו וירמזו על האמתיות ההמה. והנה היו התמידים לרמוז שהאל יתברך הוא המניע את הגלגל העליון היומי בעצמו מבלי אמצעי ולכן ממנו היום והלילה, וכמו שאמר (תהילים ע"ד ט"ז) "לך יום אף לך לילה אתה הכינות מאור ושמש". וכבר התחלפו דעות אחרוני הפילוסופים, שרבים מהם חשבו שהמניע הראשון היה העלול הראשון ממנו יתברך, אבל הדעת היותר ישר מהם הוא מה שיחס אבן רש"ד לאריסטו, כפי מה שיורו עליו שרשי דבריו, והוא שהסיבה הראשונה הוא עצמו מניע ראשון; וכן הוא האמת כפי התורה האלוקית. כי משה רבנו ע"ה אמר (דברים ל"ג ט"ו) "רוכב שמים בעזרך" והמשורר אמר (תהילים ס"ח ה') "סולו לרוכב בערבות ביה שמו"; וכמה מן הראיות יש לאמת זה בכתבי הקודש ודברי חז"ל. ולרמוז זה ציוה יתברך שיקריבו בכל יום שני כבשים, הכבש האחד בבוקר לרמוז, שהוא יתברך בהנעתו יוצר אור ומאיר הבוקר; והכבש השני בין הערבים להגיד שממנו גם כן תנועת השמש למטה מן הארץ. לו היום והלילה ומהנעתו את הגלגל היומי ההוא יתחדשו שניהם, כי כמו שהוא יתברך ברא את השמים, ככה הוא מניעם. ולפי שמן התנועה ההיא יתהוו המורכבים והתחדשו ההויות כולם, ציוה להביא מנחת סולת והשמן והיין, שהם עיקר המזונות שיזון מהם האדם. וכאלו יתנו בכל יום שבח והודאה על האור ועל התבואות, שהכל ממנו. ולכך היו התמידים כבשים לרמוז אל האור ואל החושך, היום והלילה, הכובשים את העולם, ולא היה בהם פר ולא איל אלא כבשים, לפי הרמז.
ואמנם על מה היה רומז קרבן התמידין הזה ומנחתו כבר נתתי בו טעמים בסדר "אתה תצוה" וגם כן בסדר "אחרי מות", ועם כל זה אגיד לך במקום הזה עיקר דעתי בו. והוא על אחד משני דרכים... הדרך האחד הוא שהחסדים שקיבלו ישראל מהאלוה יתברך כשלקח אותם לו לעם היו שנים ראשונים וכוללים שמהם נמשכו הטבות רבות: האחד מהם, והוא קודם במעלה, הוא מתן תורה שבו קנו השלמות הנפשי, השני הוא הקודם בזמן הוא יציאת מצרים, שאז קנו שלמות גופני להיותם בני חורין. וציוה יתברך שבבית מקדשו בכל יום ויום עמו וחסידיו יודו לה' חסדו, שעשה עמהם בשני הדברים ההמה, ושמפני זה יקריבו על מזבחו שני כבשים: את הכבש האחד יעשו בבקר כנגד מתן תורה שהיה בבקר, שנאמר (שמות י"ט) "ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים..."; ואת הכבש השני יעשו בין הערבים כנגד יציאת מצרים והפסח שאכלו שמה, שנאמר "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים", כי לקח אותם הלשונות עצמם לזכרה התורה בסיפורים ההמה; ולפי שלאחר יציאת מצרים וקבלת התורה נתן להם את המן עומר לגולגולת "והעומר עשירית האיפה" הוא, לכן ציוה שגם על זה יביאו מנחת תודה עשירית האיפה סולת, שהוא עומר אחד לזכרון המן שהיה בזה השיעור עצמו לכל אחד מישראל. ולפי שביציאת מצרים נתן להם הקב"ה העושר והכבוד וכתר המעלה והרבה שמחתם וששון לבם, לכן ציוה שיעשו לזכרון זה מנחה בלולה בשמן, כי "טוב שם משמן טוב" וייין כנסכו שהיין משמח לבב אנוש. הנה התבאר בדרך זו שהיה התמידין נקרבים בכל יום מתיחסים אל החסדים והטובות שהיטיב ה' עמהם, והיו כבשים לרמוז שמפני זה יהיו בני ישראל נכבשים לפניו. ולכן לא היו לא פר ולא איל אלא כבשים. ורצה יתברך שהגמול שיגמלו לו בניו על חסדיו הגדולים, לא יהיו להם למשא וטורח והוצאה רבה, אבל יהיה הכל דבר נקל ובלתי נחשב: כבש אחד מכל ישראל בסעודת הבוקר וכבש אחד מכל ישראל בסעודת הערב, ומן הסולת עוגה קטנה עשירית האיפה, ורביעית ההין שמן וכן היין, על דרך מה שאמר הנביא בתוכחות (מיכה ו' ג') "עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך? ענה בי". והדרך השניה והוא היותר נכון מהעיוני והוא שרצה ה' לזכות את ישראל להשרישם בדעות אמתיות מאלוהותו ומעשיו, בתתו להם מצוות יורו וירמזו על האמתיות ההמה. והנה היו התמידים לרמוז שהאל יתברך הוא המניע את הגלגל העליון היומי בעצמו מבלי אמצעי ולכן ממנו היום והלילה, וכמו שאמר (תהילים ע"ד ט"ז) "לך יום אף לך לילה אתה הכינות מאור ושמש". וכבר התחלפו דעות אחרוני הפילוסופים, שרבים מהם חשבו שהמניע הראשון היה העלול הראשון ממנו יתברך, אבל הדעת היותר ישר מהם הוא מה שיחס אבן רש"ד לאריסטו, כפי מה שיורו עליו שרשי דבריו, והוא שהסיבה הראשונה הוא עצמו מניע ראשון; וכן הוא האמת כפי התורה האלוקית. כי משה רבנו ע"ה אמר (דברים ל"ג ט"ו) "רוכב שמים בעזרך" והמשורר אמר (תהילים ס"ח ה') "סולו לרוכב בערבות ביה שמו"; וכמה מן הראיות יש לאמת זה בכתבי הקודש ודברי חז"ל. ולרמוז זה ציוה יתברך שיקריבו בכל יום שני כבשים, הכבש האחד בבוקר לרמוז, שהוא יתברך בהנעתו יוצר אור ומאיר הבוקר; והכבש השני בין הערבים להגיד שממנו גם כן תנועת השמש למטה מן הארץ. לו היום והלילה ומהנעתו את הגלגל היומי ההוא יתחדשו שניהם, כי כמו שהוא יתברך ברא את השמים, ככה הוא מניעם. ולפי שמן התנועה ההיא יתהוו המורכבים והתחדשו ההויות כולם, ציוה להביא מנחת סולת והשמן והיין, שהם עיקר המזונות שיזון מהם האדם. וכאלו יתנו בכל יום שבח והודאה על האור ועל התבואות, שהכל ממנו. ולכך היו התמידים כבשים לרמוז אל האור ואל החושך, היום והלילה, הכובשים את העולם, ולא היה בהם פר ולא איל אלא כבשים, לפי הרמז.
אברבנאל, (לפרשת תצוה):
גם ראיתי בדברי חכם אחד מחכמי הדור דרך אחר: אנחנו מחויבים בכל יום לתת שבח והודיה לבורא על שני דברים שעושה עמנו בכל יום. האחד הוא החיות שמחיה אותנו בכל יום בוקר וערב וכמו שתיקנו בתפילת "אלהי נשמה..." והשני הפרנסה שמפרנס וזן אותנו ואת טפנו כמו שאמר (תהילים קמ"ה) "עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו"... והיה מן הראוי שעמו וחסידיו יהללוהו על זה בכל יום. ולכן ציוה בתמידין שיהיה כבש אחד בבוקר להודות לה' שיעיר את האדם בבוקר להחיותו, ושני בין הערבים, מפני נשמתו שהיא בידו נפקדת בלילה, כאילו הכבש הוא במקום המקריב עצמו, והוא מורה שגופו וכל כוחותיו מזומנים לעבודת יוצרו... ואמנם מנחתו ונסכו להודות לפניו על הפרנסה... ולפי שמיטב המזון האנושי הוא בבשר ובלחם, בשמן וביין ציוה להביא הכבשים במנחה מן החיטים, ומן השמן ונסכו מן היין, להודות לפניו על תבואת גורן ועל תבואת יקב ועל הבעלי חי הביתיים.
גם ראיתי בדברי חכם אחד מחכמי הדור דרך אחר: אנחנו מחויבים בכל יום לתת שבח והודיה לבורא על שני דברים שעושה עמנו בכל יום. האחד הוא החיות שמחיה אותנו בכל יום בוקר וערב וכמו שתיקנו בתפילת "אלהי נשמה..." והשני הפרנסה שמפרנס וזן אותנו ואת טפנו כמו שאמר (תהילים קמ"ה) "עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו"... והיה מן הראוי שעמו וחסידיו יהללוהו על זה בכל יום. ולכן ציוה בתמידין שיהיה כבש אחד בבוקר להודות לה' שיעיר את האדם בבוקר להחיותו, ושני בין הערבים, מפני נשמתו שהיא בידו נפקדת בלילה, כאילו הכבש הוא במקום המקריב עצמו, והוא מורה שגופו וכל כוחותיו מזומנים לעבודת יוצרו... ואמנם מנחתו ונסכו להודות לפניו על הפרנסה... ולפי שמיטב המזון האנושי הוא בבשר ובלחם, בשמן וביין ציוה להביא הכבשים במנחה מן החיטים, ומן השמן ונסכו מן היין, להודות לפניו על תבואת גורן ועל תבואת יקב ועל הבעלי חי הביתיים.
1. מה ההבדל בין שלשת הטעמים שנותן אברבנאל לקרבן התמיד?
**
2. במה דומה גישתו בטעם הראשון לשלישי, ובמה דומה גישתו בטעמו הראשון לשני?
*
3. מה ראה אברבנאל לבכר את השני על האחרים ("והוא היותר נכון בעיני!")?
| ד. משמעות למ"ד של "לשכני" |
"וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם"
And they shall know that I am the LORD their God, that brought them forth out of the land of Egypt, that I may dwell among them. I am the LORD their God.
ד"ה לשכני בתוכם: על מנת לשכון אני בתוכם
לשכני בתכם means under the condition that I may dwell in the midst of them.
ד"ה וידעו: הטעם, אז ידעו כי לא הוצאתי אותם מארץ מצרים, רק בעבור שיעשו לי משכן ושכנתי בתוכם, וזהו (שמות ג' י"ב) "תעבדון את האלוהים על ההר הזה".
They will know … to dwell among them. They will know that God brought them out of Egypt solely in order to in the Sanctuary that they would build for Him.
ד"ה לשכני בתוכם: (אחרי הביאו דברי רש"י דלעיל): ושימוש הלמ"ד בתנאי כזה איננו נמצא. ויתכן שיאמר: "וידעו בשכני בתוכם כי אני ה' אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים", כי ידעו כבודי ויאמינו שאני הוצאתי אותם ממצרים והוא כדרך (שמואל א' מ"א י"ד) "ויהי דוד לכל דרכיו משכיל", (שמואל א' כ' ל') "כי בוחר אתה לבן ישי", (במדבר כ' כ"ד) "על אשר מריתם את פי למי מריבה" והדומים להם, אבל ר' אברהם פירש, כי לא הוצאתי אותם רק בעבור שאשכון בתוכם וזהו "תעבדון את האלוהים על ההר הזה", ויפה פירש.
*
1. מה קשה לרש"י ומה קשה לראב"ע בפסוקנו?
**
2. מהו פירוש הלמ"ד של "לשכני" לפי דעת כל אחד משלשת המפרשים הנ"ל?
3. מהו הקשר בין פסוקנו לבין שמות ג' י"ד לדעת הראב"ע?
4. הסבר מה מובנה של מילת "רק" בדברי ראב"ע, "לא הוצאתי אותם מארץ מצרים, רק בעבור שיעשו לי משכן".
**
5. למה הסכים הרמב"ן עם פירושו של הראב"ע ולא הסכים עם פירושו של רש"י?
מי מן שלושת הפרשנים דלעיל מסכים עם דברי המדרש הבא?
"בצאת ישראל ממצרים": באיזו זכות יצאו בני ישראל ממצרים? ר' יהודה אומר: בזכות דם הפסח ודם המילה. שנאמר (יחזקאל ט"ז) "ואמר לך בדמיך חיי, ואמר לך בדמייך חיי". ר' נחמיה אומר: בזכות התורה... שנאמר (שמות ג') "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה". ר' יהושוע בן לוי אומר: בזכות המשכן שעתידין לעשות... "אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם".