פרשת בא תשכ"ז - לקראת יציאת מצרים
א. בביאור "ויתן ה' את חן העם"
"וַיִּתֵּן ה' אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם"
And the LORD gave the people favour in the sight of the Egyptians. Moreover the man Moses was very great in the land of Egypt, in the sight of Pharaoh’s servants, and in the sight of the people.
שלא היו אנשים מצרים שונאים אותם על המכות, אבל מוסיפים בהם אהבה ונושאים חן בעיניהם לאמור: "אנחנו הרשעים, גם עושים חמס, וראוי הוא שיחונן אתכם האלוקים". גם האיש משה המביא עליהם המכות, גדול מאד בכל ארץ מצרים "בעיני עבדי פרעה" ואנשי ריבו. "ובעיני העם" – ישראל, אחרי שאמרו לו (ה' כ"א) "ירא ה' עליכם וישפט", אחרי (ו' ט') "ולא שמעו אל משה מקצר רוח", כי נתגדל מאוד בעיניהם, בראותם כי נאמן הוא לנביא לה'. ויש אומרים כי "בעיני העם" – עַם מצרים. ולא אמר "בעיני פרעה ובעיני עבדיו", כי ה' אימץ את לבו כנגד משה ודיבר לו שלא כהוגן עתה פעמים, כי רצה ה' שיבוא אליו ושישתחווה לו כבוא אדם אל שונאו, כי כל זה גדולה ומעלה למשה, ולא יתכן לפרש כי "ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים" הוא חן ההשאלה, כי עתה בזמן ההבטחה לא יאמר "ויתן ה'", אבל היה אומר "ואני אתן את חן העם". ולמטה (י"ב ל"ו) בשעת מעשה יאמר "וה' נתן".
Hashem gave the people favor. Not only did the Egyptians not hate B’nei Yisrael on account of the plagues, they grew so friendly towards them that they acknowledged having wronged them and observed that it was only fitting that Hashem should take pity upon them. Even Moshe, who actually brought the plagues upon them became “very great in the land of Egypt,” particularly “in the eyes of Pharaoh’s servants,” i.e. the very individuals with whom he had contended. Moshe also became great “in the eyes of the people,” i.e. B’nei Yisrael, for although they had said to him earlier, “Let Hashem look at you and judge” (Shemos 5:21), Moshe’s stature increased tremendously in their estimation when they saw that he was indeed a faithful prophet of Hashem.
1. מה הקשיים השונים שרצה הרמב"ן ליישב בדבריו?
2. מה ההבדל בין שני פירושיו ואיזה מהם נראה לך כפשוטו של מקרא?
**
3. לשם מה מביא הרמב"ן בסוף דבריו את הפסוק י"ב ל"ד - במה הוא מסתייע בו?
ב. בעניין נתינת המתנות לבני ישראל
"וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב"
Speak now in the ears of the people, and let them ask every man of his neighbour, and every woman of her neighbour, jewels of silver, and jewels of gold.’
בנו יעקב, חוקר התנ"ך בסוף מאמרו הארוך: "Gott und Pharao", Monatsschrift fur Geschichte und Wissenschaft des Judentums, 1924, Seite 288:
בלבו של בן ישראל היה השם מצרי קשור בזכרונות מרים ביותר. לא היה בזה משום פלא אילו שנא בן ישראל את המצרי כמשעבד אבות האומה ואילו חשב לו לזכות שלא לנהוג כנגדו במצוות שנצטוינו על הגר. "הא כיצד? הלמצרי ארחש אהבה, כאשר צוויתי לגר "ואהבתם לו כמוך"? וכי לא נשתעבדו אבותינו במצרים?" – אבל התורה אומרת: הן שלחו אתכם סוף סוף כרעים ובמתנות כלי כסף וכלי זהב ונהגו בכם כשם שנצטויתם אתם לנהוג בעבד עברי אשר "לא תשלחנו ריקם" (דברים ט"ו). ולכן (דברים כ"ג ח') "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו". ומכיוון שאין המצרי מרחיק ראות ולא היה משאילם עפ"י יזמתו, לכן מצווה ישראל לעודדם לכך ולומר להם: "נעזבכם כרעים, נשאל מאתכם מתנה בשעת פרידה זו".
מ. ד. קאסוטו, פירוש על ספר שמות עמוד 27:
על ענין זה, ענין כלי כסף וכלי זהב ושמלות, הוצעו כמה פירושים שונים... הפירוש הנכון מבחינה אובייקטיבית יוצא, כמו שכבר הצעתי לפני שנים רבות (1923) מתוך השוואת פסוקנו לדברים ט"ו י"ג-י"ד על שילוח עבד עברי אחרי שנות עבודתו. כתוב כאן: "והיה כי תלכו - לא תלכו ריקם", וכתוב שם: "וכי תשלחנו חפשי מעמך – לא תשלחנו ריקם! הענק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך..." העבדים העברים כבר עבדו את אדוניהם כמספר השנים, שההשגחה העליונה קבעה מראש (בראשית ט"ו י"ג), ומתוך כך מגיע להם השחרור, ועם השחרור מגיעה להם הענקה. כך דורש החוק, כלומר: כך דורש הצדק המוחלט, ואע"פ שאין בעולם בית דין שיוכל להכריח את פרעה ואת משרתיו למלאות חובתם, בית דין של מעלה דואג לביצוען של דרישות החוק והצדק ומנהיג לפי כיוון זה את מהלך הדברים.
1. לשם מה נעזרים שני הפרשנים בפסוקים מדברים ט"ו?
2. בנו יעקב מסתייע בהמשך דבריו לפירוש (י"ב ל"ו): "וינצלו" ביחזקאל י"ד י"ד. כיצד הוא מסביר איפוא את "וינצלו את מצרים"?
3. מה ההבדל בין שני הפרשנים דלעיל בתשובתם לשאלת המקטרגים על שאלת הכלים?
ג. שאלות בדברי תרגום אונקלוס
פסוק ב' "וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ"
וישאלון גבר מן חברה
ויקרא י"ט י"ח "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ"
ותרחמיה לחברך כותך
והשווה:
בראשית כ"ו כ"ו "וַאֲחֻזַּת מֵרֵעֵהוּ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ"
...וסיעת מרחמוהי
בראשית ל"ח י"ב "וְחִירָה רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי" וחירה רחמיה עדולמאה
1. מהי סיבת השינוי בתרגום המלה "רע"?
2. מהי חשיבות דרכו זו של אונקלוס להבנת ויקרא י"ט י"ח?
ד. שאלות ודיוקים ברש"י
ד"ה כלה: "גמירא" כלה – כליל, כולכם ישלח.
כלה Onkelos renders it by גמירא, taking כלה in sense of כליל entirely; i. e. he will send all of you away.
השוה דבריו:
ד"ה הבאה אלי עשו: ואם עומדים במרדם, כלה אני עושה בהם...
א. האם מפרש רש"י מלת "כלה" במקומנו כפי שפירש אותה בבראשית י"ח כ"א?
**
ב. לשם מה מביא רש"י במקומנו את התרגום "גמירא"?
ד"ה דבר נא: אין נא אלא לשון בקשה. "בבקשה ממך הזהירם על כך, שלא יאמר אותו צדיק אביהם (=אברהם): (בראשית ט"ו) "ועבדום וענו אותם" קיים בהם, (בראשית ט"ו) "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" לא קיים בהם.
דבר נא SPEAK נא — The word נא is always an expression of entreaty. Here it means: I entreat you, admonish them about this which follows (impress this injunction upon them), so that righteous man, Abraham, may not say: the prophecy (Genesis 15:13) “they shall serve them, and they shall afflict them” He permitted to be fulfilled in them, but the promise (Genesis 15:14) “and afterwards they shall go forth with great substance” He did not bring to fulfilment for them (Berakhot 9a-b).
א. הסבר למה לרש"י לחזור ולפרש מילת "נא", והלא כבר פירשה בבראשית י"ט י"ח ד"ה נא: 'לשון בקשה'?
ב. למה לא הסתפק כאן בפירוש המלה, והוסיף עוד: בבקשה ממך הזהירם... שלא יאמר?
3) פסוק ד'
ד"ה כחצות הלילה: כהחלק הלילה. כחצות: כמו (מלכים א' י"ח) "בעלות", (תהלים קכ"ד) "בחרות אפם בנו". זהו פשוטו לישבו על אפניו, שאין 'חצות' שם דבר של 'חצי'. ורבותינו דרשוהו כמו (שמות י"ב כ"ט) "בחצי הלילה", ואמרו שאמר משה "כחצות" שמשמע סמוך לו, או לפניו או לאחריו, ולא אמר 'בחצות' שמא יטעו אצטגניני פרעה ויאמרו: "משה בדאי הוא".
**
א. מקובלנו שאין רש"י מביא גם פשט וגם מדרש חז"ל אלא אם לא נחה דעתו באחד מהם. הסבר, מה ראה כאן להוסיף על פשוטו את מדרשם של רבותינו?
**
ב. למה הביא רש"י בפירושו לפשוטו כדוגמא צורות מקור עם בי"ת ולא הביא מקור עם כ"ף כמו "כעלות השחר"?
**
אף אם יטעו אצטגניני פרעה ויאמרו משה בדאי הוא, מה היה משה חושש להם, שישנה בשביל כך הלשון שנאמרה לו מפי הגבורה?!
**
כחצות הלילה means, WHEN THE NIGHT IS DIVIDED (i. e., when midnight arrives). כחצות is an infinitive with prefix, of similar form to, (1 Kings 18:36) בעלות, “when went up” and (Psalms 124:3) “when their wrath was kindled (בחרות)”. This is its literal meaning which fits in with the sense, for חצות is not a noun, being another form of חֵצִי (when the meaning would be about midnight I will go out etc.”, for this does not fit in with the sense, since God would certainly have stated exactly when He would do this). But our Rabbis took it in this sense and explained it as meaning “about the middle of the night”, and they asserted that Moses said כחצות “about midnight”, which implies near to it — either just before it or just after it, and he did not say בחצות “at midnight” (as God had bidden him say) because he feared lest Pharaoh’s astrologers might make a mistake as regards the time when the slaughter of the firstborn actually took place, thinking that it was a little earlier or later than midnight, and would say, in consequence of this error, “Moses is a liar!” (cf. Berakhot 4a).
ישב קושיתו.
ד"ה מבכור פרעה עד בכור השפחה: ...ולמה לקו בני השפחה? שאף הם היו משתעבדים בהם ושמחים בצרתם.
עד בכור השבי UNTO THE FIRSTBORN OF THE CAPTIVE (these words are used in 12:29 instead of עד בכור השפחה “unto the firstborn of the handmaid” in this verse) — Why were the captives smitten, for they had not enslaved the Israelites? In order that these might not say that their god had claimed satisfaction for the humiliation imposed upon them and had brought this punishment upon the Egyptians (cf. Mekhilta d'Rabbi Yishmael 12:29).
**
בעל צידה לדרך, מקשה על דבריו:
קשה לי, שהרי לקמן (שמות כ' ב') ד"ה מבית עבדים פירש: מבית פרעה שהייתם עבדים לו. או אינו אלא "מבית עבדים" – שהיו עבדים לעבדים? ת"ל (דברים ז' ח') "ויפדך מבית עבדים מיד פרעה מלך מצרים" – אמור מעתה עבדים למלך היו ולא עבדים לעבדים.
ישב קושיתו.
ה. בביאור "ישמע" ו"למען"
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֹא יִשְׁמַע אֲלֵיכֶם פַּרְעֹה לְמַעַן רְבוֹת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם"
And the LORD said unto Moses: ‘Pharaoh will not hearken unto you; that My wonders may be multiplied in the land of Egypt.’
ר' אברהם בן הרמב"ם:
טעמו כמו שביאר רב סעדיה גאון: עבר לפי הענין העתיד לפי הלשון, שיעורו: הסיבה שלא היה פרעה שומע, הסוד בזה רצוני להרבות מופתי בארץ מצרים כמו שראיתם.
1. מה מאלץ אותו לפרש "ישמע" "עבר לפי הענין" אע"פ שהוא "עתיד לפי הלשון"?
ד"ה למען ספות הרוה את הצמאה: ... ואמר הכתוב כי בעבור זה יהיה כך, כי בכל סיבה עם עלול יאמר "למען", בין שיעשה האדם הגורם לרצונו בעלול כמו (ירמיהו ע"ב ו') "למען אשר ייטב לנו", בין שיהיה האדם הגורם כן שלא מדעתו כמו (יחזקאל כ"א כ') "למען למוג לב", (יחזקאל ו' ו') "למען יאשמו", (הושע ח' ד') "כספם וזהבם עשו להם עצבים למען יכרת".
ע"פ איזה משני מיני "למען" יתפרש "למען" בפסוקנו?