Unmasking the Mystery
1 א
(כז) וְהַנְּשִׂאִ֣ם הֵבִ֔יאוּ אֵ֚ת אַבְנֵ֣י הַשֹּׁ֔הַם וְאֵ֖ת אַבְנֵ֣י הַמִּלֻּאִ֑ים לָאֵפ֖וֹד וְלַחֹֽשֶׁן׃
(27) And the chieftains brought lapis lazuli and other stones for setting, for the ephod and for the breastpiece;
2 ב

(טז) וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר ז, ב), לָמָּה נִזְדָּרְזוּ הַנְּשִׂיאִים לָבוֹא וּלְהַקְרִיב תְּחִלָּה, וּבִמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן נִתְעַצְּלוּ וְלֹא הֵבִיאוּ אֶלָּא אַבְנֵי שׁוֹהַם וְאַבְנֵי מִלּוּאִים בָּאַחֲרוֹנָה. לְפִי שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאָמַר משֶׁה, כֹּל נְדִיב לֵב יָבִיאוּ תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, וְלֹא אָמַר לַנְּשִׂיאִים, הָיָה רַע בְּעֵינֵיהֶם עַל שֶׁלֹא אָמַר לָהֶם לְהָבִיא, אָמְרוּ יָבִיאוּ הָעָם מַה שֶּׁיָּבִיאוּ וּמַה שֶּׁיְּחַסְּרוּ נְמַלֵּא אֲנַחְנוּ. שָׂמְחוּ כָּל יִשְׂרָאֵל בִּמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן וְהֵבִיאוּ בְּשִׂמְחָה כָּל נְדָבָה וּבִזְרִיזוּת, רְאֵה מַה כְּתִיב (שמות לה, כב): וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים, שֶׁהָיוּ דוֹחֲקוֹת זֶה עַל זֶה וּבָאִים אֲנָשִׁים וְנָשִׁים בְּעִרְבּוּבְיָא, וְלִשְׁנֵי בְּקָרִים הֵבִיאוּ כָּל הַנְּדָבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לו, ג): וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, וּכְתִיב (שמות לו, ז): וְהַמְלָאכָה הָיְתָה דַיָּם וגו', לְאַחַר שְׁנֵי הַיָּמִים בִּקְּשׁוּ הַנְּשִׂיאִים לְהָבִיא נִדְבָתָם וְלֹא יָכֹלוּ שֶׁכְּבָר צִוָּה משֶׁה (שמות לו, ו): וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה וגו', וְהָיוּ הַנְּשִׂיאִים מְצֵרִים עַל שֶׁלֹא זָכוּ בְּנִדְבַת הַמִּשְׁכָּן, אָמְרוּ הוֹאִיל וְלֹא זָכִינוּ בְּנִדְבַת הַמִּשְׁכָּן נִתֵּן בְּבִגְדֵי כֹּהֵן גָּדוֹל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות לה, כז): וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וגו', אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּנַי שֶׁנִּזְדָּרְזוּ, יִכָּתֵב שֶׁהֵבִיאוּ וְהוֹתֵר, וְהַנְּשִׂיאִים שֶׁנִּתְעַצְּלוּ, חִסַּר אוֹת אַחַת מִשְּׁמָם, שֶׁכֵּן כְּתִיב וְהַנְּשִׂאִם חָסֵר יו"ד. כֵּיוָן שֶׁנִּגְמַר הַמִּשְׁכָּן הִקְדִּימוּ וְהֵבִיאוּ קָרְבָּן בִּזְרִיזוּת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל וגו', אָמְרוּ הֲרֵי הַשָּׁעָה שֶׁנַּקְרִיב קָרְבָּנוֹת בְּשִׂמְחָה, שֶׁשָּׁרְתָה שְׁכִינָה בְּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ, כֵּיוָן שֶׁנַּעֲשָׂה הַמִּשְׁכָּן וְלֹא הָיָה חָסֵר כְּלוּם, אָמְרוּ מַה יֵּשׁ לָנוּ לְהָבִיא, הָלְכוּ וְהֵבִיאוּ עֲגָלוֹת שֶׁיִּהְיוּ נוֹשְׂאִים עֲלֵיהֶם אֶת הַמִּשְׁכָּן. וּמִי נָתַן לָהֶם הָעֵצָה הַזֹּאת, שִׁבְטוֹ שֶׁל יִשָֹּׂשכָר, שֶׁכָּךְ אָמְרוּ לָהֶם מִשְׁכָּן שֶׁעֲשִׂיתֶם פּוֹרֵחַ הוּא בָּאֲוִיר, אֶלָּא הִתְנַדְּבוּ עֲגָלוֹת שֶׁתִּהְיוּ נוֹשְׂאִים אוֹתוֹ בָּהֶם, לְכָךְ כְּתִיב: וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּתְנַחֲמוּ עַל מַה שֶּׁעָשׂוּ בַּתְּחִלָּה. וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל, שׁוֹמֵעַ אֲנִי שֶׁהָיוּ הֶדְיוֹטוֹת וְנִתְמַנּוּ, תַּלְמוּד לוֹמַר (במדבר ז, ב): רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם, וְלֹא רָאשֵׁי בֵּית אָבוֹת, אֶלָּא אַף נְשִׂיאֵי שֵׁבֶט, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר ז, ב): הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת, נְשִׂיאִים בְּנֵי נְשִׂיאִים. הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת, הֵם שֶׁהָיוּ מְמֻנִּים עֲלֵיהֶם בְּמִצְרַיִם (שמות ה, יד): וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו', (במדבר ז, ב): הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִּים, עַל מִנְיַן הַדְּגָלִים, כְּמָה דְתֵימָא (במדבר א, ד): וְאִתְּכֶם יִהְיוּ אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה וגו'.

(16) "And the Chieftains of Israel offered" (Bamidbar 7:2) Why were the Chieftains anxious to make the first offerings, but in the case of the Mishkan they were lazy and only brought lapis lazuli and other stones last? When Moses said, "Anyone whose heart so moves them, bring gifts to the Lord for the work of the Tabernacle," he did not (specifically) ask the Chieftains and this was wrong in their eyes. They said, "Let the people bring what is necessary, and whatever is left we will complete." All of Israel was joyous in the work of the Tabernacle, and they brought with joy everything voluntarily and with speed. See what is written, (Exodus 35:22) "They brought, the men and the woman." They were pushing one another and the men and woman were coming all mixed together. For two mornings they brought all the offerings, as it is written (Exodus 36:3) "They continued to bring to him freewill offerings morning after morning." And it is written, (Exodus 36:7) "The work was enough for them" After two days the Chieftains requested to bring their freewill offerings, but they couldn't since Moses had already commanded, (Exodus 36:6) "A proclamation was made through the camp, 'Let no further effort be made'" The Chieftains were troubled that they did not merit in the freewill offerings of the Tabernacle. They said, "Since we have not merited in the work of the Tabernacle, we will give for the clothes of the High Priests." Thus it is written (Exodus 35:27) "The Priests brought lapis lazuli and other stones" The Holy Blessed One said, "Of my children who were quick to bring, let it be written that they brought more than enough. But the Chieftens who were lazy, a letter should be removed from their name. Thus it is written "והנשאם" which is missing the letter "י". Thus when the work of the Tabernacle was completed, they were quick to bring the sacrifices quickly.

3 ג
דריש ר"ע איש ואשה זכו שכינה ביניהן לא זכו אש אוכלתן
§ Rabbi Akiva taught: If a man [ish] and woman [isha] merit reward through a faithful marriage, the Divine Presence rests between them. The words ish and isha are almost identical; the difference between them is the middle letter yod in ish, and the final letter heh in isha. These two letters can be joined to form the name of God spelled yod, heh. But if due to licentiousness they do not merit reward, the Divine Presence departs, leaving in each word only the letters alef and shin, which spell esh, fire. Therefore, fire consumes them.
4 ד
וכן בדין ששלשתן שותפין בו ת"ר שלשה שותפין הן באדם הקב"ה ואביו ואמו בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו אמר הקב"ה מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני
And so too, the equating of one’s attitude toward his parents to his attitude toward God is a logical derivation, as the three of them are partners in his creation. As the Sages taught: There are three partners in the forming of a person: The Holy One, Blessed be He, who provides the soul, and his father and his mother. When a person honors his father and mother, the Holy One, Blessed be He, says: I ascribe credit to them as if I dwelt between them and they honor Me as well.
5 ה
(ג) לֹא־תְבַעֲר֣וּ אֵ֔שׁ בְּכֹ֖ל מֹשְׁבֹֽתֵיכֶ֑ם בְּי֖וֹם הַשַּׁבָּֽת׃ (פ)
(3) You shall kindle no fire throughout your settlements on the sabbath day.
6 ו

(ב) לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת (שמות לה, ג). רומז לאש המחלוקת ואש הכעס שצריך האדם ליזהר שלא לבער אותו עולמית, ומכל שכן ביום השבת קודש שאין בוער בו אש של גיהנם. והכועס בשבת או עושה מחלוקת ח"ו גורם להיות חמת הגיהנם בוער בו בר מינן:

(2) לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. The word "fire" here is an allusion to the destructive fire engendered by strife and anger. One needs to be careful not to allow oneself to become angry so that the fire of that hatred should not consume one. The "fire" is an allusion to the fire of purgatory that one would suffer from as a result..

7 ז

(ה) וּבְשַׁבָּת גֵּיהִנָּם לָא שָׁלְטָא בְעָלְמָא, וְלָא מְמַנָּן דִּילֵיהּ, בְּגִין דָּא מַנִּי לְיִשְׂרָאֵל לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת (שמות לה ג), וְאִי בַּר נַשׁ אוֹקִיד בְּשַׁבָּת, אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אֲנָא הֲוִיתִי מְכַבֶּה לְנוּרָא דְלָא אוֹקִיד, וְאַתּוּן מוֹקְדִין לֵיהּ, אַתּוּן תִּתּוֹקְדוּן בְּגֵיהִנָּם, בְּגִין דָּא לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם, וַאֲפִילוּ בְגוּפָא, וּמַאי נִיהוּ גֵיהִנָּם בְּגוּפָא, כָּבֵד דְּבֵיהּ מָרָה דְאִיהוּ גֵיהִנָּם, סַם הַמָּוְת סַם דְּאֵל אַחֵר, חַרְבָּא דְמַלְאַךְ הַמָּוְת, וַעֲלֵיהּ אִתְּמַר (משלי ה ד) וְאַחֲרִיתָהּ מָרָה כַלַּעֲנָה, חַדָּה כְּחֶרֶב פִּיּוֹת.

8 ח

(ב) וְשָׁלַחְתִּ֥י לְפָנֶ֖יךָ מַלְאָ֑ךְ וְגֵֽרַשְׁתִּ֗י אֶת־הַֽכְּנַעֲנִי֙ הָֽאֱמֹרִ֔י וְהַֽחִתִּי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י הַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי׃

(ג) אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ כִּי֩ לֹ֨א אֶֽעֱלֶ֜ה בְּקִרְבְּךָ֗ כִּ֤י עַם־קְשֵׁה־עֹ֙רֶף֙ אַ֔תָּה פֶּן־אֲכֶלְךָ֖ בַּדָּֽרֶךְ׃

(ד) וַיִּשְׁמַ֣ע הָעָ֗ם אֶת־הַדָּבָ֥ר הָרָ֛ע הַזֶּ֖ה וַיִּתְאַבָּ֑לוּ וְלֹא־שָׁ֛תוּ אִ֥ישׁ עֶדְי֖וֹ עָלָֽיו׃

(ה) וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה אֱמֹ֤ר אֶל־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אַתֶּ֣ם עַם־קְשֵׁה־עֹ֔רֶף רֶ֧גַע אֶחָ֛ד אֶֽעֱלֶ֥ה בְקִרְבְּךָ֖ וְכִלִּיתִ֑יךָ וְעַתָּ֗ה הוֹרֵ֤ד עֶדְיְךָ֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְאֵדְעָ֖ה מָ֥ה אֶֽעֱשֶׂה־לָּֽךְ׃

(2) I will send an angel before you, and I will drive out the Canaanites, the Amorites, the Hittites, the Perizzites, the Hivites, and the Jebusites—

(3) a land flowing with milk and honey. But I will not go in your midst, since you are a stiffnecked people, lest I destroy you on the way.”

(4) When the people heard this harsh word, they went into mourning, and none put on his finery.

(5) The LORD said to Moses, “Say to the Israelite people, ‘You are a stiffnecked people. If I were to go in your midst for one moment, I would destroy you. Now, then, leave off your finery, and I will consider what to do to you.’”

9 ט

(ב) כי לא אעלה בקרבך. לְכָךְ אֲנִי אוֹמֵר לְךָ וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ:

(ג) כי עם קשה ערף אתה. וּכְשֶׁשְּׁכִינָתִי בְקִרְבְּכֶם וְאַתֶּם מַמְרִים בִּי, מַרְבֶּה אֲנִי עֲלֵיכֶם זַעַם:

(2) כי לא אעלה בקרבך BECAUSE I WILL NOT GO UP AMONG THEE, therefore I say to thee, I will send an angel before thee.

(3) כי עם קשה ערף אתה FOR THOU ART A STIFF-NECKED PEOPLE, and if My Shechina were in thy midst and thou rebelledst against Me, I might become exceedingly angry with thee and destroy thee on the way.

10 י
(א) הדבר הרע. שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה וּמְהַלֶּכֶת עִמָּם:
(1) הדבר הרע THIS EVIL THING — that the Shechina would not dwell nor go with them.
11 יא
(א) רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך. אִם אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְאַתֶּם מַמְרִים בִּי בְּקַשְׁיוּת עָרְפְּכֶם אֶזְעֹם עֲלֵיכֶם רֶגַע אֶחָד – שֶׁהוּא שִׁעוּר זַעְמוֹ, שֶׁנֶּ' חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבָר זָעַם (ישעיהו כ"ו) – וַאֲכַלֶּה אֶתְכֶם, לְפִיכָךְ טוֹב לָכֶם שֶׁאֶשְׁלַח מַלְאָךְ:
(1) רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך WERE I TO GO UP AMONG THEE ONE MOMENT, I SHOULD CONSUME THEE — If I were to go up amongst you and you rebelled against Me in your stiff-neckedness I would be angry with you but one moment — for this is the duration of His wrath (Berakhot 7a), as it is said, (Isaiah 26:20) “Hide thyself for a short moment, until the indignation be passed” — and I would consume you; therefore it is better for you that I should send an angel.
12 יב
ומי איכא רתחא קמיה דקודשא בריך הוא אין דתניא ואל זועם בכל יום וכמה זעמו רגע וכמה רגע אחד מחמשת רבוא ושמונת אלפים ושמנה מאות ושמנים ושמנה בשעה וזו היא רגע ואין כל בריה יכולה לכוין אותה שעה חוץ מבלעם הרשע דכתיב ביה ויודע דעת עליון
The Gemara asks: And is there anger before the Holy One, Blessed be He? Can we speak of God using terms like anger? The Gemara answers: Yes, as it was taught in a baraita, God becomes angry, as it is stated: “God vindicates the righteous, God is furious every day” (Psalms 7:12). How much time does His anger last? God’s anger lasts a moment. And how long is a moment? One fifty-eight thousand, eight hundred and eighty-eighth of an hour, that is a moment. The Gemara adds: And no creature can precisely determine that moment when God becomes angry, except for Balaam the wicked, about whom it is written: “He who knows the knowledge of the Most High” (Numbers 24:16).
13 יג
(א) וַיִּקְרָ֥א יַעֲקֹ֖ב אֶל־בָּנָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר הֵאָֽסְפוּ֙ וְאַגִּ֣ידָה לָכֶ֔ם אֵ֛ת אֲשֶׁר־יִקְרָ֥א אֶתְכֶ֖ם בְּאַחֲרִ֥ית הַיָּמִֽים׃
(1) And Jacob called his sons and said, “Come together that I may tell you what is to befall you in days to come.
14 יד
(א) ואגידה לכם. בִּקֵּשׁ לְגַלּוֹת אֶת הַקֵּץ וְנִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ שְׁכִינָה וְהִתְחִיל אוֹמֵר דְּבָרִים אַחֵרִים:
(1) ואגידה לכם THAT I MAY TELL YOU — He wished to reveal to them the end of Israel’s exile but the Shechinah departed from him and he began to speak of other things (Genesis Rabbah 98:2).
15 טו

(א) בקש יעקב לגלות את הקץ כו'. הואיל וכתיב האספו והקבצו דשתי לשונות הן רמז לקץ דכתיב (ישעיה יא יב) ונפוצות יהודה יקבץ וכתיב (צפניה ג יט) והנדחה יקבץ שהוא רמז לגלות אחרון. ועי"ל מדכתיב באחרית הימים דהוא מיותר רמז לקץ הימין שיהיה באחרית הימים:

(1) He wished to reveal the End... [How does Rashi know this? The answer is:] Since Scripture uses two expressions, “gather around” and “come together,” it hints to the End. For it is written (Yeshayah 11:12), “He will gather the scattered ones of Yehudah.” And it is written (Tzephaniah 3:19), “He will gather the lost one,” which hints to the last exile. Anoher answer: Since it is written, “In latter days,” which is superfluous, [perforce] it hints to the End of Days which will be in latter days.