יַכְרֵת ה' כָּל־שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת׃

תורה תמימה על תהילים י״ב:ד׳:א׳

יַכְרֵת ה' אמר רבי חמא בר' חנינא מה תקנתו של מספרי לשון הרע אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה שנא' מרפא לשון עץ חיים ואין לשון אלא לשון הרע שנאמר חץ שחוט לשונם ואין עץ אלא תורה שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה ואם עם הארץ הוא ישפיל דעתו שנאמר וסלף בה שבר רוח רבי אחא ברבי חנינא אומר סיפר אין לו תקנה שכבר כרתו דוד ברוח הקדש שנאמר יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות אלא מה תקנתו שלא יבא לידי לשון הרע אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה ואם ע"ה הוא ישפיל דעתו שנאמר וסלף בה שבר רוח וכו':
(ערכין טו ע"ב)

Torah Temimah on Psalms 12:4:1

...

מדרש משלי כ״ה:ד׳

(משלי כה יח): "מפיץ וחרב וחץ שנון, איש עונה ברעהו עד שקר" - אמר רבי אבהו: בוא וראה כמה קשה הוא לשון הרע, כנגד שלושה דברים הללו, כנגד הרמחים והחרב והחצים: מה הרומח דוקר וממית, כך לשון הרע הורג וממית; ומה החרב הורג וממית, כך לשון הרע הורג וממית; ומה החץ הזה זורקו ואינו יכול להחזירו, כך לשון הרע הורג וממית. וכשם שקיללו דוד, כך קיללו שלמה: דוד אמר (תהלים יב ד): "יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות", ושלמה אמר "מפיץ וחרב וחץ שנון".

Midrash Mishlei 25:4

...

מדרש תנחומא, מצורע ב׳:א׳

זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן וְגוֹ' (משלי יח, כא), הַכֹּל תָּלוּי בַּלָּשׁוֹן. זָכָה, לְחַיִּים, נִתְחַיֵּב, לְמָוֶת. עָסַק בַּתּוֹרָה בִּלְשׁוֹנוֹ, זָכָה לְחַיִּים. שֶׁהַתּוֹרָה עֵץ חַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ (שם ג, יח). וְהִיא רְפוּאָתוֹ שֶׁל לָשׁוֹן הָרַע, שֶׁנֶּאֱמַר: מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים, וְסֶלֶף בָּהּ שֶׁבֶר בְּרוּחַ (שם טו, ד). וְאִם עָסַק אָדָם בְּלָשׁוֹן הָרַע, מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, לְמָוֶת. שֶׁקָּשֶׁה לָשׁוֹן הָרַע כִּשְׁפִיכַת דָּמִים. שֶׁכָּל הַהוֹרֵג, אֵינוֹ הוֹרֵג אֶלָּא נֶפֶשׁ אַחַת. וְהַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע, הוֹרֵג שְׁלֹשָה, הָאוֹמְרוֹ וְהַמְקַבְּלוֹ וְהַנֶּאֱמָר עָלָיו. שֶׁהֲרֵי דּוֹאֵג אָמַר לָשׁוֹן הָרַע עַל אֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִיטוּב, וְנֶהֱרַג, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מוֹת תָּמוּת אֲחִימֶלֶךְ (ש״א כב, טז). וְנֶהֱרַג שָׁאוּל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּמָת שָׁאוּל בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל בַּה' (דה״א י, יג). וְכֵן שָׁאוּל אוֹמֵר, עֲמָד נָא עָלַי וּמֹתְתֵנִי כִּי אֲחָזַנִי הַשָּׁבָץ (ש״ב א, ט), קַטֵּיגוֹרְיָא שֶׁל נֹב עִיר הַכֹּהֲנִים. וְאֵין הַשָּׁבָץ אֶלָּא בִּגְדֵי כְּהֻנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָשִׂיתָ מִשְׁבְּצוֹת זָהָב (שמות כח, יג). וְדוֹאֵג נִשְׁתָּרֵשׁ מֵחַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה וּמֵחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: גַּם אֵל יִתָּצְךָ לָנֶצַח יַחְתְּךָ וְיִסָּחֲךָ מֵאֹהֶל, וְשֵׁרֶשְׁךָ מֵאֶרֶץ חַיִּים סֶלָה (תהלים נב, ז), מֵחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. מִי קָשָׁה, הַמַּכָּה בַּחֶרֶב אוֹ הַמַּכָּה בַּחֵץ. הֱוֵי אוֹמֵר, הַמַּכָּה בַּחֵץ. שֶׁהַמַּכָּה בַּחֶרֶב, אֵינוֹ יָכֹל לְהָמִית אֶת חֲבֵרוֹ אֶלָּא אִם כֵּן קָרוֹב אֶצְלוֹ וְנָגַע בּוֹ. וְהַמַּכֶּה בַּחֵץ, אֵינוֹ כֵן אֶלָּא זוֹרֵק אֶת הַחֵץ וּמַכֶּה אוֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא רוֹאֶה אוֹתוֹ. לָכֵן נִמְשָׁל מְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע כְּחֵץ, שֶׁנֶּאֱמַר: חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם מִרְמָה דִּבֵּר (ירמיה ט, ז). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, בְּנֵי אָדָם שִׁנֵּיהֶם חֲנִית וְחִצִּים וּלְשׁוֹנָם חֶרֶב חַדָּה (תהלים נז, ה). רְאֵה מַה קָּשֶׁה לָשׁוֹן הָרַע, וְהוּא קָשֶׁה מִשְּׁפִיכוּת דָּמִים וּמִגִּלּוּי עֲרָיוֹת וּמֵעֲבוֹדָה זָרָה. מִשְּׁפִיכוּת דָּמִים, דִּכְתִיב: גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא (בראשית ד, יג). מִגִּלּוּי עֲרָיוֹת, דִּכְתִיב: וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת (בראשית לט, ט). מֵעֲבוֹדָה זָרָה, דִּכְתִיב: אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְּדוֹלָה (שמות לב, לא). וּבִמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע, אֵין כָּתוּב בּוֹ לֹא גָּדוֹל וְלֹא גְּדוֹלָה, אֶלָּא גְּדֹלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: יַכְרֵת ה' כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת, לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת (תהלים יב, ד). לְכָךְ נֶאֱמַר: מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן. דָּבָר אַחֵר, מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן. אַל תֹּאמַר, הוֹאִיל וְנִתְּנָה לִי רְשׁוּת לְדַבֵּר, הֲרֵינִי אוֹמֵר כָּל מַה שֶּׁאֲבַקֵּשׁ. כְּבָר הִזְהִירָה אוֹתְךָ הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה (תהלים לד, יד). וְשֶׁמָּא תֹּאמַר, שֶׁאַתָּה מְחַסֵּר. אֵין אַתָּה אֶלָּא מִשְׂתַּכֵּר. וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צָוְחָה, שׁוֹמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שׁוֹמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ (משלי כא, כג). אַל תִּקְרֵי מִצָּרוֹת, אֶלָּא מִצָּרַעַת נַפְשׁוֹ. דָּבָר אַחֵר, מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן. קָשֶׁה לָשׁוֹן הָרַע, שֶׁאֵין אָדָם מוֹצִיאוֹ מִפִּיו עַד שֶׁהוּא כּוֹפֵר בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשׁוֹנֵנוּ נַגְבִּיר שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ מִי אָדוֹן לָנוּ (תהלים יב, ה). כִּבְיָכוֹל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צָוַח עַל מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרַע, מִי יָקוּם לִי עִם מְרֵעִים וְגוֹ' (תהלים צד, טז), מִי יָכוֹל לַעֲמֹד בָּהֶם. וּמִי יַעֲמֹד בָּהֶם, גֵּיהִנָּם. וְגֵיהִנָּם צֹוַחַת, אַף אֲנִי אֵינִי יְכוֹלָה לַעֲמֹד בָּהֶם. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲנִי מִלְּמַעְלָן, וְאַתְּ מִלְּמַטָּן. אֲנִי זוֹרֵק בָּם חִצִּים מִלְּמַעְלָה, וְאַתָּה הוֹפֶכֶת עֲלֵיהֶם גֶּחָלִים מִלְּמַטָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: חִצֵּי גִּבּוֹר שְׁנוּנִים עִם גַּחֲלֵי רְתָמִים (תהלים קכ, ד). אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, רְצוֹנְכֶם לְהִמָּלֵט מִגֵּיהִנָּם, הַרְחִיקוּ עַצְמְכֶם מִלָּשׁוֹן הָרַע וְאַתֶּם זוֹכִים בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים וְגוֹ' (תהלים לד, יג). וּכְתִיב: נְצוֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרַע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה, סוּר מֵרַע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ (תהלים לד, יד טו). לְכָךְ נֶאֱמַר: זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע. לְלַמֶּדְךָ, שֶׁהַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע, הַנְּגָעִים בָּאִין עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע. הַמּוֹצִיא שֵׁם רָע, מוֹצֵא רָע, שֶׁהַנְּגָעִים רָעִים מוֹצְאִין בְּגוּפוֹ. רְאֵה מַה כְּתִיב בְּמִרְיָם, וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה (במדבר יב, א). לְפִיכָךְ, וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרַעַת (תהלים לד, יא). מַה כְּתִיב שָׁם, זָכוֹר אֶת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם וְגוֹ' (דברים כד, ט). וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר, וּמַה מִרְיָם שֶׁלֹּא דִּבְּרָה אֶלָּא בְּאָחִיהָ חֲבִיבָהּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו וְלֹא נִתְכַּוְּנָה אֶלָּא לְהַחְזִירוֹ לְאִשְׁתּוֹ, כָּךְ. הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע עַל חֲבֵרוֹ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן, הִשָּׁמֵר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת (דברים כד, ח). וְאַף אַהֲרֹן שֶׁהָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל, נָגְעָה בּוֹ יָדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּחַר אַף ה' בָּם וַיֵּלַךְ (במדבר יב, ט). בָּם, בְּמִרְיָם וּבְאַהֲרֹן, אֶלָּא שֶׁאַהֲרֹן נִתְרַפֵּא מִיָּד. וּמִרְיָם, לְאַחַר שִׁבְעָה יָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתִּסָּגֵר מִרְיָם שִׁבְעַת יָמִים (במדבר יב, טו). הֱוֵי, זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע, הַמּוֹצִיא שֵׁם רָע, שֶׁמָּצָא רָע. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בַּנָּחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי, עַל שֶׁאָמַר לָשׁוֹן הָרַע עַל בּוֹרְאוֹ, לְפִיכָךְ נִצְטָרֵעַ. מָה אָמַר. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יוֹדְעֵי טוֹב וָרָע (בראשית ג, ה). אָמַר לָהֶם: כָּל אֻמָּן שׂוֹנֵא אֶת חֲבֵרוֹ, וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ לִבְראֹת אֶת עוֹלָמוֹ, מִן הָאִילָן הַזֶּה אָכַל וּבָרָא אֶת עוֹלָמוֹ. אַף אַתֶּם אִכְלוּ מִמֶּנּוּ וְאַתֶּם יְכוֹלִין לִבְראֹת עוֹלָם כָּמוֹהוּ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה סִפַּרְתָּ לָשׁוֹן הָרַע, סוֹפְךָ לִלְקוֹת בְּצָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה (בראשית ג, יד). בְּמָה אֵרְרוֹ. בְּצָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי צָרַעַת מַמְאֶרֶת הִיא (ויקרא יג, נב). אָמַר רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, הַסְּלָעִים שֶׁהֵן עַל הַנָּחָשׁ, זוֹ הִיא צָרַעְתּוֹ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא כָּל בַּעֲלֵי מוּמִין מִתְרַפְּאִין בָּעוֹלָם הַבָּא, וְהַנָּחָשׁ אֵינוֹ מִתְרַפֵּא, שֶׁנֶּאֱמַר: אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה (בראשית ג, יד), מִכָּאן שֶׁהַכֹּל מִתְרַפְּאִין וְהוּא אֵינוֹ מִתְרַפֵּא. בִּבְנֵי אָדָם כְּתִיב: אָז יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ (ישעיה לה, ו). וּכְתִיב: אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים וְגוֹ' (ישעיה לה, ה). וְכֵן הַחַיָּה וְהַבְּהֵמָה, זְאֵב וְטָלֶה יִרְעוּ כְּאֶחָד, וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן. אֲבָל הַנָּחָשׁ, עָפָר לַחְמוֹ, שֶׁאֵין מִתְרַפֵּא לְעוֹלָם, שֶׁהוּא הוֹרִיד כָּל הַבְּרִיּוֹת לֶעָפָר. מִי גָּרַם לוֹ, עַל שֶׁאָמַר לָשׁוֹן הָרַע.

Midrash Tanchuma, Metzora 2:1

(Lev. 14:2:) “This shall be the law of the leper.” This text is related (to Prov. 18:21), “Death and life are in the power of the tongue.” Everything depends on the tongue. [If] one is acquitted, he is acquitted for life; [if] one is not acquitted, he is condemned to death. [If] one is engaged in Torah with his tongue, he is acquitted for life, inasmuch as the Torah is a tree of life, as stated (in Prov. 3:18), “[Wisdom] is a tree of life to those who take hold of it.” It (i.e., the Torah) is also one's healing for the evil tongue (i.e., slander), as stated (in Prov. 15:4), “A healing tongue is a tree of life.” But if one is occupied with slander, his soul is condemned to death, since slander is more harmful than the shedding of blood. Thus whoever kills takes only one life, but the one who speaks slander kills three people: the one who tells it, the one who accepts it, and the one about whom it is told.⁹PRK 4:2; Lev. R. 26:2; Numb. R. 19:2; Deut. R. 5:10; M. Pss. 12:2; yPe’ah 1:1 (16a). Doeg spoke slander against Ahimelech; and he (i.e., Ahimelech) was killed, as stated (in I Sam. 22:16), “But the king said, ‘You shall surely die, Ahimelech.’” Saul also was killed, [as stated] (in I Chron. 10:13), “So Saul died for the treachery which he had committed against the Lord.” And thus did Saul say (in II Sam. 1:9, to a young man), “Please stand over me and slay me, for death throes have seized me.” [The young man was] the accuser¹⁰Gk.: kategoros. of Nob, the city of priests [against Saul]. Now death throes (shbts) can only denote priesthood, since it is stated (in Exod. 28:13 with reference to high-priestly dress), “And you shall make gold brocade (rt.: shbts).” Doeg also was uprooted (shrsh) from the life of this world and from all life in the world to come. Thus it is stated (in Ps. 52:7), “God will also tear you down for ever; He will seize you, tear you away from your tent, and uproot (shrsh) you from the land of the living. Selah,” [i.e., He will uproot you] from life in the world to come. Who is more severe? One who smites with the sword or [one who] smites with the dart? Say the one who smites with the dart. The one who smites with the sword is only able to kill his companion if he draws near to him and touches him; but in the case of one who smites with the dart, it is not so. Rather one throws the dart wherever he sees him. Therefore, one who speaks slander is comparable to the dart, as stated (in Jer. 9:7), “Their tongue is a sharpened dart; it speaks deceit.” It also says (in Ps. 57:5), “people, whose teeth are spears and darts, and whose tongue a sharp sword.” See how harmful slander is, in that it is more harmful than adultery, shedding blood and idolatry.¹¹M. Pss. 52:2. Of adultery it is written (in Gen. 39:9, where Joseph is addressing Potiphar's wife), “then how shall I do this great evil and sin against God?” Of shedding blood it is written (in Gen. 4:13), “My sin is greater than I can bear.” Of idolatry it is written (in Exod. 32:31, with reference to the golden calf), “Alas, this people has sinned a great sin.” But when it (i.e., Scripture) mentions slander, it does not say "great" (in the masculine singular, as in Gen. 4:13), or "great" (in the feminine singular, as in Gen. 39:9 and Exod. 32:31), but "great" (in the feminine plural). Thus it is written (in Ps. 12:4), “The Lord shall cut off all flattering lips, [every] tongue speaking great things (in the feminine plural).” It is therefore stated (in Prov. 18:21), “Death and life are in the power of the tongue.” [Another interpretation (of Prov. 18:21), “Death and life are in the power of the tongue”: Do not say, “Since I have license to speak, I am therefore speaking whatever I want.” See, the Torah has already warned you (in Ps. 34:14), “Keep your tongue from evil [and your lips from speaking deceit].” Perhaps you will say that you are suffering a loss. Are you not profiting instead? So the holy spirit proclaims (in Prov. 21:23), “The one who guards his mouth and his tongue guards his soul from trouble (tsarot).” Do not read this as “from trouble.” Instead [read it as], "from leprosy (tsar'at).” Another interpretation (of Prov. 18:21), “Death and life are in the power of the tongue”: Slander is so harmful that one does not produce it from his mouth without denying the Holy One, blessed be He.¹²M. Ps. 52:2. Thus it is stated (in Ps. 12:5), “Those who say, ‘By our tongues we shall prevail; our lips are with us, who is to be our Lord?’” The Holy One, blessed be He, as it were, cried out against those who speak slander (in Ps. 94:16), “Who will stand for Me against evildoers…?” Who can stand against them? And who will stand against them? Geihinnom? But Geihinnom also cries out, “I am unable to stand against them.” [Then] the Holy One, blessed be He, said, “I [will come at them] from above and you (Geihinnom), from below. I will hurl darts from above; and you will turn on them with burning coals from below.” Thus it is stated (in Ps. 120:4), “Sharp darts of the warrior along with burning coals of broom wood.” The Holy One, blessed be He, said to Israel, “Do you want to be delivered from Geihinnom? Keep yourselves far away from the deceitful tongue. Then you will be acquitted in this world and in the world to come.” Thus it is stated (in Ps. 34:13), “Who is the one who desires life….” And it is [then] written (in vs. 14), “Keep your tongue from evil and your lips from speaking deceit […].” Thus it is stated (in Lev. 14:2), “This shall be the law of the leper,” to teach you that one who speaks slander will have blemishes come to him, as it is stated, “This shall be the law of the leper (metsora'),” [i.e.] the one who proclaims evil (motsi' ra')¹³Above, 5:1; ySot. 2:1 (17d); ‘Arakh. 15b; Cf. Lev. R. 16:1. will find evil, in that he will have leprosy come upon him. See what is written about Miriam (in Numb. 12:1), “Then Miriam and Aaron spoke against Moses.” Therefore (in vs. 10), “then Aaron turned unto Miriam, and there was [Miriam] with leprosy like the snow.” What is written elsewhere (in Deut. 24:9)? “Remember what the Lord your God did to Miriam […].” And is it not all the more so? For if Miriam had this happen, when she only spoke against her beloved brother when he was absent¹⁴I.e., she spoke privately to Aaron with no desire to be hostile to Moses. Cf. Sifre, Numb. 12:1 (99:2). and was only intending to return him to his wife, how much the more so in the case of one who utters slander against his colleague? What is written above on the matter (in Deut. 24:8)? “Take care with the plague of leprosy [to watch diligently and do according to all that the priests and Levites shall teach…].” So the hand of the Holy One, blessed be He, also afflicted with it Aaron, who was high priest. Thus it is stated (in Numb. 12:9), “And the anger of the Lord was kindled against them, [i.e.] against Aaron and against Miriam.” Aaron, however, was healed immediately; but Miriam, after seven days, as stated (in Numb. 12:15), “So Miriam was shut up [outside of the camp] for seven days.” Ergo (in Lev. 14:2), “This shall be the law of the leper (metsora').” The one who proclaims evil (motsi' ra') is the one who finds evil (motse' ra'). And thus you find with the primeval serpent, because he spoke slander [to Eve] against his Creator, for that reason he became leprous.¹⁵Cf. Gen. R. 19:4. What did he say? R. Joshua ben Levi said (citing Gen. 3:5), “’For God knows that on the day that you eat from it, your eyes shall be opened and you will be like God, knowing good and evil.’ He said to her, ‘Every artisan hates his fellow [artisan].¹⁶The saying is proverbial. See Gen. R. 32:2; M. Pss. 11:6. Now when [the Holy One, blessed be He,] wanted to create His world, He ate from this tree. So he created His world. You [two] also eat from it. Then you will be able to create like Him.’ The Holy One, blessed be He, said to [the serpent], ‘You have spoken slander. Your end is to be stricken with leprosy.’” It is so stated (in Gen. 3:14), “So the Lord God said unto the serpent, “Because you have done this, more cursed shall you be than all the beasts of the field.” With what did he curse ('araroh) him? With leprosy. Now a curse can only be leprosy, since it is stated (in Lev. 13:52), “for it is a malignant (mam'eret) leprosy.”¹⁷The argument assumes that ‘arirah and mam’eret share the same root. So also Exod. R. 3:13. R. Huna said in the name of R. Joshua ben Levi, “The scales which are on the snake are his leprosy.”¹⁸Gen. R. 20:4. And not only that, but when all the deformed are cured in the world to come, the snake shall not be cured.¹⁹Tanh. (Buber), Gen. 11:9; Tanh., Gen. 11:8; Gen. R. 95:1. Thus it is stated (in Gen. 3:14), “more cursed shall you be than all the beasts.” From here [we learn] that they all shall be healed, but [the serpent] shall not be healed. People shall be healed, as stated (in Is. 35:5), “Then the eyes of the blind shall be opened….” It is also [written about] the wild beasts and the cattle (in Is. 65:25), “The wolf and the lamb shall feed together, and the lion like the ox shall eat straw, but the serpent's food shall be dust”; as he will never be healed, because he [was the one who] brought all mortals down to the dust. And what caused him to have [this punishment]? [It happened] because he had spoken slander.

מדרש תנחומא, מצורע ב׳:א׳

זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן וְגוֹ' (משלי יח, כא), הַכֹּל תָּלוּי בַּלָּשׁוֹן. זָכָה, לְחַיִּים, נִתְחַיֵּב, לְמָוֶת. עָסַק בַּתּוֹרָה בִּלְשׁוֹנוֹ, זָכָה לְחַיִּים. שֶׁהַתּוֹרָה עֵץ חַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ (שם ג, יח). וְהִיא רְפוּאָתוֹ שֶׁל לָשׁוֹן הָרַע, שֶׁנֶּאֱמַר: מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים, וְסֶלֶף בָּהּ שֶׁבֶר בְּרוּחַ (שם טו, ד). וְאִם עָסַק אָדָם בְּלָשׁוֹן הָרַע, מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, לְמָוֶת. שֶׁקָּשֶׁה לָשׁוֹן הָרַע כִּשְׁפִיכַת דָּמִים. שֶׁכָּל הַהוֹרֵג, אֵינוֹ הוֹרֵג אֶלָּא נֶפֶשׁ אַחַת. וְהַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע, הוֹרֵג שְׁלֹשָה, הָאוֹמְרוֹ וְהַמְקַבְּלוֹ וְהַנֶּאֱמָר עָלָיו. שֶׁהֲרֵי דּוֹאֵג אָמַר לָשׁוֹן הָרַע עַל אֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִיטוּב, וְנֶהֱרַג, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מוֹת תָּמוּת אֲחִימֶלֶךְ (ש״א כב, טז). וְנֶהֱרַג שָׁאוּל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּמָת שָׁאוּל בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל בַּה' (דה״א י, יג). וְכֵן שָׁאוּל אוֹמֵר, עֲמָד נָא עָלַי וּמֹתְתֵנִי כִּי אֲחָזַנִי הַשָּׁבָץ (ש״ב א, ט), קַטֵּיגוֹרְיָא שֶׁל נֹב עִיר הַכֹּהֲנִים. וְאֵין הַשָּׁבָץ אֶלָּא בִּגְדֵי כְּהֻנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָשִׂיתָ מִשְׁבְּצוֹת זָהָב (שמות כח, יג). וְדוֹאֵג נִשְׁתָּרֵשׁ מֵחַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה וּמֵחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: גַּם אֵל יִתָּצְךָ לָנֶצַח יַחְתְּךָ וְיִסָּחֲךָ מֵאֹהֶל, וְשֵׁרֶשְׁךָ מֵאֶרֶץ חַיִּים סֶלָה (תהלים נב, ז), מֵחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. מִי קָשָׁה, הַמַּכָּה בַּחֶרֶב אוֹ הַמַּכָּה בַּחֵץ. הֱוֵי אוֹמֵר, הַמַּכָּה בַּחֵץ. שֶׁהַמַּכָּה בַּחֶרֶב, אֵינוֹ יָכֹל לְהָמִית אֶת חֲבֵרוֹ אֶלָּא אִם כֵּן קָרוֹב אֶצְלוֹ וְנָגַע בּוֹ. וְהַמַּכֶּה בַּחֵץ, אֵינוֹ כֵן אֶלָּא זוֹרֵק אֶת הַחֵץ וּמַכֶּה אוֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא רוֹאֶה אוֹתוֹ. לָכֵן נִמְשָׁל מְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע כְּחֵץ, שֶׁנֶּאֱמַר: חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם מִרְמָה דִּבֵּר (ירמיה ט, ז). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, בְּנֵי אָדָם שִׁנֵּיהֶם חֲנִית וְחִצִּים וּלְשׁוֹנָם חֶרֶב חַדָּה (תהלים נז, ה). רְאֵה מַה קָּשֶׁה לָשׁוֹן הָרַע, וְהוּא קָשֶׁה מִשְּׁפִיכוּת דָּמִים וּמִגִּלּוּי עֲרָיוֹת וּמֵעֲבוֹדָה זָרָה. מִשְּׁפִיכוּת דָּמִים, דִּכְתִיב: גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא (בראשית ד, יג). מִגִּלּוּי עֲרָיוֹת, דִּכְתִיב: וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת (בראשית לט, ט). מֵעֲבוֹדָה זָרָה, דִּכְתִיב: אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְּדוֹלָה (שמות לב, לא). וּבִמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע, אֵין כָּתוּב בּוֹ לֹא גָּדוֹל וְלֹא גְּדוֹלָה, אֶלָּא גְּדֹלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: יַכְרֵת ה' כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת, לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת (תהלים יב, ד). לְכָךְ נֶאֱמַר: מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן. דָּבָר אַחֵר, מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן. אַל תֹּאמַר, הוֹאִיל וְנִתְּנָה לִי רְשׁוּת לְדַבֵּר, הֲרֵינִי אוֹמֵר כָּל מַה שֶּׁאֲבַקֵּשׁ. כְּבָר הִזְהִירָה אוֹתְךָ הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה (תהלים לד, יד). וְשֶׁמָּא תֹּאמַר, שֶׁאַתָּה מְחַסֵּר. אֵין אַתָּה אֶלָּא מִשְׂתַּכֵּר. וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צָוְחָה, שׁוֹמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שׁוֹמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ (משלי כא, כג). אַל תִּקְרֵי מִצָּרוֹת, אֶלָּא מִצָּרַעַת נַפְשׁוֹ. דָּבָר אַחֵר, מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן. קָשֶׁה לָשׁוֹן הָרַע, שֶׁאֵין אָדָם מוֹצִיאוֹ מִפִּיו עַד שֶׁהוּא כּוֹפֵר בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשׁוֹנֵנוּ נַגְבִּיר שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ מִי אָדוֹן לָנוּ (תהלים יב, ה). כִּבְיָכוֹל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צָוַח עַל מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרַע, מִי יָקוּם לִי עִם מְרֵעִים וְגוֹ' (תהלים צד, טז), מִי יָכוֹל לַעֲמֹד בָּהֶם. וּמִי יַעֲמֹד בָּהֶם, גֵּיהִנָּם. וְגֵיהִנָּם צֹוַחַת, אַף אֲנִי אֵינִי יְכוֹלָה לַעֲמֹד בָּהֶם. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲנִי מִלְּמַעְלָן, וְאַתְּ מִלְּמַטָּן. אֲנִי זוֹרֵק בָּם חִצִּים מִלְּמַעְלָה, וְאַתָּה הוֹפֶכֶת עֲלֵיהֶם גֶּחָלִים מִלְּמַטָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: חִצֵּי גִּבּוֹר שְׁנוּנִים עִם גַּחֲלֵי רְתָמִים (תהלים קכ, ד). אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, רְצוֹנְכֶם לְהִמָּלֵט מִגֵּיהִנָּם, הַרְחִיקוּ עַצְמְכֶם מִלָּשׁוֹן הָרַע וְאַתֶּם זוֹכִים בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים וְגוֹ' (תהלים לד, יג). וּכְתִיב: נְצוֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרַע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה, סוּר מֵרַע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ (תהלים לד, יד טו). לְכָךְ נֶאֱמַר: זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע. לְלַמֶּדְךָ, שֶׁהַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע, הַנְּגָעִים בָּאִין עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע. הַמּוֹצִיא שֵׁם רָע, מוֹצֵא רָע, שֶׁהַנְּגָעִים רָעִים מוֹצְאִין בְּגוּפוֹ. רְאֵה מַה כְּתִיב בְּמִרְיָם, וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה (במדבר יב, א). לְפִיכָךְ, וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרַעַת (תהלים לד, יא). מַה כְּתִיב שָׁם, זָכוֹר אֶת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם וְגוֹ' (דברים כד, ט). וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר, וּמַה מִרְיָם שֶׁלֹּא דִּבְּרָה אֶלָּא בְּאָחִיהָ חֲבִיבָהּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו וְלֹא נִתְכַּוְּנָה אֶלָּא לְהַחְזִירוֹ לְאִשְׁתּוֹ, כָּךְ. הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע עַל חֲבֵרוֹ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן, הִשָּׁמֵר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת (דברים כד, ח). וְאַף אַהֲרֹן שֶׁהָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל, נָגְעָה בּוֹ יָדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּחַר אַף ה' בָּם וַיֵּלַךְ (במדבר יב, ט). בָּם, בְּמִרְיָם וּבְאַהֲרֹן, אֶלָּא שֶׁאַהֲרֹן נִתְרַפֵּא מִיָּד. וּמִרְיָם, לְאַחַר שִׁבְעָה יָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתִּסָּגֵר מִרְיָם שִׁבְעַת יָמִים (במדבר יב, טו). הֱוֵי, זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע, הַמּוֹצִיא שֵׁם רָע, שֶׁמָּצָא רָע. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בַּנָּחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי, עַל שֶׁאָמַר לָשׁוֹן הָרַע עַל בּוֹרְאוֹ, לְפִיכָךְ נִצְטָרֵעַ. מָה אָמַר. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יוֹדְעֵי טוֹב וָרָע (בראשית ג, ה). אָמַר לָהֶם: כָּל אֻמָּן שׂוֹנֵא אֶת חֲבֵרוֹ, וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ לִבְראֹת אֶת עוֹלָמוֹ, מִן הָאִילָן הַזֶּה אָכַל וּבָרָא אֶת עוֹלָמוֹ. אַף אַתֶּם אִכְלוּ מִמֶּנּוּ וְאַתֶּם יְכוֹלִין לִבְראֹת עוֹלָם כָּמוֹהוּ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה סִפַּרְתָּ לָשׁוֹן הָרַע, סוֹפְךָ לִלְקוֹת בְּצָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה (בראשית ג, יד). בְּמָה אֵרְרוֹ. בְּצָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי צָרַעַת מַמְאֶרֶת הִיא (ויקרא יג, נב). אָמַר רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, הַסְּלָעִים שֶׁהֵן עַל הַנָּחָשׁ, זוֹ הִיא צָרַעְתּוֹ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא כָּל בַּעֲלֵי מוּמִין מִתְרַפְּאִין בָּעוֹלָם הַבָּא, וְהַנָּחָשׁ אֵינוֹ מִתְרַפֵּא, שֶׁנֶּאֱמַר: אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה (בראשית ג, יד), מִכָּאן שֶׁהַכֹּל מִתְרַפְּאִין וְהוּא אֵינוֹ מִתְרַפֵּא. בִּבְנֵי אָדָם כְּתִיב: אָז יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ (ישעיה לה, ו). וּכְתִיב: אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים וְגוֹ' (ישעיה לה, ה). וְכֵן הַחַיָּה וְהַבְּהֵמָה, זְאֵב וְטָלֶה יִרְעוּ כְּאֶחָד, וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן. אֲבָל הַנָּחָשׁ, עָפָר לַחְמוֹ, שֶׁאֵין מִתְרַפֵּא לְעוֹלָם, שֶׁהוּא הוֹרִיד כָּל הַבְּרִיּוֹת לֶעָפָר. מִי גָּרַם לוֹ, עַל שֶׁאָמַר לָשׁוֹן הָרַע.

Midrash Tanchuma, Metzora 2:1

(Lev. 14:2:) “This shall be the law of the leper.” This text is related (to Prov. 18:21), “Death and life are in the power of the tongue.” Everything depends on the tongue. [If] one is acquitted, he is acquitted for life; [if] one is not acquitted, he is condemned to death. [If] one is engaged in Torah with his tongue, he is acquitted for life, inasmuch as the Torah is a tree of life, as stated (in Prov. 3:18), “[Wisdom] is a tree of life to those who take hold of it.” It (i.e., the Torah) is also one's healing for the evil tongue (i.e., slander), as stated (in Prov. 15:4), “A healing tongue is a tree of life.” But if one is occupied with slander, his soul is condemned to death, since slander is more harmful than the shedding of blood. Thus whoever kills takes only one life, but the one who speaks slander kills three people: the one who tells it, the one who accepts it, and the one about whom it is told.⁹PRK 4:2; Lev. R. 26:2; Numb. R. 19:2; Deut. R. 5:10; M. Pss. 12:2; yPe’ah 1:1 (16a). Doeg spoke slander against Ahimelech; and he (i.e., Ahimelech) was killed, as stated (in I Sam. 22:16), “But the king said, ‘You shall surely die, Ahimelech.’” Saul also was killed, [as stated] (in I Chron. 10:13), “So Saul died for the treachery which he had committed against the Lord.” And thus did Saul say (in II Sam. 1:9, to a young man), “Please stand over me and slay me, for death throes have seized me.” [The young man was] the accuser¹⁰Gk.: kategoros. of Nob, the city of priests [against Saul]. Now death throes (shbts) can only denote priesthood, since it is stated (in Exod. 28:13 with reference to high-priestly dress), “And you shall make gold brocade (rt.: shbts).” Doeg also was uprooted (shrsh) from the life of this world and from all life in the world to come. Thus it is stated (in Ps. 52:7), “God will also tear you down for ever; He will seize you, tear you away from your tent, and uproot (shrsh) you from the land of the living. Selah,” [i.e., He will uproot you] from life in the world to come. Who is more severe? One who smites with the sword or [one who] smites with the dart? Say the one who smites with the dart. The one who smites with the sword is only able to kill his companion if he draws near to him and touches him; but in the case of one who smites with the dart, it is not so. Rather one throws the dart wherever he sees him. Therefore, one who speaks slander is comparable to the dart, as stated (in Jer. 9:7), “Their tongue is a sharpened dart; it speaks deceit.” It also says (in Ps. 57:5), “people, whose teeth are spears and darts, and whose tongue a sharp sword.” See how harmful slander is, in that it is more harmful than adultery, shedding blood and idolatry.¹¹M. Pss. 52:2. Of adultery it is written (in Gen. 39:9, where Joseph is addressing Potiphar's wife), “then how shall I do this great evil and sin against God?” Of shedding blood it is written (in Gen. 4:13), “My sin is greater than I can bear.” Of idolatry it is written (in Exod. 32:31, with reference to the golden calf), “Alas, this people has sinned a great sin.” But when it (i.e., Scripture) mentions slander, it does not say "great" (in the masculine singular, as in Gen. 4:13), or "great" (in the feminine singular, as in Gen. 39:9 and Exod. 32:31), but "great" (in the feminine plural). Thus it is written (in Ps. 12:4), “The Lord shall cut off all flattering lips, [every] tongue speaking great things (in the feminine plural).” It is therefore stated (in Prov. 18:21), “Death and life are in the power of the tongue.” [Another interpretation (of Prov. 18:21), “Death and life are in the power of the tongue”: Do not say, “Since I have license to speak, I am therefore speaking whatever I want.” See, the Torah has already warned you (in Ps. 34:14), “Keep your tongue from evil [and your lips from speaking deceit].” Perhaps you will say that you are suffering a loss. Are you not profiting instead? So the holy spirit proclaims (in Prov. 21:23), “The one who guards his mouth and his tongue guards his soul from trouble (tsarot).” Do not read this as “from trouble.” Instead [read it as], "from leprosy (tsar'at).” Another interpretation (of Prov. 18:21), “Death and life are in the power of the tongue”: Slander is so harmful that one does not produce it from his mouth without denying the Holy One, blessed be He.¹²M. Ps. 52:2. Thus it is stated (in Ps. 12:5), “Those who say, ‘By our tongues we shall prevail; our lips are with us, who is to be our Lord?’” The Holy One, blessed be He, as it were, cried out against those who speak slander (in Ps. 94:16), “Who will stand for Me against evildoers…?” Who can stand against them? And who will stand against them? Geihinnom? But Geihinnom also cries out, “I am unable to stand against them.” [Then] the Holy One, blessed be He, said, “I [will come at them] from above and you (Geihinnom), from below. I will hurl darts from above; and you will turn on them with burning coals from below.” Thus it is stated (in Ps. 120:4), “Sharp darts of the warrior along with burning coals of broom wood.” The Holy One, blessed be He, said to Israel, “Do you want to be delivered from Geihinnom? Keep yourselves far away from the deceitful tongue. Then you will be acquitted in this world and in the world to come.” Thus it is stated (in Ps. 34:13), “Who is the one who desires life….” And it is [then] written (in vs. 14), “Keep your tongue from evil and your lips from speaking deceit […].” Thus it is stated (in Lev. 14:2), “This shall be the law of the leper,” to teach you that one who speaks slander will have blemishes come to him, as it is stated, “This shall be the law of the leper (metsora'),” [i.e.] the one who proclaims evil (motsi' ra')¹³Above, 5:1; ySot. 2:1 (17d); ‘Arakh. 15b; Cf. Lev. R. 16:1. will find evil, in that he will have leprosy come upon him. See what is written about Miriam (in Numb. 12:1), “Then Miriam and Aaron spoke against Moses.” Therefore (in vs. 10), “then Aaron turned unto Miriam, and there was [Miriam] with leprosy like the snow.” What is written elsewhere (in Deut. 24:9)? “Remember what the Lord your God did to Miriam […].” And is it not all the more so? For if Miriam had this happen, when she only spoke against her beloved brother when he was absent¹⁴I.e., she spoke privately to Aaron with no desire to be hostile to Moses. Cf. Sifre, Numb. 12:1 (99:2). and was only intending to return him to his wife, how much the more so in the case of one who utters slander against his colleague? What is written above on the matter (in Deut. 24:8)? “Take care with the plague of leprosy [to watch diligently and do according to all that the priests and Levites shall teach…].” So the hand of the Holy One, blessed be He, also afflicted with it Aaron, who was high priest. Thus it is stated (in Numb. 12:9), “And the anger of the Lord was kindled against them, [i.e.] against Aaron and against Miriam.” Aaron, however, was healed immediately; but Miriam, after seven days, as stated (in Numb. 12:15), “So Miriam was shut up [outside of the camp] for seven days.” Ergo (in Lev. 14:2), “This shall be the law of the leper (metsora').” The one who proclaims evil (motsi' ra') is the one who finds evil (motse' ra'). And thus you find with the primeval serpent, because he spoke slander [to Eve] against his Creator, for that reason he became leprous.¹⁵Cf. Gen. R. 19:4. What did he say? R. Joshua ben Levi said (citing Gen. 3:5), “’For God knows that on the day that you eat from it, your eyes shall be opened and you will be like God, knowing good and evil.’ He said to her, ‘Every artisan hates his fellow [artisan].¹⁶The saying is proverbial. See Gen. R. 32:2; M. Pss. 11:6. Now when [the Holy One, blessed be He,] wanted to create His world, He ate from this tree. So he created His world. You [two] also eat from it. Then you will be able to create like Him.’ The Holy One, blessed be He, said to [the serpent], ‘You have spoken slander. Your end is to be stricken with leprosy.’” It is so stated (in Gen. 3:14), “So the Lord God said unto the serpent, “Because you have done this, more cursed shall you be than all the beasts of the field.” With what did he curse ('araroh) him? With leprosy. Now a curse can only be leprosy, since it is stated (in Lev. 13:52), “for it is a malignant (mam'eret) leprosy.”¹⁷The argument assumes that ‘arirah and mam’eret share the same root. So also Exod. R. 3:13. R. Huna said in the name of R. Joshua ben Levi, “The scales which are on the snake are his leprosy.”¹⁸Gen. R. 20:4. And not only that, but when all the deformed are cured in the world to come, the snake shall not be cured.¹⁹Tanh. (Buber), Gen. 11:9; Tanh., Gen. 11:8; Gen. R. 95:1. Thus it is stated (in Gen. 3:14), “more cursed shall you be than all the beasts.” From here [we learn] that they all shall be healed, but [the serpent] shall not be healed. People shall be healed, as stated (in Is. 35:5), “Then the eyes of the blind shall be opened….” It is also [written about] the wild beasts and the cattle (in Is. 65:25), “The wolf and the lamb shall feed together, and the lion like the ox shall eat straw, but the serpent's food shall be dust”; as he will never be healed, because he [was the one who] brought all mortals down to the dust. And what caused him to have [this punishment]? [It happened] because he had spoken slander.

שמירת הלשון, חלק ראשון, שער התורה א׳:ב׳

הִנֵּה יֵשׁ עוֹד תִּקּוּן כְּלָלִי הַמְיֻחָד לִפְגַם לָשׁוֹן הָרָע וְהוּא לִמּוּד הַתּוֹרָה. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּעֲרָכִין (ט"ו:): אָמַר רַב חָמָא בֶּן רַבִּי חֲנִינָא: מַה תַּקָּנָתָם שֶׁל מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע? אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ט"ו ד'): "מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים". וְאֵין עֵץ חַיִּים אֶלָּא תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג' י"ח): "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ" ^* וּמַה שֶּׁלֹּא הִזְכַּרְתִּי דַּעַת ר' אֲחָא בַּר חֲנִינָא שֶׁאָמַר שָׁם, סִפֵּר אֵין לוֹ תַּקָּנָה, שֶׁכְּבָר כְּרָתוֹ דָּוִד בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים י"ב ד'): "יַכְרֵת ה' כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת", אֶלָּא מַה תַּקָּנָתָן שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לִידֵי לָשׁוֹן הָרָע. אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וְכוּ'. מִשּׁוּם דְּלִכְאוֹרָה קַשְׁיָא, הֵיכֵי דָּמֵי, אִי בִּקֵּשׁ מְחִילָה וּפִיֵּס, לְמִי שֶׁסִּפֵּר עָלָיו הַלָּשׁוֹן הָרָע, מַאי טַעְמָא דְּמַאן דְּאָמַר: אֵין לוֹ תַּקָּנָה. בְּוַדַּאי נִמְחַל לוֹ הֶעָוֹן, כִּדְמוּכָח בָּרוֹקֵחַ בְּמַאֲמָר כ"ח. וְאִי לֹא פִּיֵּס, מַאי טַעְמָא דְּמַאן דְּאָמַר, דְּנִמְחַל לוֹ עַל יְדֵי לִמּוּד הַתּוֹרָה, הֲלֹא זֶה מֵעֲוֹנוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ. וְנִרְאֶה דְּבֶאֱמֶת בְּאִסּוּר לָשׁוֹן הָרָע יֵשׁ שְׁנֵי קִלְקוּלִים. א. מַה שֶּׁקִּלְקֵל בָּזֶה לַחֲבֵרוֹ וְהֵצִיק לוֹ בְּזַעַם לְשׁוֹנוֹ, וְלָזֶה בְּוַדַּאי אֵין לוֹ מְחִילָה עַד שֶׁיְּפַיְּסֶנּוּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּשַׁעֲרֵי תְּשׁוּבָה לְרַבֵּנוּ יוֹנָה בְּמַאֲמָר ר"ז, וּכְמוֹ שֶׁבֵּאַרְתִּי הַדִּין בֶּחָפֵץ חַיִּים בִּכְלָל ד' סָעִיף י"ב. ב. מַה שֶּׁנִּפְגַּם בָּזֶה כֹּחַ הַדִּבּוּר שֶׁלּוֹ, וְיָרַד עַל יְדֵי זֶה מַטָּה מַטָּה מִמַּדְרֵגָתוֹ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב לְעֵיל בְּשַׁעַר א' פֶּרֶק ז' וּפֶרֶק י', וּבָזֶה נֶחְלְקוּ שְׁנֵי הָאָמוֹרָאִים. ר' חָמָא בַּר חֲנִינָא סוֹבֵר, כֵּיוָן דְּהוּא עוֹסֵק בַּתּוֹרָה בִּתְמִידוּת, מְקַדֵּשׁ עַל יְדֵי זֶה אֶת כֹּחַ הַדִּבּוּר, שֶׁנָּפַל מִמַּדְרֵגָתוֹ עַל יְדֵי הַלָּשׁוֹן הָרָע, וּבָזֶה מְרַפֵּא תֵּכֶף אֶת הַפְּגָם שֶׁיֵּשׁ עַל הַלָּשׁוֹן, אַף דְּלֹא תִּקֵּן עֲדַיִן אֶת הַחֵלֶק שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, כְּמָה דִּכְתִיב (משלי ט"ו ד'): "מַרְפֵּא לָשׁוֹן" וְגוֹ'. וְר' אֲחָא סוֹבֵר, שֶׁזֶּה הָאִישׁ, שֶׁלֹּא פִּיֵּס חֲבֵרוֹ עַל מַה שֶּׁהֵצִיק לוֹ בְּלָשׁוֹן הָרָע שֶׁלּוֹ, גַּם פְּגַם לְשׁוֹנוֹ לֹא נִתְרַפֵּא עַל יְדֵי לִמּוּד הַתּוֹרָה, וְעָתִיד לְהִכָּרֵת שֶׁנֶּאֱמַר: "יַכְרֵת ה"' וְגוֹ' [פֵּרוּשׁ: כִּי הַקְּדֻשָּׁה שֶׁיֵּשׁ בַּדִּבּוּר, שֶׁהוּא עִקַר צוּרַת הָאָדָם, תִּתְבַּטֵּל מִמֶּנּוּ, וְזֶה כַּוָּנַת הַמִּדְרָשׁ שֶׁאָמַר: וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַחְתֹּךְ אֶת לְשׁוֹנָם שֶׁנֶּאֱמַר: "יַכְרֵת ה' כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת", אִי נַמֵּי (או גם כן) הַכֹּל כִּפְשׁוּטוֹ]. אֲבָל אִם תִּקֵּן הַחֵלֶק שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, לְכֻלֵּי עָלְמָא נִתְרַפֵּא הַפְּגָם שֶׁבִּלְשׁוֹנוֹ עַל יְדֵי לִמּוּד הַתּוֹרָה, דְּלֹא עָדִיף כָּרֵת זֶה מִשְּׁאָר חַיָּבֵי כְּרֵתוֹת, דְּקַיָּמָא לָן: עָבַר אָדָם עַל כְּרֵתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין תְּשׁוּבָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים תּוֹלִין וְיִסּוּרִין מְמָרְקִין, וְיָדוּעַ דְּעַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה נִפְדֶּה אָדָם מִיִּסּוּרִין, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ (ברכות ה'.): כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה יִסּוּרִין בְּדֵלִין הֵימֶנּוּ. וְעַיֵּן בְּשַׁעֲרֵי תְּשׁוּבָה לְרַבֵּנוּ יוֹנָה, שֶׁכָּתַב גַּם כֵּן בְּאוֹת ל"ה בְּעִנְיַן בַּעַל תְּשׁוּבָה, שֶׁיִּרְאֶה לְהֵיטִיב פְּעָלָיו, בַּדָּבָר אֲשֶׁר זָדָה עָלָיו, אִם הִסְתַּכֵּל בַּעֲרָיוֹת יִתְנַהֵג בְּשַׁחוּת עֵינַיִם, וְאִם חָטָא בְּלָשׁוֹן הָרָע יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, וּבְכָל הָאֵיבָרִים אֲשֶׁר חָטָא, יִשְׁתַּדֵּל לְקַיֵּם בָּהֶם הַמִּצְוֹת, וְכֵן אָמְרוּ זַ"ל: הַצַּדִּיקִים בְּאוֹתוֹ דָּבָר שֶׁחוֹטְאִים, בּוֹ מִתְרַצִּים וְכוּ' עַיֵּן שָׁם, עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ. וּמִדִּבְרֵי מְנוֹרַת הַמָּאוֹר בְּנֵר ב' כְּלָל ד' פֶּרֶק ג' מוּכָח, דִּפְלֻגְתַּת הָאָמוֹרָאִים לֹא אַיְרֵי, רַק בְּמִי שֶׁהוּא מֻרְגָּל בַּדָּבָר וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה לְחֵטְא זֶה, לְפִיכָךְ נִכְרָת בַּעֲוֹנוֹ וְאֵין מוֹעִיל לוֹ לִמּוּד הַתּוֹרָה, אֲבָל מִי שֶׁנִּכְשָׁל בָּזֶה וְרוֹצֶה לִשְׁמֹר אֶת עַצְמוֹ מִכָּאן וּלְהַבָּא, בְּוַדַּאי יֵשׁ מַרְפֵּא לְמַכָּתו לְכֻלֵּי עָלְמָא. . וּמַה שֶּׁאָמַר הַפָּסוּק בִּלְשׁוֹן עֵץ חַיִּים, מִשּׁוּם (משלי י"ח כ"א) דְּ"הַמָּוֶת וְהַחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן", וְאִם כֵּן מִי שֶׁמְּסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע קָנָה לוֹ הַמָּוֶת הַנִּצְחִי. לְהָכֵי יְעָצוֹ הַכָּתוּב, דְּמִי שֶׁרוֹצֶה לְרַפְּאוֹת אֶת לְשׁוֹנוֹ, יֹאכַל מֵעֵץ הַחַיִּים דְּהוּא הַתּוֹרָה, וְאָכַל וְחַי לְעוֹלָם.

Shemirat HaLashon, Book I, The Gate of Torah 1:2

There is yet another general tikkun distinctive for the trait of lashon hara, and that is Torah study, as stated in Arachin 15b: "R. Chamma b. R. Chanina said: 'What is the amendment for the speakers of lashon hara? If he is a Torah scholar, let him occupy himself with Torah, as it is written (Proverbs 15:4): 'The healer of the tongue is the tree of life,' and the tree of life is none other than Torah, as it is written (Ibid. 3:18): 'It [Torah] is a tree of life to those who hold fast to it.'" As to its being called "a tree of life" — "Death and life are in the hand of the tongue" (Ibid. 18:21). If so, one who speaks lashon hara acquires for himself eternal death, wherefore Scripture counseled one who wished to heal his tongue to eat from the tree of life, which is Torah, "and he shall eat [thereof] and live forever."

שמירת הלשון, חלק ראשון, שער התורה א׳:ב׳

הִנֵּה יֵשׁ עוֹד תִּקּוּן כְּלָלִי הַמְיֻחָד לִפְגַם לָשׁוֹן הָרָע וְהוּא לִמּוּד הַתּוֹרָה. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּעֲרָכִין (ט"ו:): אָמַר רַב חָמָא בֶּן רַבִּי חֲנִינָא: מַה תַּקָּנָתָם שֶׁל מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע? אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ט"ו ד'): "מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים". וְאֵין עֵץ חַיִּים אֶלָּא תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג' י"ח): "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ" ^* וּמַה שֶּׁלֹּא הִזְכַּרְתִּי דַּעַת ר' אֲחָא בַּר חֲנִינָא שֶׁאָמַר שָׁם, סִפֵּר אֵין לוֹ תַּקָּנָה, שֶׁכְּבָר כְּרָתוֹ דָּוִד בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים י"ב ד'): "יַכְרֵת ה' כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת", אֶלָּא מַה תַּקָּנָתָן שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לִידֵי לָשׁוֹן הָרָע. אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וְכוּ'. מִשּׁוּם דְּלִכְאוֹרָה קַשְׁיָא, הֵיכֵי דָּמֵי, אִי בִּקֵּשׁ מְחִילָה וּפִיֵּס, לְמִי שֶׁסִּפֵּר עָלָיו הַלָּשׁוֹן הָרָע, מַאי טַעְמָא דְּמַאן דְּאָמַר: אֵין לוֹ תַּקָּנָה. בְּוַדַּאי נִמְחַל לוֹ הֶעָוֹן, כִּדְמוּכָח בָּרוֹקֵחַ בְּמַאֲמָר כ"ח. וְאִי לֹא פִּיֵּס, מַאי טַעְמָא דְּמַאן דְּאָמַר, דְּנִמְחַל לוֹ עַל יְדֵי לִמּוּד הַתּוֹרָה, הֲלֹא זֶה מֵעֲוֹנוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ. וְנִרְאֶה דְּבֶאֱמֶת בְּאִסּוּר לָשׁוֹן הָרָע יֵשׁ שְׁנֵי קִלְקוּלִים. א. מַה שֶּׁקִּלְקֵל בָּזֶה לַחֲבֵרוֹ וְהֵצִיק לוֹ בְּזַעַם לְשׁוֹנוֹ, וְלָזֶה בְּוַדַּאי אֵין לוֹ מְחִילָה עַד שֶׁיְּפַיְּסֶנּוּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּשַׁעֲרֵי תְּשׁוּבָה לְרַבֵּנוּ יוֹנָה בְּמַאֲמָר ר"ז, וּכְמוֹ שֶׁבֵּאַרְתִּי הַדִּין בֶּחָפֵץ חַיִּים בִּכְלָל ד' סָעִיף י"ב. ב. מַה שֶּׁנִּפְגַּם בָּזֶה כֹּחַ הַדִּבּוּר שֶׁלּוֹ, וְיָרַד עַל יְדֵי זֶה מַטָּה מַטָּה מִמַּדְרֵגָתוֹ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב לְעֵיל בְּשַׁעַר א' פֶּרֶק ז' וּפֶרֶק י', וּבָזֶה נֶחְלְקוּ שְׁנֵי הָאָמוֹרָאִים. ר' חָמָא בַּר חֲנִינָא סוֹבֵר, כֵּיוָן דְּהוּא עוֹסֵק בַּתּוֹרָה בִּתְמִידוּת, מְקַדֵּשׁ עַל יְדֵי זֶה אֶת כֹּחַ הַדִּבּוּר, שֶׁנָּפַל מִמַּדְרֵגָתוֹ עַל יְדֵי הַלָּשׁוֹן הָרָע, וּבָזֶה מְרַפֵּא תֵּכֶף אֶת הַפְּגָם שֶׁיֵּשׁ עַל הַלָּשׁוֹן, אַף דְּלֹא תִּקֵּן עֲדַיִן אֶת הַחֵלֶק שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, כְּמָה דִּכְתִיב (משלי ט"ו ד'): "מַרְפֵּא לָשׁוֹן" וְגוֹ'. וְר' אֲחָא סוֹבֵר, שֶׁזֶּה הָאִישׁ, שֶׁלֹּא פִּיֵּס חֲבֵרוֹ עַל מַה שֶּׁהֵצִיק לוֹ בְּלָשׁוֹן הָרָע שֶׁלּוֹ, גַּם פְּגַם לְשׁוֹנוֹ לֹא נִתְרַפֵּא עַל יְדֵי לִמּוּד הַתּוֹרָה, וְעָתִיד לְהִכָּרֵת שֶׁנֶּאֱמַר: "יַכְרֵת ה"' וְגוֹ' [פֵּרוּשׁ: כִּי הַקְּדֻשָּׁה שֶׁיֵּשׁ בַּדִּבּוּר, שֶׁהוּא עִקַר צוּרַת הָאָדָם, תִּתְבַּטֵּל מִמֶּנּוּ, וְזֶה כַּוָּנַת הַמִּדְרָשׁ שֶׁאָמַר: וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַחְתֹּךְ אֶת לְשׁוֹנָם שֶׁנֶּאֱמַר: "יַכְרֵת ה' כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת", אִי נַמֵּי (או גם כן) הַכֹּל כִּפְשׁוּטוֹ]. אֲבָל אִם תִּקֵּן הַחֵלֶק שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, לְכֻלֵּי עָלְמָא נִתְרַפֵּא הַפְּגָם שֶׁבִּלְשׁוֹנוֹ עַל יְדֵי לִמּוּד הַתּוֹרָה, דְּלֹא עָדִיף כָּרֵת זֶה מִשְּׁאָר חַיָּבֵי כְּרֵתוֹת, דְּקַיָּמָא לָן: עָבַר אָדָם עַל כְּרֵתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין תְּשׁוּבָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים תּוֹלִין וְיִסּוּרִין מְמָרְקִין, וְיָדוּעַ דְּעַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה נִפְדֶּה אָדָם מִיִּסּוּרִין, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ (ברכות ה'.): כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה יִסּוּרִין בְּדֵלִין הֵימֶנּוּ. וְעַיֵּן בְּשַׁעֲרֵי תְּשׁוּבָה לְרַבֵּנוּ יוֹנָה, שֶׁכָּתַב גַּם כֵּן בְּאוֹת ל"ה בְּעִנְיַן בַּעַל תְּשׁוּבָה, שֶׁיִּרְאֶה לְהֵיטִיב פְּעָלָיו, בַּדָּבָר אֲשֶׁר זָדָה עָלָיו, אִם הִסְתַּכֵּל בַּעֲרָיוֹת יִתְנַהֵג בְּשַׁחוּת עֵינַיִם, וְאִם חָטָא בְּלָשׁוֹן הָרָע יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, וּבְכָל הָאֵיבָרִים אֲשֶׁר חָטָא, יִשְׁתַּדֵּל לְקַיֵּם בָּהֶם הַמִּצְוֹת, וְכֵן אָמְרוּ זַ"ל: הַצַּדִּיקִים בְּאוֹתוֹ דָּבָר שֶׁחוֹטְאִים, בּוֹ מִתְרַצִּים וְכוּ' עַיֵּן שָׁם, עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ. וּמִדִּבְרֵי מְנוֹרַת הַמָּאוֹר בְּנֵר ב' כְּלָל ד' פֶּרֶק ג' מוּכָח, דִּפְלֻגְתַּת הָאָמוֹרָאִים לֹא אַיְרֵי, רַק בְּמִי שֶׁהוּא מֻרְגָּל בַּדָּבָר וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה לְחֵטְא זֶה, לְפִיכָךְ נִכְרָת בַּעֲוֹנוֹ וְאֵין מוֹעִיל לוֹ לִמּוּד הַתּוֹרָה, אֲבָל מִי שֶׁנִּכְשָׁל בָּזֶה וְרוֹצֶה לִשְׁמֹר אֶת עַצְמוֹ מִכָּאן וּלְהַבָּא, בְּוַדַּאי יֵשׁ מַרְפֵּא לְמַכָּתו לְכֻלֵּי עָלְמָא. . וּמַה שֶּׁאָמַר הַפָּסוּק בִּלְשׁוֹן עֵץ חַיִּים, מִשּׁוּם (משלי י"ח כ"א) דְּ"הַמָּוֶת וְהַחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן", וְאִם כֵּן מִי שֶׁמְּסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע קָנָה לוֹ הַמָּוֶת הַנִּצְחִי. לְהָכֵי יְעָצוֹ הַכָּתוּב, דְּמִי שֶׁרוֹצֶה לְרַפְּאוֹת אֶת לְשׁוֹנוֹ, יֹאכַל מֵעֵץ הַחַיִּים דְּהוּא הַתּוֹרָה, וְאָכַל וְחַי לְעוֹלָם.

Shemirat HaLashon, Book I, The Gate of Torah 1:2

There is yet another general tikkun distinctive for the trait of lashon hara, and that is Torah study, as stated in Arachin 15b: "R. Chamma b. R. Chanina said: 'What is the amendment for the speakers of lashon hara? If he is a Torah scholar, let him occupy himself with Torah, as it is written (Proverbs 15:4): 'The healer of the tongue is the tree of life,' and the tree of life is none other than Torah, as it is written (Ibid. 3:18): 'It [Torah] is a tree of life to those who hold fast to it.'" As to its being called "a tree of life" — "Death and life are in the hand of the tongue" (Ibid. 18:21). If so, one who speaks lashon hara acquires for himself eternal death, wherefore Scripture counseled one who wished to heal his tongue to eat from the tree of life, which is Torah, "and he shall eat [thereof] and live forever."

סנהדרין ס״ד א:ג׳-ט׳

ת"ש (נחמיה ט, ד) ויזעקו בקול גדול אל ה' אלהיהם מאי אמור אמר רב יהודה ואיתימא ר' יונתן בייא בייא היינו דאחרביה לביתא וקליא להיכלא וקטלינהו לצדיקי ואגלינהו לישראל מארעייהו ועדיין הוא מרקד בינן כלום יהבתיה לן אלא לקבולי ביה אגרא לא איהו בעינן ולא אגריה בעינן בתר דאביקו ביה יתבו תלתא יומא בתעניתא בעו רחמי נפל להו פיתקא מרקיעא דהוה כתיב בה אמת אמר רבי חנינא שמע מינה חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת נפק כגוריא דנורא מבית קדשי הקדשים אמר להו נביא לישראל היינו יצרא דע"ז בהדי דקתפסי ליה אישתמיט ביניתא מיניה ואזל קליה בארבע מאה פרסי אמרו היכי ניעבד דילמא משמיא מרחמי עליה א"ל נביא שדיוהו בדודא דאברא וכסיוה באברא דשייף קליה דכתיב (זכריה ה, ח) ויאמר זאת הרשעה וישלך אותה אל תוך האיפה וישלך את האבן העופרת אל פיה אמרי הואיל ועת רצון הוא ניבעי רחמי איצרא דעבירה בעו רחמי אימסר בידייהו חבשוהו תלתא יומי איבעו ביעתא בת יומא לחולה ולא אשכחו אמרו היכי נעביד ניבעי פלגא פלגא מרקיעא לא יהבי כחלינהו לעיניה אהני ביה דלא איגרי איניש בקרובתיה

Sanhedrin 64a:3-9

The Gemara suggests: Come and hear another proof, from the verse: “And they cried in a loud voice to the Lord their God” (Nehemiah 9:4). What did they say in that prayer? Rav Yehuda says, and some say it is Rav Yonatan who says: Woe, woe [baya, baya], this evil inclination for idol worship is what destroyed the Temple, and burned the Sanctuary, and murdered the righteous ones, and caused the Jewish people to be exiled from their land. And it still dances among us, i.e., it still affects us. Didn’t You give it to us solely for the purpose of our receiving reward for overcoming it? We do not want it, nor do we not want its reward. Evidently, the Jewish people were drawn to idol worship itself, and they did not worship idols only in order to engage in forbidden sexual relations. The Gemara answers: This also occurred after the Jewish people became attached to idol worship. The Gemara continues to relate the story of the prayer in the days of Nehemiah: The people fasted for three days and prayed for mercy. In response to their prayer a note fell for them from the heavens in which was written: Truth, indicating that God accepted their request. The Gemara makes a parenthetical observation. Rabbi Ḥanina says: Conclude from it that the seal of the Holy One, Blessed be He, is truth. The form of a fiery lion cub came forth from the chamber of the Holy of Holies. Zechariah, the prophet, said to the Jewish people: This is the evil inclination for idol worship. When they caught hold of it one of its hairs fell out, and it let out a shriek of pain that was heard for four hundred parasangs [parsei]. They said: What should we do to kill it? Perhaps Heaven will have mercy upon it if we attempt to kill it, as it will certainly scream even more. The prophet said to them: Throw it into a container made of lead and cover it with lead, as lead absorbs sound. As it is written: “And he said: This is the evil one. And he cast it down into the midst of the measure, and he cast a stone of lead upon its opening” (Zechariah 5:8). They followed this advice and were freed of the evil inclination for idol worship. When they saw that the evil inclination for idol worship was delivered into their hands as they requested, the Sages said: Since it is an auspicious time, let us pray for mercy concerning the evil inclination for sin concerning sexual matters. They prayed for mercy, and it was also delivered into their hands. The Sages imprisoned it for three days. At that time, people searched for a one-day-old fresh egg for the sick but could not find one. Since the inclination to reproduce was quashed, the chickens stopped laying eggs. They said: What should we do? If we pray for half, i.e., that only half its power be annulled, nothing will be achieved, because Heaven does not grant half gifts, only whole gifts. What did they do? They gouged out its eyes, and this was effective in limiting it to the extent that a person is no longer aroused to commit incest with his close relatives.

ביאור שטיינזלץ על סנהדרין ס״ד א:ג׳

תא שמע [בוא ושמע] עוד ראיה: נאמר "ויזעקו בקול גדול אל ה' אלהיהם" (נחמיה ט, ד), ושואלים: מאי אמור [מה אמרו] באותה תפילה וזעקה? אמר רב יהודה ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' יונתן: "בייא בייא" ["ווי ווי"]! היינו [זהו] היצר הרע של עבודה זרה, דאחרביה לביתא וקליא להיכלא, וקטלינהו לצדיקי, ואגלינהו לישראל מארעייהו [שהחריב את בית המקדש, ושרף את ההיכל, והרג את הצדיקים, והגלה את ישראל מארצם], ועדיין הוא מרקד בינן [בינינו]. כלום האם לא יהבתיה לן [נתתו לנו] אלא כדי לקבולי ביה אגרא [שנקבל בו שכר] כאשר נכבוש יצר זה — לא איהו בעינן [אותו אנו רוצים] ולא אגריה בעינן [את שכרו אנו רוצים]. הרי שהיו קשורים מאד לעבודה זרה! ודוחים: גם זו בתר דאביקו ביה [אחר שדבקו בה] בעבודה זרה.

נתיבות עולם, נתיב הלשון ו׳

(א) אמר רבי חמא ברבי חנינא (שם) מאי תקנתיה של מספר לשון הרע אם ת"ח הוא יעסוק בתורה שנאמר מרפא לשון עץ חיים ואין לשון אלא לשון הרע שנאמר חץ שחוט לשונם ואין עץ חיים אלא תורה שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה אם עם הארץ הוא ישפיל דעתו שנאמר וסלף בה שבר ברוח, רבי אבא בר חנינא אמר סיפר אין לו תקנה שכבר כרתו דוד ברוה"ק שנאמר יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות, אלא מה תקנתיה שלא יבא לידי לשון הרע אם ת"ח הוא יעסוק בתורה ואם עם הארץ הוא ישפיל דעתו שנאמר וסלף בה שבר ברוח. פירוש כי התורה מדריגתה ומעלתה עוד יותר על הלשון, כי התורה היא שכלי לגמרי וע"י השכל של תורה שהיא למעלה מן הלשון שהוא שכל הדברי בלבד, חוזר אל מקומו כאשר הגיע אל לשון הרע להיות נכרת מן העיקר, ולפיכך התורה היא תקנתן של מספרי לשון הרע ולא שום דבר אחר לגודל המדריגה שנכרת משם. ואם עם הארץ הוא ישפיל דעתו, הנה השפלות והענוה היא עוד מעלה עליונה, וכן אמר מה שעשתה החכמה עטרה לראש' עשת ענוה עקב לסילותה כמו שהתבאר למעלה, ובשני אלו מעלות חוזר בעל לשון הרע אל מקומו העליון, וכל הדברים האלו הם סתרי חכמה מאוד בענין הלשון. ור' אבא ברבי חנינא סבר כי סיפר אין לו תקנה כלל, ודבר זה כמו שאמרנו למעלה כי החטא בלשון הרע שייך אל השכל הדברי שהוא צורת האדם אשר נקרא חי מדבר ודבר זה עיקר ושורש האדם, וכאשר יש חסרון בדבר שהוא עיקר ושורש אין תקנה לדבר זה כי יש לו העדר הגמור מצד הלשון. אבל תקנה זאת היא שלא יבא לידי לשון הרע שיהיה נכרת ונבדל מן הש"י, כי על ידי התורה יש לו המדריגה העליונה על השכל הדברי שהוא חטא לשון הרע, וכן הענוה היא ג"כ מדריגה העליונה על הלשון ששומרת האדם שלא יבא לידי לשון הרע ויהיה נכרת מן הש"י, וכל שאר הנכרתים כיון שהכריתה מגיע להם שלא מצד העיקר ולפיכך אפשר שיש להם תקנה, דומה אל האדם שגורם אליו אחר מאיבריו שהוא חולה רפואתו קרובה, אבל אם האבר שהוא עיקר כמו הלב וכיוצא בזה מתקלקל קשה התקנה על זה, כמו כן הדבר הזה כאשר סיפר לשון הרע והגיע אליו הכריתה מצד הלשון שהוא עיקר האדם כדכתיב ויהי האדם לנפש חיה ותרגומו לרוח ממללא אין תקנה לדבר זה, אבל התורה היא מועילה שלא יבא לידי לשון הרע וכמו שהתבאר, כי התורה הוא השכל העליון שהוא על השכל הדברי וכאשר עוסק בתורה לא יבא לידי לשון הרע, ועוד יתבאר זה כי אלו דברים הם דברים עמוקים מאוד:

(ב) תנא דבי ר' ישמעאל כל המספר לשון הרע מגדיל עונות כנגד שלש עבירות ע"ז וג"ע וש"ד כתיב הכא לשון מדברת גדולות וכתיב בע"ז אנא חטא העם הזה חטאה גדולה, בג"ע כתיב ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלקים, בש"ד כתיב גדול עוני מנשוא, בלשון הרע כתיב לשון מדברת גדולות אימא תרתי הי מינייהו מפקת במערבא אמרי לשון תליתאי קטיל תלתא הורגת למספרו ולמקבלו ולאומרים עליו ע"כ. הדברים האלו מופלאים כי איך יהיה דבר זה שיהיה שקול מספר לשון הרע נגד ג' עבירות הגדולים. יש לך לדעת כי החטאים באדם הם מחולקים ואין חטא אחד כמו השני, וחלקי החטאים הראשונים אשר הם יותר חטא הם שלשה והם אלו כמו שהם מנויים בכל מקום אלו שלשה חטאים ביחד וכל חטא מאלו החטאים מיוחד, וזה כי חטא גילוי עריות הוא מצד הגוף והוא מחמת יצרא דערוה כמו שמבואר בכל מקום, ובמסכת יומא (ס"ט, ב') ובמסכת סנהדרין (ס"ד, א') אמרו שם כי יש שני יצרים דהיינו יצרא דערוה ויצרא דעבודה זרה, ואלו שני יצר הרע הם כנגד הגוף והנפש כמו שבארנו דבר זה במקומות הרבה, כי מצד הגוף נוטה האדם אל הערוה שהוא מתאוה לו ומצד הנפש נוטה האדם לעבודה זרה. כי בודאי הגוף אין נוטה לעבודה זרה, שהעבודה זרה הם כחות רוחניות ושייך זה אל הנפש בפרט לא אל הגוף, ודבר הזה היה בימים הראשונים יותר כדאיתא במקומו, ועתה הוסר הדבר הגדול הזה שיהיה נטיה לנפש אל כחות חיצונות ודבר זה בארנו במקום אחר סלוק הזה בזמן הזה. ולפיכך ג"ע ראש החטאים שהוא נמשך אל יצר הרע של ג"ע, וע"ז הוא החטא השני והוא ראש החטאים מצד אחד, והוא נטית הנפש אל הרע, כמו שיש לגוף האדם נטיה אל הרע הוא היצר הרע שהוא מצד הגוף וכך יש לנפש נטיה אל הרע והוא יצרא דע"ז, כי אי אפשר שיהיה גוף האדם ונפש שלו מסולקים מן הרע בעבור שהם הפכים שזה גוף וזה נפש, וכבר התבאר בחכמה כי ההפכים כל אחד קצה מיוחד והקצה נוטה אל הרע וההעדר, ולפיכך דבק בגוף האדם הרע, וכן דבק בנפש האדם הרע ואלו הם יצרא דערוה ויצרא דע"ז, ואלו שני חטאים ראשי חטאים. אמנם שפיכות דם הוא אל האדם במה שהוא אדם, והוא אל צלמו כדכתיב שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלקים עשה את האדם, כי שפיכת דם הוא אל הצלם הזה שהוא דבר זולת הגוף והנפש רק אל צלם אלקים וכל אלו דברים ידועים בחכמה. ואמר כי לשון הרע שקול כנגד כולם. וזה כי אלו ג' חטאים כל אחד חלק בלבד מן האדם אבל לשון הרע במה שהוא בנפש המדברת שהוא כל האדם הנה החטא הזה כל האדם, כי אלו ג' חטאים כל אחד ואחד חלק בלבד במה שכל אחד ואחד חלק מן האדם, ואלו חטא לשון הרע שהוא בנפש המדברת דכתיב ויהי האדם לנפש חיה בזה נכלל כל האדם. ולפיכך כתיב בחטא לשון הרע גדולות שהוא כולל שלשתן, והבן הדברים האלו מאוד. אף כי בארו קצת פירוש אחר, וזה כי האדם יש בו שלשה חלקים גוף ונפש והשכל, והערוה הוא חטא בגופו כי בודאי הערוה הוא חטא מצד הגוף שהוא מתאוה לזנות ודבר זה אין צריך פירוש, ושפיכת דמים חוטא בנפש האדם ששופך דם הנפש לכך דמו ישפך, וע"ז הוא החטא בשכל ובמחשבה כמו שידוע וכמו שהתבאר למעלה. ולכך אלו שלשה בפרט אמרינן בהם יהרג ואל יעבור, וזה כי אלו שלשה שהם חלקי הנפש, וע"י אלו ג' חטאים מקבל האדם העדר בעצמו, כי כל חטא הוא העדר האדם, וכאשר יעבור באלו חטאים אין כאן פקוח נפשות כי אלו חטאים ג"כ הם העדר האדם ובטול שלו ולפיכך יהרג ואל יעבור. ולשון הרע שהוא לנפש המדברת אשר הוא צורת כל האדם, וכל האדם שהוא כולל שלשה החלקים אשר אמרנו צורתו חי מדבר, לכך כאשר החטא בלשון שהוא נפש המדברת שזה כל האדם הוא שקול כמו כל אלו שלשה שהם חלקי האדם. ועוד כי לשון הרע הוא ע"י אלו ג', וזה כי הדבור הוא ע"י הלשון, שהלשון כלי גופני וצריך לזה כח נפשי שהוא פועל הדבור בכח הנפש החיוני, והדבור צריך אליו השכל, כי כאשר אין לתינוק השכל אינו יודע לדבר, והבהמה אין בה דעת אינה מדברת ונקרא שכל הדברי, ולכך חטא הלשון הרע שהחטא הוא על ידי גוף ונפש ושכל הוא שקול כמו אלו ג' חטאים שהם לגוף ולנפש ולשכל והבן זה, ופי' זה ברור מאוד גם כן לנבונים אך אי אפשר לפרש דבר זה רק המשכיל יבין:

(ג) ויש לך לדעת כי לא במקום הזה בלבד אמרו כי לשון הרע שקול כנגד ג' חטאים אבל דבר זה אמרו בשאר מקום גם כן, וזה אמרם בירושלמי במסכת פאה (פ"א) ד' דברים נפרעין מן האדם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא ואלו הן עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע, עבודה זרה מנין הכרת תכרת הנפש ההיא וגו' מה ת"ל עונה בה מלמד שהנפש נכרתה ועונה עמה וכתיב אנא חטא העם הזה חטאה גדולה וגו', גלוי עריות מנין ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלקים, שפיכות דמים מנין ויאמר קין אל ה' גדול עוני מנשוא, כשהוא בא אצל לשון הרע מהו אומר לא גדול ולא גדולה ולא הגדולה אלא גדולות יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות. והפירוש הזה, כי אלו חטאים אינם דומים לשאר חטאים שהחטאים האלו הם אל שלשה חלקי האדם כמו שהתבאר למעלה מענין אלו חטאים כל אחד בענין מיוחד, וכאשר חוטא באלו שלשה חלקים נאבד אף מן עולם הבא, כי האדם נברא שיהיה בעולם הזה ובעולם הבא דכתיב וייצר אלקים בשני יודי"ן יצירה בעולם הזה ויצירה בעולם הבא (ב"ר פי"ד) וכאשר האדם עצם בריאתו מקולקל נאבד מן ה עולם הזה ומעולם הבא. ועוד בספרי (תצא) כי תצא מחנה על אויביך כשתהא יוצא הוי יוצא במחנה על אויביך כנגד אויביך אתה נלחם, ונשמרת מכל דבר רע יכול בטהרות ובטומאות הכתוב מדבר ת"ל ערוה אין לי אלא ערוה מנין לרבות ע"ז וש"ד וקללת השם ת"ל ערות מה ערוה מיוחדת מעשה שגלו בה כנעניים כך כל המעשה שגלו בה כנעניים מסלק השכינה כשהוא אומר דבר אף על לשון הרע כי חטא לשון הרע נכלל עם אלו ג' חטאים דוקא כי משפט אחד להם מן הטעם אשר התבאר. וכמו שאלו ג' חטאים הם סלוק שכינה מן הטעם אשר בארנו בפרקים מפני שהם טומאה וכלל עם אלו החטאים ברכת השם כי המברך השם כופר בעיקר איך לא יסלק השכינה שהרי הוא כופר בעיקר לגמרי. ואמר כי לשון דבר לרבות לשון הרע גם כן שגם לשון הרע מסלק השכינה, וזה כמו שאמרנו כי לשון הרע שקול נגד שלשתן ואם אחד מן אלו מסלק השכינה ואיך שלשתן ביחד בודאי מסלק השכינה, והבן מאוד הדברים האלו:

Netivot Olam, Netiv Halashon 6

...

נתיבות עולם, נתיב הלשון ז׳

(א) היכי דמי לישנא בישא אמר רבא (ערכין שם) כגון דאמר נורא בי פלניא א"ל אביי הא גלוי מלתא בעלמא הוא אלא דמפיק בלשון הרע ואמר ליכא דמשכחא נורא אלא בי פלניא דאיכא בשרא. ר"ל אפילו כהאי גוונא איכא לשון הרע, אף על גב שהוא לא היה מכוין רק לומר שימצא שם נורא, וגם דבר זה אין גנאי של חטא, סוף סוף נשמע מזה גנאי עליו לכך הוא בכלל לשון הרע, אמר רב פפא כל מלתא דמתאמרא באפי מרא לית בה משום לישנא בישא אמר ליה אביי כ"ש דאיכא חוצפא ולישנא בישא, אמר ליה אנא כי הא דרבי יוסי סבירא לי דאמר רבי יוסי מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי, אמר רבא בר רב הונא כל מלתא דמתאמרה באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא מאי טעמא חברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה, כי אתא רב אמי אמר מאי דכתיב מברך רעהו בקול גדול בבוקר השכם קללה תחשב לו כגון דאיקלע לאושפיזא וטרחו קמיה שפיר למחר נפק יתיב בשוקא ואמר רחמנא לברכיה לפלניא דהכי טרח קמאי ושמעו אינשי ואזלי ומזקי ליה ע"כ. ר"ל כי אין לשון הרע כאשר האדם יש לו מריבה וקטטה עם אחרים, שאין זה נתלה בלשון שכאשר הוא לפניו יכול להכות אותו ולהרגו, וגם כאשר הוא לפני חבירו אז הוא יכול לעמוד כנגדו ולהשיב על דבריו, וכיון שיכול להשיב על דבריו ויכול לעמוד כנגדו אין זה כל כך רע שיהיה נקרא לשון הרע. ויותר אף אם לא היה בפניו, רק שאם היה בפניו אותו שאומרים עליו לשון הרע לא היה מקפיד האומר וגם לפניו היה אומר אין זה לשון הרע, כיון שאם היה בפניו לא היה זה לשון הרע, והוא אינו מדקדק בזה לומר שלא בפניו אין זה לשון הרע בעצמו, כי צריך שיהיה הלשון בעצמו לשון הרע, וזה שהיה אומר דבר זה אף בפניו אין זה לשון הרע בעצמו, רק אם מדקדק שלא לומר בפניו רק שלא בפניו דבר זה תולה בלשון דוקא והוא שנקרא לשון הרע דוקא בלשון:

(ב) תנא רב דימי אחוה דרב ספרא לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו שמתוך טובתו בא לידי גנותו ואיכא דאמרי רב דימי אחוה דרב ספרא חלש על רב ספרא לשיולי ביה אמר להו תיתי לי דקיימית כל דאמרו רבנן אמרו ליה מי קיימת לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו וכו' אמר להו לא הוי שמיע לי ואם הוה שמיע לי קיימתיה. והא דאמרינן אומרין מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו, היינו התם במופלג ומוחזק לבריות ביראת שמים הרבה אמרינן אומרין מקצת שבחו בפניו וכולו שלא בפניו, אבל היכא שאינו מוחזק ביראת שמים אסור לספר בטובתו שלא יבא אחד לספר גנותו, וכך מוכח הלשון אומרים מקצת שבחו לשון זה משמע שבחו הגדול:

(ג) בירושלמי (פאה פ"א, ה"א) כל דבר אשר הוא מוציא ומגלה בין ברמז ובין בדבור או בקריצה או מה שהוא, הכל מתדמה ומתחבר עם לשה"ר שהרי זהו מעשה הלשון. עוד שם אמר ר' יוחנן איזהו לשה"ר האומרו והיודעו, חנוותא דכותנאי הוי להון צומות (פירוש יום הצום היה להון ודרכן להתאסף יחד ביום הצום דכתיב קדשו צום אספו עם) והוה תמן חד דמתקרי בר חובץ ולא סלק אמר חד מה אנן אכלין יומא דין אמר חד חובצין אמרין ייתי חובץ, אמר רבי יוחנן זה אומר לשה"ר בהצנע, בלוטייא דצפורי הוה להון צומות והוה תמן חד דמתקרי יוחנן ולא סליק אמר חד לחד לית אנן סלקין מבקרין יומא דין לרבי יוחנן אמרין ייתי יוחנן אמר ריש לקיש זה אמר לשון הרע בצדק, פי' אף על גב שלא אמר בפירוש לשון הרע רק אמר שרוצים לאכול חוביץ, וה"א שאין זה לשון הרע ועם כל זה הוא לשון הרע בהצנע שאמר כך כדי שידעו כי אין חובץ כאן. וכן זה שאמר לית אנן מבקרין לר' יוחנן אע"ג שדבר זה לעשות מצוה להקביל פניו של רבי יוחנן, מפני שיובן מזה כי לא היה שם אותו האיש שנקרא יוחנן לפיכך נחשב זה לשון הרע בצדק, ומזה ראיה על אותם בני אדם שמדברים לשון הרע ברמז כמו שדרכן לעשות, שהוא בכלל לשון הרע ויש עליהן דין לשון הרע בכל דבר לעושה אותם:

(ד) ובפרק גט פשוט (ב"ב קס"ד, ב') אמר רב עוירא ג' עבירות אין אדם נצול מהם בכל יום הרהורי עבירה עיון תפלה ואבק לשון הרע אמר רב רובן בגזל ומיעוטן בעריות וכולן בלשון הרע ע"כ. ביאור ענין זה, האדם יש בו ג' חלקים וכל חלק מאלו שלשה מביא את האדם לחטא בדבר שהוא קל, האחד הוא גופו, השני נפשו, השלישי שכלו, ואלו שלשה הם כל חלקי האדם כמו שהתבאר כמה פעמים. ומצד גופו של אדם מתחדש עליו הרהור עבירה כי א"א להנצל מן הרהור התאוה, ומצד המחשבה מתחדש עליו הרהור בתפלתו בקלות עד שא"א להיות נצול מן החטא הזה, ומן נפשו הוא שפועל הדבור ואי אפשר שיהיה האדם נצול מחטא הזה לקלות הפעולה הזאת. ולפיכך אמר ג' עבירות אין אדם נצול מהן בכל יום, לפי שכל אחד ואחד בחלק האדם, ובכל אחד נמשך ממנו החטא כאשר הוא בקל בא לחטא, ומה שאמר רובן בגזל, מפני כי הגזל אין נחשב כל כך מגונה ליקח ממונו של אחד כמו שיחשב הערוה שהוא מעשה מגונה לבא על הערוה, ולפיכך רובן בגזל ומעוטן בעריות והכל באבק לשון הרע, מפני כי הדבור אינו נחשב מעשה כלל ולפיכך הכל באבק לשון הרע:

(ה) ובפרק קמא דיומא (ד', ב') א"ר מנסיא בר ברי' דרבי מנסיא משמיה דר' מנסיא רבה מנין שהאומר דבר לחבירו שאסור לומר אלא אם כן אמר לו לך אמור שנאמר ויאמר ה' אליו מאוהל מועד לאמר ע"כ. פי' אילו לא כתיב רק וידבר היה אסור לומר הדברים שהרי כתיב אל משה כלומר שאליו נאמר ולא לאחר ולכך כתיב עוד לאמר ובזה לא כתי' למשה לכך מותר, ובשביל כך יש ללמוד שהאומר דבר לחבירו אסור לומר לאחר. ועוד תדע כי כל אמירה נאמר על הענין שהוא נזכר באותו הדבר, ובמה שהוא ענין הוא מושכל וכל דבר שכלי אין העלמה אליו כי אפשר להשיג המושכל מעצמו, ואילו לא כתיב לאמר כלומר שהוא ענין אחר שנאמר אליו והענין הוא דבר מושכל ואין לשכל העלמה ולפיכך הוא מותר לגלות, ואילו לא כתיב רק וידבר היה אסור לגלות לכך הוצרך לכתוב לאמר, ודי בזה ללמוד חומר הגלוי כי אף בכל דבר בעולם רכיל מגלה סוד:

(ו) ובפרק במה מדליקין (שבת ל"ג, א') תנו רבנן אסכרה באה לעולם על המעשר ר"א ברבי יוסי אומר על לשון הרע אמר רבא ואיתימא ר' יהושע בן לוי מאי קרא והמלך ישמח באלקים יתהלל כל הנשבע בו כי יסכר פי דוברי שקר. ופי' דבר זה מפני כי כל טבל מעורב בו המעשר ואינו נבדל ממנו, ודבר זה נקרא אטימה כאשר דבר מעורב בדבר שהוא אטום בדבר אחר ואינו יוצא ממנו. ולפיכך כאשר אוכל טבלים והמעשר אטום בו ולא הוציא המעשר ממנו, ראוי לו שיהיה אטום בתוכו הדבור. וכן על לשון הרע ראוי לו האסכרה שיהיה נסכר פי דוברי שקר, והחולי של אסכרה כיון שגומרת בפה אין ספק שהחולי הזה הוא סוכר פיו מלדבר. למה יותר ראוי אסכרה על טבל מדה כנגד מדה שהוא לא הוציא המעשר ואכל אותו טבלים כאשר המעשר בתוכו אטום, ולכך לא יוכל להוציא הדבור ממנו רק נסכר ואטום בתוכו ודבר זה מדה כנגד מדה. ולמר יותר ראוי האסכרה על לה"ר מפני שחטא והוציא מה שאין ראוי לו להוציא ולכך יסכר פיו, ודבר זה מבואר:

(ז) ובפרק ערבי פסחים (פסחים קי"ח, א') אמר ר"א בן עזריה כל המספר לשון הרע והמקבל לשון הרע והמעיד עדות שקר בחבירו ראוי לו להשליכו לכלבים שנאמר לכלב תשליכון אותו וכתיב בתריה לא תשא שמע שוא קרי ביה לא תשיא ע"כ. דבר זה צריך ביאור והוא דבר מופלג מאוד בחכמה. כי מן הדברים אשר התבאר לך למעלה, כי בעל לשון הרע בפרט הוא נבדל מן המציאות עד שאינו בכלל הנבראים כמו שהתבאר בפירוש רחב מאוד, ולפיכך אמר שראוי להשליכו לכלבים. וכבר התבאר פעמים הרבה כי הכלב מיוחד מכל שאר הנמצאים שאינו בכלל הנמצאים להיות שוה ומשותף אל הנמצאים, אף כי הכלב הוא מן הנבראים אבל שיהיה הכלב דומה אל שאר הנבראים דבר זה אינו כלל, ודבר זה באו עליו כתובים הרבה ומדרשים הרבה מאוד. וזה שאמר שראוי להשליך אותו לכלבים מי שמספר לשון הרע, כי מצד חטאו אשר הוא בעל לשון הרע נעשה נבדל מן הנמצאים, ועם שהכלב הוא נבדל מן הנמצאים מכל מקום כך הוא נברא, ואין זה נחשב כל כך פחיתות כמו מי שהיה לו המציאות ועל ידי חטא הזה לשון הרע נעשה חסר, ודבר זה בודאי חלוק גדול מאוד דבר שהוא על ידי חטא שהיה לו המציאות אשר ראוי אל האדם ונבדל מן המציאות שזהו פחיתות, ולפיכך ראוי להשליך לכלבים המספר לשון הרע, שכאשר ברא השם יתב' העולם נאמר בכל הנמצאים וירא את כל אשר עשה והנה טוב מאוד, ובעל הלשון הרע הוא רע בעצמו ולפיכך נבדל בעל לשון הרע מן הנמצאים. וכבר התבאר לפני זה כי בשביל זה מדמה הלשון לכלב שוטה כמו שהתבאר, ולכך ראוי בעל לשון הרע להשליך אותו לכלבים כי הוא יותר פחות מן הכלב הפחות וענין אחד הוא הכלב ובעל לשון הרע. וכן המקבל לשון הרע ג"כ דינו ומשפטו כך, כי המקבל יש לו משפט האומר בכל דבר, שכן אמרו (סוכה ל"ה, ב') כי השומע הוא כמו העונה ובפרט כאשר השומע שייך אל הדבר כמו העונה כמו שהוא בענין זה, שהרי אין ספור לשון הרע בלא מקבל לשון הרע ומפני כך שניהם יש להם משפט אחד שאינם נחשבים מן המציאות, ועוד יתבאר זה בסמוך שאין נחשב בעל לה"ר מן המציאות. וכן עד שקר ג"כ משפטו כך, וזה כל עד שהוא מעיד אל מציאות דבר שכך וכך נמצא, וכאשר הוא מעיד שקר הנה הוא מציאות שקר וכיון שהוא מציאות שקר ואינו בכלל הנמצאים שכולם הם עשויים באמת וביושר. הרי לך ברור מאוד שאלו שלשה דברים המספר לה"ר והמקבל לה"ר והמעיד עדות שקר נבדלים מן כל הנמצאים ואינם בכלל המציאות, ולפיכך ראוי להשליכן לכלבים כי הכלב הוא כך בבריאתו, אבל האדם מציאותו שלם ועל ידי חטא נעשה חסר וזה יותר גרוע ולפיכך ראוי אלו להשליכן לכלבים. ובודאי האמת כי יש שאר חוטאים שגם הם אינם נחשבים מציאות גמור, מ"מ אין ראוי לומר שראוי להשליך אותו לכלבים רק שאינם מציאות בשלימות, כמו שידוע לכל אי שמבין בחכמה דברים אלו, אבל אלו אינם נחשבים מציאות. ואלו ג' שזכר כאן כל אחד ואחד ענין מיוחד, המספר לשון הרע והמקבל לשון הרע והמעיד עדות שקר והם כוללים כאשר ידוע למבינים שכל אחד מצד אחד, והבן זה:

Netivot Olam, Netiv Halashon 7

...