1) "ואם שלש אלה" What are the three things referred to?
(י) אִם־אַחֶ֖רֶת יִֽקַּֽח־ל֑וֹ שְׁאֵרָ֛הּ כְּסוּתָ֥הּ וְעֹנָתָ֖הּ לֹ֥א יִגְרָֽע׃ (יא) וְאִם־שְׁלָ֨שׁ־אֵ֔לֶּה לֹ֥א יַעֲשֶׂ֖ה לָ֑הּ וְיָצְאָ֥ה חִנָּ֖ם אֵ֥ין כָּֽסֶף׃ (ס)
(10) If he marries another, he must not withhold from this one her food, her clothing, or her conjugal rights. (11) If he fails her in these three ways, she shall go free, without payment.
(א) שארה - מזונות, כמו: ואשר אכלו שאר עמי. (ב) כסותה - מלבושים. (ג) ועונתה - בית דירה. לפי הפשט ל' מעון, כי המ"ם של מעון כמו מ"ם של מקום ושל מלון, שאינו עיקר. הרי מזון וכסות ומעון.
(1) שארה, her provisions (food) as in Micah 3,3ואשר אכלו שאר עמי, “the ones who devoured the flesh of my people.” (2) כסותה, her clothing (3) ועונתה, her accommodation, housing, the word is a derivative of מעון, a residence. The letter מ in the word מעון is similar to the letter מ in the word מקום, “place, site,” or in the word מלון, “inn.” It is not an integral part of the noun. In other words, the rejected bride must be provided food, living quarters and adequate clothing. [all of the above would have been hers automatically if her master had honoured his original undertaking. Ed.]
(א) ואם שלש אלה - שלא יקחנה, ולא לבנו ייעדנה, ולא יניח לפדותה.
(1) ואם שלש אלה, that he neither wants to marry her himself, nor have her marry his son, nor allow her to buy herself out of her contract,
(א) ואם שלש אלה שארה כסותה ועונתה. (ב) [ואם שלש אלה אחת משלשת אלה]
(1) ואם שלש אלה, “if he fails to provide any of these three items, she will leave his house without paying the master any compensation for leaving his employ before her contract had been completed.” (Ibn Ezra)
2) What is the difference between payment of unemployment and payment of medical bills?
(יט) אִם־יָק֞וּם וְהִתְהַלֵּ֥ךְ בַּח֛וּץ עַל־מִשְׁעַנְתּ֖וֹ וְנִקָּ֣ה הַמַּכֶּ֑ה רַ֥ק שִׁבְתּ֛וֹ יִתֵּ֖ן וְרַפֹּ֥א יְרַפֵּֽא׃ (ס)
(19) if he then gets up and walks outdoors upon his staff, the assailant shall go unpunished, except that he must pay for his idleness and his cure.
(ב) ואמר רק שבתו יתן ורפא ירפא ולא אמר שבתו ורפואתו יתן, להגיד שיתן השכר אל הרופאים וירפאו אותו, ולא יוכל לתבוע שיתן לו השכר והוא יעשה בו דברים אחרים, רק ירפא בו על כל פנים:
3) Which kind of eved is the pasuk referring to? How does Rashi know? Why does Ibn Ezra’s commentary refer to Dovid Hamelekh in this context?
(כ) וְכִֽי־יַכֶּה֩ אִ֨ישׁ אֶת־עַבְדּ֜וֹ א֤וֹ אֶת־אֲמָתוֹ֙ בַּשֵּׁ֔בֶט וּמֵ֖ת תַּ֣חַת יָד֑וֹ נָקֹ֖ם יִנָּקֵֽם׃
(20) When a man strikes his slave, male or female, with a rod, and he dies there and then, he must be avenged.
(א) וכי יכה איש את עבדו או את אמתו. בְּעֶבֶד כְּנַעֲנִי הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּעִבְרִי? תַּ"לֹ כִּי כַסְפּוֹ הוּא, מַה כַּסְפּוֹ קָנוּי לוֹ עוֹלָמִית, אַף עֶבֶד הַקָּנוּי לוֹ עוֹלָמִית; וַהֲרֵי הָיָה בִכְלַל מַכֵּה אִישׁ וָמֵת? אֶלָּא בָא הַכָּתוּב וְהוֹצִיאוֹ מִן הַכְּלָל, לִהְיוֹת נָדוֹן בְּדִין יוֹם אוֹ יוֹמַיִם, שֶׁאִם לֹא מֵת תַּחַת יָדוֹ וְשָׁהָה מֵעֵת לְעֵת פָּטוּר (מכילתא):
(1) וכי יכה איש את עבדו או את אמתו AND IF A MAN SMITE HIS SERVANT OR HIS MAIDSERVANT — Scripture speaks of a Canaanitish servant. Or perhaps this is not so, but it speaks of a Hebrew servant? Scripture however states, (Exodus 21:21) “for he is his money”. How is it in the case of his money? It is something that is his forever (i. e. it is something the possession of which is not limited to a definite time)! So also the servant referred to here is such a one as is his forever (and only a Canaanitish servant serves his master for ever, cf. Leviticus 25:46, whilst the Hebrew servant goes free after six years). But surely he (one that smites his servant) is included in the general statement, (Exodus 21:12) ”Whosoever smiteth a man [so that he die shall surely be put to death]”; why, then, is this case mentioned at all? But Scripture singles it out from the general statement that he (who smiteth his servant etc.) may be subject to the particular regulation of “a day or two” (Exodus 21:21) — that if he (the servant) does not die beneath his hand and continue to live twenty-four hours his master should be freed from the death-penalty (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 21.20.1).
(א) וכי יכה. אין ספק כי משפט הישראלי בין חפשי בין נמכר שוה בכל המשפטים. על כן לא יתכן להיות זה עבד עברי. ועוד כי באחרונה כתוב כי כספו הוא והנה זה העבד והאמה הוא הכתוב עליהם מהם תקנו עבד ואמה. ונפתח בי''ת בשבט שהיה מנהגו להכותם בו. והנה כל החולקים על חכמינו בעל כרחם יסמכו עליהם במלת נקם ינקם. כי הנקמה על דרכים רבים. והנה לא תועיל להם הסברא במקום הזה. והאבות קבלו כי זאת כמו חרב נוקמת נקם ברית
4) Why does the pasuk say "וגם בעליו יומת" if we do not put the owner to death? How do we know that we do not put him to death?
(כט) וְאִ֡ם שׁוֹר֩ נַגָּ֨ח ה֜וּא מִתְּמֹ֣ל שִׁלְשֹׁ֗ם וְהוּעַ֤ד בִּבְעָלָיו֙ וְלֹ֣א יִשְׁמְרֶ֔נּוּ וְהֵמִ֥ית אִ֖ישׁ א֣וֹ אִשָּׁ֑ה הַשּׁוֹר֙ יִסָּקֵ֔ל וְגַם־בְּעָלָ֖יו יוּמָֽת׃
(29) If, however, that ox has been in the habit of goring, and its owner, though warned, has failed to guard it, and it kills a man or a woman—the ox shall be stoned and its owner, too, shall be put to death.
(ד) וגם בעליו יומת. בִּידֵי שָׁמַיִם. יָכוֹל בִּידֵי אָדָם? תַּלְמוּד לוֹמַר מוֹת יוּמַת הַמַּכֶּה רוֹצֵחַ הוּא, עַל רְצִיחָתוֹ אַתָּה הוֹרְגוֹ וְאִי אַתָּה הוֹרְגוֹ עַל רְצִיחַת שׁוֹרוֹ (סנהדרין ט"ו):
(4) וגם בעליו יומת AND HIS OWNER ALSO SHALL BE PUT TO DEATH by a visitation of God. You might perhaps think he shall be punished by human agency (the judges)! Scripture, however, states, (Numbers 35:21) “he that smote him (a human being) shall surely be put to death; for he is a murderer” — the force of these last words is to intimate that for a murder committed by himself you shall put him to death (i. e. he suffers death by human agency as is the law regarding a murderer), but you shall not put him to death on account of a murder committed by his ox; this must be left to God (Sanhedrin 15b; cf. also Mekhilta d'Rabbi Yishmael 21:29:8).
(א) ואם. אין ספק כי אין כופר למומתי ב''ד. על כן אמרו מעתיקי הדת כי וגם יומת. מיתתו בידי שמים. הנה יהי' זה יומת לפי דעתי כמו עין תחת עין שהוא ראוי שיומת אם לא יתן כופר נפשו. וכל זה בעבור שהוא כתוב יומת ולא ימות
(א) וגם בעליו יומת קבלו רבותינו ז''ל (מכילתא כאן, סנהדרין טו:) שהיא מיתה בידי שמים, וכמוהו והזר הקרב יומת (במדבר יח ז), ומתו בו כי יחללוהו (ויקרא כב ט). וראיתי שלא בא בתורה בחייבי מיתות ב''ד ''יומת'' בלבד, אבל ''מות יומת'' נאמר בכולן. ואין טענה ממכה אדם יומת (שם כד כא), ולא משבת (להלן לה ב) ונביא המסית (דברים יג ו), שכבר פורש בהם במקום אחר: ולא ידעתי טעם לתרגומו של אונקלוס שאמר יתקטל ואולי ירצה לומר כי ראוי הוא שיהרג אלא שיש עליו כופר, או רצה לפרש שאמר הכתוב וגם בעליו יומת, יהרג כאשר נהרג האיש המנוגח, כי יומו יבא או במלחמה ירד ונספה, לא ינקה ה' אותו. רצה ללמד שהוא חייב בידי שמים למות ביד הורג, לא מיתת עצמו, כענין והרגתי אתכם בחרב (להלן כב כג). ואמר עוד באונקלוס בפסוק והזר הקרב יומת (במדבר יח ז) יתקטל, כי היה סובר כדברי רבי עקיבא שאמר הזר ששימש במקדש רבי עקיבא אומר בחנק (סנהדרין פא:):
(1) And the owner shall also die. According to the Mechilta it means that he will die at the hands of heaven. There are a number of instances in the Torah in which “he shall die” has this meaning.
5) "אם כסף תלוה" According to Rashi, what is unusual about the formulation? Why is there an unusual formulation? See the Maharal’s Gur Aryeh on Shemot 20:22.
(כד) אִם־כֶּ֣סֶף ׀ תַּלְוֶ֣ה אֶת־עַמִּ֗י אֶת־הֶֽעָנִי֙ עִמָּ֔ךְ לֹא־תִהְיֶ֥ה ל֖וֹ כְּנֹשֶׁ֑ה לֹֽא־תְשִׂימ֥וּן עָלָ֖יו נֶֽשֶׁךְ׃
(24) If you lend money to My people, to the poor among you, do not act toward them as a creditor; exact no interest from them.
(א) אם כסף תלוה את עמי. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר כָּל אִם וְאִם שֶׁבַּתּוֹרָה רְשׁוּת חוּץ מִשְּׁלֹשָׁה, וְזֶה אֶחָד מֵהֶן (מכילתא):
(1) אם כסף תלוה את עמי IF THOU LEND MONEY TO ANY OF MY PEOPLE — R. Jishmael said: wherever אם occurs in Scripture it is used of an act the performance of which is optional, except in three instances, of which this is one (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 22:24:1; cf. Rashi on Exodus 20:22 - the translation therefore is: “When thou lendett etc.”).
(א) ובלשון כאשר הם משמשים. יש לפרש מה שכתב לשון "אם" אף על גב דחובה הם, מפני שאם יעשה מחובה כאילו מקיים גזירת המלך - אין הדבר לרצון להקב"ה, וצריך שיעשה מרצונו, ואז כשיעשה מרצונו הוא מרוצה. [ד]המעשה שהוא הכרחי וחובה אין צריך להביט אל שום טעם, רק הוא מקיים גזירת המלך, ואם עושה אלו שלשה דברים כאילו מקיים גזירת המלך - אין זה דבר. כי אם בונה מזבח, שזהו עבודתו יתברך להקריב עליו, והוא מקיים מכח גזירת המלך בלבד - אין זה עבודה, כי העבודה צריך שיהיה עובד לו מרצונו, ואז נקרא 'עובד', אבל אם הוא מוכרח, אין זה עובד. וכן אם הלוה כסף כאילו מקיים גזירת המלך, אין זה מצוה, כי צריך שיהיה מצות הלוואה מרצונו בלב טוב, כדכתיב אף בנתינה (דברים טו, י) "ולא ירע לבבך". וכן הקרבת העומר, שציוותה התורה (ויקרא כג, יד) שלא לאכול חדש עד הקרבת העומר, ופירשו רז"ל (ויק"ר כח, א) כי הוא יתברך מעלה עננים ומוריד גשמים ומפריח טללים ומצמיח האדמה ומדשן הפירות, ואנו נותנים לו שכרו עומר הקרבן, וכל זה להודיע שהוא יתברך אשר הצמיח לנו הפירות ונתן לנו הכל, וזה צריך הודאה בלב, לא כמלך בשר ודם המכריח את האדם שיודה במלכותו, אבל צריך שיודה בלבו שמאתו ומידו נתן לנו, ואם הוא מקיים את המצוה כאילו הוא מוכרח מגזירת המלך, אין זה הודאה שהוא יתברך עשה את הכל, ולפיכך צריך לקיים כאילו הוא רשות:
ויש לפרש כפשוטו גם כן, כי אלו ג' דברים אף על גב שהם חובה, אין הכתוב מדבר במקום הזה בחובה שלהן, דהא מצות מזבח נתבאר במקום אחר לבנות מזבח של אבנים (דברים כז, ה-ו), ולא בא הכתוב רק להזהיר שלא יבנה גזית. וכן "אם כסף" (להלן כב, כז) עיקר המצוה "לא תהיה לו כנושה". וכן מנחת בכורים (ויקרא ב, יד) אין שם עיקר המצוה, רק עיקר המצוה לעשות גרש כרמל (שם), ושייך בו לשון "אם", כאילו אמר אם תעשה המצוה כאשר צויתי אותך לעשות - אז לא תבנה אתהן גזית, וכן כולם. והוא כמו "אם בחוקותי תלכו" (ויקרא כו, ג), אף על גב שהוא חובה לקיים המצות, יאמר "אם בחוקותי תלכו", כלומר שתקיימו כאשר צויתי:
ויש לפרש כפשוטו גם כן, כי אלו ג' דברים אף על גב שהם חובה, אין הכתוב מדבר במקום הזה בחובה שלהן, דהא מצות מזבח נתבאר במקום אחר לבנות מזבח של אבנים (דברים כז, ה-ו), ולא בא הכתוב רק להזהיר שלא יבנה גזית. וכן "אם כסף" (להלן כב, כז) עיקר המצוה "לא תהיה לו כנושה". וכן מנחת בכורים (ויקרא ב, יד) אין שם עיקר המצוה, רק עיקר המצוה לעשות גרש כרמל (שם), ושייך בו לשון "אם", כאילו אמר אם תעשה המצוה כאשר צויתי אותך לעשות - אז לא תבנה אתהן גזית, וכן כולם. והוא כמו "אם בחוקותי תלכו" (ויקרא כו, ג), אף על גב שהוא חובה לקיים המצות, יאמר "אם בחוקותי תלכו", כלומר שתקיימו כאשר צויתי: